.jpg "בנימין שניצר")
לבנימין שניצר היו ארבעה אחים, הורים ומשפחה גדולה כשהגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. הנער בן ה-12 ברח ליערות ובמשך שלוש שנים הסתובב לבדו, רעב ומפוחד, אך הצליח להינצל ולשרוד. כל משפחתו נספתה. כשנגמרה המלחמה עלה לארץ ישראל ונלחם לצד חבריו על זכותו לחיות כאדם חופשי בארצו
"נולדתי בשנת 1929 בכפר האוקראיני קרבץ'. כשהייתי מאוד צעיר, עברו הוריי להתגורר ברוז'ישץ'. אבי, צבי שניצר, היה סוחר בהמות, ובכל יום שני נהג להגיע ליריד הבהמות בעיירה ולמכור בו את בהמותיו. אמי, יפה (שיינה) שניצר, הייתה תופרת עילית, ותפרה בגדים אקסלוסיביים עבור כל גברות העיירה והסביבה – היהודיות והגויות. היו לי ארבעה אחים – משה, מנדל, ראובן ולובה. את כולם הנאצים רצחו".
היינו אנשים דתיים
"אבא ואמא היו אנשים דתיים. יום השבת היה יום מקודש. אמא הקפידה על אוכל כשר ועל כלים כשרים, והפרידה בין בשר לחלב. אני ואחיי נשלחנו ללמוד בחדר, בישיבה. אבל אחרי שהגעתי לישראל כבר לא חזרתי להיות דתי".
ציונות: בבית דיברו הרבה על ארץ ישראל
"אבא ואמא חשבו ודיברו על עלייה לארץ ישראל, אבל זה לא הגיע לכלל מעשה. כולנו רצינו לעלות, אבל לא הייתה פה מדינה ולא היה פשוט לתכנן עלייה. לאבא היה חשוב שנלמד בבית ספר 'תרבות', בית הספר של הציונים. הספקתי ללמוד ב'תרבות' זמן קצר בלבד, מכיוון שכשהרוסים הגיעו, ב-1939, עברנו ללמוד בבית ספר יסודי של המועצה, שבו למדנו רוסית, אוקראינית ופולנית".
אנטישמיות: הילדים הגויים היו קוראים לנו "ג'ייד"
"אני בהחלט זוכר את האנטישמיות ברוז'ישץ', בעיקר בכינויי הגנאי – הגויים היו מכנים אותנו 'ג'ייד' – כינוי גנאי ליהודים - והיו אומרים לנו שהמקום שלנו הוא בפלשתין".
הרוסים נכנסים לרוז'ישץ'
"ב-1939 הגיעו הרוסים לרוז'ישץ'. אני לא זוכר דברים משמעותיים מאותה תקופה, הייתי בסך הכל ילד בן 10, אבל אני חושב שמבחינת המשפחה שלי, ושל רוב תושבי רוז'ישץ', זו הייתה תקופה נורמאלית בסך הכל".
"היהודים לא האמינו שהיטלר יפגע בהם, לכן הם לא ברחו"
"לעולם לא אשכח את היום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ'. היה זה יוני 1941, תחילת הקיץ. הגרמנים נכנסו לעיר כמו רוח סערה, ובבת אחת חיינו השתנו לנצח. אני זוכר את החיילים הגרמנים מסתערים על הרחובות, ופשוט מסתובבים ומכים אנשים. כולם היו המומים, אבל זה לא הספיק כדי שיאמינו או יוכלו לצפות או לדמיין את שעתיד להתרחש. היהודים האמינו שהיטלר לא יפגע בהם, ולכן הם נשארו בעיירה ולא ברחו.
הגרמנים מיד השתלטו על הכול, על כל החנויות, בתי העסקים, לקחו את הבתים והרכוש של היהודים. בתוך זמן קצר הם בנו את הגטו, הכניסו את כל יהודי העיירה לתוכו, ולא נתנו לנו כלום. לא היה לנו אוכל, בגדים, שום דבר.
את אבא שלי לקחו הגרמנים למחנה עבודה בברזלופ, כ-15 ק"מ מרוז'ישץ', מיד בהתחלה, ואנחנו נשארנו עם אמא. מיד אחרי האקציה הראשונה החלטנו לברוח. באקציה הראשונה הודיעו הגרמנים שכל הגברים היהודים הצעירים צריכים להתייצב לעבודה. רוב גברי העיירה נלקחו באותו יום, ומעולם לא חזרו.
