חיה גרשוני (שפיגל) נולדה בכפר ברזלופ הסמוך לרוז'ישץ'. היא הייתה מעורבת מאוד בפעילות ציונית ועלתה לארץ ישראל עם אחותה רחל לפני פרוץ המלחמה. הוריה, שניים מאחיה ואחותה הקטנה נספו בשואה. אחיה יוסף שרד ועלה גם הוא לישראל
ילדות מאושרת בכפר
"נולדתי בפברואר 1918. התאריך מאולתר כי המשפחה נמצאה במצב של נדודים בימי מלחמת העולם הראשונה. אני בעצם לא נולדתי ברוזישץ'. נולדתי בכפר בשם ברזלופ, 15 ק"מ מרוזישץ'. הכפר היה מעין קולוניה, מושבה של גרמנים, בתוך אוקראינה. האזור היה שייך לפני המלחמה לרוסיה וכיום הוא שייך כיום לאוקראינה. בין שתי מלחמות העולם, סופח השטח לפולין, וכשנולדתי הוא היה שייך לפולין. אני נחשבת לילידת פולין. הפספורט שלי היה פולני.
במציאות לא הורגש השלטון הפולני. הכפריים שאכלסו את האזור היו איכרים אוקראינים פרימיטיביים עניים, וביניהם מושבות של גרמנים, צ'כים ומשפחות בודדות של יהודים. רוב היהודים חיו בעיירות.
בכפר הזה, שהיה מושבה של גרמנים, היינו שתי משפחות של יהודים. אנחנו ובמרחק של קילומטר אחד הייתה עוד משפחה שגרה באותו הכפר: משפחת טורצ'מניוק. מסביב היו מפוזרים עוד יהודים בכל מיני כפרים.
הבית שבו גרנו נבנה בידי אבי, ישראל שפיגל, על חלקת אדמה שהייתה שייכת למשפחה. זה היה צריף עץ עם גג עשוי מקש. הכניסה לבית הייתה דרך מחסן, שבו עמדו חביות עם ירקות כבושים, ובחג הסוכות המחסן הותקן לסוכה. בית המגורים כלל: מטבח עם כיריים שהוסקו בעצים. מול הכיריים בצמוד לקיר, היה תנור גדול בו אפתה אמא שלי, גולדה, לחם, חלות ועוגות לשבת. סמוך לתנור היה מעין כוך מחומם, שאפשר היה לישון עליו או לארח קרובי משפחה. מהמטבח נכנסו לחדר מגורים גדול, שבו הייתה מיטה גדולה של ההורים, מיטה של סבתא מרים – אם אימי, שחייתה איתנו עד שנפטרה.
אנחנו, ששת הילדים - אני הבכורה, אחותי רחל, שלושת אחי יהושע, יצחק ויוסף ובת הזקנים רבקה - ישנו על דרגשים, שהפכו בהמשך היום לכיסאות ישיבה. בחדר עמד שולחן אוכל גדול עליו אכלנו. בשבתות ובחגים כוסה השולחן במפה לבנה, ועליו הוגשו לנו מטעמי השבת והחג.
מהמטבח הובילה דלת נוספת לרפת/אורווה, שבה היו שני סוסים, שתי פרות ולפעמים גם עגלות צעירות. בצמוד עמד מתבן בו היו חבילות חציר. בימי הקיץ החמים ישנו הילדים במתבן. מבנה קטן נוסף עמד לא רחוק מהבית, והוא שימש לשירותים.
למרות הצפיפות והדוחק גדלתי בבית חם ואוהב. על אף העוני והמחסור, לא רעבנו אף פעם. הפרות סיפקו תמיד חלב ואמא הכינה שמנת וחמאה. גם בשר לא חסר לנו, והוא ניתן משחיטה עצמית של תרנגולות, אווזים וברווזים. הבית שלנו היה מוקף חצר גדולה, ובה התרוצצו תרנגולות, אווזים, ברווזים ותרנגולי הודו. גם באר הייתה בחצר, ממנה שאבנו מים בעזרת דלי וחבל. סמוך לבית המגורים הייתה גינת פרחים גדולה ובמרחק מה ממנה הייתה חלקת אדמה עליה גידלו ההורים: תפוחי אדמה, סלק, כרוב, מלפפונם, צנון, בצל, שום ועוד ירקות, אותם אכסנו בחודשי החורף במרתף מיוחד. באותה חלקה צמחו גם שני עצי תפוח, דובדבנים ועץ אגס. אכלנו בעיקר מתוצרת עצמית של החווה הקטנה שלנו.
הבית שלנו היה מסורתי. בכניסה לבית הייתה מזוזה. אבא היה איש נוח לבריות, מלא הומור ואופטימי. בדרך כלל היה לבוש כאחד האיכרים, מלבד ביום שבת. אבא היה אהוב על השכנים והתפרנס גם מתיווך איתם. הוא הוביל מדי שבוע בעגלה לעיירה הרחוקה מאיתנו כ-15 ק"מ, גבינה, חמאה, ביצים ועוד ומכר למשפחות יהודיות. בחזרה הביא הביתה סוכר, אורז ועוד.
