מלכה דיכטר (קוניוך): מנערה מאושרת ליתומה חסרת כל

כשפרצה המלחמה היו למלכה קוניוך שישה אחים ואחות אחת. הנאצים רצחו את אמה, אחותה וחמישה מאחיה, אביה נפטר לפני המלחמה. מלכה מספרת: "אחרי המלחמה, כשחזרתי, לא הכרתי את הבית שלי, הוא היה הרוס לחלוטין. לא נשארה לי אפילו תמונה אחת של ההורים שלי, הכול נהרס והושמד"

"נולדתי ביולי 1920 בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. הייתי החמישית מתוך שמונה ילדים – שישה בנים ושתי בנות. אבי, יואל קוניוך, היה נגר ואמי, הניה קוניוך, טיפלה בילדים בבית. הנאצים רצחו את אמי ושישה מאחיי. אבי נפטר עוד לפני שהמלחמה פרצה, ורק אני ואחי יצחק שרדנו.

 

הייתה לי ילדות טובה. כאחת מתוך שתי הבנות היחידות במשפחה, קיבלתי יחס מיוחד. היינו משפחה לא עשירה, ובגיל 14, אחרי שסיימתי ללמוד, נשלחתי ללמוד תפירה, כדי שאוכל להרוויח קצת כסף ולעזור בבית. למדתי שבע כיתות בבית הספר היידישאי שהיה בעיירה, עד גיל 14. בעיירה היה גם בית ספר תרבות, אבל ההורים לא יכלו לשלוח אותי ללמוד שם, כי בית הספר היה יקר מדי עבורם".

 

אבא היה איש דתי

"אבי היה איש דתי. הוא לא היה דתי פנאטי, כי הוא היה חייב לעבוד ולפרנס את המשפחה, ולא היה יכול רק ללמוד, אבל הדת הייתה בהחלט חשובה לו. אני זוכרת שהיו לו ספרי תלמוד גדולים בבית. את האחים שלי הוא שלח ללמוד בחדר, בישיבה.

 

בשלב מסוים, כשהאחים שלי גדלו, הם החלו לזלזל ב"יידיש קייט", והפכו להיות קומוניסטים, בונדיסטים. אחד מהם אפילו ישב בבית הסוהר בעוון קומוניזם. מה שהם רצו היה סוציאליזם, שיוויון. כשאבא הבין שהוא כבר לא יכול להקפיד ולשלוט על כל מה שאחיי עושים, הוא הצליח לעמוד על דבר אחד – ערבי שבת, אז כל המשפחה היתה יושבת ביחד, וזו היתה המסורת. אחר כך, כשעליתי לארץ, הקפדתי גם אצלי בבית על ארוחות ערב שבת משותפות לכל המשפחה, ועד היום גם הבן שלי מקפיד על המסורת הזו.

 

אני לא זוכרת שדיברו על ציונות בבית. רק אח אחד שלי, אלי, עבר הכשרה של שנה בקיבוץ, והתכוון לעלות לארץ ישראל. המלחמה שינתה לו את התוכניות. אבא נפטר בשנת 1936, מדלקת ריאות, ואמא נשארה לבד עם שמונה ילדים, כך שהיא לא יכלה לחשוב אפילו על עלייה לארץ ישראל".

 

הייתי בלונדינית ושיחקתי הרבה עם הגויות

"לא חוויתי אנטישמיות ברוז'ישץ'. להפך, נהגתי לשחק הרבה עם הגויות, כי הייתי בהירה כמותן. את היהודיות השחרחרות כינו לפעמים הגויות בכינויי גנאי – הן היו קוראות להן 'תרנגולות'.

 

אבל הייתה אנטישמיות. אני זוכרת מקרה אחד, כשעדיין הייתי ילדה קטנה, האחים הגדולים שלי באו וסיפרו שהרביצו להם. הם כבר היו די גדולים, וחזרו באותו יום מפעילות בתנועה. בדרך תפסו אותם גויים והרביצו להם, הם הגיעו הביתה עם ראש פתוח".

