ביום חיסול גטו רוז'ישץ' שהתה פסיה בת ה-16 מחוץ לגטו, וכך ניצלה ממוות בטוח. היא הסתובבה בין הכפריים, נתפסה על ידי האוקראינים, והצליחה להינצל בשנית, הפעם מפתח בור המוות. פסיה נפצעה, חלתה בטיפוס, ובכל זאת הצליחה לשרוד את המלחמה, נערה אחת בודדה מתוך משפחה שלמה
"נולדתי בעיירה רוז'ישץ' שבחבל ווהלין בפולין, בשנת 1926. אבי, אברהם קליקה, היה קצב וסחר בפרות ואווזים. אמי, טויבה, עזרה לאבי בעבודות השונות.
הבית שלנו היה ממוקם ליד בית הקברות של העיירה. היו בבית 3 חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים וחשמל, ונהגנו ללכת לבאר ולשאוב מים. פעם בשבוע, בימי שני, היה יום שוק ברוז'ישץ', ליד הבית שלנו, וכל הכפריים היו מגיעים לעיירה ומוכרים בשוק".
הוריי היו אנשים דתיים
"ברוז'ישץ' ובסביבתה התגוררו כ-6,000 יהודים. היהודים היוו רוב רוב גדול מתושבי העיירה, והגויים גרו בפאתי העיר, כך שבשבתות ובחגים הייתה אווירת חג בעיר, כמו בעיר יהודית לכל דבר. ההורים שלי היו מכניסי אורחים. ובכל פעם שהיה בא אורח, מיד היו מכינים לו אוכל ומגישים לו.
כשהיו נערכות חגיגות משפחתיות היינו חוגגים בבית גדול, או שוכרים מהשכן את הבית שלו. את החתונות ערכנו בדרך כלל בתוך הבתים, והן היו נמשכות שבוע ימים.
ההורים שלי היו אנשים דתיים - אבי גידל זקן וחבש כובע. בפסח היינו קודם כל מנקים את כל הבית, ואז פונים להתכונן להכנת המצות. כשהייתי קטנה, היינו נוהגים לנקות בית אחד בסביבה, ובו היינו אופים את המצות עבור כולם. בתקופה מאוחרת יותר, כבר היינו קונים את המצות. כל משפחה גרעינית הייתה עורכת סדר קטן בביתה, כמעט לא היו סדרים גדולים ומשותפים לכולם.
בראש השנה היו מכינים מאכלים רבים והייתה חגיגיות רבה. בתקופת עשרת ימי תשובה ויום כיפור ממש היה הרגשנו את הפחד באוויר. ביום כיפור ההורים שלי היו נשארים כל היום בבית הכנסת, וכמובן צמים.
בחנוכה נהגנו להדליק נרות כל השבוע ולהכין לביבות וסופגניות.
בחגים היה נוהג בעיירה לתת מתן בסתר ליהודים שלא היה להם כסף. הייתה גם קבוצה של מורים שהקימה מטבח שבו יכלו לאכול הילדים העניים אחרי הלימודים.
בעיירה היו כמה בתי כנסת ומקווה. ישיבה לא הייתה בעיירה, ובני העיר שרצו ללמוד בישיבה היו נוסעים ללמוד בליטא".
ציונות: דיברנו על ארץ ישראל, אבל לא תכננו לעלות
"ההורים שלי דיברו בבית על ישראל, אבל עלייה לא עמדה על הפרק. היו ברוז'ישץ' כמה תנועות ציוניות – בית"ר, השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, והייתה גם תנועת הנוער הקומוניסטית. אני הייתי חניכה בבית"ר, כמו כל הילדים הדתיים. אני זוכרת שהיינו מדברים בתנועה על ארץ ישראל, על כך שיש לנו מדינה ושאנו מקווים לעלות אליה יום אחד.
בבית דיברנו ביידיש, ואני זוכרת שהיה עיתון ביידיש, שאבא היה מביא הביתה. אני למדתי בבית ספר פולני רגיל, ואחר כך עברתי לבית ספר 'תרבות', שם דיברנו יידיש, עברית ופולנית".