אימא הייתה אישה מופנמת, יפה ואצילית. היא חלבה את הפרות, גידלה עם אבא את הירקות, טיפחה את גינת הפרחים, בישלה ואפתה. היא גם הכינה ריבות מפירות שליקטנו ביער שהקיף את הכפר. אמא תפרה לנו את הבגדים. היא עבדה קשה אבל מעולם לא התאוננה.
אבא היה שומר מצוות, מניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום. בשבתות וחגים הלך אבא כחמישה קילומטרים לביתו של יהודי אמיד בעל אחוזה. שם התכנס מניין יהודים מכל הסביבה, לתפילות. לאבא היה קול נעים והוא שימש כחזן. השבתות והחגים נחגגו בבית לפי המסורת, והוגשו מאכלים המאפיינים כל חג.
הבית היה פתוח לבני המשפחה של אבא: שני אחים ושתי אחיות יחד עם ילדיהם, שגרו בעיירה הקרובה. כמו כן, בפני משפחתה של אמא, שאף הם גרו בכפר ובעיירה הסמוכה.
הייתי ילדה שובבה ועצמאית. הייתי הולכת לשחק עם הילדים של הגויים. נאסר עלי רק איסור אחד – לא לאכול אצל הגויים סופגניות שאולי מטוגנות בשמן חזיר. הבית שלנו היה חופשי. ילדי הגויים היו באים אלי ואני הייתי מסתובבת איתם.
אני הספקתי לגדול בבית בכפר עד גיל שש בסך הכל. המשפחה השניה של היהודים שגרו בכפר, משפחת טורצ'מניוק, היו ציונים. אב המשפחה, ברל, הגיע מעיר אחרת כמורה. מי שהביא אותו היה אותו יהודי עשיר, בעל האחוזה מחוץ לכפר, אצלו היה מעין בית כנסת, אליו באו כל יהודי הסביבה להתפלל.
ברל טורצ'מניוק התאהב בתלמידה שלו, הניה שמה, הם התחתנו ונשארו לגור בכפר. הוא היה ציוני נלהב, היה מקבל עיתונים ציונים. עד היום אני לא מבינה איך הם הגיעו אליו. הוא קרא לכל חמשת בנותיו בשמות עבריים. כשבתו הבכורה, בת-ציון, שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, הגיעה לגיל שבע, הוא בא לאבא שלי ואמר: 'מספיק. צריך להוציא את הילדות ללמוד בבית ספר'. אבא שלי תמיד אמר: 'אני לא מוכן שתגדלי כמו רועת אווזים עם הגויים בכפר'.
כך בגיל שש, עזבתי את הכפר, ועברתי לעיירה רוזישץ', ללמוד בבית ספר 'תרבות'".
.
חממה ציונית בבית-הספר "תרבות" ברוזישץ'
"בת ציון ואני יצאנו ללמוד בבית-ספר 'תרבות', שהיה שייך לרשת עצמאית המפוזרת כמעט בכל עיירות וערי פולין, ונתמכת כלכלית מתרומות ומשכר לימוד של יהודים ציוניים. בית ספר 'תרבות' היה בית- ספר פרטי, הממלכתי היה פולני.
בית הספר 'תרבות' היה ציוני. המורים היו מדריכים בשעות אחרי הצהריים בסניפי 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר'. הם גם החליפו לנו ספרים בספרייה שהקימו בבית הספר. הם הקנו לנו ידע: תנ"ך, פרקי אבות וספרות עברית. אנחנו שיננו בעל-פה שירים של ביאליק, טשרניחובסקי, פרקי נביאים מעמוס, ישעיהו וירמיהו. הכרנו גם סופרים עבריים מימי ההשכלה. עד ברנר וברדיצ'בסקי הגענו.
כל המקצועות נלמדו בעברית, כולל: חשבון, טבע, גיאוגרפיה, כימיה ופיזיקה. ההסטוריה הפולנית וגם השפה הפולנית נלמדו כמקצועות חובה, בשפה הפולנית.
התשלום על הלימודים היה פרוגרסיבי: כל משפחה על-פי יכולתה. מאוחר יותר, מכתה ה' בערך, התחלתי לתת שיעורים פרטיים, וכך שילמתי בשם אבא את שכר הלימוד. אני הייתי תלמידה מצוינת, ובהמשך בולטת.
אני זוכרת שני מורים בבית ספר 'תרבות': אביגדור בורשטיין (אביה של הסופרת והמשוררת חמוטל בר-יוסף) – היה המחנך שלי וישראל זניוק. – שניהם הגיעו לארץ. היו גם שני אחים דיכטר, אחד מהם הגיע לארץ.
כשהגענו לבית- הספר, שתי ילדות כפריות, הקיפו אותנו הילדים בסקרנות וזכינו בהתחלה לצחוקים ובדיחות על חשבוננו. תכף ציינו שבאו שתי ילדות כפריות: ילדה יפה וילדה לא יפה. הילדה היפה הייתה בת ציון שהיו לה תלתלים בלונדינים ואני הייתי השמנמונת. אבל רק קבלת הפנים הייתה כזאת. אחרי זמן קצר שתינו השתלבנו בבית הספר ומהר מאוד הייתי תלמידה מצוינת ובהמשך אחת המרכזיות בכיתה. בבית הספר ביליתי שבע שנים וסיימתי אותו עם תעודה מצוינת וידיעת השפה העברית.
