ביום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', עיירת הולדתה של רחל דונגי (שר), הם גדעו באחת את הילדות של הילדה בת ה-10, ומאותו רגע הפכו חייה למלחמת הישרדות. רחל ואמה, פייגה, מצאו מסתור בכפרי הגויים ובשדות, וניצלו. אחיה אלקנה, נרצח על ידי הגרמנים, ואביה, אידל, נהרג בצבא הרוסי
"נולדתי ב-28.8.1931 בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. אבי, אידל שר, ואמי פייגה היו סוחרי תבואה. אחי היחיד, אלקנה, נולד שלוש שנים אחריי.
בעיירה גרו כ-6000 תושבים ורובם הגדול היו יהודים.
עד פרוץ המלחמה היו לנו חיים נוחים, והכול התנהל על מי מנוחות. מצבנו הכלכלי היה טוב. היה לנו בית גדול מאוד, שעמד כמעט בקצה העיירה, בשכונה 'אויפן בארג'. חלקו של הבית שימש למגורים וחציו השני שימש כמחסן התבואה".
ילדות מאושרת ברוז'ישץ'
"השכנים שלנו היו בעלי מלאכה, ברובם חבתנים ונפחים. החבתנים היו מכינים ומעבדים את חלקי העץ ששימשו להרכבת עגלות להובלת משא, והנפחים הכינו את החישוקים ואת שאר החלקים ממתכת, לחיזוק העגלה. אנו, הילדים, אהבנו להתבונן בבעלי המלאכה בזמן עבודתם. בעיקר היה מעניין לראות כיצד הנפחים מלבים את האש בעזרת מפוח יד, כיצד הם מלהיטים את הברזל עד שהוא הופך אדום לוהט, כדי שניתן יהיה לכופפו ולעבדו. כמו כן היה מעניין לראות כיצד הם מחברים את פרסות הברזל לרגלי הסוסים. אהבנו לרוץ בשדות, להסתכל בעבודת האיכרים בזמן החריש, הזריעה, הקציר. קטפנו פרחי בר, שזרנו זרים והתקשטנו בהם, וכו'.
בגיל צעיר התחלתי ללמוד בגן עברי, ברוח ציונית, של הגננת רוניה פלצמן. זה היה גן פרטי ולמדו בו פחות מעשרים ילדים. מכל הילדים שלמדו איתי בגן של רוניה נשארנו בחיים רק אני וילדה אחת נוספת, שמשפחתה הספיקה להגר לברזיל ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. כל שאר הילדים ומשפחותיהם, כולל הגננת, נרצחו בידי הנאצים.
ב-1937 התחלתי ללמוד בבית ספר 'תרבות', שם למדתי שנתיים, עד שב-1939 תקפו הגרמנים את פולין וכבשוה. לפי הסכם ריבנטרופ –מולוטוב, נכנסו הרוסים לאוקראינה, ותחת שלטונם לא היה עוד מקום לבית ספר עברי ציוני, ו'תרבות' במתכונתו העברית חדל להתקיים".
אנטישמיות: פחדנו מהפולנים ומהאנטישמים
"החיים, לפני המלחמה, היו די שלווים. להוריי היו גם ידידים לא יהודים, בעיקר אוקראינים, איכרים, שאיתם היו להם קשרי מסחר. בתור ילדה, אני אישית לא חוויתי אנטישמיות. גם לא היו לי חברים לא יהודיים. את זמני העברתי בעיקר עם חברים מבית הספר, עם ילדי השכונה ועם בני-דודיי ושאר קרובי המשפחה. יותר מאוחר אמי ספרה לי כי הייתה אנטישמיות והיהודים כן חיו בחשש ובפחד שמא תהיינה התנפלויות.
בבית היתה תמיד מטפלת- עוזרת. רוב שנות ילדותי חייתה בביתנו מטפלת יהודייה בשם איטה. היא הייתה רווקה, בודדה, ללא משפחה. אצלנו היא הייתה כמו בת-בית. לבסוף היהודים בעיירה מצאו שידוך עבורה וחיתנו אותה. לאחר מכן אמא העסיקה עוזרת פולנייה".
ציונות: במועדון החלוץ מותר היה לדבר רק בעברית
"למרות שקבלנו חינוך ציוני בגן ובבית הספר, הוריי לא היו ממש ציונים. לא דובר בבית על לעלות לארץ-ישראל. הוריי קיוו להגר לארה"ב או לברזיל, אך לא הצליחו לקבל אישור עד המלחמה. אחותה של אמי וארבעת אחיה היגרו לארצות הברית ולברזיל בשנות השלושים, ואח אחד, אבנר רחמיאלי, עלה לישראל.
באותה תקופה היו ברוז'ישץ' מועדונים של "החלוץ" ו"בית"ר". אני הייתי מבקרת במועדון של החלוץ, שבו חינכו אותנו לדבר רק עברית. מכיוון שלא ידענו בכלל את השפה, פרט למילים בודדות, דיברנו הרבה בעזרת ידיים, כדי שלא נדבר, חלילה, לא בעברית באזור המועדון".
דת: בחגים כל רוז'ישץ' הייתה שובתת ממלאכה
"לא היינו דתיים. אמנם, מתוך מסורת, אמא שמרה על כשרות, אבל אבא היה אדם יותר חופשי.
רוב בעלי המלאכה שגרו בשכונה שלנו היו יהודים שומרי מסורת אבל לא יותר מזה. אולם, כשהגיע יום חג או שבת, האווירה בשכונה השתנתה. ומאחר שבעיירה גרו רק מעטים שהיו לא יהודים, כל בני העיירה שבתו ממלאכה וממסחר והאווירה הייתה חגיגית ומלאת קדושה.
ברוז'ישץ' היו מספר בתי כנסת גדולים ויפים. אולם בית הכנסת השכונתי שלנו היה ממוקם בביתו של אחד השכנים. בשבתות ובחגים היה יפה לראות את הגברים עטופי הטליתות, ביחד עם ילדיהם בלבוש חגיגי, צועדים בנחת לבית הכנסת. בעיקר אני זוכרת את השמחה של 'שמחת תורה' – את ההקפות והריקודים עם ספר התורה ואת דגלי הנייר שאותם היינו מנופפים".
