פרידה פלבן (ורקוביצקי): "התחזיתי לפולנייה יתומה, וכך שרדתי"

פרידה ורקוביצקי (פלבן) נולדה בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. לאורך רוב שנות המלחמה הסתובבה בכפרי הגויים תחת זהות של ילדה פולנייה יתומה. היא מעולם לא סיפרה לאיש שהיא יהודייה, כי כך הורתה לה אמה. אחרי המלחמה היא נפגשה עם אמה ואביה. אחותה, לובה, נרצחה על ידי הנאצים

 

ילדות קצרה ברוז'ישץ'

"נולדתי ברוז'ישץ' ב-12.2.1928. לפני המלחמה היינו משפחה מאושרת. אמא, אבא, אחותי לובה ואני גרנו בבית סבי, שמואל גרברסקי, ברחוב הראשי של העיירה רוז'ישץ', שהייתה באותה תקופה יהודית ברובה. אבי, שמואל ורקוביצקי, ניהל בנק קואופרטיבי ואמי, איטה ורקוביצקי (לבית גרברסקי), הייתה מיילדת.

 

גרתי ברוז'ישץ' עד גיל 7, ולמדתי בבית ספר יהודי. כשהייתי בת 7 עברה המשפחה ללוצק, עיר המחוז של ווהלין. הזיכרונות שיש לי מרוז'ישץ' הם רק זכרונות טובים. לא היינו דתיים, לא ביקרתי בבית כנסת עד שהייתי בלוצק, אבל תמיד חגגנו חגים, ובפסח היינו אוכלים בכלים מיוחדים.

 

בבית ההורים דיברו יידיש בדרך כלל, אבל דיברנו גם פולנית. אבי היה איש אשכולות. הוא אמנם לא גמר תיכון, אבל הוא היה איש מוכשר מאוד עם ידע רב. היה לו כישרון רב לציור – הוא נהג לצייר תפאורה לתיאטרון - והוא ידע הרבה שפות.

 

לאמי הייתה השכלה תיכונית, וכשאני נולדתי, היא יצאה ללמוד מיילדות בוורשה.

אבי היה מאוד פעיל בציבור. רוז'ישץ' הייתה עיירה בעיקר של יהודים, ולכן מתוך 10 נבחרי ציבור בעירייה, 8 היו יהודים. אבא שלי היה אחד מה-8, והוא כיהן בתפקיד 2 קדנציות.

 

בשנת 1935 הכול השתנה. בפולין פרץ משבר כלכלי, שהשפיע מאוד גם על הבנק שאבא עבד בו. הבנק פשט את הרגל, ואבא חלה מאוד כתוצאה מכך. אמא שלי לקחה אותו לבית חולים בלבוב, ואני ואחותי נסענו ללוצק, לגור עם ההורים של אבא. לאחר מכן כבר לא חזרנו לרוז'ישץ'".

 

החיים בלוצק

"כשאבא התאושש, הוא חזר ללוצק והתחיל לעבוד כמנהל חשבונות במפעל נעליים של יהודי ששמו היה בלומנקרנץ. אמא המשיכה לעבוד כמיילדת, הייתה לה פרקטיקה והיא נחשבה לטובה מאוד בתחומה.

בלוצק גרו כ-20,000 יהודים, והייתה תרבות יהודית מפותחת. היה בעיר גם בית ספר יהודי, אבל אחותי לובה ואני הלכנו ללמוד בבית ספר פולני. אני זוכרת שבבית הספר הפולני, כאשר כל הילדים הפולנים היו קמים ומתפללים, אנחנו היינו קמות ושותקות.

 

רוב החברים שלי בלוצק היו מהמשפחה. היינו ארבע בנות-דודות באותו גיל – אחותי ואני ועוד שתיים, שאחת מהן שרדה. אבל במיוחד אני זוכרת את לילות הסדר בלוצק  - יש לי בראש תמונה של כל המשפחה יושבת ביחד אצל סבא וסבתא, ואחר כך כולם הולכים ביחד הביתה".

 

האנטישמיות בלוצק

"עד שהגיעו הגרמנים חיינו בשלום עם הגויים וכמעט לא הרגשנו באנטישמיות. לא זכורות לי תופעות מיוחדות של אנטישמיות, חוץ מפעם אחת יחידה – חזרתי מבית הספר בדרך הביתה ופתאום ראיתי כתובת "הלאה היהודים". כתבתי בחזרה "הלאה הפולנים", וככה נגמר האירוע. באותה תקופה אהבתי מאוד את בית הספר, הייתי תלמידה טובה, היו לי חברות אוקראיניות ופולניות ולא הרגשתי אנטישמיות.

 

הייתי ילדה שלא היה לה מראה יהודי במיוחד. ידעתי לדבר גם רוסית וגם אוקראינית, והיה לי מבטא טוב. בסך הכול, למרות שברוז'ישץ' המצב הכלכלי היה יותר טוב, היה לנו די טוב גם בלוצק. הייתה לנו עזרה בבית - בחורה מהכפר שהתגוררה אצלנו, כמו בבתים יהודיים רבים. היא הייתה גויה והיו לנו קשרים טובים אתה. גם לובה ואני עזרנו בבית. היינו אחראיות על ניקיון הבגדים והנעליים שלנו. אמא עבדה בלילות, ולכן היא חינכה אותנו להסתדר בעצמנו. אולי זה היה לטובה, ובזכות זה אחר כך, כשברחתי, הצלחתי להסתדר.

