יפה וידרה (טויבר): "יומיים לפני שהגרמנים נכנסו לעיר, ברחתי"

יפה וידרה (טויבר) נולדה בעיירה רוז'ישץ'. ביחד עם אחותה הצעירה, מרים, ברחה יפה מרוז'ישץ' והצליחה לשרוד את המסע אל הגבול הרוסי. הוריה, אחיה הקטן, אחותה הבכורה ובתה התינוקת נרצחו. היא מעולם לא פגשה שוב את אחיה הגדול, ששירת בצבא הרוסי ושיקם את חייו ברוסיה

 

ילדות ברוז'ישץ': משפחה ולימודים

"נולדתי ברוז'ישץ' בשנת 1921. היינו חמישה ילדים במשפחה (טויבר). חוה הבכורה נולדה בשנת 1917, אחי שחנא נולד בשנת 1919, אחר-כך נולדתי אני בשם שיינדל וכשעליתי ארצה הפכתי אותו ל'יפה', אחותי מרייסה (בארץ מרים) נולדה בשנת 1926 ואחי הצעיר משה נולד ב-1931. אבי, יצחק, היה חייט, תופר בגדים סלוניים. אמי, רייזל, הייתה עקרת בית.

 

להורים שלי היה קשה. בכלל היו להם חיים קשים, ונתנו לילדים כמה שיכלו. אני, אחותי ואחי הגדולים היינו מאוד מאוד קשורים אחד לשני. כשהתבגרנו הייתה לנו שפה משותפת. אנשים השתוממו שאחים עם אחיות חיים כל-יפה ביחד. כשנולדה לי בת קראתי לה ע"ש אחותי, חוה.

 

הבית שלי היה מסורתי, אבל לא דתי. אצלנו בעיר, היו כמה בתי ספר, היה בית-ספר פרטי שהיה מבוסס על שפת האידיש והשפה השניה הייתה פולנית. היה בית-ספר פרטי 'תרבות', שהיה מבוסס על השפה העברית. היה בית-ספר פולני, ממלכתי, בו יכלו ללמוד כולם והיה בית-ספר דתי יהודי פרטי.

 

אני למדתי בבית הספר באידיש 'פולק שולר', שהיה באופיו עממי, פוליטי לכיוון השמאלני. למדנו יום ארוך משמונה עד ארבע. למדנו נושאים כלליים, אבל לא דתיים. בחגים לא למדנו. אני אהבתי מאוד ללמוד, ותמיד הייתי עסוקה בלימודים, ובהפסקות - בספורט. בסוף כל שנת לימודים עשינו הצגות לסיום השנה.

 

למדתי שמונה שנים, אבל לא הייתה ברוז'ישץ' אוניברסיטה או גימנסיה שהיה אפשר עוד ללמוד. היה צריך לנסוע ללמוד בעיר יותר גדולה ולא לכל אחד היה כסף. סיימתי את לימודי בבית-הספר בשנת 1938 ולאחר מכן למדתי באופן בלתי רשמי אצל מורה מבית הספר באופן פרטי עד פרוץ המלחמה בשנת 1939. במקביל עבדתי קצת בעבודות מזדמנות כמו טיפול בילדים.

 

ברוז'ישץ' היו תנועות חלוציות: "החלוץ", "בית"ר ועוד. השתתפו בהן המונים. אני לא הייתי שייכת לאף תנועה חלוצית. יותר היינו לכיוון השמאלני. האח הגדול שלי ואחותי הגדולה היו קומוניסטים וישבו בבית סוהר. בעלי לעתיד, דוד וידרה, ושלושת אחיו היו קומוניסטים וכולם ישבו בבית הסוהר באותה תקופה, בזמן הפולנים. אחר-כך שחררו את כולם".

 

אנטישמיות ברוז'ישץ'

"ברוז'ישץ' גרו כמעט רק יהודים. גם בבית-הספר הפולני למדו הרבה יהודים. לדעתי יותר פולנים מיהודים. היחסים בין היהודים לגויים, האוקראינים, היו יוצאים מן הכלל. הם היו באים פעם בשבוע מהכפרים ומביאים את התוצרת שלהם למכור ליהודים. הם באו לחנויות בעיירה לקנות את כל צרכיהם. הם היו כפריים שעסקו בחקלאות ומכרו את התוצרת ליהודים.

שנים לא הרגשנו שנאה.

