שרה נולדה למשפחה ציונית בעיירה רוז'ישץ'. רבים מבני משפחתה עלו לארץ ישראל לפני המלחמה, ושרה, הוריה ואחיה חלמו גם הם לעלות. המלחמה גדעה את כל התוכניות, והיא ברחה והסתתרה בין הגויים. לאחר שעלו לישראל, איבדה גם את אחיה, שנפל במלחמת השחרור
"הייתי צעירה מאוד כשפרצה המלחמה. הוריי, טייבל וישראל בקר, היו בעלי חנות סדקית בעיירת הולדתי רוז'ישץ', ואני ושני אחיי, אשר ויהושע, למדנו בבית הספר העברי 'תרבות'. אבי נרצח על ידי הנאצים, אמי, אחי אשר ואני עלינו לישראל, והצטרפנו אל אחי הגדול יהושע, שכבר היה כאן. אשר נהרג במלחמת השחרור.
אני הייתי הבת הקטנה, אחרי שני אחים, ולכן תמיד הייתי מאוד מפונקת. גם סבא וסבתא פינקו אותי, ולא היה חסר לי דבר בבית. מצבנו הכלכלי היה טוב. סבא שלי גר בכפר, ובחופשים הייתי נוסעת אליו לבלות אצלו. באותם חופשים הכרתי גם את הגויים בכפר והתיידדתי איתם. אחר כך, בתקופת המלחמה, אותם גויים עזרו לנו הסתירו אותנו".
כולנו חלמנו לעלות לארץ ישראל
"היינו משפחה ציונית, וכולנו חלמנו לעלות לארץ ישראל. דודיי, משה ופרידה פולישוק, עלו לישראל ב-1934, והשתקעו בפתח תקווה. סבא וסבתא שלי, ניסל ואלקה פרמאן, עלו לארץ ישראל ב-1938, והשתקעו בכפר סבא, ואחי יהושע עלה ב-1939, קצת לפני פרוץ המלחמה. אבא ואמא רצו מאוד לעלות גם הם, וכבר היו לנו תוכניות מוכנות לעלייה, אבל אז פרצה המלחמה.
אחי, יהושע בקר, היה לוחם לח"י. באחת הפעולות של הארגון תפסו אותו הבריטים ודנו אותו למוות. סבתי, שהיו לה קשרים עם רבנים ואישי מפתח ביישוב, התרוצצה מאחד לשני, והרעישה עולמות, עד שבוטל גזר הדין, והומר במאסר עולם. יהושע נכלא בכלא עכו, וב-1947, לאחר שהאצ"ל פוצץ את כלא עכו, הוא נמלט והסתתר עד קום המדינה.
ברוז'ישץ' היה רוב יהודי – כ-75% מהתושבים היו יהודים. בבית ספר 'תרבות' הייתה תנועת נוער - 'בני יהודה', וב'בני יהודה' היה חוק – שמותר לדבר רק בעברית. כך דיברתי בעברית ושיפרתי כל הזמן את כישוריי בשפה.
אני זוכרת גם את החלוצים שהיו מגיעים לעיירה להכשרה בעבודות משק. אני זוכרת שהיינו עורכים להם מסיבות פרידה, ואחר כך מלווים אותם עד לתחנת הרכבת, ונפרדים מהם לפני שעלו לארץ ישראל".
אנטישמיות: הגויים כינו אותי "יהודייה מלוכלכת"
"את רוב שנות ילדותי העברתי בין היהודים. מאחר שלמדתי בבית ספר יהודי, לא היו לי קשרים חברתיים רבים עם גויים. אבל בפעמים שבהן הייתי משחקת עם הגויים, זכור לי שהיו לועגים לי ומכנים אותי 'יהודייה מלוכלכת'. לכן השתדלתי שלא להתחבר איתם".