.jpg "עומד מאחור: האבא, אידל שר. יושבים, מימין: הסבתא, גיטל שקורניק, רחל, האם ציפורה והאח אלקנה")
שמחה רבה על בואם של הרוסים
"ב-1939, כאשר פרצה המלחמה, היה פחד גדול מפלישה גרמנית. עם תחילת ההפצצות ברחה משפחתנו אל ידידים באחד הכפרים, כדי להתרחק מאזור האש. כעבור יומיים אמר לנו אותו ידיד שהגרמנים מתקרבים ואנחנו ניאלץ לעזוב. אולם, למחרת בבוקר, כשהתכוננו ליציאה חזרה לרוז'ישץ', חרדים וחוששים, הגיעו שמועות (רדיו לא היה אז) שהגרמנים והרוסים חתמו על הסכם ביניהם (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), שלפיו פולין תחולק לשניים, ואת אוקראינה המערבית יקבלו הרוסים ולא הגרמנים. חזרנו הביתה בשמחה. גם מזג האוויר באותו יום היה יפה, השמש זרחה, מצב רוחנו היה טוב, ואז, אחי הקטן, אלקנה, שהיה רק בן חמש, אמר: 'נדמה לי שהיום השמש זורחת יותר מתמיד'.
למרות השמחה הגדולה על בואם של הרוסים, לנו, כמשפחה אמידה בעלת רכוש, לא היה קל תחת השלטון הקומוניסטי. המסחר הופסק ובמשך מספר חודשים לא הצליח אבא לקבל עבודה. לקחו לנו את מחסני התבואה, ורכוש נוסף, והחשש הגדול היה שיחליטו גם לשלוח אותנו לסיביר. אולם בסופו של דבר, על ידי ניצול קשרים, נשארנו בעיירה, ואבא קיבל משרה כמנהל מחסן מזון.
את אדמות הפריץ חילקו הרוסים בין כל מי שרצו לעבד את האדמה. הוריי קיבלו חלקה של 40 דונם, לא רחוק מהבית. מאחר שאי אפשר היה לשכור פועלים, הוריי עבדו בשדה בעצמם לאחר שקיבלו הנחיות ממדריכים מיוחדים שמונו לכך. אנחנו, הילדים, וגם השכנים וילדיהם, עזרנו.
לי תקופה זו זכורה לטוב. הוריי רכשו גם סוס ועגלה וגם הקימו משק קטן ליד הבית: פרה, תרנגולות, וגינה קטנה שבה אמי גידלה ירקות. עצי פרי גדלו מאחורי הבית, כך שבנוסף למשכורת הזעומה שאבא קיבל, חיינו בעיקר מהתוצרת החקלאית שלנו.
הרוסים הפכו את 'תרבות' לבית ספר שבו לימדו הכל ביידיש ובאוקראינית. לצביונו המקורי של 'תרבות' לא נשאר זכר. לפני שאבא קיבל עבודה, לא הסכימו לקבל אותי לבית הספר בטענה שאני ילדה של בורגנים. לבסוף, הדברים הסתדרו".
הגרמנים מגיעים ואבא עובר למקום מסתור
"ביוני 1941 הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והמלחמה פרצה. בתוך 3-4 ימים הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ', והתחילה התקופה הנוראה ביותר בחיי ובחיי היהודים. משפחות מעטות מאוד ניסו לברוח מזרחה לרוסיה, בעיקר צעירים וכאלה שנחשבו לקומוניסטים. ובדיעבד, החלק הגדול מבני העיירה שנשארו בחיים הם מאלה שברחו. הוריי ועוד בני משפחה וידידים התלבטו, כיוון שידעו כי הדרך קשה ומסוכנת, אבל מהר מאוד הפסיקו להתלבט, כי כבר היה מאוחר מדי - הגרמנים פלשו.
אני זוכרת את היום שבו הגיעו החיילים הגרמנים הראשונים, על אופנועים, עם המון רעש. כולנו נכנסנו לבתים, והסתגרנו. למחרת נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. אמא פתחה את הדלת ולפניה עמדו שני חיילים גרמנים ודרשו שהיא תיתן להם ביצים. כשאמא אמרה שאין לה, וזה באמת היה נכון, החיילים התחילו לכעוס ולצעוק, ושאלו את אמא, 'ממה אתם חיים?'. אמא ניסתה להתלוצץ איתם וענתה, 'מהאוכל'. אחד מהם הניף את השוט ובכל כוחו הכה על פניה. הצלקת נשארה במשך חודשים. זו, למעשה, הייתה ברכת השלום הראשונה של הגרמנים. הצרות התחילו.
ימים ספורים לאחר שהגרמנים הגיעו לעיירה, נבחר היודנראט – יהודים טובים, משמנה וסלתה של יהודי רוז'ישץ'. למחרת דרשו הגרמנים מהיודנראט שישלחו 300 גברים יהודים ל'עבודה'. הצעירים והחזקים התנדבו כי חשבו שהעבודה תציל אותם ממוות. הגרמנים הוציאו את הגברים אל מחוץ לעיר, ועוד באותו יום נשמעו יריות בכל רחבי העיירה. אמרו שאלה אימונים של הצבא. לאחר זמן קצר 'יצאה' עוד קבוצה של 300 גברים יהודים. הפעולה הזו חזרה על עצמה שלוש פעמים. כך שהעיירה התרוקנה מהגברים היהודים הצעירים והחסונים.
לאט לאט התחילו להגיע שמועות כי כל ה'עובדים' נורו וחוסלו. בעיירה נשארו רק זקנים, נשים וטף. לא נשאר מי שיגונן עליהם. זו הייתה תקופה של פחד מוות, של עוני ושל רעב. הגיעו שמועות על הרג רב של יהודים בערים, עיירות וכפרים. הלימודים הופסקו, כבר לא הייתה שום מסגרת, שום תנועה, שום בילוי.
מרוב פחד שגם אבי יילקח ל'עבודה', אמי יצרה קשר עם ידידים אוקראינים, נוצרים שומרי שבת –'סובוטניקים' - והם הסכימו להחביא את אבי בכפרם.
הפסקנו לעבוד בשדה. אבא כבר לא היה בבית. באותו זמן עדיין לא הרגשנו מחסור חמור באוכל, כי היה לנו מעט מלאי של קמח, והיו תרנגולות בחצר. אבל ידענו שהמצב רע, ואז גם התחילו להגיע שמועות שמכניסים יהודים לגטאות בערים אחרות.