 

 

משפחה ציונית

"המשפחה שלנו לא הייתה משפחה ציונית, אבל לאמא שלי היו שני אחים ואחות - שלמה, חיים וסוניה - ושלמה וסוניה היו ציונים ימניים-ביתריים, והלכו להכשרה. סוניה עלתה לישראל ב-1936 ושנתיים אחריה עלה שלמה. חיים ברח לרוסיה כשהמלחמה פרצה והגיע לישראל כמלווה של ילדי טהראן. כולם נפטרו בארץ.

אני הייתי עדיין קטנה באותה תקופה, ולא השתלבתי בתנועות ציוניות. אבל מאוחר יותר, כאשר הגיעו הרוסים, פניתי לפיונרים".

 

הרוסים באים

"בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הועברה אוקראינה לשלטון הרוסים. הייתה חרדה גדולה שיבואו הגרמנים, כבר היו שמועות שהגרמנים לא טובים ליהודים, כבר שמענו על "מיין קאמפף", אבל עדיין לא ידענו כלום.

 

כשבאו הרוסים היה לנו טוב. כקומוניסטים הם היטיבו עם אנשים כמונו - שלא היה להם רכוש, ולכן לא נחשבו לאנשים שעושקים אחרים. הרוסים נתנו לאבא שלי תפקיד כלכלי כמתכנן כלכלה של המחוז. זה היה ג'וב טוב. אמא שלי עברה לעבוד בהנהלת חשבונות – מאחר שהרוסים לא אפשרו לה לעבוד כמיילדת באופן עצמאי, אלא רק בבית חולים. למרות ששני ההורים שלי עבדו, עדיין לא היה מספיק כסף כדי לגמור את החודש - אז אמא הייתה קונה סוכר בלוצק ומוכרת אותו בלבוב, להרוויח עוד קצת כסף.

 

אמא שלי העבירה אותי לבית ספר של ילדים של רוסים שבאו מהמזרח, שלימדו בו ברוסית, והיה לי קשה, כי באותה תקופה לא ידעתי רוסית. הייתי צריכה ללמוד הכול בעל פה, אבל בסופו של דבר הסתדרתי, ועד סוף השנה כבר הייתי תלמידה מצטיינת.

 

מבחינה אידיאולוגית אמא שלי הייתה יותר ימנית. לאבא שלי היה מאוד חשוב הבנק, ושאנשים לא יפסידו כסף.

 

בלוצק היה ארגון שנקרא TOZ (ראשי תיבות של "חברה לשמירת בריאות האוכלוסייה היהודית"). ה"טוז" היה ארגון יהודי שעזר מאוד לכל יהודי העיר, בין השאר, הוא הקים קייטנות לילדים בחופשים הגדולים.  

 

בחופש הגדול של 1941, בזמן הרוסים, הייתי בקייטנה עם בת דודה שלי. באחד הלילות החלה התקפה מאסיבית של הפצצות מהאוויר. ירדנו למקלט ליד הדירה שלנו. באותו יום תקפו הגרמנים את הרוסים, הרוסים נסוגו והגרמנים הגיעו ללוצק. אני זוכרת שישבנו במקלט, והיה חלון צר למעלה, בגובה המדרכה, דרכו ראינו את מגפי הגרמנים בפעם הראשונה.

 

בימים שאחרי הפלישה התחילו לחשוב במשפחה מה עושים הלאה. הדוד מוניק, אח של אבא, אמר שצריך לברוח לרוסיה, לדודה קלרה, אחות שלו ושל אבא. אבל אבא לא הסכים, הוא אמר: 'אף פעם בחיי לא פגעתי במישהו, אני לא מאמין שמישהו ירצה לפגוע בי'. בנוסף, אבא היה חולה לב, וחשש שלא יצליח להסתדר בדרכים.

 

נתנו לדוד מוניק את האופניים של לובה, והוא ואשתו ובתו רכבו על שני זוגות אופניים, דרך כל ההפצצות, והגיעו לרוסיה".

 

החיים בלוצק תחת השלטון הגרמני

"בלוצק גרנו בדירה של אחות של אבא שלי, שברחה ללבוב עם בעלה. כאשר נכנסו הגרמנים, נאלצנו להשכיר חדר בדירה לשני חיילים גרמנים. אז הגרמנים עוד לא שאלו מי יהודי, אבל כל זה היה לזמן קצר מאוד. אולי חודש.

 

זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים ללוצק הם הודיעו שאסור ליהודים לגור בכל לוצק, אלא רק בגטו מיוחד ליהודים, והורו לכל היהודים לעבור אליו. לפני הגירוש עברנו לאזור שבו היה הגטו, והיה לנו שם חדר בדירה. לאחר זמן מה, היה גירוש לגטו ולאנשים לא היה לאן ללכת, אז הכנסנו אלינו לחדר שתי נשים עם שני ילדים קטנים.

