מרדכי לבד נולד וגדל בעיירה רוז'ישץ'. בעיירה היהודית הקטנה קיבל חינוך ציוני, הצטרף ל"חלוץ הצעיר", ובגיל 19 עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם המשפחה ברוז'ישץ', ורק כעבור שנים רבות נודע למרדכי שהוריו ואחיו נרצחו כולם ביום שבו חוסל גטו רוז'ישץ'
"נולדתי בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיירה רוז'ישץ' שבחבל ווהלין. אבי, ברל (דב) לבד, היה נגר, ואמי, שרה לבד, הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים. אני הייתי הבכור מבין כל האחים – חמישה אחים ואחות אחת. חוץ ממני, איש מבני משפחתי לא שרד".
לימודים בחדר
בגיל 5 התחלתי ללמוד בחדר. בסך הכול היינו כ-30 ילדים בחדר. למדנו שם ביידיש, אבל גם עברית למדנו – דרך תפילות. מחוץ לחדר, בבית, אבא היה מלמד אותי את האל"ף-בי"ת ביידיש.
כשסיימתי את לימודיי בחדר, בגיל 7-8, עברתי ללמוד בפאלקשול – בית הספר היידי של רוז'ישץ'. כאשר פתחו את בית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ' עברתי ללמוד בו, ושם סיימתי כיתה ח'. בתרבות למדנו יידיש, עברית ופולנית.
אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי, יצאתי לעבוד. הוריי לא היו עשירים ובחורף היו קשיי פרנסה, מאחר שאבי היה נגר ובחורף לנגרים הייתה מעט מאוד עבודה. לכן עבדתי ועזרתי בפרנסת הבית".
אני מצטרף לתנועה הציונית
"בתקופת ילדותי התנועה הציונית ברוז'ישץ' עדיין לא הייתה כל כך מפותחת. היו בעיירה הרבה יידישיסטים, ולא היו הרבה ציונים. כשהייתי נער החלו לקום תנועות ציוניות בעיירה. אני הצטרפתי לחלוץ הצעיר, ובעצם מכאן התחיל המסלול שלי לעלייה לארץ ישראל.
.jpg "רוז'ישץ' 1933. מימין: מרדכי. שני משמאל: האח חיים. למעלה מימין: בונים מלמד")
בשנת 1931, כשהייתי בן 17, הצטרפתי להכשרה. ההכשרה של החלוץ הצעיר הייתה מחוץ לרוז'ישץ', בגרוחוב, ליד ורשה. למעשה התנועה הציונית בוורשה היא זו שארגנה את ההכשרה. ההכשרה שיצאתי אליה הייתה הכשרה חקלאית, ולמדנו לעבוד בחקלאות.
אחרי שנה בהכשרה בגרוחוב, חזרתי לרוז'ישץ', עם עוד כמה חברים. ברוז'ישץ', כהמשך של ההכשרה, יצאנו לעבוד בחקלאות. ליד העיירה גר פריץ פולני עם נחלה גדולה, ובקיץ היינו עובדים אצלנו בקציר, באיסוף תבואה, תמורת סכומי כסף קטנים מאוד. אני זוכר שהיו לי פצעים בידיים, מהעבודה בשדה, ואמא נתנה לי תחבושות לשים על כפות הידיים, כדי שהכלים שעבדתי איתם לא יפצעו אותי".
העלייה לארץ ישראל
"עבדנו ברוז'ישץ' ולמעשה חיכינו לאישורי העלייה לארץ ישראל. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה שעמדתי לעזוב, אבל האמת היא שלא היה לי מה לעשות יותר בפולין – אם הייתי נשאר היו מגייסים אותי לצבא. בדיעבד, זה מה שהציל את חיי.
באותה תקופה (שנת 1933), יכלו לעלות לישראל רק מי שבהכשרה המליצו עליהם לעלייה. הייתה נטייה לתת סרטפיקטים רק לזוגות נשואים, ולכן היה עלינו להתחזות לנשואים כדי שנוכל להגיע לארץ ישראל. אני הייתי אז בן 18, עדיין צעיר, אבל כבר 'שידכו' לי בת זוג. הגעתי לישראל בסטטוס של נשוי, ואף פעם אפילו לא ראיתי את בת זוגי.
נפרדתי מהמשפחה, בלי לדעת שלעולם יותר לא אראה אותם, ושרק כעבור שנים רבות, כשאהיה כבר סבא, ייוודע לי מה עלה בגורלם. הפרידה הייתה קשה, והגעגועים שבאו בעקבותיה קשים מנשוא.
את הדרך לארץ ישראל עשיתי באונייה דרך איטליה, כשעל גופי נשק שנתנו לי להבריח לישראל. כשהגענו לנמל, לקחו אותנו לקיבוץ גבעת השלושה, שם חייתי כשנה. מגבעת השלושה עברתי לעין השופט, שם הייתי גפיר (שוטר במשטרת היישובים העבריים). מעין השופט עברתי לתל אביב".
כל משפחתי נרצחה ברוז'ישץ'
שמרתי על קשר של מכתבים עם הבית. להורים היה מאוד קשה עם המרחק הגדול והניתוק, וכשפרצה המלחמה, פסק הקשר איתם.
על מה שעלה בגורל הוריי ומשפחתי נודע לי רק כ-60 שנה אחרי המלחמה. בן עיירה שפגשתי סיפר לי שרצחו את הוריי ביער, עם חיסול הגטו, באוגוסט 1942. אחותי יהודית מתה מדלקת ראות לפני המלחמה, וסבא וסבתא מתו גם הם לפני שהגרמנים הגיעו.
המשפחה שלי ברוז'ישץ'
הוריי: ברל (דב) ושרה לבד
האחים שלי: חיים, יהודית, אברהם, ברוך ואח נוסף
ההורים של אמא שלי, סבא וסבתא: זלטה (זהבה) וז'ידה
המשפחה שלי בישראל
את אשתי עדינה פגשתי ביערות הכרמל, שנינו היינו חיילים במלחמת השחרור. בשנת 1951 התחתנו.
אחרי שהתחתנתי עבדתי לעבוד בחברת אמקור, ואחר כך בבית חרושת לאלומיניום.
ב-1952 נולדה בתי הבכורה, אילנה.
ב-1955 נולדה יהודית, שנקראה על שם אחותי.
אילנה נשואה לישראל ינלביץ, מתגוררת בארה"ב. לאילנה 3 ילדים: צביקה, נורית ומאיה.
יהודית נשואה ליעקב פרי, ומתגוררת בראשון לציון. ליהודית שתי בנות: ליאת ורויטל.
ליאת נשואה ויש לה 2 ילדים: אביב ושני.