יום אחד עצרו הגרמנים מספר יהודים, ודרשו שכל יהודי העיירה ימסרו את חפצי הערך שלהם לגרמנים, ולא, היהודים שנאסרו יוצאו להורג. אנשי היודנראט עצמם, וכן אנשים נוספים, עם קופות צדקה ומכלים לאיסוף, עברו ברחובות וצעקו, 'יהודים, צדקה תציל ממוות'. והיהודים הוציאו תכשיטים, כלי כסף וכו', העיקר להציל נפשות. אולם הגרמנים בכל זאת הוציאו את העצורים להורג".
בגטו: רעב, צפיפות והוצאות להורג
"אחרי מספר חודשים כונסו יהודי העיירה לגטו. הייתה המולה מאוד גדולה, החלו להופיע יהודים עם חבילות, עם המעט שהם הספיקו לקחת מהבית שלהם, כי הגרמנים והמיליציה האוקראינית זירזו אותם, והיכו את האטיים. הבית שלנו היה בתחומי הגטו, והגיעו אנשים רבים להתגורר עמנו, חלקם מהמשפחה – דודה שלי עם משפחתה ודוד של אמא עם משפחתו – והיו גם יהודים נוספים, ככל שהבית יכול היה להכיל, ועוד הרבה יותר. בכל חדרי הבית ובמחסן נדחסו אנשים וילדים. כל משפחה בפינה שלה. הצפיפות הייתה רבה ובלתי נסבלת.
הצרות הלכו והתעצמו. הגרמנים גידרו את האזור של הגטו בתיל, ומכיוון שהבית שלנו היה בסוף העיירה, גדר הגטו עמדה במרחק של 2-3 מטרים מהבית. תמיד עמדו שם שוטרים אוקראינים וגרמנים והטילו עלינו פחד רב.
הרעב החל להתפשט בגטו. למשפחתנו והאחרים שהתגוררו בביתנו עוד היו שאריות של מזון. אבל רוב האנשים בגטו סבלו מרעב וממחלות. אחת מבנות השכנים, חוה, סיכנה את חייה והתגנבה החוצה מהגטו על מנת להשיג מעט אוכל למשפחתה. היא נתפסה על-ידי האוקראינים, ויחד עם עוד תשע בנות הן הוצאו להורג בו ביום. הן הובלו לבית הקברות העירוני ושם נורו. למחרת פגשתי את סימה, אחותה של חוה, היא הייתה נפוחה, בכתה מאוד ואמרה: 'אני מקנאה בחוה, לה כבר יותר טוב'. היא כבר לא סובלת יותר.
אביה של סימה היה סטלמך, שהיה מכין חישוקי עץ לעגלות. הם היו 2 בנות ובן, אמא, אבא וסבתא, והיה להם בית של 2 חדרים. אחד החדרים שימש גם כבית מלאכה של האבא. בלילה הם היו מפנים הצידה את כלי העבודה, פורסים מזרנים, ו-3 הילדים והסבתא היו ישנים בחדר הגדול הזה. בבית שלהם לא הייתה רצפה. בכל יום שישי, לקראת שבת, הם היו מורחים את האדמה בטיט, מסדרים הכל, פורסים על שולחן העבודה מפה לבנה, לובשים בגדי חג, וכך הם קיבלו את שבת המלכה. כל בני המשפחה הזו, כמו כל ששת אלפי היהודים מהעיירה והסביבה, נרצחו על ידי הגרמנים".
רק בת 11, וכבר עצובה ומודאגת
"האווירה בגטו הייתה קשה, כבר ידעו והבינו מה עומד לקרות לנו, היה ברור שבסוף הגרמנים יהרגו את כולם. גם הילדים כבר ידעו. ראינו שהורגים ילדים אחרים. ראינו שלוקחים כל פעם, על כל שטות, קבוצת אנשים – כבר לא היו צעירים, אז לקחו זקנים – חותכים להם את הזקנים, מתעללים בהם והורגים אותם. כבר אי אפשר היה להסתיר את הדברים האלה.
יום אחד, עדיין בזמן שהיינו בגטו, הגרמנים חשדו שהם עדיין לא שדדו את כל חפצי הערך מהיהודים. שוב עצרו אנשים ודרשו מהיודנראט לאסוף מהיהודים את מה שנשאר עדיין בידיהם. חברי היודנראט התחננו בפני הגרמנים ואמרו שכבר אין כלום, כולם עניים ולא נשאר דבר. אבל התחנונים לא הועילו. ושוב באו לבתים בתחינה 'להציל ממוות', ושוב הצליחו לאסוף דברים בעלי ערך ולמסור אותם לגרמנים. אולם תגובתם הייתה: 'אתם רואים, היהודים שקרנים'. ושוב הוצאו יהודים רבים להורג.
כתוצאה מכל הרעב, ההרג, הפחד וחוסר המעש, היו כולם עצובים, מודאגים וחיו כמו בערפל.
בתוך הבית כולם השתדלו לעזור אחד לשני. אנשים השתדלו להיות טובים זה לזה. הבית היה מלוכלך, צפוף, לא היו מים זורמים, אנשים היו מביאים מים מהבאר, בעיקר לשתייה ולנטילת ידיים. למקלחת זכינו לעתים רחוקות".
הגרמנים מחסלים את יהודי רוז'ישץ'
"ב-22.8.1942 חוסל גטו רוז'ישץ'. כחודש לפני החיסול התפשטו בגטו שמועות שאפשר לצאת לעבוד בכבול (טורף). אמא הצליחה לקבל היתר לצאת לעבודה זו, היא ושני ילדיה. שבועיים לפני החיסול יצאנו, ביחד עם קבוצת אנשים, לעבוד בכבול בכפר דורוסין.
היינו קבוצה של כ-60 איש, בעיקר נשים וילדים. נלקחנו במשאית גרמנית – מכוסה בברזנט שחור. כשהגענו, הורו לנו למצוא מקום מגורים אצל האיכרים האוקראינים. מהגטו יצאנו עם מעט מאוד דברים, ולא ידוע לי תמורת מה שיכנו אותנו האיכרים, אבל אני זוכרת שקיבלנו מחסן ושלושתנו גרנו בו.
התפקיד שלנו היה להוציא את הכבול מתוך הבור ולסדר אותו בערימות לייבוש. מה שלא הספקנו, אמא הייתה עושה בשבילנו. אמא הייתה מאוד מגוננת ודואגת ומאוד שמרה עלינו. למרות השמירה של השוטרים האוקראינים, התנאים היו יחסית טובים, ומבחינתנו המשמעות של העבודה הזו הייתה לצאת לאוויר העולם, לשנות אווירה.