 

הקורבן הראשון של המלחמה, בשנת 1939, היה מורה, מלמד, איש צנוע ותם, שהאוקראינים ירו בו בלי סיבה. זה היה מקרה ראשון של רצח על רקע אנטישמי.

מאז התחילה השנאה".

 

"בין שלום למלחמה" - חיים תחת המשטר הרוסי

"ב-1939 פולין התחלקה בין גרמניה לרוסיה, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב. הצד שלנו היה שייך לאוקראינה, ולמעשה היינו שייכים לרוסים. מ-1939 עד 1941 היינו תחת המשטר הרוסי.

 

אני עבדתי בתור עוזרת למנהל החשבונות של העיר מטעם המשטר רוסי. למנהל החשבונות קראו מנדל שאמס. הוא ואשתו מירל'ה שאמס שרדו את המלחמה ועברו לקנדה. בנוסף, בחרו אותי מטעם העבודה לתפקיד כמו אחת מחבר מושבעים במשפט, שיכולה להביע את דעתה על כל דבר במשפט וגם על השופט. היה לנו אוכל. חיינו. אבל פחדנו מאוד מהגרמנים. ידענו שיהיה רע ליהודים. זאת הייתה תקופה של בין שלום למלחמה".

 

בורחת ברגע האחרון

"יומיים לפני שהגרמנים נכנסו אלינו לעיר, ברחתי. ידעתי מה הגרמנים עושים, ידעתי שהם קרובים אלינו. רציתי להציל את כל המשפחה שלי. רצינו לברוח, לאן לא ידענו. לא ידענו אם נציל את עצמנו או נלך ישר לידי הגרמנים- למוות. אנשים ברחו לכל הכיוונים. אנשים היו מבוהלים, מבולבלים. ידענו שכשהגרמנים נכנסים זה סוף החיים.

 

בשנת 1941, כשהתלקחה המלחמה באזור שלנו, התחילו להביא פצועים והרוגים לבית החולים בעיר. אני ואחותי הגדולה חוה, שכבר הייתה נשואה והייתה לה תינוקת, הלכנו לבית החולים לעזור לפצועים כי לא היו מספיק אחים ואחיות. את התינוקת היא השאירה אצלי ההורים שלי.

 

בשלב מסוים לקחתי קצת זמן והסתכלתי בחלון. ראיתי שהכל ריק. לא הייתה שום ממשלה ושום שוטר ואף אחד. לא ראו נפש חיה בחוץ מצד הרוסים. אמרתי לאחותי: 'רוצי הביתה לתינוקת שלך ואני אשאר פה, ונראה מה יהיה'.

 

ליד בית החולים פגשתי את אחד החברים של אבא שלי, טייבל שויחט. היו שם הרבה מאוד עגלות עם סוסים שגויסו על-ידי הרוסים, אבל אף אחד לא היה שם. אמרתי לו, לטייבל שויחט: 'אתה יכול לרתום עגלה עם זוג סוסים הכי טובים, ואנחנו נסע בין המשפחות וניקח אותם. נברח. נחפש דרך איך לברוח'. והוא עשה את זה. נסענו. הגרמנים באותו זמן היו קרובים מאוד לעיר, הם היו בכל האזור.

 

הגעתי קודם למשפחה שלי. אחותי הגדולה חוה לא הייתה בבית. אחותי הקטנה, מרים, כן היה בבית ואחי הקטן, משה. ההורים לא רצו לנסוע. הם אמרו: 'אנחנו לא נשאיר בית. לא נשאיר הכל ונצא בלי כלום, ולא יהיה לנו ממה לחיות. אנחנו נשארים פה'. אני לא כועסת עליהם, הם לא ידעו לאן בורחים.

 

הם אמרו לאחותי הקטנה מרים ללכת איתי. אני הבנתי טוב מאוד מה קורה וחשבתי על האחריות שלי. ידענו שאנחנו בורחים, אבל לא ידענו לאן. אנחנו יכולים ליפול ישר לידיים של הגרמנים. האומץ לא קשור לגיל. יש לי אותו עד היום. זה ענין של אופי. ככה בניתי את החיים שלי.

 

יצאנו, והאיש ההוא טייבל שויחט, היה בעל משפחה, יותר מבוגר – 40 ומשהו. הוא אמר שמהמשפחה שלו אף אחד לא ייסע. אבל הבת של אחותו כן הצטרפה לעגלה שמה: חנה גילדין. היא עוד חיה בתל-אביב".