בצורה כזו שברו הגרמנים את כוח ההתנגדות של אנשי העיירה. נשארו רק נשים, ילדים וזקנים, שלא יכלו לעשות הרבה נגד הנאצים, שהיו חסרי אונים. פעם אחת דודה שלי (אמא של גניה וילנסקי) ברחה מהגטו. הנאצים תפסו אותה והחזירו אותה, ואמרו לה שאם תברח שוב, יהרגו אותה במקום. אבל למרות מה שקרה לדודה, הבנו שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לברוח.
ביום של הבריחה מהגטו, יצאנו אמא, אני, אחי ראובן, שני בני דודים שלי – ברוך ופסח, ואמא של פסח ליער. 9 חודשים היינו ביער, הסתתרנו מתחת לעצים, הסתובבנו כל החורף כמעט ערומים, בגשם, בשלג, בקור. בעיקר פחדנו מהאוקראינים - הם היו מאוד אכזריים וכל הזמן חיפשו לרצוח יהודים".
אני ניצל בפעם הראשונה
"במשך כשלוש שנים הסתובבתי ביערות ובכפרים מסביב לרוז'ישץ'. ראיתי דברים איומים, שקשה לתאר אותם. פעם אחת הגעתי לקופיצ'יבקה, ידעתי שהייתה לי שם משפחה, וחיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי. פתאום ראיתי קבוצה גדולה של ילדים מובלים כמו עדר של בהמות. עקבתי אחריהם וראיתי שלוקחים אותם למקום שבו יש קברים פתוחים שהוכנו מראש. הגרמנים העמידו את הילדים על שפת הקברים, ירו בהם, והם פשוט נפלו, אחד אחד, אל תוך הקבר שלהם.
הייתי בסך הכל בן 12 כשהגרמנים הגיעו, אבל הצלחתי לשרוד. פעמיים כבר הייתי בידי המרצחים, אבל בשתי הפעמים הללו הצלחתי לברוח. בפעם הראשונה היה זה כשעוד היינו ביער. אחרי 9 חודשים הגיעו יום אחד הגרמנים ליער. הם מצאו את היהודים שהסתתרו בין העצים, והחלו לטבוח בהם. אני החלטתי שאני לא נשאר ומחכה עד שירצחו אותי, ופשוט ברחתי. אליי הצטרפו גם אחי ראובן, ושני בני דודים שלי – פסח וברוך. פסח וברוך ניצלו גם הם, ועלו לארץ ישראל.
ברחנו והגענו לאסם של אוקראינים, שבו הם היו מחזיקים אוכל לבהמות. האוקראינים נתנו לנו להיות שם כ-3-4 חודשים. גרנו באסם ובלילות היינו יוצאים לחפש לחם. היינו הולכים לבקש אוכל מהגויים. אני זוכר את עצמי מקבץ אוכל אצל הגויים. בדרך כלל הסיפור היה דומה – אני הייתי דופק בדלת, היו שואלים אותי 'מי זה'? ואני הייתי אומר שאני יהודי שרוצה לחם. ואז היו גויים שהיו עוזרים, והיו כאלה שלא. חלק מהגויים שבאנו אליהם היו כאלה שהכרנו עוד לפני המלחמה, שהכירו את אבא, אבל הרבה פחדו ולא רצו להסתכן במוות בגין עזרה ליהודים.
באסם הזה העברנו חורף קשה, והצלחנו להסתתר בלי שימצאו אותנו".
"הגוי הסתכל עליי ופרץ בבכי"
"אחרי זמן מה, לאחר שנאלצנו לעזוב את האסם של האוקראיני, המשכתי לנדוד בין הכפרים, והגעתי לברזלופ, לבית של אוקראיני אחר, וביקשתי ממנו לחם. אני זוכר עד היום איך הוא הסתכל עליי ופרץ בבכי. כשהוא ראה איך אני נראה, הוא לא הצליח להסתיר את תגובתו. שמו של אותו אוקראיני היה אנניה, והוא הזמין אותי להיכנס ונתן לי לחם ובשר. נשארתי אצלו כ-3 חודשים, והוא נתן לי אוכל ובגדים חמים ואפשר לי לגור בתוך הבית שלו. בתמורה עבדתי במשק שלו. אבל אחרי 3 חודשים התחיל אנניה לפחד, וביקש ממני לעזוב.