בכפר, לא רחוק מאיתנו, הייתה מחלבה. אמא הייתה קונה שם קצת דברי חלב, ומשיגה לחם ממקור אחר, ואנחנו הסתפקנו במועט. השדה היה עצום, היינו רק 60 עובדים – נשים וילדים – אבל מצב הרוח היה בסדר, ואני אפילו זוכרת שאנשים שרו תוך כדי עבודה.
יום אחד, בדיעבד התברר שהיה זה יום חיסול הגטו, הגיעו 'המשאיות השחורות' – הגרמנים באו לתפוס את היהודים. פחדנו מדברים כאלה, ידענו שהם קיימים – שהגרמנים או האוקראינים מגיעים פתאום ומתחילים לתפוס יהודים (כמו חיות).
כשצעקו מרחוק שבאו המשאיות השחורות, אמא התחילה לצעוק 'להתפזר ולהתחבא'. אני רצתי לשדה קמה, התבואה הייתה גבוהה מאוד, ויכולתי להסתתר בשדה. גם אמא רצה, והיא ציפתה שאחי הקטן אלקנה, שהיה קצת יותר רחוק, ימצא מקום ויתחבא בו. את היהודים שתפסו באותו לילה לקחו לגטו והם נרצחו יחד עם שאר יושבי הגטו.
"הייתי בטוחה שנשארתי לבד"
"באותו לילה ישנתי בשדה. שכבתי בתוך התבואה, אכלתי גרגרים מהשיבולים, ובתוך תוכי לא האמנתי שאמצא מישהו. למחרת יצאתי, הלכתי לבית שבו ישנו ושאלתי אם אמא ואחי הגיעו, אך אף אחד לא בא לשם.
המשכתי לכיוון המחלבה. בעלת המחלבה הייתה פולנייה נחמדה, ובטחתי בה. היא אמרה שסיפרו לה שאת כל מי שהעלו למשאיות העבירו לכפר אחר, שנמצא כ-10 ק"מ מרוז'ישץ', והיא מוכנה להסיע אותי לשם, כך שאולי אמצא שם את אחי ואת אמי. הסכמתי, אבל עוד לפני שהיא הספיקה לקחת אותי, אמא הגיעה ויחד הסתלקנו מהפולנייה. כוונתה הייתה כנראה למסור אותי לגרמנים או לאוקראינים".
אחי אלקנה נרצח על ידי הגרמנים
"אחי, אלקנה, קוניל'ה בן ה-7, ככל הנראה נחטף ונרצח על ידי הגרמנים. יותר לא ראיתי אותו. עבר זמן רב עד שהצלחתי להשלים עם אובדנו של אחי. במשך הרבה זמן עוד קיווינו שאולי איזה איכר לקח אותו, כי הוא היה ילד יפה, בלונדיני, ולא נראה כיהודי. כל הזמן חיינו, אמא ואני, בתקווה שהוא ניצל. תקוותנו התבדתה".
אמא ואני מתחילות לנדוד
"וכך נשארנו רק שתינו והתחילה תקופת הנדודים. שוטטנו בשדות ובחורשות. פחדנו להתקרב לבני אדם פן יסגירו אותנו לידי המיליציה האוקראינית או לידי הגרמנים.
נדדנו בשדות. כל עוד לא הגיע החורף, ניתן היה להסתתר בתוך הקמה הגבוהה ובחורשות וביערות. עיקר המזון שלנו בתקופה ההיא היה גרעיני התבואה מהשיבולים. כשהתחילה עונת הקציר, נדדנו לכפר אחר. אמא חשבה שיש לה שם מכרים, ידידים. לא ידענו כיצד להגיע לבתים שלהם ולהתדפק על דלתות, ולברר לא בא בחשבון, כך שהסתתרנו שם בתוך שיחים.
בין השיחים לא מצאנו מה לאכול. וכאשר הרעב התחיל להציק, פעם במספר ימים, בערבים, אמי הייתה משאירה אותי לבד בין השיחים והיתה יוצאת לבקש פרוסת לחם. תמיד פחדתי שהיא לא תחזור, שהיא תיפול לידי אנשים שיסגירו אותה. אבל תמיד היא חזרה עם קצת לחם או תפוחי אדמה מבושלים, וכך חיינו. הסתפקנו במועט.
פעם אחת אני יצאתי להביא אוכל. אמא הייתה מאוד מודאגת. הלכתי רק לבית אחד, שבדיוק הייתה שם חגיגה והשולחן היה מלא בשאריות של עוגות ולחם. כשהם ראו אותי, הם מיד אמרו 'הנה יהודייה יפה', ואחת הנשים לקחה אוכל מהשולחן, עטפה אותו בנייר ונתנה לי אותו. אבל אז החלו אותם חוגגים לחקור אותי אם אני יהודייה ואיפה אפשר למצוא אותי. לא אמרתי כלום והלכתי. אחרי שסיפרתי את זה לאמא, היא לא הרשתה לי יותר לעשות זאת".
חודש וחצי בתוך בור באדמה
"יום אחד הגענו לכפר שאמא לא הכירה בו אף אחד, ומבחינה מסוימת זה היה יתרון. הרגשנו שמתחיל החורף, השלג התחיל לרדת, לא היו לנו בגדים חמים ולא היה לנו לאן ללכת. זיהינו בין השיחים מקום נמוך באדמה, חפרנו בידיים והכנו לנו מעין גומה באדמה, שאותה כיסינו בענפים. באותו לילה ירד שלג, ואמא אמרה, 'כמה טוב שהשלג למעלה, ככה לא כל כך מרגישים את הכפור'. כשהסתובבנו בשדות וביערות, כשהיה קר היינו שוכבות קרובות, מחובקות, מחממות אחת את השנייה. למדתי מהתקופה הזו שהפחד גובר על כל תחושה אחרת, הרעב והקור מתגמדים לידו.
גרנו בבור הזה חודש וחצי. גודלו היה כזה שיכולנו שתינו לשכב מקופלות ולשבת כפופות מאוד. פעם בשבוע אמא הייתה יוצאת להביא אוכל. הבעיה הגדולה הייתה המים. אמא לא יכלה לשאוב מים, כי השאיבה הייתה מרעישה, וגם כי לא היה במה לקחת את המים. אז היינו שותות שלג מופשר".
אנחנו פוגשות את אלכסנדר פוטפצ'וק
"יום אחד, כשאמא יצאה מהבור להביא שלג לשתייה, עבר מישהו, ושאל אותה 'מי את, ומה את עושה כאן?' אני, בתוך הבור, ואמא, נבהלנו מאוד. חשבנו שהגיע סופנו. אבל בסופו של דבר התברר שהאיש הזה היה המלאך הגואל שלנו.