את האנטישמיות הכרנו בעיקר מסיפורים
"אחרי עליית היטלר לשלטון, ב-1933, התחילה האנטישמיות להתפשט גם לפולין. היו בעיר גויים, שסחרו עם היהודים, וגם היו לי חברים גויים, אבל אני לא זוכרת שהרגשנו את האנטישמיות. בתקופת הרוסים הגיעו אלינו יהודים שברחו מהצד הפולני, וסיפרו על הרבה אנטישמיות והתנכלות ליהודים".
המלחמה פורצת, והרוסים מגיעים לעיירה
"ב-1939 פרצה המלחמה בין פולין לרוסיה, והרוסים כבשו את האזור שלנו. הרוסים נכנסו לרוז'ישץ', והתחילו לשלוח בעלי רכוש לסיביר, והעשירים חיו בפחד גדול.
הרוסים אסרו עלינו לשחוט ואי אפשר היה ללכת לבית כנסת, ומכיוון שאבא היה קצב, הוא היה מארגן שחיטות בחשאי. אני זוכרת שהשוחט היה בא עם הטלית לרפת שלנו, ואנחנו הילדים היינו עומדים בחוץ ושומרים. השוחט היה שוחט בשקט ברפת, ואז היינו מוציאים מהר את הבשר, מחלקים אותו, ומיד מוכרים. רשימת הקונים הייתה מוכנה מראש.
באותה תקופה הכל היה משותף, ועל אבא אסרו לעסוק במסחר. עבורנו, הילדים, התקופה הרוסית הייתה לא רעה, אבל למשפחות היה קשה, בעיקר לדתיים. הם פחדו להיראות עם זקן, ללכת לבית כנסת, להדליק נרות.
בית ספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי. המורים נשארו אותם מורים, אולם למדנו רק באוקראינית וביידיש. העברית נמחקה מלוח הלימודים.
בתחילת 1941 הגיעו אלינו פליטים מפולין שברחו מהגרמנים. ידענו כבר מה הגרמנים עושים, אבל לא יכולנו להאמין, לא האמנו שבאמת המצב כל כך רע שם. היה אצלנו פליט בבית, שסיפר שהגרמנים מתעללים ביהודים, ופשוט לא האמנו. ההורים שלי זכרו את הגרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שלא היו רעים ולא פגעו בחפים מפשע.
ביוני 1941 נסוגו הרוסים, וחלק מהיהודים הצטרפו אליהם. בסופו של דבר רוב תושבי העיירה שנשארו בחיים היו אלה שברחו עם הרוסים. אנחנו לא חשבנו לעשות זאת, כי הייתה לנו משפחה ברוז'ישץ', ולא חשבנו לעזוב הכל, להשאיר את הבית, ולברוח. אולי אם היינו בורחים לא הייתי השורדת היחידה מהמשפחה שלי".
הגרמנים בעיירה
"היום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', ביוני 1941, היה יום שחור. הם התחילו מיד לתפוס יהודים, ואני זוכרת שהם כל הזמן צעקו. מיד החלו הגזרות: להצמיד מגן דוד לבגד, לא לגדל בהמות, החרימו רכוש. אחת הפעולות הראשונות שעשו הגרמנים הייתה לקחת את כל הצעירים ל'עבודה'. איש מהם לא חזר. כל הבחורים הצעירים שנתפסו, נרצחו. הגרמנים החרימו רכוש – אסרו עלינו לגדל בהמות, לקחו לנו הכל.
אסור היה לצאת מהבית בלילה. כשהיה חג, ורצינו לחגוג אותו בבית, היינו סוגרים את כל החלונות והדלתות, כדי שלא יראו אותנו. אבא גילח את הזקן, ונשאר רק עם כובע.
בבית שלנו היה מרתף, ואבא היה מתחבא בו, והגרמנים לא הצליחו למצוא אותו. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הייתה לנו אדמה ליד הבית, אז היינו עובדים שם קצת, אבל גם את זה הרסו אחרי זמן מה".