דת: חיינו חיים יהודיים יפים
"המשפחה שלי הייתה משפחה מסורתית, ואבא היה ממש דתי. שמרנו שבת, הייתה כשרות מלאה בבית וביקרנו בבית הכנסת. חיינו חיים יהודיים יפים. בחגים היינו לובשים בגדים חגיגיים והולכים לבית כנסת. בפורים היינו מתחפשים. אני זוכרת שבשנת 1939 סבא בא לבקר אותנו והביא לי חלוק יפני ושמשייה, ואני התחפשתי ליפנית וקיבלתי פרס על התחפושת".
הרוסים סוגרים את החנות של אמא ואבא
"כשהגיעו הרוסים, ב-1939, הם סגרו את החנות של אמא ואבא, ובמקומה פתחו הוריי פתחו במקומה מזנון צנוע. בבית הספר אסור היה ללמוד עברית, ולמרות שאותם מורים המשיכו ללמד, למדנו עכשיו רק ביידיש.
כילדים היה לנו טוב בתקופת הרוסים. למבוגרים היה יותר קשה – במיוחד כאלה שנחשבו לבורגנים, כמו ההורים שלי, שלהם עשו בעיות".
הגרמנים מגיעים: אבא חולה והם יורים בו במיטה
"ב-1941 הגיעו הגרמנים. אני זוכרת שהתחבאנו בבית, הצצנו דרך הסדקים, ואסור היה לנו לצאת מהבית. הבנו שהתחילה המלחמה ביהודים. הגרמנים מיד התחילו לחפש צעירים לעבודה. באחת הפעמים שבהן נכנסו הגרמנים לחפש גברים, אמא הלבישה את אחי בשמלת אישה, והוא עמד וכיבס בגדים בגיגית. הגרמנים חשבו שהוא אישה, ולא לקחו אותו.
אבא שכב במיטה, הוא היה חולה מאוד וחצי משותק. הם אמרו לו לקום, והוא לא הצליח, ואז הם פשוט ירו בו והרגו אותו במיטה. אני הייתי בבית וראיתי הכל.
אחרי שהרגו את אבא, אני זוכרת שהרביתי לבכות, ופחדתי. הייתי עדיין ילדה והיה לי מאוד קשה, אבל ידענו שזה המצב, כבר הבנתי שהגרמנים באים כל פעם, לוקחים מישהו והורגים אותו.
בכל יום הגיעו הגרמנים כדי לבקש משהו – זהב, משי, חפצים. מאוחר יותר, התחיל היודנראט להגיע, עם רשימת הדרישות של הגרמנים: פרוות, נחושת, כסף, זהב. היהודים תמיד שיתפו פעולה, ונתנו כל מה שהיה להם, ואני זוכרת שדיברו אצלנו בבית שהם בסך הכל חיילים שאומרים להם מה לעשות, והם צריכים לציית".
בגטו: היינו מחליפים חוטים וסיכות בתמורה לאוכל
"בתחילת תקופת הגרמנים עדיין גרנו בבית, אבל כעבור כמה חודשים גורשנו לגטו. בשכונה שבה הוקם הגטו גרו אח של אבא שלי, שלמה בקר, עם משפחתו, ואנחנו נכנסנו לגור איתם. אחי היה יוצא כל יום לעבודה, ולפעמים היה מבריח עבורנו קצת אוכל, בעיקר תפוחי אדמה. לפעמים היינו הולכים בהיחבא אל הגדר של הגטו, ומחליפים עם הגויים חוטים, מחטים, סיכות וכד' תמורת אוכל.
אחד הדברים שעשיתי בגטו היה ללמוד לסרוג. ישבתי עם דודה שלי והיא לימדה אותי את מלאכת הסריגה. אחר כך, כשיצאנו מהגטו, חיי ניצלו בזכות הסריגה - הייתי עוברת מבית לבית וסורגת תמורת קצת אוכל.