שמו של אותו איש, שלעולם לא אשכח את כל הטוב שהעניק לנו, היה אלכסנדר פוטפצ'וק, מהכפר טיכוטין, והוא היה אנטי גרמני קיצוני. לאחר שראה אותנו, הלך פוטפצ'וק לביתו וחזר עם אוכל עבורנו. אני בינתיים יצאתי מהבור, ואחרי חודש וחצי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. לא היו לנו לא תרופות ולא היו רופאים, אז אמא התחילה לעסות לי את הרגליים. העיסוי לא כל כך הועיל, ואמא נזכרה ששמעה פעם ששתן יכול לרפא במצבים כאלה. היא אספה שתן ועיסתה לי את הרגליים ומצבן אכן השתפר. איכשהו הצלחנו להגיע לחצר של פוטפצ'וק. היו לו אישה ושתי בנות, והוא הכניס אותנו לאסם שלו.
פוטפצ'וק סיפר לנו שהיה קומוניסט, ושהוא כועס מאוד על הגרמנים שמשמידים עם. גרנו אצלו בתוך האסם בתוך ערמת קש גדולה. יצרנו שם מעין מערה ושם שכבנו. למדנו לקח מהבור, ובלילה היינו יוצאות, מתיישרות, מתנערות וחוזרות.
פעם ביום הביאו לנו פוטפצ'וק ובנות משפחתו מרק חם, לחם ותפוחי אדמה. זה לא היה הרבה, אבל היה לנו מה לאכול, ולא סבלנו רעב.
גרנו אצל פוטפצ'וק ארבעה חודשים, וחיינו אצלו באסם. התנאים שלנו היו יחסית לא רעים. בינתיים התברר ששוטר אוקראיני אכזר התאהב באחת מהבנות של פוטפצ'וק, ובכל הזדמנות היה בא לבקר אצלם. היות ולא היו שירותים בבית, הוא היה הולך לאסם או לרפת, לעשות את צרכיו. אנחנו התחלנו לפחד, וגם פוטפצ'וק פחד מאד, כי בכך שעזר להיודים בזמנים ההם, הוא סיכן את חייו ואת חיי כל משפחתו. הוא הציע לנו לעזוב עד יעבור זעם, ולנסות את מזלנו לחזור אליו אחרי זמן מה.
התחלנו שוב לנדוד. פה ושם היה איכר שהכיר את אמי ואיפשר לנו לשהות באסם שלו או ברפת. כך המשכנו שנה וחצי, ובקיץ יצאנו שוב לשדות. במהלך הנדודים שלנו, חזרנו לאלכסנדר פוטפצ'וק, והוא שוב שיכן אותנו באסם שלו. אולם התברר שאותו שוטר אוקראיני שהיה מאוהב בבתו ממשיך לבוא לבקר.
באחד הימים הגיע השוטר לבקר את הבת, וכרגיל היה הולך לגורן כדי לעשות את צרכיו. אלכסנדר פחד שמא הוא יגלה אותנו שם, והציע שניכנס לדיר החזירים. נכנסנו לדיר ונשכבנו על הארץ ופוטפצ'וק כיסה אותנו בקצת אדמה, וביקש שנסגור את עצמנו מבפנים. משום מה השוטר האוקראיני רצה להיכנס דווקא לדיר החזירים. הוא דפק ודפק על הדלת, וכעס נורא על שלא הצליח לפתוח אותה. בסופו של דבר, כשהוא הבין שהדלת נעולה והוא לא יוכל להיכנס לדיר, הוא ויתר והלך למקום אחר. אני זוכרת שאמא ואני שכבנו ופשוט רעדנו, היינו בטוחות שלא נצא מזה בחיים".
פגישה קצרה ומרגשת עם אבא
"בתקופה שבה הסתובבנו בשדות ובכפרים סבלנו מבעיה קשה של ניקיון, כולל כינים. גם הבגדים שרצו כינים, וכמובן שלא היו לנו בגדים להחלפה.
בשלב מסוים, מספר חודשים לפני השחרור, אמא העלתה רעיון – היא סיפרה לאחד האיכרים שהינו באסם שלו כי היא יודעת לתפור ולסרוג. הדבר מצא חן בעיניו, ומאז הם היו מביאים אלינו את הבגדים הישנים שלהם, ואמא הייתה תופרת ומתקנת אותם. גם אני עזרתי במלאכה. כך היה להם תמריץ לתת לנו לשהות אצלם, ולנו זה מילא את הזמן והשכיח מעט את מצבנו.
אחד מהאנשים שהסכימו לתת לנו מסתור היה סובוטניק לשעבר, שגרנו אצלו במשך שישה שבועות ועבדנו אצלו בתפירה ובסריגה. הוא הצליח לברר בין הסובוטניקים היכן אבא נמצא, ואכן הצליח לגלות זאת. יום אחד הוא הוא לקח אותנו לבקר את אבא, והפגישו אותנו איתו. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, זה היה אחרי זמן רב שלא התראינו. אבי בכלל לא ידע על קיומנו. אחרי יומיים נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו יותר.
לא פעם הגיעו אלינו סיפורים על מעשי הזוועה של האוקראינים. יום אחד סיפר לנו האיש שאצלו שהינו באותו זמן, וזה היה מספר חודשים לפני השחרור שלנו על ידי הרוסים וזמן קצר אחרי הביקור שלנו אצל אבי, כי הרגו משפחה שלמה – אמא, אבא ושני ילדים. התברר שזו הייתה חיה, אחות של אבא שלי, עם בעלה ישראל וילדיהם אלקה ואיזי. הם הצליחו לברוח בזמנו מהגטו ולהינצל מהחיסול, אבל לאחר נדודים ללא בית וללא אוכל, הם נתפסו. סופר לנו שבת דודתי אלקה (שהייתה גם חברה טובה שלי) התחננה בפני השוטר האוקראיני שלא יהרוג אותה והבטיחה שתעשה כל מה שהוא יבקש, אפילו תתנצר, אבל הוא צחק לה בפנים וירה בכולם.