 

יום אחד הודיעו בגטו שכל הגברים היהודים מגיל מסוים צריכים לצאת לעבוד. אבא שלי לא הסכים ללכת. די מהר התברר שזו הייתה שיטה של הגרמנים להרוג יהודים – היו אוספים את היהודים בקבוצות ומוציאים אותם להורג. זה היה רק הגל הראשון, ואבא עשה בחוכמה כשהחליט לא ללכת.

 

ההוראה לענוד את הטלאי הצהוב ניתנה בערך בתקופה שבה הוקם הגטו. בהתחלה אבא שלי עבד בהנהלת חשבונות ביודנראט ואמא שלי עבדה כאחות, אך זה היה לזמן קצר. לובה ואני היינו יוצאות כל יום לעבודה בפינוי ההריסות. את הרעב לא כל כך הרגשנו כי היה לנו קצת רכוש שיכולנו להחליף עם הגויים בעבור אוכל. מהגרמנים קיבלנו הקצבה של 90 גרם לחם ליום.

השגרה הייתה שהגרמנים עברו מבית לבית ולקחו כל מה שהם רצו. כשהיה מתקרב גל של ביזה, אבא שלי היה עוזב את הבית, והם היו באים ולוקחים מה שהם רוצים. זה היה מקובל".

 

שני נסים קטנים בגטו

"באותה תקופה כבר הבנו שהגרמנים אכזריים. יום אחד חזר אבא מהעבודה וסיפר שהוא ראה במקום שבו עבד מכוניות מלאות בגופות של שבויים רוסים. אבל גם היו סיפורים אחרים ופעמיים היה לנו מזל, ודווקא גרמני הציל אותנו.

 

פעם אחת חזרנו לובה ואני מהעבודה מחוץ לגטו. בכניסה לגטו היו עומדים תמיד שוטר אוקראיני ושוטר גרמני, ותפקידם היה לבדוק את הנכנסים לגטו, כדי לוודא שאף אחד לא מכניס משהו מבחוץ. באותו יום לובה החביאה על גופה בקבוק שמן, והאוקראיני הבחין בו. הוא שאל אותה מה זה, והיא אמרה 'תה', ואז האוקראיני אמר לה 'תשתי את זה'. פתאום ניגש הגרמני והסתכל עלינו. אנחנו רעדנו, חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל אז השתנה משהו במבט שלו, ופתאום הוא אמר לנו 'אתן יכולות ללכת'. כך ניצלנו, ובזכות זה היה לנו שמן. בבית היה לנו גם קמח, שקיבלנו בתמורה למכונת תפירה שמכרנו לגויים, ויכולנו להכין לביבות.

 

הסיפור השני הוא על אבא שלי. ליד לוצק היה שטח כבוש שהיו בו פרטיזנים, והם השתדלו לעשות כמה שיותר צרות לגרמנים. יום אחד הם חיבלו ברכבת שעברה במקום, וכמה גרמנים שהיו בה, נהרגו.

הגרמנים מיד הגיבו, ולקחו עשרה בני ערובה מקרב האוכלוסייה המכובדת בלוצק – 5 יהודים ו-5 גויים. הגרמנים הודיעו שהם עוצרים את העשרה לשבוע, ואם בתום השבוע לא יבואו מבצעי החבלה להסגיר את עצמם, הם יוצאו להורג. אבא שלי היה אחד מהעשרה.

 

הפרטיזנים לא הגיעו להסגיר את עצמם, ובתום השבוע יצא קצין גרמני וקרא את גזר הדין, שלפיו מאחר שאף אחד ממבצעי החבלה לא התייצב, יוצאו עשרת הלוצקאים להורג. עמדנו בחוץ, מחכים לשמוע את היריות, אבל פתאום אבא יצא. התברר שהקצין הגרמני היה קצין בצבא הגרמני גם במלחמת העולם הראשונה, ומשהו בזה גרם לו להתרכך ולשנות את דעתו. כך שלפתע, לאחר הקראת גזר הדין, הוא פשוט פנה לעשרת הנידונים למוות ואמר להם שהוא יודע שהם אינם אשמים, ולכן הוא משחרר אותם הביתה".

 

הבריחה מהגטו

"לכל אורך התקופה שבה שהינו בגטו, שמרנו על קשר עם הלקוחות של אמא שלי, הנשים שהיא יילדה אותן. הייתה אחת שהיה לנו קשר קרוב איתה במיוחד – גויה שאמא שלי הייתה ידידה טובה שלה ושל בעלה, ובעלה היה בא לבקר אותנו בגטו, למרות שהיה אסור והיה מסוכן.

 

הפולני הזה הזהיר אותנו וסיפר לנו שהגרמנים הורגים את היהודים, אבל אנחנו המשכנו לגור בגטו. באחת הפעמים שבהן הוא בא לבקר, הוא אמר לנו שיש שמועות שבקרוב תהיה עוד אקציה ושהפעם אנחנו חייבים לברוח. אבל, הוא אמר, אתם חייבים להיפרד ולברוח כל אחד בנפרד, אחרת יש סכנה גדולה שתיתפסו.