בסך הכל הייתי תלמידה שובבה, שמארגנת בבית הספר כל מיני תעלולים מצחיקים, ואף הורחקתי פעמיים מהכיתה. יחד עם זה, היה בי כנראה גם כישרון של מנהיגות, שכן הייתי מקובלת ואהובה על כולם, מורים וחברי לכיתה.
אי אפשר לתאר איזה בית ספר זה היה! המורים, המחנכים – אי-אפשר לתאר היום איזה מורים היו! קראנו להם בשמות הפרטים. הם היו גם המדריכים שלנו בתנועות הנוער אחרי בית הספר. הכל היה מבוסס על עברית. היה כבוד למורים אבל הם היו גם מתחשבים וליברלים.
בשנים אלה גרתי אצל סבתא זלטה, אמא של אבא. היא הייתה אלמנה שגרה לבד. בעלה, סבא יצחק, נפטר לפני שנולדתי. אני התביישתי בה, כי היא הייתה נמוכה עם כרס גדולה, שנשארה לה לאחר 14 לידות, מהן נשארו ארבעה בנים ושתי בנות. מחוץ לאבא ולצעיר הבנים, יוסף, שהיגר לאמריקה, גרו היתר עם משפחותיהם בעיירה.
למרות שהייתי ילדה חצופה ועשיתי הכל כדי להכעיס אותה, אהבתי את הסבתא מאוד. היא טיפלה בי בנאמנות. היא הייתה אישה אדוקה מאוד והאמינה בכל מיני אמונות טפלות. סבתא הקפידה בקנאות על דיני כשרות, ואני, לעומתה, הפגנתי אי-אכפתיות. ככל שגדלתי, ביליתי יותר בבתי חברות שאימצו אותי. יחד הכנו שיעורים, אכלנו, בילינו והסתודדנו.
במשך הזמן הצטרפה אלי לבית הספר אחותי רחל, שהייתה צעירה ממני בשלוש וחצי שנים. שתינו ישנו במיטה אחת ולמדנו יחד. רחל הייתה מטבעה ילדה טובה וצייתנית, כך שסבתא הקנתה לה ביתר קלות את הרגליה.
בתחילת התקופה ברוזישץ', אבא בא לקחת אותי הביתה ביום חמישי לשישי-שבת, אבל כבר מגיל תשע-עשר לא רציתי כבר לנסוע הביתה. הייתי נשארתי בעיירה גם בשישי ושבת כי היו פעילויות של 'החלוץ הצעיר' ולא רציתי להפסיד. עשינו שיחות והדרכנו את הצעירים יותר, הסתובבנו בעיירה להתרים לקרן הקיימת.
בלילות שבת התכנסנו בסניף 'החלוץ הצעיר' לפעילות, שירים וריקודים. ככל שהתבגרתי הלכתי והתנתקי מהכפר. ביקרתי שם רק בחופשות הארוכות יותר.
בגיל 14 סיימתי את בית הספר היסודי. התחלתי לחשוב על עתידי. היה ברור לי כי לכפר אינני חוזרת. שקלתי אפשרות להמשיך ב'גימנסיה תרבות' בעיר המחוז קובל. לשם כך, נתתי שיעורים פרטיים וחסכתי כסף למחייתי. בינתיים המשכתי לבלות עם חברות וחברים מבית הספר ומתנועת 'החלוץ הצעיר'. מדריך בוגר מהתנועה השפיע עליי ללכת לסמינר בגרוכוב, חווה חקלאית ליד ורשה, בה הכשירו חלוצים לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה".
זכרונות מרוזישץ': סולידאריות ופלורליזם
"בעיירה רוזישץ' חיו באותו זמן לפחות 8,000 יהודים. ברובם התפרנסו ממסחר זעיר והיו גם בעלי מלאכה. חוץ מכמה משפחות אמידות שגרו בבתי אבן, גרו רוב יהודי העיירה בבתי עץ. היהודים ברובם הגדול היו מסורתיים, ביניהם גם חסידים שהשתייכו לחצרות של רבנים. היו כמה בתי כנסת.
בעיירה הייתה אוירה של סולידאריות ועזרה הדדית. לא זכור לי שהיו עניים חסרי בית או רעבים. היו קופות שתמכו בהכנסת כלה, ביתומים וכד'.
באותה תקופה לא היו מים חמים, לא היה חשמל, תחבורה – הייתה רק רכבת. לא היו מכוניות. מאוחר יותר היה איזה אוטובוס, שאיתו היה אפשר להגיע לעיר המחוז לוצק.
בעיירה היו נציגי כל המפלגות, כולל: קומוניסטים, ציונים, בונדיסטים – הקנאים לשפת האידיש (היה להם בית ספר המבוסס על השפה, 'פולק שולר'). היו גם יהודים חילוניים מתבוללים למחצה, שבניהם למדו בבית ספר ממלכתי פולני, רקדו ריקודים סלוניים, דיברו פולנית.