סיפורים מהסוג הזה הגיעו אלינו מדי פעם. לפעמים היו אלה סיפורים על אנשים שהכרנו ולפעמים אנשים שהכרנו פחות. כשהיינו שומעות סיפורים כאלה, היינו מזדעזעות, וחשות כאב גדול, אבל המצב שבו היינו, הפחד מהמוות, והצורך לשרוד, לא אפשר לחשוב הרבה על אחרים. למעשה, כל הזמן חיינו בחשש שגם הגורל שלנו יהיה כזה. אני זוכרת שאני כל הזמן חשתי פחד, ודיברתי עליו, אבל אמא הייתה הרבה יותר חזקה, וכמעט לא הפגינה את הפחד שלה".
הרוסים מגיעים לרוז'ישץ'
"בכל אותה תקופה שבה הסתובבנו בשדות ובכפרים, שהינו, למעשה, רק בשני כפרים, ובעיקר בשדות של שני איכרים – האיכר אלכסנדר פוטפצ'וק, ואיכר נוסף בשם קאסאנצ'וק, בכפר אחר. באחת התקופות שבהן היינו אצל קאסאנצ'וק, התחילו להגיע שמועות שהגרמנים נסוגים מרוסיה. הגויים חשבו שיקבלו פרסים על הסתרת יהודים, והרוח השתנתה במקצת - הוציאו אותנו מהאסם והכניסו אותנו לתוך הבית.
גרנו בתוך ביתו של האיכר, ולמדנו לטוות חוטים מהפשתן. אני הייתי טווה ואמא הייתה סורגת ותופרת. אמא הייתה יושבת בדרך כלל מאחורי התנור, ואילו אני הייתי יושבת בחדר סגור ועובדת. יום אחד הגיעו שכנים וראו אותי. האיכר ובני משפחתו אמרו שאני אורחת שלהם, ושמי מנקה (כך באמת קראו לי באותה תקופה). התירוץ התקבל, ואנחנו המשכנו לגור אצלו ולעבוד. התקופה הייתה תקופת חורף, והתגוררנו שם כחודשיים.
ויום אחד, בתקופה שבה התגוררנו אצל קאסאנצ'וק, הגיעה שמועה שהרוסים הגיעו לרוז'ישץ'. אמא החליטה ללכת לרוז'ישץ' (היה חורף, שלג גבוה, ללא אמצעי תחבורה) ולבדוק את המצב. היא החליטה שאני אשאר בכפר, ואם באמת יתברר שהרוסים הגיעו, היא תחזור ותיקח אותי. הבת של הגוי, אולגה, הצטרפה אל אמא.
אמא ואולגה נעלו מגפי שלג, והחלו לצעוד לכיוון רוז'ישץ'. כשהגיעו לעיירה, הן ראו שהרוסים באמת הגיעו. החלו להגיע לעיר הניצולים, שארית הפליטה. היו בעיירה 8-9 יהודים, וביניהם גם אבא. אמא ואבא נפגשו, ואולגה, בטוב לבה, רצתה לתת להם להיות ביחד. היא אמרה להם להישאר ברוז'ישץ', ושהיא תחזור לכפר, ולמחרת תביא אותי, עם צידה ואוכל. אל אולגה הצטרפה גם גיטל'ה, שכנה שלנו מרוז'ישץ' שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים. שתיהן הגיעו בערב לכפר, וסיפרו על הנעשה בעיירה. שמחתי ששוחררנו ושלמחרת אגיע לרוז'ישץ' ואפגש עם הוריי".
הגרמנים כובשים שוב את רוז'ישץ'
"אולם באותו לילה הגרמנים שבו ותקפו את רוז'ישץ'. סיפרו לי לאחר מכן שהייתה בהלה בעיירה, כולם רצו וניסו לעבור את הגשר שעל הנהר בעקבות הרוסים הנסוגים ולפני שהגרמנים פולשים. מעט הנפשות היהודיות שהיו שם אכן ניצלו, לפני שהגרמנים פוצצו את הגשר. בכפר לא ידעו בדיוק מה קרה. שוב התהלכו שמועות על הנעשה שם.
אולגה כבר פחדה לחזור לרוז'ישץ', כך שגיטל'ה ואני יצאנו לבד לדרך. התחלנו לצעוד לכיוון רוז'ישץ', אבל בדרך נשמעו יריות, והבנו שהסכנה גדולה. גיטל'ה החזירה אותי לאיכר, וחזרה לכפר של הגויים שאצלם הייתה בתקופת המלחמה.
כך נשארתי תקועה בכפר במשך שישה שבועות. הגיעו שמועות שהגרמנים חזרו והרגו את הניצולים ואיש מביניהם לא נשאר בחיים. חשבתי שנשארתי לבד, שגם אמא ואבא נהרגו ושהם כבר לא יחזרו. מאוד התגעגעתי אליהם, הרגשתי המון בדידות וגעגועים ובעיקר פחד מהעתיד".
אמא חוזרת
"היה זה פברואר 1944. ארבעה שבועות מאז שאמא עזבה. היה יום קר מאד אולם השמש זרחה. יצאתי עם אולגה החוצה. הכל בחוץ היה מכוסה בשלג גבוה. הכל היה לבן. ופתאום ראינו מרחוק, בשלג, דמות מדשדשת. היא התקרבה והתקרבה, ואז ראיתי שזו אמא שלי. ההתרגשות הייתה עצומה, אמא שלי חזרה, ושוב לא הייתי לבד".
אבא נהרג בצבא הרוסי
"שאלתי הראשונה הייתה, 'איפה אבא?' והיא סיפרה שבזמן שהגרמנים חזרו לרוז'ישץ' והרוסים נסוגו, היא ואבא ברחו עד לרובנה. בדרך, אבא החליט להתגייס לצבא הרוסי. הוא נראה זקן, והיה יכול להגיד שהוא מעל לגיל הגיוס, אבל לאחר שהוא גילה כי כל משפחתו נכחדה: אמו, שלוש אחיותיו עם בעליהן וילדיהן, כל הדודים ובני הדודים, ובעיקר היה לו קשה להשלים עם אובדן בנו אלקנה, הוא החליט להתגייס לצבא הרוסי וללכת ולנקום בגרמנים. כל זה קרה בפברואר 1944.
במשך מספר חודשים לא שמענו ממנו דבר. בסוף חודש יולי הגיע מכתב מהצבא. אבל זה לא היה מכתב מאבא שחיכינו לו כל כך. זה היה מכתב מאוד קצר מהצבא הרוסי שבו הודיעו לנו כי הוא נפצע אנושות בחזית בלורוס וכעבור מספר ימים הוא מת מות גיבורים. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בעיר רצ'יצה שברוסיה הלבנה".