 

רוז'ישץ' עיירתי

"היו כמה דרכי גישה אל העיירה רוז'ישץ' - הייתה רכבת, שעברה בתוך העיירה, והיה הנהר, הסטיר, שדרכו היו מביאים סחורות לעיירה, בין השאר גם עצים. מהעצים האלה ביו בונים בתים – רוב בתי העיירה היו בנויים מעץ, ואבא שלי ואחיי עסקו בבניית בתי עץ.

 

מעל הסטיר עברו גשרים. כשהגרמנים נכנסו, הדבר הראשון שהם עשו היה להפציץ את הגשרים, כדי שיהיה קשה לצאת מהעיירה ולהיכנס אליה. מסביב לרוז'ישץ' היו כפרים, והגויים גרו בכפרים. אני זוכרת שיצחק, אחי, אחרי שבגר והתחתן, עבר להתגורר ליד הרכבת.

 

ברוז'ישץ' היה גם מפעל גדול מאוד שייצא ביצים לגרמניה. אחי עבד במפעל הזה, וגם אחיו של יהושע דיכטר, וכך הכרתי את בעלי לעתיד".

 

הרוסים באים: תקופה קשה לבעלי הרכוש

"ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הרוסים והגרמנים חתמו ביניהם על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק ביניהם אזורי שליטה במזרח אירופה. לפי ההסכם, קיבלו הרוסים את השליטה על אוקראינה, האזור שלנו.

 

כשהרוסים הגיעו, לקומוניסטים היה יותר טוב, אבל לאלה שהיה להם רכוש היה הרבה פחות טוב. אני זוכרת אווירה טובה. בסך הכול, למרות שרוז'ישץ' לא הייתה עיירה גדולה, התרבות בה הייתה מאוד מפותחת. היו הרבה תנועות נוער – השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר. אני הייתי באותה תקופה בתנועת השומר הצעיר, והצטרפתי גם למקהלה של רוז'ישץ' ולקומסומול – תנועת הנוער של הקומוניסטים.

הרוסים חילקו עבודות לכולם – ושלחתי לעבוד בבנק ממשלתי, בתור פקידה. שלחו אותנו גם ללמוד רוסית, וזה היה, כמובן, טוב.

 

לעומת זאת, לבעלי הרכוש לא היה טוב בכלל בתקופת הרוסים. לבעלי היה דוד עשיר, שמואל גון היה שמו. הוא היה סוחר וחלפן כספים. לגון הייתה חנות בדים, והוא היה קונה פשתן מחוץ לעיר ומוכר אותו בחנות שלו. הגויים מאוד אהבו את הפשתן, והכינו ממנו דברים רבים.

 

גון גם היה שותף בחנות של סיגריות ומשקאות חריפים. בפולין, באותה תקופה, מכרו סיגריות ומשקאות חריפים בחנויות נפרדות, והיה צריך לקבל רישיון כדי להפעיל חנות כזו. ברוז'ישץ' קיבל נכה צבא רישיון מהשלטונות לחנות כזו. אבל לאותו נכה לא היה כסף, והדוד של בעלי, שמואל גון, נתן לו את הכסף, ובתמורה הפך לשותף בחנות. שמואל גון תרם רבות גם לציונים וגם לקומוניסטים.

 

כשהרוסים נכנסו, הם מיד לקחו את החנויות, ואת בעלי החנויות שלחו לסיביר. אבל את גון לא שלחו, כי הקומוניסטים באו לסנגר עליו, ואמרו שהוא תורם לקומוניזם, וכך הרשו לו להישאר. בדיעבד, אני אומרת, הלוואי שהיו שולחים את כל תושבי העיירה לסיביר, ככה אולי היה נשאר מישהו.

 

לשמואל גון היו שלושה ילדים, לאחד מהם קראו אנשל. כשהגיעו הגרמנים, הוא נכנס עם משפחתו לגטו, יחד עם כל היהודים. מדי פעם הגרמנים היו באים ולוקחים כמה עשרות אנשים, וטוענים שהם נלקחים לעבודה. האנשים הללו אף פעם לא חזרו. באחת הפעמים, כשהכריזו ששוב יוצאים ל'עבודה' שמואל לקח שניים מהילדים שלו, בני 6 ו-16, אנשל ביניהם, ויצא איתם לכפר. כשהוא חזר לקחת את אשתו והבת, כבר אי אפשר היה להוציא אותן מהגטו, והן נרצחו עם שאר היהודים".