בני הנוער היו מאורגנים בסניפי "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". התקיימו גם ארגוני ספורט, כמו כדורגל וכדור עף. כמו כן, התקיימו חוגים דרמטיים וריקודים סלוניים. היה בעיירה גם בית קולנוע. היו חיי תרבות.
אנחנו, תלמידי 'תרבות', דיברנו רק עברית. התרמנו ל"קרן הקיימת", הלכנו לפעולות של 'החלוץ הצעיר', הכרנו מדריכים שבאו מקיבוצי הכשרה ולימדו אותנו שירים וריקודים ישראלים.
בעיירה ביקרתי את שני דודי, ולוול ומוטל ואת בת דודתי, בלה.דודתי השנייה, רחל, גרה עם משפחתה בעיר המחוז לוצק. היו להם בנים ובנות בגילי. שמחתי להתארח אצלם ולאכול ממטעמיהם. לדאבוני כולם נספו בשואה, חוץ מבת דודה רחוקה, בת שבע שפיגל, שמאוחר יותר הגיעה לארץ.
לא הייתי בת העיירה, אבל הייתי מעורבת. בלימודים, בתנועת 'החלוץ הצעיר' ובזכות משפחתי שגרה ברוזישץ'".
פעילה בתנועת "החלוץ"
"יוליק כצן (קציר, בארץ) ז"ל, בן העיירה רוזישץ' וחבר גבעת חיים מאוחד בישראל, המליץ לי לצאת לסמינר בגרוכוב, ליד וורשה ולא לסמינר בקובל. בסמינר הזה נערכה הכנה לעבודה בתנועה.
יחד עם אחותו, חווקה כצן (ז"ל), חברת קיבוץ אלונים בזמנו, יצאתי לסמינר. למרות שהייתה בינינו תחרות סמויה, אני הצטיינתי בתנ"ך, ספרות והסטוריה, והיא יותר במתמטיקה, היינו חברות טובות.
כך ביוני 1933 הוא לקח את שתינו על משאית, לסמינר יהחלוץ' בגרוכוב. התכנסנו בנים ובנות מעיירות וערים שונות, רובם היו בוגרים מאיתנו. הגיעו בנים אפילו מדנציג, שהייתה עיר נמל בינלאומית, וגם שני חניכים מברלין, חברי 'החלוץ' מגרמניה. האווירה הייתה ישראלית ורוב ההרצאות היו בעברית. המרצים בחלקם הגיעו כשליחים מהארץ, ובחלקם היו מרצים מקומיים, ממרכז 'החלוץ', ממפלגת פועלי ציון וגם עסקנים יהודים אחרים. בין היתר ביקרו בסמינר אנשים חשובים כמו יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון. גם הידיעה על רצח ארלוזורב בארץ הגיעה אלינו.
היינו ערים ומעודכנים בנעשה בארץ, כולל המחלקות והריבים בין הזרמים הפוליטיים השונים. ההרצאות בסמינר התרכזו בעיקר סביב ההסתדרות, קיבוצים ותנועת הפועלים בארץ. כאן שמענו לראשונה על התנועה הקיבוצית לגווניה השונים, וראינו את עצמנו מזוהים עם הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה. היינו ציונים.
פה עשיתי גם הכרה ראשונה עם ורשה הבירה. ביקרנו באפרה ובסרטים, והיינו כמובן נרגשת והמומה, כיאה לבת פרובנציאלית במפגש עם עולם קסום וחדש.
הסמינר ארך חצי שנה, ובסיומו חולקנו לפעילות באזורים שונים בפולין, בסניפי 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר'. אני וחבר נוסף נשלחנו לשידלץ, שהייתה עיר במרכז פולין. גרנו בקיבוץ ההכשרה שהיה במקום, ומשם נסענו לבקר בעיירות בסניפי החלוץ הצעיר, בהם היו מתכנסים לעת ערב בנים ובנות צעירים ואנחנו סיפרנו להם על הארץ, לימדנו שירים וריקודים. בלילה התארחנו לרוב אצל אחד החניכים, ולמחרת חזרנו לקיבוץ ההכשרה. אנחנו ארגנו נוער לעלות ארצה. בסמינר היה הכל מכוון לעליה בארץ, לקיבוץ.
הייתי נוסעת ברכבת או באוטובוס, או בעגלה. הגעתי לערים גדולות כמו: וילנה, ביאלסטוק ולודג' וספגתי חוויות במפגשים השונים ועם אורח חיים שונה מזה שהכרתי בבית. ככה ביליתי ארבע שנים.
הגעתי הביתה לעתים רחוקות מאוד מאוד. זה היה רחוק מהבית. אבל כתבתי מכתבים מדי פעם. לא הייתי מנותקת מהבית.
משידלץ הועברתי ללוצק, שהייתה קרובה יותר לבית ומרכז חשוב יותר של התנועה. שם הייתה המועצה הגלילית הגדולה והחשובה ביותר. סניפי 'החלוץ הצעיר' היו בכל עיירה בווהלין, וקיבוץ ההכשרה המרכזי היה בקלוסובה. אני גרתי בקיבוץ ההכשרה בלוצק. הייתי פעילה במרכז 'החלוץ הצעיר', רכזת, ביקרתי בסניפים, הוצאתי עלון, ארגנתי עם החברים מחנות קיץ וכינוסים אזוריים מדי פעם".