בגטו: רעב, עוני ואקציות
"מספר חודשים לאחר כניסת הגרמנים, הם הודיעו שעל כל היהודים לעבור לגטו. הם החליטו על שני רחובות שבתוכם יתחמו את הגטו, והבית שלנו, שהיה ליד בית הקברות, נכלל בגטו. אבל ברחוב שלנו התגוררו שתי משפחות של גויים, שסירבו לעזוב את בתיהן. הגרמנים החליטו, במקום להוציא את הגויים מבתיהם ולהכניס אליהם יהודים, להוציא אותנו ולהעביר אותנו למקום אחר, וכך הקטינו את הגטו עוד יותר.
עברנו למחסן קטן, הספקנו להביא מיטות וכמה דברים שסחבנו על עגלות, וגרנו שם. היינו ארבע הבנות, והגדולה הייתה נשואה עם ילד בן שנה, יוסף. את בעלה של אחותי הגדולה תפסו הגרמנים כבר בתחילת המלחמה, ורצחו אותו. שני האחים שלי נפטרו לפני המלחמה.
כדי לקבל אוכל, אבא שלי התנדב לעבוד אצל הגרמנים במחסן בעבודות ניקיון. מהיודנראט היו באים ומבקשים מספר מסוים של אנשים לעבודה, ואבא שלי נרשם לעבוד. בתמורה אבא היה מקבל לחם ותפוחי אדמה.
אני, כילדה, הייתי בורחת אל מחוץ לגטו, יחד עם הנשים שהיו יוצאות לעבודה. הייתי חומקת אל מחוץ לגטו, בתוך קבוצת הנשים, והולכת אל הבית שלנו, שעכשיו גר בו ידיד פולני שלנו, שאנחנו ביקשנו ממנו שייכנס לגור בבית. אני הייתי הולכת אליהם ועוזרת להם. אמא קשרה לי על הבטן שקית, שהייתה מוסתרת מתחת לבגד, ואני הייתי ממלאה אותה באוכל, ומגניבה לגטו. האוקראינים היו בודקים את הנכנסים לגטו, אבל תמיד הצלחתי להתחמק מהם.
לפעמים, כשלא יכולתי לצאת מהשער, הייתי יוצאת דרך גדר התיל של הגטו. בשלב מסוים רשמו גם אותי לעבודה, והייתי יוצאת מהגטו עם הפועלות, והולכת אל הגויה.
ברחובות הגטו התחלנו לראות מראות זוועה: אנשים היו מסתובבים נפוחים מרעב, ובכל יום היו נופלים מתים על הכבישים. המשטרה היהודית, שתפקידה היה לעשות סדר, הייתה מבקשת לנקות את הרחובות. בכל פעם הייתה יוצאת מהיודנראט גזירה חדשה שעיקרה לתת זהב וחפצי ערך, וכל פעם היו מאיימים שיהרגו קבוצת יהודים אם לא ניתן את הרכוש. אולם תמיד לאחר שהיינו מוסרים את חפצי הערך, הגרמנים היו הורגים את אותם יהודים.
מדי פעם היו אקציות: הגרמנים היו נכנסים לגטו, ותופסים יהודים ברחובות או בבתים. הם היו באים ומוציאים בעיקר גברים, לוקחים אותם באכזריות, מרביצים להם, מעמיסים אותם על המשאיות. אני זוכרת שהייתי רואה אותם בוכים, ואת הנשים שלהם בוכות. אותם גברים מעולם לא חזרו.
גם השוטרים היהודים היו משתתפים באקציות בלית ברירה. הם חשבו שכך יינצלו חייהם, אבל גם הם נרצחו בסופו של דבר".
הלילה שבו חוסל הגטו
"גרנו בגטו עד לחיסולו. במהלך התקופה שבה שהינו בגטו, הייתי נשארת לפעמים ללון מחוץ לגטו, אצל הגויים שעבדתי אצלם. באותו לילה נוראי, ביום חמישי, אמר לי הגוי שעבדתי אצלו, 'תישארי לישון כאן'. הוא כנראה ידע. החיסול לא היה פתאומי, כי שבוע קודם לכן היה חיסול בלוצק, וכבר ידעו שעומדים לבצע חיסול כזה גם אצלנו.
בליל החיסול, יום חמישי, י' באלול, 22 באוגוסט 1942, הורו לכולם לצאת מהבתים. הובילו אותם לשדה שבו חפרו מבעוד מועד בור ענק, ליד הרכבת, והרגו אותם. את כל אנשי הגטו, כ-3,800 היהודים שנשארו.