 

ב-13 באוגוסט 1942 עזבנו כולנו את הבית. כשאמא שלי נפטרה, בארץ, בשנת 1992, כתבתי על הקבר שלה שרק אחרי שלי היו ילדים משלי יכולתי להבין איך הרגישה כששלחה שתי בנות, בנות 14 ו-16, לבדן אל הלא נודע.

 

ההחלטה לברוח הייתה של אמא שלי, היא הייתה אישה עם שכל מאוד חריף ואופי חזק. האישה שגרה איתנו בחדר לא רצתה לברוח. היו לה ילדים קטנים והיא לא יכלה לפזר אותם. בכפרים הפולניים כל אחד היה חשוד, כי הם היו קטנים וכולם הכירו את כולם, ולהסתיר יהודים היה גזר דין מוות.

 

כל אחד מאיתנו לקח זוג לבנים. אני לבשתי חצאית עם פרחים. אמא נתנה לי הנחיות – היא הסבירה לי שזה רק לכמה שבועות, עד יעבור זעם, ונתנה לי כתובות של כמה לקוחות שלה, שאצלן ניפגש כשתיגמר המלחמה. היא אמרה לי להגיד שאני יתומה פולנייה ולא משנה מה יקרה, אף פעם לא להגיד למישהו שאני יהודייה".

 

בדרכים

"יצאתי לדרך. התחלתי להסתובב בין הכפרים, הייתי מתחילה את היום במקום אחד, ובלילה כבר הייתי במקום אחר. בהתחלה עברתי בכפרים בין הבתים, הייתי דופקת על דלתות, אומרת שאני פולנייה יתומה, שההורים שלי נהרגו ומבקשת אוכל ומקום לישון בו.

 

לפעמים נתנו לי לישון ולאכול, לפעמים נשארתי כמה ימים. אחד הזיכרונות החזקים שיש לי מהלילות בדרכים הוא הפחד מהאווזים. הייתי מסתובבת ופוחדת מהם, כי הם היו נושכים את הרגליים. אבל הייתי חייבת להסתובב, לא יכולתי להישאר כמה ימים במקום, זה מיד היה הופך אותי לחשודה. 

 

פעם אחת נשארתי בבית של פולנים כמה ימים. אותם פולנים היו מכינים וודקה, וזה היה לא חוקי, לכן הם תמיד היו בתצפיות והיו יודעים מתי מתקרבת משטרה. אותם גויים לא ידעו אם אני יהודייה או לא, אבל באותו יום הם פחדו, כי הם ידעו שהמשטרה שמעה שאני נמצאת שם, והגיעה בגללי.

 

הגויים הכניסו אותי למרתף בתוך רצפת הבית שלהם, ומעליי, על הרצפה שמעל המרתף, עמד השולחן, ועליו היה בקבוק וודקה. כאשר נכנסו השוטרים, הם אמרו שהם מחפשים אותי, אבל הפולנים אמרו שהם לא מכירים אותי. השוטרים כעסו ושברו את בקבוק הודקה והמשקה טיפטף על הפנים שלי, ואפשר היה לשמוע בבירור את הטיפות פוגעות בפניי. אבל למזלנו השוטרים לא שמעו את הטפטוף ולא מצאו אותי, ופשוט הלכו. אחרי שהם הלכו, הגויים החביאו אותי בתוך חבילת קש בחצר במשך כמה ימים, ואחר כך אמרו לי ללכת.

 

ואז יצאתי שוב לדרכים. הלכתי מכפר לכפר, ויום אחד עבר מולי שוטר אוקראיני על אופניים ושאל אותי מי אני. אמרתי שאני פולנייה יתומה, והוא ביקש שאני אבוא איתו למשטרה. הבנתי שאם אני אלך איתו זה יהיה הסוף שלי, אז אמרתי לו שאני צריכה לעשות צרכים, הלכתי לשיחים ולא חזרתי. ברחתי. אחרי שברחתי שמעתי אותו יורה באוויר.

 

פגישה אחת משמחת הייתה לי בדרך. עם אמא שלי. הסתובבתי בדרכים ופתאום ראיתי אותה. התברר שהיא חיפשה אותי, כדי לתת לי תעודת לידה. אני עדיין זוכרת איך היא נראתה – ראו עליה את החודשים הרבים של התלאות והעבודה קשה.

 

אמא סיפרה לי שבשבועות הראשונים אחרי הבריחה היא הגיעה למנזר באחד הכפרים ושם היא דיברה עם הכומר וסיפרה לו שהיא יהודייה שברחה מהגטו, וביקשה שישיג לה תעודות לידה. הכומר שלח אותה לכפר סמוך, שבו גרה מורה. אמא מצאה את המורה, שמה היה איווניך, והיא התגוררה בבית אחד עם אמא שלה. אמא אמרה לה שהיא יהודייה ושהיא זקוקה לעזרה.

 

המורה ואמא שלה שאלו במה עוד הן יכולות לעזור לאמא. אמא ביקשה רק לאכול, להתקלח ותעודות לידה. המורה יצאה לכפר סמוך להשיג לאמא את התעודות ואת אמא היא החביאה בתוך השיחים של בית הספר שבו לימדה. ליד השיחים היא העמידה את הכלב שלה, ואמרה לו לשמור על אמא.