רוחות מלחמה: חיה ואחותה רחל נפרדות מהמשפחה
"אני רציתי לעלות ארצה כמה שיותר מהר כי הייתי קשורה עם חבר שעלה לפני וגר בקיבוץ אפק. במקביל קיבלתי סרטיפיקט לאחותי רחל. ידענו כבר שיש רוחות מלחמה ושיש היטלר בגרמניה ושיש לו תוכניות על היהודים. התחילו להתארגן לעליה ארצה. בגרמניה עם הנרייטה סולד, וחברות נוער נוספות בפולין ובאוסטריה. עד במלחמה הספיקו לעלות שלוש חברות נוער מפולין. הסרטיפיקט לאחותי היה לעליית הנוער השניה.
נסעתי הביתה להכין את עליית שתינו לארץ. אחותי הייתה מפונקת יותר ממני, קשורה יותר לסינור של אמא. כשלמדנו יחד בבית הספר ישנה איתי במיטה אחת. היא הייתה בת 15, אני בת 18 וחצי. הגעתי הביתה. אמרתי להורים: 'רחל עולה איתי לישראל. יש לה סרטיפיקאט'.
אמא שלי, שהייתה צעירה ויפה, קיבלה שערות לבנות אחרי כמה ימים. ממני התייאשו כבר מזמן. ידעו שאני הגדולה ועושה מה שאני רוצה, אבל רחל הייתה קשורה מאוד לאמא. הפרידה הייתה קשה מאוד. אך אני עמדתי על שלי.
בסופו של דבר, הצלתי את חייה, למרות שלדעתי היא סבלה עד סוף חייה מהפרידה. היא הייתה חולה רוב הזמן, נפטרה לפני 12 שנה. לא פעם שאלתי את עצמי אם עשיתי נכון שניתקתי אותה מהבית. בסופו של דבר עשיתי בוודאי נכון, אחרת היא הייתה הולכת עם כל המשפחה בשואה. בכל אופן בארץ היא הקימה משפחה, ילדה שלוש בנות ויש לה נכדים. זכתה גם לראות נינים. בעלה, גיסי, חי עד היום בקיבוץ אלונים, עוד מעט הוא בן 92.
היא עלתה שלושה חודשים לפני. הגיעה לבן שמן. אני עם סרטיפיקט מהתנועה עליתי בפברואר 1938 על האוניה 'פולוניה', יחד עם קבוצת חלוצים שהתיישבו ברמת הכובש.
לקראת העליה שלי התברר שאין לי תעודות. לא תעודת לידה ולא כלום בגלל שנולדתי אחרי מלחמת העולם הראשונה והורי עברו ממקום למקום. אז התברר שלאבא היה רישום בתוך ספר תפילה בעברית מתי נולדנו, הילדים. בעצמי הלכתי, בחורף, בשלג העמוק, למשרד לרישום התושבים בכפר, מרחק של כחמישה ק"מ מאתנו. שם גייסתי עדים ושתינו קיבלנו תעודות לידה ופספורטים.
רשמו שנולדתי ב-28 בפברואר 1918. אם זה בדיוק או לא - אני לא יודעת. כך אני רשומה עד היום.
עבור הסרטיפיקאט של רחל היינו צריכים לשלם. עבור האישור שלי לא היה צריך לשלם כי הייתי פעילה בתנועה. זאת הייתה בעיה לא פשוטה עבור אבא שלי. הכסף נתרם בחלקו במסיבת התרמה שארגנו הוריה של בת-ציון, שכבר עלתה לארץ לפנינו, והייתה חברה בקיבוץ בית השיטה. בנוסף, אבא נאלץ למכור פרה אחת מבין שתיים כדי לממן את העלייה של רחל ולצייד את שתינו.
אחרי שכבר עזבתי את הבית נולדו להורי שני ילדים: אח ואחות. האח הרביעי במשפחה, יוסף שמו, היה הילד הכי חלש במשפחה. קצת שונה מכולנו. קצת ג'ינג'י. הוא אהב בעלי חיים ותמיד היה צמוד לאיזה עיזה קטנה. דווקא הוא נשאר בחיים מכולם. הוא שרד את השואה. הוא חי בקיבוץ מגידו. פעם, כשחגגנו שם מפגש משפחתי ואני סיפרתי את הסיפור על הפרה – הוא יצא ואמר: 'חיה, בשבילך זאת הייתה הקרבה של פרה. את לא יודעת מה זה עשה לנו, ואיזה בכי וכמה שפכנו דמעות על הפרה הזאת שאהבנו'. בעובדה הפרה הזאת עזרה לרחל לעלות לארץ.