באותו לילה נלקחה כל המשפחה שלי עם שאר יהודי הגטו אל הבור, ונרצחה.
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, אמרו לי שחוסל כל הגטו. רציתי ללכת לחפש את משפחתי, אבל הפולנים אמרו לי לא ללכת, מכיוון שהגרמנים והאוקראינים עדיין חיפשו יהודים שהצליחו לברוח מהחיסול. הפולנים פחדו שאתפס אצלם, והם לקחו אותי אל מחוץ לעיר, כדי שאוכל לברוח משם".
משפחתי האהובה שחוסלה על ידי הגרמנים
הוריי: אברהם וטויבה קליקה.
אחיי: נפתלי, גיטל, רוחל'ה וסוסה, ואחייני התינוק יוסף.
לבד בעולם
"הייתי אז נערה בת 16, לבד בעולם. התחלתי לחשוב לאן כדאי לי לברוח, והחלטתי ללכת לכפר סופילנה, שם היה גוי שהכרתי, שבתקופת הגטו נתנו לו דברים – פרה, רכוש. חשבתי שאם אבוא אליו אולי הוא יסכים להסתיר אותי. אבל כשהגעתי אליו, הוא אמר לי שהוא לא יכול להסתיר אותי, כי הוא פוחד שיהרגו אותו. הוא נתן לי אוכל והלכתי.
התחלתי לשוטט בשדות, והייתי מסתתרת מתחת לחבילות החציר. בלילה הייתי מסתובבת בין הגויים ומבקשת לחם. הם היו נותנים לי קצת אוכל ואומרים לי ללכת. אף אחד לא היה מוכן שאשאר אצלו. אחרי שמונה ימים כבר לא היה לי אפילו מה ללבוש.
לילה אחד יצאה קבוצה של גויים לשתות בעיר. הצטרפתי לקבוצה. הייתי עטופה במטפחת שחורה, והם לא יכלו לזהות שאני יהודייה. אבל כשהתקרבנו לגטו, זיהה אותי אחד הגויים, ומיד אמר, 'הנה יהודייה'".
אני ניצלת מהבור
"באותו שבוע הצליחו הגרמנים והאוקראינים לתפוס כ-100 יהודים שברחו מהגטו. הם צירפו אותי לקבוצה הזו, ולקחו את כולנו לשדה ליד בית הקברות, שם אמרו לנו לחפור בורות. הגרמנים אמרו לנו להתפשט, כי חשבו שיש עוד זהב על גופנו. מי שלא רצה להתפשט, הכו אותו.
אני סירבתי להתפשט, ואחד האוקראינים הכה אותי עם קת הרובה. בלי לחשוב הרבה על מעשיי, התחלתי לרוץ. האוקראיני ירה לעברי ופגע לי ביד. המשכתי לרוץ והגעתי לקבוצה של שיחים, ונשכבתי בתוכה. הוא הגיע אליי, בעט בי, ואני לא זזתי. האוקראיני השתכנע שאני מתה, והלך.
לאחר זמן מה התאוששתי. התרוממתי, הבטתי סביב, ראיתי שאין אף אחד, והתחלתי לזחול, עד שהגעתי לנהר. המשכתי לכפר אוקראיני שהיה בקרבת מקום. נכנסתי לבית וביקשתי אוכל ועזרה בטיפול בפצע. בעל הבית נתן לי חתיכת שומן חזיר ואמר לי לשים אותו על הפצע, כדי שיספוג את הדם. הוא נתן לי קצת אוכל וביקש ממני לעזוב.
המשכתי לשוטט, והגעתי לעיירה סקילה, שבה גר אח של אמא שלי לפני המלחמה. קיוויתי למצוא שם מישהו, אבל כשהגעתי גיליתי שכולם כבר נרצחו. המשכתי לכפר אחר, כפר שבו הבתים היו מבודדים ומוקפים בשדות רבים (חוטור)".