 

הגטו: דחסו את כל היהודים לרחוב אחד

"ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. היה תוהו ובוהו. הגרמנים לא הפסיקו להפציץ, מיד הרסו את כל הגשרים שעל הסטיר. אחרי כחודשיים הם הקימו את הגטו. הגטו היה בערך רחוב אחד, שאליו דחסו את כולם. גרנו 30-40 איש בכל בית, והיינו מאוד מוגבלים בתנועותינו מחוץ לבית.

 

בתקופה שבה היינו בגטו, הגרמנים הרסו את כל הרחובות. הבית שלי היה ליד המים, ובגלל שהפציצו את הגשרים, כל הבתים שליד הנהר נהרסו גם הם. אחרי המלחמה, כשחזרתי, לא הכרתי את הבית שלי, הוא היה הרוס לחלוטין. לא נשארה לי אפילו תמונה אחת של ההורים שלי, הכול נהרס והושמד.

שלושה מאחיי גויסו לצבא – יצחק, אלי ויוסף. אלי ויוסף חזרו הביתה מהצבא, והרגו אותם. יצחק נשאר להילחם בסטלינגרד, וניצל.

 

אחי הקטן, דוד, היה רק בן 10 כשהגרמנים הגיעו. הוא ברח מהגטו והסתתר אצל הגויים. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות. יום אחד הגיעו אנשי הגסאטפו לחפש יהודים. דוד עמד ליד הפרות והצאן, והגרמנים לא חשבו שהוא יהודי, אבל הגויים התחילו פתאום לצעוק 'הנה ג'ייד, הנה ג'ייד', והגרמנים ירו בו".

 

"על מה שעשו לי הגרמנים אף פעם לא דיברתי, וכנראה כבר לא אדבר"

"בשלב מסוים ברחתי מהגטו. הייתי אז בת 21, ועברתי הרבה דברים קשים מאוד. הגרמנים עשו לי הרבה דברים רעים ולא נעימים. אף פעם לא סיפרתי, לאיש, מה עשו לי הגרמנים, וכנראה כבר לא אספר".

 

אחרי המלחמה: רוז'ישץ' התרוקנה מהיהודים ומזכרם

"המלחמה נגמרה, וחזרתי לרוז'ישץ'. לרחוב שלי לא נותר זכר. הבית של משפחת גון נשאר, ושם התאספו הניצולים שהתחילו להגיע מכל הכפרים ליד רוז'ישץ'. אלה שניצלו היו אלה שהסתתרו אצל גויים שריחמו עליהם בכפרים שמסביב לעיירה. הגויים שעזרו לנו היו אמיצים מאוד, כי אם היו תופסים מישהו מסתיר יהודים, היו הורגים אותו ואת כל משפחתו.

 

הסתובבתי ברוז'ישץ', הבנתי שמשפחות שלמות של יהודים, שהיו שכנים שלנו, אנשים שראינו יומיום, ששיחקתי עם הילדים שלהם – לא נשאר מהם זכר. ניסיתי ללכת אל הגויים שהיו שכנים שלנו, ולבקש מהם דברים שלנו, אבל לא הצלחתי לקבל דבר. התברר שהגרמנים נכנסו לבתים וגנבו הכול".

 

המשפחה שלי: רק אח אחד ניצל

• הוריי: הניה ויואל קוניוך. אבא נפטר לפני המלחמה ואמא נרצחה על ידי הנאצים.
• שבעת אחיי: יצחק, אלי, יוסף, משה, אברהם, ודוד, ואחותי חיה. רק יצחק ניצל, ועלה איתנו לארץ.

 

שלושה אחים שלי כבר היו נשואים –

• יצחק קוניוך היה נשוי לפייגה. היו לו שני ילדים: יואל ורחל. פייגה ושני הילדים נרצחו.
• אליהו קויניוך היה נשוי לאטל. היו לו שני ילדים: יואל ואברהם. אליהו, אטל ושני הילדים נרצחו.
• יוסף קויניוך היה נשוי לפייגה ריבץ. היה לו ילד שנולד בזמן הרוסים. יוסף, פייגה והתינוק נרצחו.