 

במנוסה אל הגבול הרוסי

"בדרך אספנו מי שרק רצה. העגלה הייתה גדולה. התחלקנו – חלק הלכו ברגל והתחלפנו. הלכנו מאות קילומטרים ביערות, ולא ידענו בדיוק את הדרך. העגלה עזרה לנו. בינתיים הגיעה חברה שלנו, חנה מהעיר צ'רנגובץ'. היא הגיעה עם עגלה וסוס שעמד למות, עד שהשארנו אותו והיא הצטרפה אלינו.

 

הגענו למקום שכל מסביב היה אש בוערת, כמו עיגול. הגרמנים סגרו את המקום והציתו אותו. הרוסים שברחו גם הם מהגרמנים לכיוון הבית – רוסיה – והיו שם גם כאלה עם מכוניות, לא ידעו איך להימלט מהמקום. התחילו לשלוח משלחות לחפש איפה אפשר למצוא מקום דרכו אפשר לצאת לכיוון רוסיה. בסוף הם הצליחו למצוא פירצה לכיוון רוסיה ואנחנו אחריהם. הלכנו והצלחנו. היה שם נחל וחשבנו שאם הגרמנים יתפסו אותנו נקפוץ למים, נתאבד, בין כה וכה היו הורגים אותנו".

 

מחסה זמני ברוסיה

"הצלחנו להגיע לנובוגראד- ולנסק על גבול רוסיה. שם לקחו מאיתנו את הסוסים והעגלה. הצטרפו אלינו כמה בחורים וביחד נשארנו בלי הסוסים והעגלה. הרוסים נתנו רכבות ואפשר היה לנסוע, כל אחד לאן שהוא רוצה. הרוסים נתנו להיכנס, לכל מי ששרד ולא מת בדרך ממחלה או מקור. הם לא גרשו אותנו, להפך הם נתנו רכבות ובכל תחנה הכינו לנו תה, בלי כסף.

 

הגענו ליד סטלינגראד. הינו קבוצה. אני הייתי עם אחותי הצעירה מרים ועם חנה – בת אחותו של טייבל שויחט. חיפשנו לעבוד בקולחוז, אבל האוכלוסייה הרוסית פחדה מהיהודים – לקחת אותנו לבית. בעיקר מהגברים, שיפתו את הנשים הרוסיות שבעליהן הלכו לצבא. אבל הם ראו אותנו – קבוצה שמסתדרת כל כך יפה ביחד. חילקו אותנו לבתים. אני ואחותי  ישנו על הרצפה מכוסות במין מעיל פרווה בחורף, והיה קר. ככה ישנו כמה לילות, ולא רצינו להישאר. גם לא כל-כך רצו להחזיק אותנו. לא היה לנו מה לאכול, וגם להם לא היה. התחלנו לחפש, חשבו איך לברוח הלאה הלאה. החלטנו ללכת לכיוון אוזביקיסטאן, שם חם יותר ואולי משם נוכל לצאת לישראל. חשבנו על זה".

 

על אוניית "ילדי טהרן" לישראל

"כל אחד התחיל לנדוד בכל מיני מקומות. החבורה התפרקה. לי נודע שמתארגנת נסיעה של פולנים לכיוון ישראל. ברוסיה אספו אלף איש – ילדים קטנים וילדים גדולים ואנשים בגילי. הילדים היו ללא הורים ואנחנו טיפלנו בהם.

 

בתחילת שנת 1943עלינו על האוניה. שטנו שישה שבועות בים. כל לילה היינו צריכים לנטוש את האוניה ולקפוץ לים כי רצו להפציץ אותה.

 

הגענו לטהרן. זאת הייתה העלייה הראשונה של פולנים. אף ארץ אחרת לא נתנה לנו להיכנס. יצאנו מטהרן והגענו לחיפה. אוניה של פליטים ראשונים, המוכרת עד היום בכינוי אוניית 'ילדי טהרן'.

 

הנרייטה סולד הייתה אחראית על העלייה שלנו. לקחו אותנו למעצר בעתלית, והיא טיפלה בשחרור שלנו. כל אחד הלך לאן שרצה. לי לא היה בישראל אף אחד.

בארץ, התחילו ללחום על "הירושה" שהגיעה: אונית ניצולים ראשונה עם ילדים קטנים. חילקו את הילדים בכל מיני מוסדות: קיבוצים או מקומות אחרים. זה היה בפברואר 1943.