לפני עלייתי ארצה בסוף שנת 1937 ביליתי כמה שבועות בבית. כאן לא השתנה דבר. אני שכבר באתי מהעולם הגדול יותר סיפרתי על עלית היטלר בגרמניה, על שנאת היהודים ועל רוחות המלחמה המאיימות. אמרתי לאבא: ' צריך לברוח'. אבא, שהיה קשור לשכנים הגרמנים, לא האמין למשמע אוזניו. הוא חשב שהשתגעתי, איך השכנים הגרמנים שלו יכולים להרוג אותו?! מסתבר שהם באמת לא היו אלה שהרגו יהודים. כשנכנסו הרוסים הם העבירו את אותם גרמנים למזרח גרמניה והכניסו אוקראינים. מי שהרג את היהודים היו האוקראינים. לדאבוני, הוא למד בדרך הקשה – כמה שנים מאוחר יותר – על בשרם של בני משפחתו – את אימת השואה.
לפני שעליתי לארץ דאגתי לסרטיפיקאט לאחי הגדול, יהושע, שהספיק להגיע לוילנה בדרכו לארץ. הוא נסע להיפרד מההורים, בדיוק פרצה המלחמה, נשאר "תקוע" ונספה בשואה עם הורי, אחי יצחק ואחותי הקטנה, רבקה.
הפרידה מההורים הייתה עצובה וקשה. משום מה כבר הייתה לי הרגשה שלא אראה אותם יותר, נבואת בטן שהתגשמה.
מגשימה את חלום העלייה לישראל
"בסוף פברואר 1938 ליוותה אותי אמא וחברים לרכבת. נסעתי ללבוב, משם לקונסטנצה ובהמשך הצטרפתי לקבוצת חלוצים לאוניה 'פולוניה' בדרך לארץ. הים סער רוב הזמן, אבל המצב שלנו היה מרומם. כשראינו את הכרמל ואת חיפה שרנו, רקדנו ובכינו מרוב שמחה. ירדנו לחוף בסירות והובאנו לבית העולים של הסוכנות היהודית. מכאן נסעה חבורת חלוצים לרמת הכובש. אותי לקח יוסקה רבינוביץ' מנען, לקיבוצו.
הקיבוצים בהם גרו הפולנים היו: רמת הכובש, אפק, גבעת השלושה. יוסקה רבינוביץ' השליח של העלייה לקח אותי לקיבוץ נען, שהיה קיבוץ יותר "ישראלי", כי נחשבתי יותר ישראלית מהאחרים. לא היו לי חבלי קליטה. ידעתי את השפה. נקלטתי כאן כאילו זה מקומי הטבעי.
בפסח הראשון בארץ נסעתי לאחותי רחל שהייתה בפנימיית בן שמן, שנחשב מקום מאוד ישראלי ושוקק חיי נעורים.
אחרי פסח החלטתי להסתובב ולראות את הארץ. הסתובבתי בין קיבוצים שהייתי שליחה שלהם בפולין. הייתי בטוחה שכולם יפתחו את הדלתות, חלקם פתחו וחלקם לא כל-כך. נסעתי לפגוש את הבחור שהייתי איתו בהכשרה,שהיה חבר שלי, והיה אחד הנימוקים שלי לעלות לארץ מהר, כדי להתחבר איתו. כשמצאתי אותו בקיבוץ אפק, הוא היה כבר נשוי עם תינוקת על הידיים. כך הסתובבתי לבדי בארץ. בין היתר, ביקרתי את בת ציון חברתי בקיבוץ בית השיטה. היא כבר הייתה נשואה, עם תינוקת וגרה באוהל וביקרתי את אלימלך, בן דוד של אחות אימי, שהגיע לפניי לארץ וגר בקיבוץ יגור.
חזרתי לנען, התחלתי לעבוד במשתלה. בקיץ 1938 התחילו לדבר איתי על ללכת לחיפה להדריך את הנוער העובד. באוגוסט 1939 עזבתי את נען ונסעתי לקומונה של הנוער העובד ברחוב השומר בחיפה".
נעורים סוערים בקומונת "הנוער העובד" בחיפה
"הגעתי בקיץ 1939. המדריכים, כשבעה-שמונה, הגיעו מכמה קיבוצים: חולתה, תל יוסף, שדות ים, אלונים וגינוסר. השתלבתי מהר ובאופן טבעי בהדרכה. חיינו חיי קומונה. פרידה מגינוסר, שהייתה אשתו של בני, הפכה לאם הבית שלנו. עבדנו לפרנסתנו שלושה ימים בשבוע, הבאנו לה את המשכורת שקיבלנו, והיא הייתה מבשלת ומכבסת לנו. אני עבדתי במטבח של בית חרושת "שמן". היינו חבורה עליזה וצעירה, ואחרי שעות ההדרכה טיילנו ובילינו.
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. בחיפה היה אי שקט. מצד אחד, נמשכו המאורעות עם הערבים ויחד עם זה נערכו הפגנות סוערות נגד הבריטים. ב-1940 טעמנו טעם של הפצצות ממטוסים איטלקים שהצטרפו בימי המלחמה לגרמנים.