 

בסופו של דבר השיגה המורה לאמא 3 תעודות – אחת התאימה מבחינת הגיל לאבא שלי, אחת התאימה לאמא ואחת לי או לאחותי. ואמא יצאה לחפש אותנו. כשאמא פגשה אותי היא נתנה לי את התעודה ואמרה לי ללמוד את כל הפרטים שכתובים בה. קראו לי הלנה גרון והייתי מביאלה, ליד גבול גרמניה. ואז הגיע שוב הרגע להיפרד. אני זוכרת שבכיתי, ורציתי להישאר איתה, אבל הבנתי שהרבה יותר חכם ובטוח להיות לבד".

 

משפחה פולנייה מאמצת אותי

"אמא ואני נפרדנו ואני המשכתי. עכשיו הייתה לי תעודה והייתי מספרת לאנשים שאני הלנה גרון מביאלה, שאבא שלי נהרג כאשר הגרמנים הגיעו ושאמא שלי נסעה איתי ונהרגה בדרך. עכשיו אני יתומה ואני רוצה מקום לגור בו תמורת עבודה.

 

כעבור זמן מה הגעתי לכפר פולני שאותו אני זוכרת טוב, ונכנסתי למשק של משפחה שקראו לה סטמפיאן. אצל הגויים הזקנים לעזור ליתומים זו הייתה מצווה, ובאותה משפחה הייתה אמא זקנה. באותה תקופה הייתה לי גם מחלת עור, והאמא הזקנה החליטה שאני אשאר שם ושהיא תטפל בי.

 

נשארתי אצל המשפחה הזו, והאמא טיפלה במחלה שלי. באותה משפחה, אחת הבנות הייתה חולת שחפת. היא אמנם גרה בחדר נפרד וסגור, אבל אני בכל זאת נדבקתי ממנה, ואחרי שנים שילמתי על זה ביוקר. יום אחד הגיע רופא מהפרטיזינים לטפל בבת, והייתי בטוחה שהוא יהודי, אבל בכל זאת לא אמרתי לו כלום. מבחינתי הייתי יתומה פולנייה וכך זה נשאר.

 

הייתי אז בת 15. אני לא זוכרת מה לבשתי ומה אכלתי ואיפה התקלחתי. אבל אני זוכרת שלא היו לי נעליים, ובמקום זה הסתובבתי עם ערדליים קשורים בחוטים.

 

נכנסתי למשפחה הפולנייה ועבדתי איתם. הייתי עושה כל מיני עבודות בשדה – הולכת אחרי הסוסים, קושרת את הקש. הרגליים כאבו לי, אבל היה לי בית, והיה לי אוכל. עבדתי קשה ולא היה לי קשה, והיה לי קצת ביטחון.

 

הייתי הולכת עם המשפחה הפולנייה לכנסייה בחגים, קיבלתי את לחם הקודש. פעם אחת אמרה לי אחת הבנות ללכת להתוודות אצל הכומר, ועשיתי את זה. יכולתי לספר לכומר שאני יהודייה, אבל אמא אמרה לי לא לספר, אז לא סיפרתי.

 

יום אחד אחת הבנות של הגויים שגרתי אצלם, שהייתה נשואה לסנדלר, גנבה עם בעלה עופות מהשכן, ונתנה לי לנקות אותם. השכנים גילו את זה, ובאו אל הבית שבו גרתי. אני הייתי מלוכלכת מהדם של העופות, ולכן הם הסיקו שאני הגנבת. הם תפסו אותי והרביצו לי מכות רצח, ולא האמינו לי שלא אני עשיתי את זה. כך התנהלו החיים שלי".

 

אני חוזרת ללוצק

"באותה תקופה היו קולוניות אוקראיניות וקולוניות פולניות, והן נלחמו אלה באלה בנשק. המשפחה שחייתי אצלה גרה בקולוניה פולנייה. ככל שהקרבות התחממו, התחיל להיות מסוכן בכפרים והמשפחה החליטה לברוח ללוצק. יצאתי עם המשפחה של הבת שהייתה נשואה לסנדלר, והלכנו בשיירות ארוכות לעבר העיר. אני הצטרפתי אליהם על תקן של שפחה ולאורך כל הדרך עד ללוצק הלכתי עם הפרה שלהם, כשברקע האוקראינים יורים עלינו והגרמנים נותנים לנו חיפוי.

 

כך חזרתי ללוצק בקיץ 1943 כשפחה של משפחה פולנייה. משפחת הסנדלר שכרה חדר בעיר, ואני נשארתי לשמור על הילדים שלהם ולעזור להם. מיד כשהגעתי לעיר הלכתי לאחת הלקוחות של אמא שלי ואמרתי לה שאני חיה וגרה כאן בלוצק. פגשתי גם את איווניך, המורה שעזרה לנו והשיגה לנו תעודות לידה, והייתי איתה בקשר. באותה תקופה היא הייתה בצרות.