בחזרה לרוז'ישץ'
"באפריל 1944 חזרנו אמא ואני לרוז'ישץ'. ניסינו לחזור לחיים נורמליים, אבל זו הייתה משימה מאוד קשה. התחילו לחזור לעיירה צעירים וצעירות שברחו לרוסיה, ובסך הכל היו כ-22 יהודים בעיר, מתוך ה-5,000 שהיו ערב כניסת הגרמנים לעיירה, וכ-6,000 ברוז'ישץ' והסביבה כולה".
המשפחה שלי ברוז'ישץ': כל האחיות של אבא וילדיהן נרצחו
משפחתי ברוזישץ', לפני המלחמה, הייתה ענפה מאוד.
המשפחה של אבא:
שמות הוריו של אבא היו דבוסיה ואלקנה שר (שער). סבי אלקנה נהרג מפצצה גרמנית במלחמת העולם הראשונה.
סבתי נשארה עם בן (אבי) ושלוש בנות יפות - האחיות של אבא: חיה, דבורה ואיטה. כולן נישאו, הקימו משפחות וניהלו חיים טובים ומאושרים.
חיה – הייתה נשואה לישראל מלמד. נולדו להם שני ילדים – איזי (יצחק) ואלקה. אלקה הייתה גם חברה שלי. המשפחה של חיה נמלטה מהגטו, האוקראינים תפסו אותם, העמידו את ארבעתם וירו בהם. אלקה התחננה שישאירו אותה בחיים, והבטיחה אפילו שתתנצר, אבל הם צחקו ורצחו אותם.
דבורה התחתנה עם חיים שקורניק, הם הולידו 4 בנים. חיים נלקח ל"עבודה" ויותר איש לא ראה אותו. דבורה וילדיה נשארו בגטו עד הסוף המר וגורלם היה כגורל שאר בני העיירה.
איטה נישאה לשמואל עזריאל. נולדו להם תאומים, שני בנים. שמואל נמלט לרוסיה ונשאר בחיים. איטה והילדים נרצחו בחיסול הגטו, ביחד עם סבתי , דבוסיה.
בנוסף, כמו בכל משפחה יהודית, היו דודים, דודות, בני דודים, קרובים יותר או פחות, ובסך הכל עשרות רבות של בני משפחה שנמחקו מעל פני כדור הארץ.
המשפחה של אמא:
ההורים של אמא: סבתא גיטל (טובה) וסבא ירחמיאל שקורניק. סבא נפטר מטיפוס במלחמת העולם הראשונה. סבתי נשארה אלמנה, מטופלת ב-7 ילדים, והקטן ביותר היה בן 7 חודשים. אחותה היחידה של אימי וארבעה מאחיה הצליחו להגר לפני מלחמת העולם השנייה לארה"ב ולברזיל. הם הצליחו להתבסס היטב, הקימו משפחות ובני דודיי חיים שם עד עכשו. אח אחר, אבנר רחמיאלי (פייבל שקורניק) עלה בשנת 1935 לישראל.
אנחנו עוזבות את רוז'ישץ'
"כשחזרנו לרוזישץ' באפריל 1944 מצאנו שרוב הבתים של העיירה לא היו יותר. כל בתי הרחוב שבו היה הגטו נמחקו כליל. הניצולים המעטים שהיו, התמקמו במספר בתים בלבד. ככל שהזמן חלף התחלנו לעכל יותר ויותר את האסון שקרה. אבל היה צריך להמשיך את החיים. כדבר ראשון אמי רשמה אותי לבית ספר. זה היה באותו בנין שבו שכן פעם בית ספר 'תרבות', והפעם זה היה בית ספר אוקראיני. הספקתי ללמוד שם שנה. ב-9 במאי 1945 הסתיימה המלחמה.
זמן מה לאחר מכן הודיעו השלטונות הרוסים שכל התושבים שהיו אזרחים פולנים לפני המלחמה יכולים לחזור לפולין.
כל הניצולים שהיו בעיירה באותו זמן החליטו לנצל את ההזדמנות בתקווה שמפולין אולי תינתן אפשרות להגר למדינות מעבר לים. העמיסו אותנו על רכבת משא. זה היה מספר שבועות בלבד אחרי גמר המלחמה. בדרך נחרדנו לגלות עד כמה הכל הרוס – רכבות, מסילות ברזל, הבתים מסביב, הכל שרוף ומפוצץ. הנסיעה התארכה, ובמקום לנסוע יומיים עד ללודז', נסענו למעלה מחודש.
בדרך הארוכה הזאת לא היה היכן וממי לקנות אוכל או שתייה. היה טוב שהקבוצה הצטיידה במצרכים יבשים, ובכל מקום שבו הרכבת עצרה, היינו יורדים ומבשלים. מצב הרוח התחיל להשתפר, כי למרות הסבל, כבר לא היה הפחד מהמוות, היינו משוחררים וחופשיים".
בדרכים
"נשארנו בלודז' ארבעה חודשים. כל הזמן הזה חיכינו להזדמנות להמשיך הלאה. להמשיך ולהגיע לאחים של אמא – בישראל, בארה"ב או בברזיל – העיקר להימלט מאירופה הארורה.
במהלך המלחמה נותק הקשר עם האחים של אמא, והם לא ידעו איפה לחפש אותנו. אבל הדוד אבנר, שגר בישראל, היה באותה תקופה באיטליה. הוא שירת בבריגדה. וכפי שאנחנו חיפשנו כל דרך ליצירת קשר עם המשפחה, כך גם הוא ניסה למצוא אותנו.
אמא זכרה כי הכתובת של אבנר היא בתל אביב, ברחוב גנסין 4. שלחנו מכתב מלודז' לפי כתובת זו. לא קיבלנו תשובה. בינתיים עזבנו את לודז' בתור קבוצת יהודים מיוון, משוחררי מחנות ההשמדה. על מנת שלא להתגלות, ציוו עלינו לא לדבר בשום שפה סלבית ולא ביידיש. אפשר לדבר עברית שאותה הפולנים או הרוסים לא יזהו. הייתה איתנו מורה מ'תרבות', והיא הייתה הדוברת שלנו. הגענו לברטיסלבה, אחרי מספר ימים המשכנו לוינה, ומשם - למחנה העקורים בלינץ שבאוסטריה".