בגטו היינו אוכלים בעיקר תפוחי אדמה, לחם ועוגיות שאמא הייתה מכינה מהקמח שהיה לנו, בתוספת של קצת סוכר. אני זוכרת שאמא הכינה חמאה ודבש והטמינה באדמה, כדי לשמור אוכל. אמא גם הכינה כדים עם דברי ערך וטמנה אותם באדמה. אחר כך, בתקופת המלחמה, קיבלנו מהגויים מקום מסתור בתמורה לרכוש".
אנחנו יוצאים לעבוד בקופאצ'יבקה, ובורחים
"יום אחד הגיעו נציגי היודנראט ואמרו שצריכים פועלים בקופאצ'יבקה, אצל הגרמנים. אמא התנדבה ללכת, ולקחה אותי איתה. אחי אשר כבר עבד באותו מקום – היה זה בית שבו התגוררו הממונים על עבודות התיקונים בכביש לוצק. הבית היה ממוקם בצומת דרכים שממנו יצאו הדרכים ללוצק, רוז'ישץ', טורצ'ין וקובל. אחי עבד בכביש, ואמא ואני היינו במטבח.
אמא עסקה בעבודות המטבח השונות, ואני הייתי עוזרת לה בקילוף תפוחי אדמה, והייתי מצחצחת לגרמנים את הנעליים. אני זוכרת שהם חיבבו אותי, ליטפו אותי לפעמים, מדי פעם נתנו לי סוכר.
לילה אחד ניגש אל אמא אחד הגרמנים שהתגוררו בבית, והזהיר אותה שעומדים להרוג את כל היהודים. אמא, אשר ואני יצאנו מהבית, עברנו דרך הגטו, לקחנו את בת דודי, שרה בקר, וברחנו ליער.
כשהגענו ליער, פגשנו עוד יהודים, ובסך הכל היינו קבוצה של כ-20 יהודים".
האוקראינים בוזזים יהודים ורוצחים אותם ביער
"ביער לא נשארנו הרבה. די מהר גילו אותנו האוקראינים, ובאו לשדוד אותנו. הייתה איתנו משפחה שהייתה לה תינוקת, משפחת בוימל, והתינוקת בכתה. כשהאוקראינים עברו בלילה, הם שמעו את הבכי של התינוקת, וכך הם מצאו אותנו. באותו יום הם לא התכוונו להרוג, רק לבזוז – הם לקחו מאיתנו כל מה שיכלו, והלכו. אבל למחרת הם חזרו, והפעם במטרה להרוג אותנו. מי שהצליח לברוח, ניצל, ומי שלא, נרצח.
בעקבות המקרה הזה, החליטו ההורים של התינוקת למסור אותה למשפחה של גויים. הם השאירו את הילדה על מפתן ביתה של איכרה פולנייה, שם היא חיה עד היום. האיכרים אימצו את הילדים, והוריה האמיתיים נרצחו ביער".
כל רכושנו תמורת מקום מסתור
"אחרי הלילה שבו ברחנו מהאוקראינים, יצאנו לשדות. ניסינו במשך כמה ימים להתחבא בשדות, אבל הקור היה קשה, והתחלנו לשוטט. הסתובבנו בין בתי הכפריים, ובכל פעם עברנו לגורן אחר. בוקר אחד גילה אותנו אחד הגויים, ומיד אמר שהוא עומד להרוג אותנו, או שיסגיר אותנו לגרמנים. אמא פנתה אליו והתחננה שלא יפגע בנו, ואמרה לו שיש לנו רכוש, ושהיא תיתן לו הכל אם לא יסגיר אותנו וייתן לנו לחיות אצלו בגורן.
הגוי הסכים, ובאמצע הלילה אחי הלך לגטו, הוציא את הדברים שאמא קברה באדמה, והביא לגוי. הגוי חפר בור בתוך הגורן, כיסה אותו בחציר, ושם התחבאנו. הרכוש שנתנו לו הספיק כדי שנסתתר אצלו במשך חצי שנה.