מחלת הטיפוס תוקפת אותי
"נכנסתי לבית של גויה מבוגרת וזקנה. הייתי מאוד חולה – היה לי חום מאוד גבוה וכל הזמן רעדתי. הייתי בטוחה שאלו תופעות של הפציעה ביד, אולם אצל הגויה התברר לי שחליתי בטיפוס. בדיעבד, זה היה הזמן הקשה ביותר בכל התקופה הנוראה הזו – כשהייתי פצועה וחולה בטיפוס, בודדה וחסרת אונים.
הייתי מלאה בכינים, והגויה לא הסכימה להכניס אותי לביתה במצב הזה. היא טיפלה קודם בכינים וביד שלי, ורק אחר כך נתנה לי להיכנס לבית. היא השכיבה אותי מעל התנור, להתחמם. החום לא ירד ואני בערתי, אז היא הלכה ליער והביאה פירות יער, רחצה אותם, ונתנה לי לאכול מהם, בכל פעם קצת. בסופו של דבר הטיפול הזה הוריד לי את החום, ונרפאתי.
נשארתי אצל הגויה כחודש, עד אשר בני המשפחה התחילו לפחד וביקשו שאעזוב. יצאתי מהבית, ונכנסתי ליערות. ידעתי שלא רחוק משם יש חווה גדולה. הצלחתי הגיע לחווה הזו, והתברר לי שמכל המקום הגדול והמפואר הזה, נשאר רק בית קטן, שבו גרה העוזרת של החוואי. נכנסתי אל הבית, וסיפרתי לאותה עוזרת, שהייתה פולנייה, שברחתי ונפצעתי ושיש לי טיפוס. הפולנייה יעצה לי להגיד שאני גויה, ולמצוא לעצמי שם חדש, פולני".
מפסיה קליקה לזושיה בוכולד
"קיבלתי את עצתה, ואימצתי לעצמי את השם זושיה בוכולד - כשמה של שכנה גויה שלנו ברוז'ישץ', שאביה היה פולני ואמה אוקראינית. התחלתי לנדוד בין שני הבתים – של הפולנייה מהחווה ושל המשפחה הפולנית שריפאה אותי מהטיפוס. כשהייתי מגיעה אל הפולנייה, היא הייתה שוחטת ברווזים ומבשלת אותם עם אפונה ותפוחי אדמה, ונותנת לי.
לאחר זמן מה החלטתי להמשיך לכפר קופיין, שבו סבא שלי גר. הגעתי לכפר תחת הזהות של זושיה בוכולד - נערה שאמא שלה אוקראינית ואבא שלה פולני, וכך הצגתי את עצמי. סיפרתי שאבא שלי נסע לבוק ואמא שלי איננה ואין לי לאן ללכת. אחת הפולניות בכפר לקחה אותי אל ביתה, ונתנה לי עבודה. אמרתי לה שאבד לי התליון של האם הקדושה, והיא נתנה לי תליון – כך שעתה גם הסתובבתי עם תליון של נוצרייה, דבר שחיזק את סיפור הכיסוי שלי.
נשארתי באותו בית כחודש, ואפילו הלכתי איתם לכנסייה. אני זוכרת שכשהגענו בפעם הראשונה לכנסייה, לא ידעתי מה צריך לעשות, אז נתתי להם להיכנס ראשונים, עמדתי בפתח, ראיתי מה הם עושים, וחיקיתי אותם. לאחר כחודש אצל הפולנים, הם התחילו לשאול שאלות ולחשוד בי – שאלו מאיפה באתי ומה אני עושה כאן. הבנתי שכבר לא בטוח לי להישאר במקום הזה, אמרתי לפולנייה שאני יוצאת לחפש את אבא שלי בבוק, ועזבתי.
עזבתי את הבית הזה, וחזרתי לשוטט. הייתי מאוד רעבה וצמאה וחיפשתי מקום שאוכל לקבל בו אוכל. הגעתי לבית שבחצר שלו היה כלב קשור בחוט ברזל ארוך. לא הבחנתי בכלב, ולפתע הוא קפץ עליי והתחיל לתקוף אותי. הגויה, בעלת הבית, יצאה מיד לעזרתי, ולבסוף, אחרי שכבר הייתי נשוכה ומלאת דם, הצליחה להשתלט על הכלב.