באותה תקופה התחיל גם הקשר הרומנטי עם מוסה (משה), נער תימני, שריכז את ההדרכה בסניף, והיה אהוב ונערץ על כולנו. הוא בא מקיבוץ חולתה. התאהבנו, אך עדיין לא חלמנו על הקמת משפחה. יום אחד מצאתי את עצמי בהריון. הייתי המומה, כיוון שעדיין הייתי רחוקה רגשית מחיי משפחה יציבים, אימהות וכו'. רציתי לעשות הפלה. הלכתי לרופא קופת חולים בחיפה, אז הרופא הוציא כרטיסיה והראה לי כמה נשים אחרי הפלה לא יכולות ללדת. חוץ מזה הוא אמר: 'עכשיו מלחמה, ואני לא הולך להרוג תינוק יהודי'. השלמנו עם המצב, החלטנו להתחתן ולהתיישב כמובן בחולתה.
אני הייתי לבדי בארץ. התביישתי לספר לאחותי רחל על ההיריון. גם מוסה היה מנותק מבני משפחתו. בהחלטה על החתונה שיתפנו רק את בן דודי אלימלך. הוא זימן אותנו לרב בחיפה, ונכנסנו לחופה בלי שמלה לבנה, עם טבעת נישואין שהשאילה לי אשת הרב לצורך הטקס בלבד, ועד יחיד – אלימלך ז"ל. בקומונה גילו די מהר את הסוד ועשו לנו מסיבה עליזה עם כיבוד כיד המלך.
אחרי החתונה נסענו לירושלים והתייצבנו בפני אימו של מוסה. היא קיבלה אותי באהבה ובזרועות פתוחות. אהבתי אותה מאוד.
המפגש שלי עם מוסה, שהיה צעיר ממני, נער תימני, יפה ורגיש, היה גורלי בשבילי. שנינו היינו אנשי תנועה חסרי ניסיון, ללא הורים ומשפחה מלווה, ללא הכנה כל שהיא לגידול ילד ראשון, שבא ללא תכנון מוקדם. תהליך גידולם של ארבעת ילדינו לימד אותנו להיות הורים אוהבים ולימד אותנו גם להתפשר עם החיים, להכיר ולוותר איש לרעותו ולאפשר לכל אחד מאתנו לצעוד במסלול שבחר".
האח הצעיר יוסף מספר על השמדת המשפחה בשואה
"בשנת 1946 קיבלתי שתי גלויות כתובות ברוסית מאחי הצעיר יוסף ומאמה של חברתי בת ציון, הניה טורצ'מניוק, שבישרו לי את הבשורה הנוראה על אובדן יקיריי. מכולם נשאר רק יוסף אחי הצעיר. בהגיעו לארץ סיפר לי שאבי ישראל היה הראשון שנרצח על-ידי אוקראיני בדצמבר 1942. זה קרה בזמן שהגרמנים פלשו לאזורנו בראשית הקרבות, בדרכם לשטח הרוסי. שני אחיי הגדולים, יהושע ויצחק, דאגו לקבור את אבי, ואמי זרזה אותם לברוח להציל את נפשם.
כשפרצה המלחמה והיו צריכים לעבור לגטו, אמא שלי הבינה שצריך לברוח ואמרה לשני אחי הגדולים – ליהושע ויצחק – 'אתם תברחו לחוד, ואני אשאר עם שני הקטנים', עם יוסף שהיה בן 12 ורבקה שהייתה בת עשר. היא הסתתרה איתם ביערות, הם התחברו עם יהודים אחרים שברחו גם הם וכולם קיוו לשרוד ולא ללכת לגטו שבעיירה, כי על הצפוי להם שם כבר פשטו שמועות.
אחי ואחותי הצעירים הלכו לחפש אוכל. כשהם חזרו הם מצאו את אמא מוטלת הרוגה, יחד עם קבוצת יהודים שהיו איתה. כך נשארו שני הקטנים לבדם. יוסף עבד אצל איכר פולני. הוא התחבב על האיכר ועל בני משפחתו, וביחד עם זה הוא דאג לאחותנו הקטנה וחיפש דרכים ליצירת קשר עם שני האחים הגדולים, אך ללא תוצאות. גם רבקה הקטנה לא שרדה, וכבר בסיום המלחמה גססה כשרגליה קפאו.
יוסף האח היחידי שנותר חזר לעיירה בתקווה למצוא קרובי משפחה ששרדו. הוא אומץ על-ידי אמה של בת-ציון, שהצליחה לשרוד עם שתיים מבנותיה. הוא לא שהה שם זמן רב, המשיך לגרמניה והתחבר לגרעין של השומר הצעיר, שהיה בדרכו לארץ. אחר תלאות רבות, כולל מחנה העצורים בקפריסין, הגיע לקיבוץ נגבה, שם התגייס לשרת עם לוחמי מלחמת העצמאות. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ מגידו. הוא התחתן עם רבקה, גם היא ניצולת שואה, יחד בנו משפחה חמה, ילדו בת ושני בנים, 11 נכדים ונינה.
משפחות האחים והאחיות של אבא נספו כולם. רק בת דודה אחת, היא בת שבע שפיגל, שרדה כילדה. היא הגיעה לארץ כשהיא בת 16, הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ שריד, וכיום היא גרה עם משפחתה בקיבוץ נחשונים. היא קשורה אלינו כמו אחת מאיתנו.