יוצאים לאיטליה, בדרך לארץ ישראל
"אחרי ארבעה חודשים בלינץ הגיעה עבורנו דרישה מאיטליה, עבורנו ועבור משפחת ורקוביצקי. התברר שאבנר, הדוד שלי, קיבל סוף סוף את המכתב ששלחנו מפולין, והוא היה זה שדרש אותנו.
יצאנו בלילה מלינץ ברכבת לאינסברוק, מכאן היינו צריכים לעבור את הגבול לאיטליה, אבל בגלל בעיות ביטחון בגניבת הגבול, נתקענו באינסברוק חודש שלם. זה היה חודש מרץ, היה קר. הכניסו אותנו למין קסרקטין, אולם ענק, עם מיטות של 2-3 קומות, ואמא ואני קיבלנו מיטה של שתי קומות. באולם הזה שוכנו כ–200 איש.
לאחר חודש המשכנו. שוב ארזנו את המטלטלין המעטים, עלינו על משאית, ונסענו לאיטליה, למחרת חצינו את הגבול, והגענו למראנו שבצפון איטליה.
מספר שעות לאחר הגעתנו, הגיע חייל בריטי וחיפש את פייגה ורחל'ה שר (אמא ואני). היה זה אבנר, אח של אמא. לא ידענו שהוא חייל בצבא. הסתבר, שזה כ-4 שנים הוא שירת בצבא הבריטי ובבריגדה. אז ידענו שאנחנו בידיים טובות. יחד עם משפחת ורקוביצקי אבנר לקח אותנו ברכבת למילנו ומשם לרומא. בפעם הראשונה בחיי התארחתי בבית מלון. תודות לאבנר בילינו ברומא ארבעה ימים מקסימים.
מרומא נסענו לנאפולי. כאן התגוררנו בבית שבו שוכנו בני משפחה של אנשי הבריגדה. בפעם הראשונה זה שנים רבות אמי ואני קיבלנו חדר לעצמנו".
באונייה טראנסילבניה לארץ ישראל
"אחרי כחודשיים בנאפולי, הגיעה לנמל אוניית נוסעים ששמה טראנסילבניה. היא הסיעה עולים לארץ ישראל מרומניה. אנשים עם אשרות כניסה לארץ, עם סרטיפיקטים. נודע לאנשי הבריגדה שישנה אפשרות לעלות עליה בתור מבקרים. דודי הביא לאמי ולי, וכן לפרידה ורקוביצקי, זרי פרחים, עלינו על האונייה, רק עם השמלות שלגופנו, בלי שום דבר נוסף, כאילו באנו לבקר את הנוסעים. נשארנו על האונייה, ותוך ארבעה ימים הגענו לישראל.
הבעיה הייתה כיצד נרד מהאונייה בארץ, תחת השגחת הבריטים. לאחר שעות רבות של חרדה, ובעזרתם הברוכה של אנשי הסוכנות, הדברים הסתדרו. זה היה בחודש יוני 1946.
שיכנו אותנו באוהלים, במחנה עולים בבת- גלים. למרות הפחד שמא נתפס על ידי האנגלים ללא תעודות, שמחנו להיות בארץ-ישראל, בין יהודים. כי גם אחרי המלחמה זיהינו אנטישמיות בכל מקום שאליו הגענו.
לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את בית העולים ולהגיע לתל-אביב. ידענו שישנם שם בני עיר שלנו. איתרנו את אריה מרמור והגענו אליו. התדפקנו על דלתו והוא ומשפחתו קיבלו אותנו בשמחה. הם גרו ביחד עם שני ילדיהם בדירת חדר אחד, אבל מצאו מקום גם בשבילנו.
התחלנו להסתדר. שכרנו חדר בפתח תקוה. הדודים מברזיל שלחו לנו קצת כסף, כך שיכולנו לקנות אוכל ולשלם עבור השכירות של החדר.
אולם, הבעיות ועגמת הנפש לא נגמרו בכך".
סוף סוף תלמידה
"הייתי נערה בת 15 ומאוד רציתי ללמוד. באחד מבתי הספר בפתח-תקוה הסכימו לקבל אותי. על מנת לבדוק את כישוריי ואת ידיעותיי הם בחנו אותי בעברית, בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, דברים שמעולם לא שמעתי עליהם, וכמובן שנכשלתי. הייתי נערה בת 15, והם החליטו שאני מתאימה בקושי לכיתה ו'. הם לא לקחו בחשבון שבזמן המלחמה ובמשך תקופת הנדודים לא הייתה לי אפשרות ללמוד.
הילדים בכיתה קיבלו אותי בצחוק ובלעג. הרגשתי רע מאוד. בינתיים דודי אבנר חזר לארץ, מיד הוציא אותי מבית הספר ורשם אותי לתיכון גאולה בתל אביב. קיבלו אותי לכיתה ט' בזכויות של עולה חדשה. לאחר שנה ראשונה, השגתי כמעט את כל החומר. מבחינה חברתית נשארתי די בודדה עד סוף התיכון".
חיילת בצבא ההגנה לישראל
"הפעם הראשונה שבה הרגשתי ישראלית הייתה כשהתגייסתי לצבא. אחרי הטירונות שלחו אותי לקורס שרטוט בחיל הנדסה, במחנה דורה. נפטרתי מהמבטא שלי, וסוף סוף הרגשתי שהתקבלתי בחברה הישראלית והשתלבתי.
ב-1954 הכרתי את בעלי לעתיד – את אלכסנדר דונגי. כעבור שנה, עם סיום לימודיו בטכניון, נישאנו.
נולדו לנו שני בנים, רן ואלון.
יחד עם עבודתו כמהנדס, המשיך בעלי בלימודי ההמשך ובמחקר. ב-1959 הוא נשלח למטרה זו לארה"ב. שהינו שם שלוש שנים. לאחר שסיים את הדוקטורט, חזרנו לארץ והוא קיבל פרופסורה באקולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב.
הבן הבכור שלנו, רן-יהודה, הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת PENN , בפילדלפיה שבארצות הברית. הוא נשוי לפירוזה, רופאת ילדים. יש להם שני ילדים: בן בשם נתן ובת בשם שרה.
הבן הצעיר, אלון, הוא מהנדס כימיה, שעובד בתחום הבטיחות בעבודה. הוא נשוי לאילנית, יש לו שלושה ילדים: דנה, עמית ורומי.
לאחר לידת הילדים, גם אני חזרתי להמשך הלימודים. למדתי הוראה, המשכתי לתואר מורה בכיר. בגיל יותר מבוגר סיימתי תואר ראשון בחינוך ובתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים.