בעלת הבית הזמינה אותי להישאר בביתה. היא התגוררה עם עוד גבר מבוגר ואישה נוספת. כל הבגדים שלי נקרעו, והגויה שמה על הפצעים שלי בשר חזיר, קשרה בסמרטוטים, וזה נרפא. היא נתנה לי בגדים, ונשארתי בביתה כחודש. אחרי חודש שמעתי שהגרמנים אמורים להגיע לכפר. חששתי שהגויה לא תגיד שאני ילדה שלה, לכן אמרתי להם שאני הולכת לחפש את אבא, וברחתי.
החלטתי הפעם ללכת היה לתוך הכפרים, מקומות שאליהם הגרמנים בדרך כלל לא הגיעו. באותה תקופה התחילו כבר הפולנים לדבר על כך שהגרמנים מתחילים להפסיד. הגעתי לחוטור פולני, אבל נשארתי בו זמן קצר בלבד, מכיוון שבאותה תקופה התחילה המלחמה בין הפולנים לאוקראינים.
כנערה פולנייה, גם לי לא היה בטוח להישאר עם הפולנים, והפולני שהתגוררתי בביתו אמר שיש לו ידיד פולני שזקוק לעובדת, והציע שייקח אותי אליו, וששם יהיה יותר בטוח עבורי. הסכמתי, והפולני לקח אותי לכפר ליד רוז'ישץ'".
אני מוצאת בית קבוע
"בבית הזה נשארתי כשנה, עד תום המלחמה. זה היה בית של שני זקנים, ולידם גרה הבת שלהם. בעלה של הבת היה שוטר. למרות שפחדתי ממנו, הבנתי שדווקא המגורים אצל השוטר ימנעו את חשדם של השכנים. סיפרתי לפולנים שאני זושיה בוכולד, שאיבדתי את אבי, ושאחרי שתיגמר המלחמה אצא לחפש אותו. התנהגתי כנוצרייה לכל דבר – הלכתי לכנסייה, התפללתי בבית. הפולנים התנהגו אליי מאוד יפה, הם נתנו לי אוכל, בגדים ונעליים.
לאחר זמן מה התחילו לדבר בבית על התקדמות הרוסים, והשוטר, שפחד מהרוסים, ברח. שמעתי את הפולנים אומרים שהרוסים הגיעו לרוז'ישץ', אולם אני רציתי להיות זהירה, והחלטתי לחכות עוד קצת, לראות מה קורה".
ביקור קצר ברוז'ישץ'
"יום אחד אמר הגוי שהוא נוסע לרוז'ישץ', ושאל אם אני רוצה לבוא איתו. הצטרפתי אליו. הגענו לרוז'ישץ', חיפשתי יהודים, ולא מצאתי אף אחד. ראיתי את השוק, פועל כמו לפני המלחמה, את הגויים, אבל לא היה אף יהודי.
חזרתי עם הגוי אל הבית שלו, והמשכתי להתגורר אצלו, ובינתיים הגרמנים חזרו למספר שבועות ונכנסו שוב לעיר. זו הייתה תקופה קשה מאוד ליהודים שהצליחו להינצל, כי הגרמנים והאוקראינים חיפשו יהודים שניצלו, הם פחדו שהיהודים יספרו על מעשיהם בזמן המלחמה. אני, לאורך כל הזמן הזה, הייתי בטוחה בבית הפולנים".
בחזרה לרוז'ישץ'
"בסופו של דבר הצליחו הרוסים להדוף את הגרמנים, והאזור שוחרר. סיפרתי לפולנים שגרתי אצלם שאני יהודייה, ונשארתי בביתם כמה חודשים נוספים. גם אחרי שחזרתי לרוז'ישץ' נהגתי לבקר אותם, אהבתי אותם, הם היו טובים אליי.
כשחזרתי לרוז'ישץ', הלכתי אל אחד הגויים שהשארנו אצלו חפצים ורכוש לפני המלחמה. הוא נתן לי חפצים שנתנו לו – מגבות, כפיות ומזלגות מכסף, וגם תבואה ותפוחי אדמה. העמסתי את הדברים על עגלה וסוס, נסעתי לרוז'ישץ' ומכרתי תפוחי אדמה ותבואה. היה שם יהודי אחד שקנה ממני הכל, וכך הצלחתי להרוויח קצת כסף".