אחרי חצי שנה נגמר לנו הכל, ולא היה לנו יותר מה לתת לו. מיד הוא הפסיק לתת לנו אוכל, ואיים שילשין עלינו לגרמנים. אמא לא ויתרה והבהירה לו שאם הוא ילשין עלינו, הוא ייענש יחד איתנו, כמי שהחביא יהודים. הגוי פחד, ולא גירש אותנו מהגורן, אבל הוא הפסיק לתת לנו אוכל.
היינו מלוכלכים ומלאים בכינים, בראש בגוף, בבגדים. הבור היה מאוד צר, ואנחנו היינו ארבעה אנשים. כשמישהו רצה להסתובב, הסתובבנו כולם ביחד. אני זוכרת שאמא תמיד הייתה מעודדת אותנו, היא הייתה אומרת: 'תראו שנעבור הכל, ויהיו לנו חיים טובים, ואוכל', וזה מה שהחזיק אותנו. לפעמים היינו מדברים על אוכל, אבל חוץ מזה כמעט לא דיברנו בינינו, לא תיכננו שום עתיד.
אחרי שהאיכר הפסיק לתת לנו אוכל, התחלנו לצאת בלילות מהגורן, כדי לחפש מזון. אני זוכרת שלפעמים היינו לוקחים אפילו מהאוכל של החזיר. התפצלנו, וכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר. אני זוכרת שכל כך פחדתי בלילות האלה, ממש רעדתי בכל הגוף מרוב פחד. הייתי קשובה ונכונה להגיב – לכל רשרוש, כל נביחה. אני זוכרת שהרבה פעמים, בדרך, נתקלנו בכלבים, ובאחת הפעמים האוקראינים עם הכלבים גילו אותנו, ורדפו אחרינו, אבל הצלחנו להימלט. מאז אני פוחדת מאוד מכלבים, עד היום".
אצל טומאש באוז'ובו
"האוכל שהיינו משיגים בלילות לא הספיק לנו, והתחלנו להיחלש. החלטנו לעזוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי לאור, אחרי חצי שנה בחושך - האור כל כך סינוור אותי שלא הצלחתי לראות כלום.
עזבנו את הבית של הפולני, ויצאנו לכפר אוז'ובו, אמא ואני הגענו לפולני שהכרנו, בשם טומאש, ואחי אשר הצטרף לפרטיזנים. למשפחה הייתה בת אחת, ואני הצטרפתי למשפחה. אמא המשיכה למשק אחר בכפר, וכל הזמן היינו בקשר.
נשארתי אצל טומאש שמונה חודשים, עד סוף המלחמה. ממש נכנסתי לגור אצלם בתוך הבית, וקיבלתי יחס טוב. הם הכינו לי כפכפי עץ, נתנו לי שמלה, ובבוקר הייתי יוצאת איתם לעבודה בחוץ. בשלב מסוים ניסתה המשפחה לשכנע אותי להישאר איתם, והציעו לאמץ אותי, הם אמרו לי: 'למה לך להיות יהודייה? קשה להיות יהודי, תישארי איתנו ותהיי הבת שלנו'.
בכפר אוז'ובו כולם היו משפחה אחת, כך שכולם ידעו הכל אחד על השני, ותמכו אחד בשני. אחד מאנשי אוז'ובו עבד אצל הגרמנים כמתורגמן, ובכל פעם שהגרמנים התכוונו לבוא לכפר לחפש יהודים, אותו בחור הודיע לנו, וכל היהודים ברחו.
החיים בכפר היו שלווים למדי: הייתי קמה בבוקר, מוציאה את התרנגולות. בקיץ היינו יוצאים לשדה ועובדים כל היום בתפוחי אדמה, בגזר. היינו נשארים כל היום בשדה, נחים שם, אוכלים שם. בחורף היינו נשארים בבית, ואני הייתי יושבת סגורה בחדר אחד, וסורגת. לא היו לי חיים חברתיים, בדרך כלל כשהייתי בבית, הייתי מטפלת בילדה של האיכרים – רוחצת אותה, מאכילה אותה".