 

הגרמנים היו מחלקים אז קמח לתושבים, והפולנים שגרתי אצלם היו שולחים אותי לעמוד בתור לקמח. אני הייתי עומדת בתור, מקבלת את הקמח, אבל לא מביאה את כולו הביתה. תמיד הייתי הולכת קודם כל לווייניך, ונותנת לה חצי מהכמות שקיבלתי. כבר אז הבנתי שאנחנו חייבים חוב גדול לאישה הזאת.

אחרי שההורים שלי חזרו, עבדה המורה איווניך אצל אבא שלי. אחרי שעלינו לישראל, המשפחה שלנו שנשארה בלוצק הייתה בקשר איתה. מאוחר יותר נודע לנו שהיא מתה מסרטן.

 

בפברואר 1944 הגיעו הרוסים ללוצק, ואני חזרתי להיות אדם חופשי. עד היום אני רואה את התמונה שלי  עומדת בחלון החדר שבו גרתי עם הפולנים, וצופה בדמויות האפורות עם המעילים הארוכים נכנסות לעיר, ומבינה שאלה הם הרוסים.

 

למרות שהייתי חופשייה, עדיין לא הבנתי את זה. לרגע לא חשבתי שאני חופשייה ואני יכולה ללכת לחפש את המשפחה שלי, ונשארתי אצל הפולנים חודש וחצי נוספים אחרי השחרור.

 

במרץ 1944 נפגשתי עם אמא. אני נשלחתי על ידי הפולנים להביא עצים, ופתאום ראיתי את אמא מולי, מלווה בקבוצה של בחורים עם נשק. התברר שלפני השחרור אמא הייתה בדובנו, וברגע שהתאפשר לה, היא הגיעה ללוצק, והלכה ישר לאותה לקוחה שאני השארתי אצלה את הפרטים שלי, אבל היא כבר לא גרה באותו מקום. אמא חיפשה את אותה לקוחה ומצאה אותה, והלקוחה אמרה לה שאני חיה ונמצאת בעיר. אמא לא ידעה איפה בדיוק המקום שבו אני נמצאת, אז היא הלכה לעירייה כדי לברר שם על המיקום שלי. כשהגיעה לעירייה, היא פגשה שם כמה בחורים עם נשק וסיפרה להם שהיא יהודייה ומחפשת את הבת שלה. הבחורים החליטו להתלוות אליה ולעזור לה.

 

כך אמא הסתובבה ברחובות לוצק, מלווה בקבוצה של בחורים חמושים, כולם מחפשים אותי. כאשר אמא ראתה אותי, התברר שאחד מהם הכיר אותי, כיתומה פולנייה, והוא היה המום כשהבין שאני יהודייה שהסתתרה. אחרי הפגישה עם אמא, כמעט שנה לא יכולתי לצחוק, כשהייתי צוחקת, כאבו לי הפנים".

 

שוב עם אמא ואבא

"אמא ואני הלכנו למשפחה של הסנדלר ולקחנו את הדברים שלי. אמא מיד שכרה חדר וקיבלה עבודה וכרטיסים לארוחות צהריים. אותי היא רשמה ללמוד בכיתת ילדים שהוקמה באזור.

 

לאחר שבועיים חזר אבא ללוצק, כדי לבדוק אם משהו שרד. הוא הלך אל הבית שבו גרנו לפני המלחמה, והשומרת של הבניין אמרה לו שהיא יודעת שאשתו בחיים. באותו זמן אמא יצאה להפסקת צהריים מהעבודה, ופתאום מרחוק היא ראתה מישהו שיש לו הליכה כמו של אבא. היא התקרבה וראתה שזה בעלה. הם חזרו ביחד לחדר, ואני זוכרת שעמדתי בחלון ופתאום ראיתי את אמא מגיעה עם אבא, וכל כך כל כך שמחתי".

 

לובה אחותי לא שרדה

"עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק עלה בגורלה של לובה. אמא סיפרה שכאשר היא נדדה בכפרים היא פגשה בחורה גויה שלבשה את השמלה של אחותי, וזה בעצם כל מה שידענו עליה. בעדות שלה כותבת אמא שאחותי הסתתרה אצל גוי ותפסו אותו והוציאו להורג אותו ואת אחותי.

 

לובה תמיד הייתה יותר רגישה ממני. לי כילדה היה יותר ביטחון עצמי, וזה גם מה שעזר לי לשרוד ולהינצל. אבל אחרי מה שעברתי עם הגרמנים כבר לא נשאר זכר לאותו ביטחון. אי אפשר לעבור כזה דבר ולהישאר כמו שהיית קודם".

 

הסיפור של אבא - התחזה לצייר פולני

"ב-13 באוגוסט 1942 יצא אבא מהבית בגטו לוצק, והחליט שהוא יתחזה לצייר פולני. הוא אימץ לעצמו שם פולני - מיכל ושילבסקי – והסתובב בין הכפרים וצייר איקונינים לפי הזמנה. הכישרון של אבא עזר לו להינצל – כשהוא חזר הביתה היו בכיסו יותר מ-100 הזמנות של ציורים מהכפריים.