 

המשפחה של אבא – משפחת קוניוך:

אני לא זוכרת את ההורים של אבא.

לאבא היו ארבעה אחים ואחיות:

• דוד קוניוך, היה נשוי לביילה, התגורר בלוצק. היו לו שני ילדים: ינקל ומירל. כולם מתו בגטו לוצק.
• הרשל קוניוך, היה נשוי לשורקה. התגורר ברוז'ישץ'. היו להם שלושה ילדים:  פייגה, לייבל ופופה. כולם נרצחו ברוז'ישץ'.
• חסיה פיינטוך. בעלה נפטר לפני המלחמה. התגוררה בלוצק. היו לה שלושה ילדים: חנה, אברהם והרשל. כולם נרצחו בלוצק.
• ביילה רובינשטיין. הייתה נשואה ללוזר. התגוררה בלוצקה היו להם שני ילדים: מלכה ואברהם. כולם נרצחו בלוצק.

המשפחה של אמא -

כל בני המשפחה התגוררו בקולקי.

• אח של אמא, בוז'י (ברוך), היה נשוי לפייגה מציבר. היו להם שני ילדים: יצחק ומשה. כולם נרצחו בקולקי.
• לאמא היו שני אחים נוספים שעזבו לארגנטינה עוד לפני המלחמה.
• ההורים של אבא ושל אמא נפטרו עוד לפני המלחמה. אמא של אמא נהגה להשתכן אצלנו הרבה, ולפעמים הייתה נוסעת לבן בקולקי.

החזרה לרוז'ישץ' והעזיבה לפולין

"ברוז'ישץ' פגשתי את רחל שר (היום דונגי) ואמא שלה, פייגה שר. התכנון היה שאני אסע איתן לארץ ישראל, מאחר שאח של פייגה, אבנר, שהיה בבריגדה הארץ-ישראלית, הגיע לפולין כדי לקחת אותן לישראל. שכרתי איתן דירה לתקופת מה, וברגע שיכולנו, עזבנו את רוז'ישץ' ועברנו לפולין.

 

הגענו ללודז', והתגוררנו שם. אני הייתי צריכה לדאוג לעצמי לאוכל, והייתי סוחרת בקמח – הייתי קונה קמח בלודז' ומוכרת אותו בערים אחרות, וכך הסתובבתי מעיר לעיר.

 

בלודז' פגשתי את יהושע דיכטר, בעלי לעתיד. הייתי אז כבר בת 26, והוא היה באותו גיל, שנינו היינו יתומים ועריריים. ומאותו רגע התחלנו להסתובב ביחד. לא היה לנו מישהו שנוכל ליצור איתו קשר ולבקש עזרה. ליהושע היו דודים בארה"ב, ולכן תכננו לנסוע לשם.

 

השנה היא 1946, ואנחנו עוזבים את לודז' בדרך לגרמניה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, באותה תקופה פשוט היו עולים על רכבת, יודעים רק את הכיוון, ונוסעים איתה עד שמגיעים לאיזשהו מקום. הגענו לאוסטריה, ושם הייתה גם משפחת גון. אלה שנשארו בחיים חיפשו כל הזמן מי עוד נשאר בחיים, כך שאנשים היו עומדים בתחנות הרכבת ומחפשים קרובים. גון שילם למישהו שעמד בתחנה באוסטריה וחיכה למצוא קרובים שלו. כשהוא ראה אותנו על הרכבת, הוא הוריד אותנו ולקח אותנו למחנה פליטים בלינץ.

 

באוסטריה נשארנו עד 1949. המחנה בלינץ הי מחנה פליטים של הג'וינט, והג'וינט דאגו לנו. בעלי עבד שם במשטרה. הם נתנו לנו אוכל ודאגו לנו. היו לנו שירותים ומקלחת בבית, שזה היה לוקסוס גדול. התברר לנו שבזמן המלחמה המקום הזה היה מחנה של האס.אס. בלינץ נפגשנו עם פליטים מכל פולין, ועד היום אני שומרת על קשר עם חלקם".