הלאומנים האוקראינים משתוללים
"באחד הימים נכנס לבית בחור אוקראיני שהיה מטפל בפרות, ולא ידע על קיומי. לא הספקתי להסתתר, והוא ראה אותי. בעלת הבית ביקשה שלא יסגיר אותי, והוא ריחם עלינו ולא אמר דבר.
ואז התחילה תקופת ההשתוללות של הבנדרובצים (הלאומנים האוקראינים). הבנדרובצים רצו אוקראינה עצמאית, והם התחילו לרדוף את הפולנים. הסיסמה שלהם הייתה – הגרמנים הרגו את היהודים, עכשיו אנחנו נהרוג את הפולנים, ואוקראינה תהיה עצמאית ורק שלנו.
בעקבות ההתפרעויות של האוקראינים, הפולנים, שמאוד פחדו מהם, התחילו לברוח העירה בלילות, ואנחנו, היהודים, היינו נשארים בכפר ושומרים על המשק עד שהם היו חוזרים בבוקר.
באחד הימים הגיעו גם הגרמנים לכפר, ולא הספקתי להתחבא. הם ראו אותי, ואמרו, 'את בחורה יפה, בואי איתנו, למה לך להישאר במקום כזה?'. ואז הגויה נתנה לי סימן, ואני ברחתי והתסתתרתי בגורן עד שהם הלכו. כשהם הלכו, היא באה והוציאה אותי".
המלחמה נגמרה ואני לא חוגגת
"יום אחד הלכו טומאש ואשתו לרוז'ישץ', וכשחזרו, סיפרו שהרוסים הגיעו. הם פנו אמרו לי שאני חופשייה לעשות כרצוני, להישאר או לעזוב. עזבנו את הכפר והלכנו לכיוון רוז'ישץ'. בינתיים היהודים המעטים שנשארו בחיים התחילו לצאת מהיערות והכפרים, ולחזור לרוז'ישץ'.
תמיד היה לנו חלום שכשהמלחמה תיגמר, נצא לרחובות ונרקוד משמחה. והנה המלחמה סוף סוף נגמרה, באו לקצן שנים של סבל וייסורים, ברחבי רוז'ישץ' היו תלויות מודעות שקראו 'המלחמה נגמרה!', אבל אני הייתי אדישה לגמרי, זה כלל לא נגע לי. כבר לא יכולתי לשמוח יותר משום דבר. אחרי המלחמה, ועד היום, לא הצלחתי יותר לשמוח באמת מדברים. אני פשוט מקבלת את הדברים כמו שהם קורים.
אני זוכרת שהרוסים באו ונתנו שוקולד לילדים. התאספנו כל היהודים בכמה בתים, ופשוט חיינו, ללא מאורעות מיוחדים. השאיפה שלנו הייתה להגיע ארצה, לאחי, למשפחה שלנו. על זה חשבנו כל הזמן".
המשפחה שלי בפולין
הוריי – יונה (טייבל) וישראל בקר
אחיי: אשר (נהרג במלחמת השחרור) ויהושע (עלה לישראל לפני המלחמה)
המשפחה של אבא:
ההורים של אבא: שרה ויהושע בקר.
האחים של אבא: בן ציון, שמואל, שלמה ובת שבע – כולם נרצחו על ידי הנאצים.
לבת שבע יש שתי בנות: פנינה ויוכבד, שעלו לפני המלחמה.
לשמואל הייתה בת, רבקה קליגר, שגם היא ניצלה.
המשפחה של אמא:
סבא וסבתא: ניסל ואלקה פרמאן – עלו לפני המלחמה.
אחות של אמא, פרידה פולישוק – עלתה לפני המלחמה.
יוצאים מפולין לכיוון ארץ ישראל
"כעבור זמן קצר הודיעו הרוסים שמי שרוצה אזרחות פולנית, יכול לקבל אותה. ידענו גם שעם אזרחות פולנית אפשר לעלות לישראל.