עזבתי את הבית של אנניה ויצאתי מברזלופ. החלטתי להמשיך לאזור אחר לגמרי, והגעתי לדורוסין. הכרתי שם אוקראיני אחד, שהכיר את אבא לפני המלחמה, וידע שאבא היה סוחר. האוקראיני הזה נתן לי לגור אצלו 5 חודשים. מכיוון שהייתי בלונדיני, האוקראיני סיפר שאני נער גוי שעובד אצלו".
אני ניצל בפעם השנייה. ראובן אחי נרצח
"בשלב מסוים, אחרי שעזבתי גם את הבית של הגוי הזה, נפגשתי עם אחי ראובן, וביחד הגענו לבית של אוקראיני שהסכים להסתיר אותנו אצלו. היינו כבר ארבעה חודשים לפני השחרור. יום אחד הגיעו אל הבית שלו שוטרים אוקראינים ושאלו אותו אם יש אצלו יהודים. האיכר לא יכול היה להסתיר את האמת, ומסר אותנו לשוטרים.
השוטרים האוקראינים הובילו אותנו לבית, הכניסו אותנו לאחד החדרים, וישבו לסעוד את ארוחת הערב שלהם. לפני שנכנסנו לבית, ראיתי שמחוצה לו חפרו כמה קברים, שעומדים פתוחים, והבנתי מה עומד לקרות. ישבנו על ספסל, בתוך החדר, ואני ידעתי שאני חייב לצאת מהבית הזה לפני שיהיה מאוחר. איתנו בתוך החדר הייתה אישה, בעלת הבית, ואני פניתי אליה וביקשתי ממנה שתיתן לי לצאת. משום מה החליטה האישה לרחם עליי, ופתחה לי את החלון. בלי להסס קמתי וברחתי משם דרך החלון. אחי ראובן נשאר שם, ויותר לא ראיתי אותו".
סוף המלחמה
"בתחילת 1944 התחילו להגיע סימנים ראשונים של סיום המלחמה. הגרמנים התחילו לסגת והרוסים נכנסו יותר ויותר עמוק לתוך פולין ואוקראינה. עמדנו בצדי הדרכים וראינו שהגרמנים מובילים רכבות עם גוויות של חיילים שלהם מהחזית, והתחילו להגיע שמועות שהגרמנים מפסידים.
במאי 1944 חזרתי לרוז'ישץ'. חוץ ממני חזרו עוד 8-9 ניצולים, שגם הם הסתובבו בסביבה בתקופת המלחמה. הלכתי לחפש את הבית שלי, אבל הוא כבר לא היה קיים. אמי ואחיי נרצחו ביערות. ברוז'ישץ' נודע לי שכל שאר המשפחה שלי, דודים ודודות, נרצחו בחיסול של גטו רוז'ישץ' באוגוסט 1942.
בינתיים נודע לי שבן דודי פסח חי ונמצא אצל משפחה של גויים. הוא היה אז בן 10 בערך, והתברר שהוא מאוד נקשר למשפחה הזו, שאצלה היה כל המלחמה. הלכתי אל המשפחה הזו וביקשתי מפסח לבוא איתי, אבל הוא בכה ורק אמר 'אני רוצה לדודה', והתכוון לגויה שאצלה הוא גר. אחרי כל מה שהוא עבר, הוא לא היה מוכן לעזוב את המקום שבו היו לו בית והגנה. אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי ולקחתי אותו לדודה גיטל, אחות של אמא, שגם היא נשארה בחיים".
המשפחה שלי שלא שרדה:
הוריי: שניצר צבי ויפה (שיינה)
אחיי: משה, מנדל, לובה וראובן
המשפחה של אבא:
סבא וסבתא מצד אבא: שלמה ופסי שניצר
האחים של אבא: שמואל, עזריאל ורחל
המשפחה של אמא:
סבא וסבתא מצד אמא: משה ולובה שר
האחים של אמא: לאה, בתיה גיטל ואחות נוספת שמתגוררת בארה"ב
אני עוזב את רוז'ישץ'
"נשארתי ברוז'ישץ' כשלושה חודשים, ואז התברר שהרוסים מאפשרים לכל מי שהיה אזרח פולני לפני המלחמה לחזור לפולין. יצאתי לדרך, לכיוון פולין, עם חברי שלמה בייטש. בדרך הארוכה שעשיתי מרוז'ישץ' לארץ ישראל פגשתי גם את מוניק פינק, שהוא ושלמה בייטש נשארו חבריי הטובים במשך שנים רבות אחרי העלייה לישראל. הגענו ללודז', ומלודז' המשכנו לצ'כיה, לאוסטריה ולגרמניה.