חברתי בת ציון, שלמדה איתי בבית הספר 'תרבות', הגיעה לישראל כשנה לפני, היא התגוררה בקיבוץ בית השיטה ונפטרה לפני כשנתיים. אמה הניה ז"ל ושתיים מאחיותיה – פנינה (קורן) ושולה (לא זוכרת את שם המשפחה, בת שבע שפיגל זוכרת) שרדו את השואה והגיעו ארצה. פנינה ושולה חיות בישראל.
הפגישה שלי עם אחי יוסף הייתה בקיבוץ אלונים, שם גרה אחותי רחל ז"ל עם בעלה שלמה. הפגישה הייתה מרגשת מאוד והרבה דמעות ניגרו".
זוגיות, משפחה ועשייה למען הציבור 
"מיולי 1941, יותר משישים שנה, אני גרה בקיבוץ חולתה. נולדו לי ארבעה בנים. יש לי היום 13 נכדים, מהן עשר בנות, יפות ומוכשרות אחת אחת, ושישה נינים.
אהוד גרשוני הבכור נולד בשנת 1942. הוא פסיכולוג במקצועו, מרכז התחנה הפסיכולוגית במרום הגליל ובשלומי. הוא גר בעמוקה, נשוי למריז, יש להם שלושה ילדים: מיכאל, דפנה וחן. מיכאל נשוי לרותם ויש להם תינוק.
ישראל גרשוני (נקרא ע"ש האב ישראל ז"ל) נולד בשנת 1946. הוא פרופסור באוניברסיטת ת"א למזה"ת, מומחה למצרים. הוא גר בהרצליה הפיתוח, נשוי לשוש (שני) ואב למיכל ונמרוד. למיכל יש שני בנים – תאומים – יהונתן ודניאל
חגי גרשוני נולד ב- 1950. הוא גר בחולתה, יש לו ארבע בנות משתי נשים. מאשתו הראשונה הדסי נולדו לו הגר ואורלי. הגר נשואה לרון ונולדו לה שתי בנות – נועה וגאיה. אורלי בהריון. לחגי ואיריס, אשתו השניה, נולדו שתי בנות: שירי ושלי.
אבי גרשוני נולד בשנת 1957. הוא חי ביוהנסבורג בדרום אפריקה, חזר בתשובה, נשוי לקרן, שהתגיירה, ואב לארבעה: טליה, ישי, מיכל ונועה.
"במהלך השנים מילאתי תפקידים ציבוריים, עבדתי ולמדתי. בתחילה עבדתי במטבח הקיבוץ במשך כמה שנים. בשנת 1951 החלטתי לעשות מפנה בחיים. הרגשתי שנוצר פער מתמשך ביני לבין מוסה בעלי, שהיה מורה ומחנך נערץ, בעוד אני תקועה בין הסירים במטבח ובקושי מגיעה לקריאת ספר, אחרי עבודה קשה ומתישה. החלטתי לנסוע וללמוד בסמינר של עליית הנוער בירושלים, מתוך כוונה לעשות הסבה להדרכת נוער בעתיד. השארתי שלושה ילדים קטנים, ובהם חגי שהיה אז בן שנה וחצי בלבד, ויצאתי ללמוד בסמינר בית הכרם כשנתיים ימים. לביקורי שבת הגעתי אחת לשלושה שבועות. הלימודים היו אינטנסיביים ומרתקים. כשחזרתי מהלימודים הדרכתי קבוצת נוער שעלתה ממרוקו.
בשנים 1958-1961 כיהנתי כמזכירת פנים בקיבוץ. בתום תקופת המזכירות חזרתי להדרכת נוער שהגיע במסגרת עליית הנוער. לאחר מכן נבחרתי שוב לתפקיד מזכירת פנים, וסיימתי אותו לאחר שנתיים ב-1964.
במשך כל שנות פעילותי הייתי מעורה במתרחש בתנועה ובמפלגה. נסעתי לישיבות המרכז של הקיבוץ המאוחד, נבחרתי למועצה הארצית ולועדת חברה המורחבת של התנועה. בשנת 1964 יצאתי ללימודים באפעל. בתום הלימודים באפעל הייתי פעילה במערכת הבחירות של המערך, הייתי שוב מזכירת פנים לקדנציה קצרה ולאחר מלחמת יום כיפור נבחרתי לרכז את ועדת הבריאות. במקביל עבדתי במטבח והנהגתי את "ההגשה העצמית".
בשנת 1984 התחלתי לעבוד בהנהלת החשבונות, הייתי אחראית על תקציבי הקיבוץ עד שהקיבוץ עבר להפרטה, אז יצאתי לפנסיה. תהליך ההפרטה היה קשה לי ואף הונצח בסרט התיעודי 'הקיבוץ', בו אני משתתפת. בעלי מוסה נפטר לא מכבר. כל הבנים, הנכדים ועוד המוני אנשים הקשורים אלי ולבנים שלי היו ב'שבעה'.
אני אישה שעשתה משהו בחיים. אני בת 90. צלולה וקוראת הרבה, קשורה ומוקפת במשפחה גדולה ונהדרת".