 

בדרך נפגש אבא עם ד"ר פריד, רופא צ'כי שגר בסביבה ובמהלך המלחמה עזר הרבה מאוד ליהודים, לרוסים ולפרטיזנים, ובכלל לאנשים חולים עניים שלא יכלו לממן לעצמם טיפולים רפואיים. אבא נכנס אליו למרפאה, ישב מולו, אמר לו שהוא יהודי וביקש עזרה, וד"ר פריד עזר לו. מאוחר יותר נודע לאבא שהרופא הצ'כי נרצח ושהוא היה יהודי.

 

באחד הכפרים הגיע אבא לבית של גוי שגר עם אמו בת ה-90. בעוד אבא יושב בבית ומצייר, נכנסה קבוצה של צעירים מהכפר וטענה שהצייר הזה יהודי ושצריך לבדוק את זה. הגוי לא הסכים והצעירים הלכו. אבא שלי סיים לצייר בביתם של השניים, והמשיך לדרכו, לכפר אחר. אחרי שבוע הוא חזר לאותו בית ומצא את הגוי ואת אמא שלו הרוגים. האיש הגן על אבא שלי, וככל הנראה שילם על כך בחייו".

 

סבא בחר למות עם בתו ונכדתו

"לאבא שלי היו שלוש אחיות – טוניה, קלרה וסוניה. בתה של טוניה, איוה, שהייתה אז בת 18, הייתה חברתי מילדות. בעלה של טוניה, לזר, היה רוקח, ובזמן שנכנסו הגרמנים הוא קיבל עבודה בבית מרקחת בטורצ'ין, וטוניה, איוה וסבא שלי, אברהם ורקוביצקי, עברו לגור בטורצ'ין.

 

סבא התחפש לגוי זקן מקבץ נדבות, והיה יושב ברחוב. יום אחד, כשישב על המדרכה, הוא ראה פתאום שמובילים קבוצה של יהודים, וזיהה ביניהם את טוניה ואיוה. סבא קם והלך איתן. היהודים הללו הובלו אל הבור, וסבא, טוניה ואיוה נרצחו באותו יום, ביחד.

 

בתוך אותה קבוצה היה גם חבר של איוה. אותו חבר הצליח לברוח וניצל, והסתובב כל היום וכל הלילה, עד שהיה לו אומץ לחזור ולבדוק את הבור. הוא חזר ומצא את התעודה של אווה ולקח אותה. כשחזר לטורצ'ין הוא סיפר שכשהלכו לבור טוניה הייתה מבוהלת ואיוה הרגיעה אותה כל הזמן, ואז ירו בהן".

 

מי נשאר אחרי המלחמה

אני, אמי, איטה ורקוביצקי, ואבי, שמואל ורקוביצקי, ניצלנו ועלינו לישראל. אחותי, לובה, נספתה.

 

משפחתו של אבי, שמואל ורקוביצקי:

 

• אבא של אבא, אברהם ורקוביצקי, נרצח על ידי הגרמנים בטורצ'ין.
• אמא של אבא, רוזה ורקוביצקי (קיטייר), נפטרה בלוצק עוד לפני שהרוסים הגיעו, בשנת 1939.
• הדודה קלרה, אחות של אבא, ברחה לקווקז לפני המלחמה. היא ניצלה, וחזרה אחרי המלחמה ללוצק עם בת.
• הדודה טוניה, אחות של אבא, נרצחה על ידי הגרמנים, עם בתה, איוה.
• הדוד מוניק, אח של אבא, ברח לרוסיה עם משפחתו, ניצל ועלה לארץ.
• הדודה סוניה, אחות של אבא, ומשפחתה נרצחו על ידי הגרמנים: סוניה, בעלה אברשה ובתם בת ה-5 מירה.

משפחתה של אמי, איטה ורקוביצקי (גרברסקי)

• אמא של אמא, אטל טסלר (גרברסקי), נפטרה בוורשה לפני המלחמה.
• אבא של אמא, שמואל גרברסקי, נפטר ברוז'ישץ' בזמן הרוסים ב-1940.
• דוד שלמה ודודה סוניה, האחים של אמא, עלו לארץ לפני המלחמה.
• דוד חיים, אח של אמא, ברח לרוסיה בזמן המלחמה ועלה לישראל כמלווה של ילדי טהראן.

 

עוזבים את לוצק לכיוון ארץ ישראל

"בקיץ 1945 הודיעה לנו אמא יום אחד שעולים לארץ ישראל. אני באותו זמן בדיוק גמרתי את השמינית, ושלושתנו, אמא, אבא ואני, כבר היינו אנשים נורמלים, לבושים בבגדים מהג'וינט ומאונר"א.

עזבנו את לוצק והתחלנו לנסוע בכיוון פולין. נסענו ללודז', שם שהיינו זמן קצר אצל ידידים. מלודז' המשכנו לגבול עם צ'כוסלובקיה, ועברנו אותו. מצ'כוסלובקיה המשכנו לבודפשט, למקום שבו התאספו הפליטים, ומשם לווינה.

 

באוסטריה גרנו במחנה פליטים בינדרמיכל, שהיה ממוקם ליד לינץ. אמא התחילה לעבוד כאחות במחנה, ובאותה תקופה היא כבר הייתה בהיריון. מלינץ עברנו לאיטליה, בעזרת תנועת הבריחה. אמא שלי כבר היתה אז בחודש חמישי-שישי. אני זוכרת שהעבירו אותנו במשאית, והיה מאוד צפוף, וכשעברנו ליד תושבים מקומיים באיטליה הם נתנו לנו תפוזים, כמחווה.