בגרמניה הגענו למחנה עקורים גדול בלנדסברג. בתקופת המלחמה היה המחנה בלנדסברג מחנה צבאי, ועם השחרור הוא הפך למחנה עקורים אמריקני. היו במחנה בית ספר יסודי, תלמוד תורה וישיבות, ובתוכו פעלו קבוצות ההכשרה, שלימדו את תושבי המחנה עברית והכינו אותם לעלייה לארץ ישראל.
בגרמניה גם הכרתי את חוה, אשתי. חוה הייתה אז ילדה, והיא עלתה מגרמניה לישראל, עם קבוצת ילדים, דרך צרפת".
הגעתי לישראל בעלייה ב'
"נשארתי בלנדסברג שנה וחצי, עד העלייה לארץ ישראל. לקראת העלייה העבירו אתנו מגרמניה לצרפת, וב-2 באפריל 1947 יצאתי לישראל על סיפון ספינת המעפילים 'תיאודור הרצל'. מפקד הספינה היה מרדכי לימון (מוקה), ועל הספינה היינו כ-2,600 מעפילים. לאחר כשבוע, ב-11 באפריל, זיהו הבריטים את הספינה שלנו, שבינתיים כבר התקרבה לחופי ארץ ישראל, והחל עימות אלים בינינו לבין הבריטים. השלכנו על הבריטים בקבוקים וחפצים אחרים. בסופו של דבר הסתיים העימות עם 4 הרוגים ועשרות פצועים.
הבריטים שלחו אותנו למחנה בקפריסין, ושם נשארנו תשעה חודשים. בקפריסין גרנו באוהלים, אבל קיבלנו טיפול טוב – היה לנו אוכל, ואפילו לקחו אותנו לנפוש בים.
.jpg "בנימין שניצר החייל")
בתחילת 1948 החזירו אותנו מקפריסין למחנה עתלית, שם היינו שבועיים. עדיין הייתי עם עוד 9 חברים מהאונייה. מעתלית העבירו אותנו לנווה חיים בחדרה, שם היינו שבועיים, ומחדרה גויסנו לפלמ"ח".
אני נלחם על ארץ ישראל
"כשגויסתי לפלמ"ח, שלחו אותי לאזור ירושלים, שם הייתי כתשעה חודשים. אחרי שסיימנו את המשימה בירושלים, העבירו אותי לחטיבה של יצחק שדה, חטיבת השריון, ויחד נלחמנו מלחמה קשה בלגיונרים.
כשהמלחמה הסתיימה, מצאתי את עצמי בחור בודד, ללא כל רכוש. החלטתי לנסוע לאילת, שם הקימו באותה עת מחנה אוהלים שבו התקבצו אנשי עבודה. אני הפכתי למנהל עבודה בעין נטפים. נשארתי באילת 4 שנים.
.jpg "בנימין ואשתו חוה ביום חתונתם")
אני מקים משפחה בארץ ישראל
"במהלך השנים הללו הגעתי לבקר מפעם לפעם בקיבוץ עין חרוד, ובאחד הביקורים פגשתי שוב את חוה, והפכנו להיות זוג. ב-1953, כאשר חזרתי מאילת, חוה ואני התחתנו. השתקענו ביישוב מישר שביישובי גדרות, ונולדו לנו 3 בנות ובן. למישר הגענו בעקבות גיטל, אחות של אמא שלי, שניצלה גם היא, הגיעה לישראל ובנתה את ביתה במישר. במשך הזמן הקמנו משק של עופות ופרות, וגם היום, כשאני כבר בפנסיה, אני עדיין עובד במשק".
הילדים שלי:
בתיה, נולדה ב-1955. נשואה לאשר אליאס ומתגוררת ביבנה. לבתיה יש 5 ילדים: בועז, לימור, שני, אלירן ואור. לבועז 4 ילדים: יינון, הדר ו-2 נוספים.
צביקה שניצר, נולד ב-1956. נשוי לתלמה, מתגורר במישר. לצביקה 3 ילדים: שירי, לירון ומתן.
יפעת, נולדה ב-1961. נשואה לאייק סולומון. מתגוררת בנתניה. ליפעת יש 4 ילדים: נטע, יניב, שלו ודולב.
רזיה, נולדה ב-1961. נשואה ליגאל סינדני, מתגוררת במישר. לרזיה 3 ילדים: עומר, עדי ועמית.