ביקשנו אזרחות פולנית, וברגע שהיא הייתה בידינו, יצאנו ללודז', שם כבר היו יהודים רבים. לאחר מספר חודשים בלודז', הגיעו אנשים מישראל, ולקחו אותי ואת אשר במסגרת עליית נוער לאיטליה. אמא נשארה בפולין, ויותר מאוחר עברה לגרמניה.
באיטליה הגענו לסנטה מריה די באני, שם חיכינו עם קבוצת עליית הנוער לעלות לישראל. אחד הנערים בקבוצה היה ישראל צוקרמן, מי שהיה אחר כך לבעלי. בזמן שחיכינו לאישור עלייה, למדנו עברית – ואני עזרתי ללמד, כי היה לי ידע רב יחסית בעברית. אנשי הבריגדה היו מארגנים לנו קבלות שבת, לימדו אותנו לרקוד הורה, ודאגו לנו לאוכל.
יום אחד הודיעו לנו שעולים לישראל. היינו קבוצה גדולה של ילדים ונוער, שרוב הילדים בה היו יתומים וצעירים. אני הייתי במצב טוב יחסית, כי הייתה לי אמא, וגם הייתי יותר מבוגרת. אני זוכרת שהילדים לא בכו. היינו, כולנו, כל כך למודי סבל, שפשוט כבר היינו אדישים לכאב. במשך השנים שמרנו על קשר, הילדים של הקבוצה, אבל אף פעם לא דיברנו ממש על מה שעברנו בשואה. אנחנו יודעים איפה כל אחד היה, באופן כללי, אבל אנחנו לא מכירים את הסיפורים לפרטים".
עולים לארץ ישראל
"העלו אותנו על האונייה 'פלמ"ח', בעלייה ב'. כשהגענו לארץ ישראל, תפסו אותנו האנגלים. אנשי הבריגדה הכינו בקבוקים ואבנים, ואנחנו יידינו אותם באנגלים. לא רצינו להיכנע, ובשלב מסוים הורו לנו לקפוץ לים. אחי ובעלי לעתיד קפצו, אבל האנגלים תפסו את כולם, ולקחו אותנו לקפריסין לחצי שנה. שוב היינו מאחורי גדר תיל.
במחנה בקפריסין למדנו, ופשוט העברנו את הזמן בציפייה לשחרור. כאשר השתחררנו, עברנו לעתלית, ומעתלית השתחררנו ב-15 באפריל 1946.
ההתחלה שלנו בארץ ישראל הייתה מאוד קשה. כשהגענו, פנינו לסבתא ולדוד שלי, שאצלו סבתא התגוררה, וביקשנו עזרה. הדוד לא רצה לעזור, ואמר שהסוכנות תעזור לנו. כשפנינו לסוכנות, קיבלנו חדר בחדרה - אחי, אני ובעלי, שהיה אז בן זוגי. יום אחרי שהגענו יצאנו לחפש עבודה, ואז אמרו לנו שבחדרה בקיץ אין עבודה, רק בחורף, בפרדסים. כאשר שאלנו 'ממה נחיה?', אמרו לנו, 'תחיו מאהבה'.
הבנו שאין לנו מה לעשות בחדרה, ועזבנו אותה. יצרתי קשר עם בת דודה שלי בתל אביב, פנינה כהן, והיא לקחה אותי לביתה והכניסה אותי לעבוד בבית חרושת לגופיות – שמו היה 'רוטלוי'".
הצברים נהגו לומר שהיהודים שניצלו הם הפושעים
"ידעתי את השפה והייתה לי פה משפחה, אז יחסית הייתי במצב טוב. אבל במציאות המשפחה לא כל כך רצתה לקבל אותי, והחיים כאן היו מאוד קשים. מכיוון שידעתי עברית, שמעתי איך מתלחשים עליי. נהגו לומר אז שכל היהודים הטובים וההגונים נהרגו בשואה, ורק הפושעים נשארו.