 

באיטליה פגשנו את רחל (רוחל'ה) שר (היום דונגי), מרוז'ישץ', ואת אמה, פייגה. אחיה של פייגה היה בבריגדה הארץ-ישראלית והוא הגיע אלינו כדי לעזור לנו לעלות לארץ ישראל. בשלב מסוים הגענו לנאפולי, ושם הטלנו עוגן. שם גם אבא צייר את הפורטרט שלי, שתלוי על קיר ביתי עד היום.

 

אני ורוחל'ה היינו מטיילות ברחובות נאפולי. גרנו בקיבוץ התקווה. בקיבוץ היה שולחן פינג-פונג, ושתינו עמדנו והסתכלו על שני הבחורים, ניצולי שואה, שעמדו ושיחקו. אחד מהם מצא חן בעיניי, אבל הוא כבר היה בדרכו לצפון איטליה ולא פגשתי אותו שוב בנאפולי. שמו היה עקיבא פלבן, והוא עתיד היה להיות בעלי".

 

העלייה לארץ ישראל

"יום אחד, בקיץ 1946, כשהייתי בת 18, יצאה אונייה עם נשות חיילי הבריגדה שהתגוררו באיטליה לארץ ישראל. שם האונייה היה טרנסילבניה. אמרו לי לעלות על האונייה עם זר פרחים ביד, כאילו אני באה להיפרד ממישהו, ואני עליתי, ונשארתי. היינו שבוע על האונייה, ולי לא היו לא אוכל ולא בגדים. אמא הייתה אז בהיריון מתקדם, והיא ואבא נשארו בנאפולי, ואחר כך עברו לבארי.

 

כשהגענו לחיפה כולם קיבלו ניירות, אבל אני לא קיבלתי. הבריטים לקחו אותי למשטרה וחקרו אותי, הם חשבו ששילמתי לקפטן כדי שיביא אותי באופן בלתי לגאלי, ואז הם עצרו אותי והעבירו אותי למחנה עתלית. במחנה עתלית הייתי כחודש, ו"למזלי" אירעו אז אירועי השבת השחורה, ואת כל העצורים הביאו לעתלית, ואותנו שחררו כי לא היה מספיק מקום לכולם.

 

וכך הגעתי למשפחה בתל אביב. אמא שלי בינתיים ילדה בבארי, ונולד לי אח. קראו לו אברהם, אבי, על שם סבי אברהם ורקוביצקי.

 

גרתי אצל דוד ודודה שלי בתל אביב. הלכתי ללמוד טכנאות שיניים, ועבדתי במקצוע. התחלתי להרוויח, שכרתי לי חדר ברחוב לבונטין ונרשמתי ללימודי עברית.

 

בבלפור-רוטשילד היה תיכון שבו למדו עברית בערב, ואני למדתי שם. ערב אחד הלכתי ברחוב רוטשילד, ועקיבא פלבן, הבחור שפגשתי בנאפולי, עבר ברוטשילד באוטובוס. הוא ראה אותי, ירד מהאוטובוס וניגש אליי, וכך התחיל ברומן בינינו. ב-1949 התחתנו.

 

בינתיים הגיעו אבא ואמא לארץ, עם אחי אברהם, שהיה אז כבר בן שנה וחצי. הם נסעו לפורט סעיד ומשם ברכבת עד לישראל.

 

כשהתחתנו קיבלנו צריף בפרדס רוזנבלום, עקיבא כבר היה מגויס אז ושירת בפלמ"ח. ביום שעקיבא השתחרר מהצבא נולדו לנו התאומות חיה ושושנה. אחרי 11 שנה נולד לנו בן נוסף – שלמה.

אבא ואמא ואחי גרו לידנו בפרדס רוזנבלום. אמא עבדה כמיילדת, ואבא עבד במשרד הביטחון במחלקת כספים, ונשאר שם עד שיצא לפנסיה.

 

כשהבנות היו קטנות פתאום חליתי מאוד, והתברר שהייתה זו השחפת שבה נדבקתי בפולין, בזמן הרדיפות. שכבתי בבית חולים במשך 8 חודשים, עד שהבראתי.

 

רוב חיי בישראל עברו עליי בטיפול במשפחתי כעקרת בית. עקיבא עבד אצל זקס ממשי זקס (שאותו הוא פגש באיטליה), ובשלב מסוים קיבל בית עם חצר בשיכון לחיילים משוחררים בקריית אונו. עקיבא כבר נפטר, ואני חיה בקריית אונו עד היום".

 

המשפחה שלי בישראל

• בתי חיה: נשואה ויש לה שלושה ילדים.
• בתי שושנה: נשואה למאיר שרוני, יש להם שני ילדים – אפרת ובן. הם מתגוררים בלוס אנג'לס.
• בני שלמה: נשוי לצילי, יש להם שלושה ילדים – דין, רון ומאי – והם מתגוררים בקריית אונו.
• בעלי, עקיבא, נפטר ב-1999.