 

אני הגעתי לקיבוץ גלאון ליד נס ציונה. אחותי הלכה לקיבוץ משמר העמק ושם עבדה קצת ולמדה. מאוחר יותר התחתנה ועברה לחיפה. היא נפטרה לפני 12 שנה.

 

בעלי, דוד וידרה מרוזישץ, היה בן זוגי עוד משנת 1939 ברוז'ישץ', אבל אחר כך לא ידענו מה עלה בגורל האחר. הקשר לא היה קשר בזמן המלחמה. גם שני אחיו, שיקה ומשה וידרה, שרדו וחיו בארץ. דוד הגיע לישראל אחרי ונפגשנו כאן. בעלי היה בצבא הפולני, הסתובב והסתתר, היה בשבי. הגיע עם הצבא הפולני למזרח התיכון, לישראל, ואז ערק. הוא נפטר לפני 18 שנה".

 

מה עלה בגורל המשפחה

"המשפחה שנותרה מאחור נכנסה לגטו ברוז'ישץ'. הורי ואחי הצעיר, משה, שהיה בן 10 כשהגרמנים נכנסו, הוצאו להורג עם כולם באקציה האחרונה. התמונה שהוא, אחי, הילד הקטן, הולך עם הורי והם מובלים להורג, לא עוזבת אותי יום ולילה.

 

התינוקת של אחותי חוה נפטרה בראשית התקופה בגטו. אחד הרוסים שעבד בשביל הגרמנים התאהב באחותי חוה. היא הייתה בחורה מאוד יפה. הוא החליט לשמור עליה, החביא אותה ושמר עליה כל המלחמה. אבל היא לא רצתה להיות איתו. היה לה גהנום. זמן קצר לפני שהמלחמה נגמרה, אמרה שהיא רוצה לחפש אותי ויצאה ישר לידי הרוצחים. סיפרה לי על זה אשת אחיו של בעלי. היא הייתה תופרת לגויים בלילות וביום הייתה מסתובבת ביערות. כך היא ניצלה. היא ידעה כל מה שהתרחש, שמעה הכל  כשעבדה אצל הגויים.

 

אחי השני, שחנא, היה מגויס לצבא האדום משנת 1941. הוא היה בין הראשונים שכבשו את ברלין. הוא חזר לרוז'ישץ' כשנגמרה המלחמה ב- 1945 ולא מצא אף אחד מהמשפחה. אז הוא חזר לספורוז'ה – באוקראינה הרוסית – התחתן ובנה משפחה, נולדה לו בת. לא היה לי קשר איתו. חשבתי שהוא חי. לא רציתי לחשוב אחרת. זכרתי את המספר האישי שלו בצבא ושלחתי לו מכתבים. הוא קיבל אותם וענה לי, בזמן המלחמה. כך ידעתי שהוא בחיים. סיפר לי שנכנס למקלחות וראה את ראשי הילדים על הקירות. כתב לי שינקום בגרמנים אחרי המלחמה. חלק מהמכתבים עוד אצלי.

 

רוסיה הייתה מסוגרת בפני המערב. אסור היה לו להיות איתי בקשר כשגר ברוסיה. רק כשהתחילו לשחרר אנשים מרוסיה, התחלתי לברר מה עלה בגורלם, אמרו לי שהם בדרך לארה"ב. אחי נפטר בשנת 1978, היה חולה. כשהתחילו לצאת קצת משם, חבר שהיה איתו בצבא הרוסי, גם הוא מרוז'ישץ', הרשל וקסמן ז"ל, שגר בארץ, סיפר לי עליו.

 

המשפחה של אחי שחנא היגרה לארה"ב. היה לי קשר איתם כשהם עוד היו באיטליה, לפני הנסיעה לארה"ב, דיברתי איתם בטלפון והם סיפרו לי הכל. הם כבר קיבלו אישור לנסוע לארה"ב. סמוך להגעתם לארה"ב, הם באו לביקור בארץ. פגשתי את הבת שלו ואת בעלה והבן שלהם. הם חיים בארה"ב עם האם, אשת אחי. את אחי לא פגשתי שוב.