לעולם לא אשכח איך זמן קצר אחרי שהגעתי לארץ, נסעתי באוטובוס ושמעתי שמדברים עלינו, על 'הפליטים'. אמרו שמי שנשאר הם רק אלו שיכלו לשרוד בכוח – להרוג, לשדוד. אני לא הגבתי, עד היום יש לי תחושת גלותיות, אני לא מדברת ולא מספרת על הגולה.
בינתיים, בשנת 1947, ישראל ואני התחתנו. בת דודתי פנינה עזרה לנו למצוא חדר בשכונת שפירא בתל אביב. זמן קצר אחרי שנכנסנו לגור בשכונת שפירא, התחילו לירות עלינו מחסן בק – שממוקם מול השכונה. ברחנו מהבית והתחבאנו בחדרי מדרגות במשך ימים.
נכנסתי להריון, ולא יכולנו להמשיך להסתובב כך. בת הדודה שלי, שהייתה תופרת עילית והכירה את פנחס רוזן ואת שוקן, שמעה מהם על חדש לא מושכר, שאפשר לפלוש אליו. פלשנו לחדר, וגרנו שם עד מלחמת השחרור.
אשר אחי נהרג במלחמת השחרור
"ב-1947 אמא הגיעה לארץ. היא עברה מלודז' לגרמניה, ועלתה מגרמניה. אחרי שנה, ב-1948, כששחררו את יפו, נכנסנו לבית של חמישה חדרים ביפו, ואסתי, בתי הבכורה, נולדה.
אשר אחי יצא להילחם, ולא חזר. הוא הבטיח לבוא לסוכות, אבל לא בא, וכשהגיע יום כיפור, הגיעה ההודעה שהוא נפל. אשר נפל בקרב על משטרת עירק-נשייה בדרום, בתאריך 16.10.1948.
ב-1950 עברנו להתגורר ברמת גן. פתחתי חנות לצמר בעיר, והתפרנסתי ממכירת צמר וממתן הוראות סריגה. ישראל עבד בעיריית תל אביב.
ב-1953 נולדה אריאלה, בתי הצעירה, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 46.
ב-1967 פתחתי חנות לצמר בתל אביב, ובעלי הצטרף אליי, ושם עבדנו עד הפנסיה.
כשהייתי בת 63 עברנו לגבעתיים".
טראומות השואה מלוות אותי כל חיי
"בשנים האחרונות כל הזכרונות חוזרים אליי, אני חולמת בלילות על מה שעברתי. חבל לי מאוד שכנערה לא הצלחתי ללמוד. זה חור שאף פעם לא הצלחתי למלא, ותמיד חסרו לי הלימודים.
יש לי עדיין טראומות מתקופת המלחמה: גם היום, כשאני הולכת לישון אני מסדרת את הבגדים שלי כך שאם יבואו לקחת אותנו באמצע הלילה, אני אהיה מוכנה.
המלחמות פה תמיד מזכירות לי את התקופה ההיא, מחזירות אותי למלחמה ההיא. אבל יש הבדל גדול – כי פה כולנו בסירה אחת, ושם הייתי נערה בודדה מול כל הגרמנים והאוקראינים. כשאני נוסעת לחו"ל אני עדיין מסתירה את היותי יהודייה, אני עדיין פוחדת.
המשפחה שלי בארץ
בעלי, ישראל צוקרמן
בתי אסתי, נשואה למשה (תומי) יעקבי, ומתגוררת בגבעת שמואל. לאסתי 3 בנים: אסף, ירון ואמיר. אסף נשוי לנורית, וירון נשוי לעינת, ויש לו בת אחת – יובל.
בתי השנייה, אריאלה, נהרגה בשנת 1999 בתאונת דרכים. לאריאלה שני בנים: רועי ואיתי.