בעלי, יעקב גרובר
"לאחר שהסתיימה המלחמה, יצאו הפרטיזנים מהיערות. הרוסים מיד תפסו אותם ולקחו אותם לצבא. בין הפרטיזנים היה גם בעלי לעתיד, יעקב גרובר. הרוסים שלחו את יעקב לדומבה – לייצור פחם. הוא היה איש חכם וסוחר גדול, והרוסים מינו אותו לקצין הספקת אוכל, וכך הוא הגיע לרוז'ישץ', כדי לקנות אוכל וסחורות. ליעקב היו חברים ברוז'ישץ' שהיו ידידים שלי, והם החליטו לשדך בינינו.
יעקב נהג לנסוע בין רוז'ישץ' לדומבה, כדי לקנות סחורה, והיה מגיע לעיירה פעם בחודש. באחת הפעמים, לאחר שכבר הפכנו לזוג, הוא החליט לברוח מהצבא. יעקב ידע שאם יחזור לדומבה כבר לא יצליח לחזור לרוז'ישץ', אז הוא שלח לדומבה את הסחורה ואת הכסף שנשאר מהקניות, וברח לחלם.
כדי להצטרף ליעקב בחלם, היה עליי לקבל אישור מיוחד, מאחר שבאותה עת הייתי אזרחית אוקראינה. הרוסים נתנו לי אישור לצאת לפולין, והצטרפתי אל יעקב בחלם. בחלם היה בית שכל היהודים היו באים אליו, ואחד הדברים שהיו עושים שם זה לחתן זוגות. ביום שבו הגעתי, התחתנו. הכתובה שלי נכתבה ביד".
יוצאים לכיוון ארץ ישראל
"מחלם יצאנו ללובלין, ובלובלין הצטרפנו לבית"ר. היה זה בחג שבועות. פגשנו את אחיו של יעקב, שגם הוא הצליח לשרוד. אחיו של יעקב הכיר גם הוא אישה בחלם, וגם הם התחתנו.
עכשיו כבר היינו חלק מתנועת בית"ר, ויחד עם אנשי התנועה התחלנו לנדוד ברחבי אירופה, במטרה לעלות בסופו של דבר לארץ ישראל. נדדנו לצ'כיה, הונגריה, רומניה, בכל מקום היינו כשישה שבועות, עד שהגענו לאיטליה. בתקופה הזו כבר הייתי בהריון, וכך עברתי את האלפים.
ההריון שלי עזר לנו לקבל באיטליה סרטיפיקט, וכך הגענו לארץ ישראל באופן לגאלי, בנובמבר 1945.
כשהגענו לישראל, שיכנו אותנו במחנה עולים בחיפה. לבעלי היו בני דודים בחיפה, ובן הדוד בא ולקח אותי אליו. יעקב נסע בינתיים לחבר בפתח תקוה, והצליח לסדר לנו חדר מטעם הסוכנות.
אחד הזכרונות הקשים שיש לי מהתקופה שהגענו לארץ, הוא היחס של הצברים אלינו. הם היו מרכלים עלינו, על איך שאנחנו נראים ומתלבשים.
יעקב התחיל לסחור בפרות. הוא קנה שתי פרות, והקמנו רפת. באותה תקופה התחיל להתפתח השוק השחור. בעלי היה איש דתי, ובשבת הוא לא היה מוכר חלב, לכן, עם החלב של שבת הייתי מכינה שמנת, גבינה, חמאה ומוכרת בשוק השחור. לאחר זמן מה הלשינו עלינו שאנחנו מוכרים בשוק השחור, ועצרו את בעלי. הוא שוחרר מיד, אבל הפסקנו למכור בשוק השחור.
ב-1946 נולד שמואל, בני הבכור, וב-1949 נולד בני השני, אברהם.
יעקב הפסיק לעבוד עם הפרות, ועבר לעבוד במפעל עץ לבוד. לאחר זמן מה קנינו אטליז, ובמשך רוב השנים עבדנו בו שנינו.