 

אחותי מרים, שעלתה איתי לישראל, הגיעה לקיבוץ משמר העמק, שם עבדה קצת ולמדה. היא עזבה אחרי כשלוש שנים, התחתנה עם צבי, הם גרו בחיפה ונולדה להם בת אחת, איריס פייזילבר, אומנית וציירת, אם לשתי  בנות. אחותי הייתה גם היא ציירת. אחותי מרים נפטרה לפני 12 שנה.

 

הורי אימי, בנציון ושרקה סטולר, לא שרדו את המלחמה. לאימי היה אח בארגנטינה עוד מלפני המלחמה. שמו: פנדר סטולר (ז"ל). יש לו שתי בנות, מרגה ולאה. הנכדה שלו, פטריסיה גרה בישראל, באופקים.

 

לאמא היו עוד שתי אחיות שנספו יחד עם הורי. הם היו יחד בגטו ברוז'ישץ'. לאחיות של אמא קראו רבקה ומטל. שתיהן רווקות. בזמן המלחמה הן עברו לרוז'ישץ'. עד אז גרו בעיירה קטנה – רפלוסקה בפולשיה.

 

מצד אבי, לא שרד איש. אימו איטה נספתה ואביו נפטר עוד כשהיה ילד. לאבא הייתה אחות,  רחל, שהייתה נשואה למשה. הם גרו ברוז'ישץ', היו להם שלושה ילדים, והם היו בעלי מאפיה. לא נשאר מהם אף אחד".

 

בקיבוץ גן שמואל

"בעלי ואני באנו לגור בקיבוץ גן שמואל. רציתי להיות עם אנשים ביחד, רציתי להיכנס לחברה ולא לחפש את ימי האתמול. בקיבוץ היינו יחד, עבדתי בכל מיני מקומות. אהבנו את החיים האלה, למרות שהיינו זרים ולא הבינו מה עבר עלינו.

 

נולדו לנו שלושה ילדים: רמי בשנת 1945, חוה ב-1949 ותמיר ב-1958. הילדים למדו וגדלו, ואח"כ התחתנו. כרגע יש לי עשרה נכדים וחמישה נינים. משפחה גדולה ואוהבת.

 

אני עבדתי במטבח, אחר- כך קצת בגן ירק. החליטו שאלך לעבוד עם ילדים. אבל היו לי כאבים בכיס המרה. בבדיקות בבית-חולים בכרמל גילו כתם על הריאה. החליטו לשלוח אותי למוסד ליד ירושלים, שם הייתי שישה חודשים. הבראתי ושלחו אותי הביתה. אז התחלתי לעבוד בעבודות יותר קלות. שלחו אותי ללמוד תפירה, למרות שכבר ידעתי לתפור טוב. למדתי גם גזירה. שנים שנים עד גיל 80 תפרתי. בגיל 80 קיבלתי התקף לב. בעלי סבל מכאבים בעצמות, ראומטיזם קשה. היו לו בעיות עם הכליות וגם עם הלב. 18 שנה מאז הוא נפטר.

 

הנכדים שלי קשורים מאוד אלי. היום, כפנסיונרית, אני הולכת לחוגים. הלכתי ללמוד עבודות יד מבדים. יש לי עבודות אמנות והצגתי את העבודות שלי בתערוכות. סיימתי את התחום הזה. הציעו לי להיות מורה אבל אני רציתי ללמוד. הציעו לי ללמוד ציור. אחותי הצעירה הייתה ציירת, הבן שלי מפסל, בת אחותי מציירת. החלטתי ללכת לציור. אני כבר חמש שנים הולכת לחוג של ציור ומציירת. אני אוהבת את זה מאוד".

 

דור ההמשך

רמי וידרה (1945) נשוי לאביגיל, גר בפתח-תקווה, עוסק ברפואה אלטרנטיבית, יש לו שלושה בנים: אורי (בן 35-36) נשוי לאלה ואב לגיא. אסי (בן 33) ויובל (בן 29), נשוי לרוני.

 

חוה גייסט (1949), גרה בגן שמואל, גרושה, אב הבנות: יוסי. אם לשלוש בנות: ענבר, דגנית, ורד. מטפלת ברפואה אלטרנטיבית. ענבר (בת 36) נשואה לאבי ביטון, יש להם שני ילדים: עומר, עמית (בת), דגנית (32) נשואה לרונן נחמיה + התינוק עדי. ורד (28) רווקה.

 

תמיר וידרה (1958) גר ליד נהריה בגילאון. מהנדס. נשוי פעמיים. 4 ילדים – שירה, ליהי (תאומות), זוהר ונועם.