 

עולים לארץ ישראל

"בלינץ חיכינו לאשרה לארצות הברית, והיא התעכבה. נכנסתי להיריון, ילדתי את בתי הבכורה וקראתי לה על שם אמי, הניה (יעל). בינתיים גם אחי יצחק השתחרר מהצבא והגיע מסטלינגרד לאוסטריה. יצחק איבד את אשתו ואת שני ילדיו, והיה נחוש לעלות לארץ ישראל. לא רציתי להשאיר אותו לבד, החלטתי שגם אני עולה לארץ ישראל, והרעיון לנסוע לארצות הברית התבטל.

 

ב-1949 הגענו לארץ ישראל. לא הייתה לנו כאן משפחה, לא היה לנו אף אחד. היה קיץ, ושלחו אותנו לבית ליד. לא קיבלנו כלום, לא היה לנו כלום ויהושע יצא לחפש עבודה, ולא מצא.

 

החורף התקרב, ולא ראינו משהו באופק. אח שלי פגש במקרה בחורה מרוז'ישץ', שניצלה יחד עם אבא שלה (ברל שניידר), והיא אמרה לו שהם גרים באשקלון. וכך הגענו לאשקלון, שבה אני חיה עד היום.

 

אחי היה כבר בן 40, אבל היה לו מקצוע, הוא היה בנאי. בעלי למד בתקופת הרוסים להיות אח, אבל כאן לא היה לו מה לעשות עם זה.

 

אחי הגיע לאשקלון ומיד קיבל עבודה בבנייה. אני מצאתי את עצמי עם תינוקת, בחורף 49, בלי פרנסה. יהושע ואני באנו גם לאשקלון ושכרנו דירה יחד עם אחי יצחק באמצע העיר.

 

כשהגענו לאשקלון, היו כאן 15 משפחות יהודיות, ובצפון העיר גרו הערבים שברחו מעזה. נורא פחדתי, חשבתי שאולי ניצלתי מהגרמנים, אבל כאן אני לא אשרוד, אבל לא היתה לי ברירה. בעלי לא מצא עבודה, ואחי כבר התחיל לעבוד כאן. בשלב מסוים, אחרי תקופת מה ללא עבודה, התחיל גם יהושע לעבוד בבניין, ולמעשה הוא עבד בסולל בונה עד שיצא לפנסיה. יצחק אחי נשאר לגור איתנו עד שהתחתן. הוא פגש אישה מפולין, שניצלה ממחנה ריכוז, ונולד להם בן אחד.

 

החיים ללא משפחה היו קשים מאוד, גם לילדים. באשקלון היו הרבה משפחות רומניות שנשארו שלמות, עם סבים וסבתות, וכשהילדים שלי היו בני 3-4 הם התחילו לשאול 'איפה הסבתא שלי?'. אבל אנחנו לא סיפרנו להם כלום, היינו מאוד סגורים".

 

יהושע דיכטר, בעלי

"יהושע נולד ב-1923 ברוז'ישץ'. אביו, אברהם-משה דיכטר, היה סוחר סוסים. בימי שני היה יריד ברוז'ישץ', שבו היו מוכרים את הסוסים והפרות, ואבא של יהושע היה מגיע עם הסוסים שלו לשם, ומוכר אותם. שמה של אמו של יהושע היה מינדל, והיו שלו שני אחים – פופה ומנדל – ואחות אחת. כולם נרצחו על ידי הגרמנים.

 

ברוז'ישץ' גרנו בשני קצות העיירה. יהושע למד בתרבות ואני בבית הספר היידישאי. האחים שלנו עבדו יחד במפעל הביצים, וכך הכרתי אותו. ליהושע היה בן דוד רופא, ואחרי שהוא סיים את הלימודים בבית ספר תרבות, בן הדוד שלו לקח אותו ללמוד בבית ספר לאחים.

 

בתקופת המלחמה יהושע בקושי שרד. הוא הסתובב עם עוד חברים, אבל כולם מתו בדרך, רק הוא ניצל".

 

המשפחה שלי בארץ:

• הבת: הניה (יעל), נשואה לנחמיה דגן. גרה בפתח תקווה. ליעל יש 3 ילדים: יובל, אברהם ואביבית. אביבית נשואה ויש לה בן אחד – תומר.
• הבן: אבי דיכטר, נשוי לאילנה. גר באשקלון. לאבי 3 ילדים: ניב, טל ומור.