סיפור חייו של אבנר רחמיאלי, האיש שהיה יו"ר הוועד במשך כ-25 שנה, והיה היוזם והמוציא לפועל של מפעל ההנצחה של יהודי רוז'ישץ'. איש שהיה מחנך, אח, דוד וחבר אוהב ותומך
אבנר רחמיאלי נולד בשם פייבל שקורניק בכפר רוז'יטין ב-13.3.1911. אבנר שימש כיו"ר ארגון יוצאי רוז'ישץ' והסביבה בין השנים 1959-1983. הוא נפטר בשנת 1996 ממחלה קשה.
את שנותיו הראשונות בילה פייבל בכפר רוז'יטין, שם התגוררה משפחתו. המשפחה התפרנסה מהפעלת טחנות קמח שהיו בבעלותה ועמדו על גדות נהר הסטיר. למשפחת שקורניק היו 7 ילדים, פייבל היה החמישי מביניהם.
ב-1917 נאלצה משפחת שקורניק לעזוב את הכפר, מפחד הקוזאקים, והחלה לנדוד לכיוון העיירה רוז'ישץ'. אביו של פייבל, ירחמיאל שקורניק, לא עמד בתלאות הדרך, חלה בדלקת ריאות ונפטר עוד לפני שהגיעה המשפחה ליעדה. כאשר הגיעו לרוז'ישץ', מצאה עצמה אמו, גיטל שקורניק, לבדה, מטופלת ב-7 ילדים קטנים בני 9 חודשים-14 שנים.
גיטל שקורניק התיישבה בעיירה רוז'ישץ' עם שבעת ילדיה – מרים, מיכאל, פייגה (ציפורה), שלמה, פייבל (אבנר), משה ומוטל. בשנת 1920 עזבו מרים ומיכאל את פולין, והיגרו לארצות הברית. גם שלמה, משה ומוטל עזבו, והיגרו לברזיל, לריו – כל אחד בנפרד.
לימודים בישיבה
בינתיים החל פייבל ללמוד בחדר בעיירה החדשה, ואחר כך גם הצטרף לישיבה. בגיל 16, לאחר שסיים את לימודיו, התקבל לבית הספר הגבוה "תחכמוני" בוורשה. הנער הצעיר יצא לבדו לוורשה, ללא כל אמצעים, הוא עמד בכל המבחנים והתקבל ללימודים שנתמכו על ידי מלגות.
ב"תחכמוני", שהיה סמינר למורים, קיבל פייבל הסמכה לרבנות ותעודת הוראה. בשנת 1933 הוא סיים את לימודיו בוורשה, והיה מוכן להמשיך הלאה.
שאיפתו הגדולה של פייבל-אבנר הייתה לעלות לארץ ישראל. הוא תמיד היה חבר פעיל בתנועות הציוניות חלוץ ובית"ר. אחייניתו, רחל דונגי, מספרת כי מילדות הוא היה הדמות שהשפיעה יותר מכל על החינוך שלה, וכי בהשראתו נשלחה ללמוד בגן עברי ואחר כך בבית ספר "תרבות".
בשנת 1933, לאחר שסיים את לימודיו, הועבר פייבל לוילנה, שם לימד כמורה בבית ספר "תרבות" ובמקביל טיפל בהכנת ניירותיו לעלייה לארץ ישראל. בשנת 1935 קיבל לידיו את התעודות המיוחלות, נפרד ממשפחתו, עלה לארץ ישראל ובכך ניצל מציפורני הנאצים. מאחוריו, ברוז'ישץ', נשארו אמו, שבשנת 1939 היגרה לארצות הברית, ואחותו, פייגה, עם משפחתה – הבעל אידל והילדים רחל ואלקנה. מאוחר יותר, כשיגיעו הנאצים, יינצלו רק פייגה ורחל, ויעלו לארץ ישראל.
מפייבל שקורניק לאבנר רחמיאלי.jpg "אבנר בצעירותו, בזמן שירותו בבריגדה")
בשנת 1935 הגיע פייבל שקורניק לארץ ישראל, ומיד החל לעסוק במקצוע שבו עסק כל חייו – הוראה. פייבל החל ללמד כמחנך בבית הספר תל נורדאו בתל אביב, והתגורר בתל אביב, בחדר ששכר בבית של משפחה. באותה תקופה גם אימץ לעצמו שם ישראלי, אבנר רחמיאלי.
כשנתיים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, הצטרף אבנר לבריגדה הארץ-ישראלית, ושירת בשורותיה עד לשנת 1946. לאחר גיוסו נשלח אבנר לבנגזי שבלוב, ואחר כך הועבר לאיטליה.
שותף למפעל הקמת בית ספר עברי בבנגזי
כשהגיע אבנר לבנגזי, הוא מיד יצר קשר עם הקהילה היהודית במקום. המפגש בין החיילים, שהגיעו מארץ ישראל, קצת אחרי הטראומה הגדולה שחוו יהודי לוב, שניצלו ברגע האחרון מרובי הגרמנים, היה מרגש מאוד עבור יהודי המקום. שתי תוצאות ברוכות היו למפגש הזה: הקמת בית ספר עברי בבנגזי, וקצת אחר כך עלייה של רוב האוכלוסייה היהודית לארץ ישראל.
מאוחר יותר, במכתב מסכם שכתב אבנר על מפעל חיילי הבריגדה בלוב, פרש את קורותיו באותה תקופה: "ראשונים לטיפול היו, כמובן, הילדים והנוער... החיילים 'סחבו' ספסלים ולוחות אל בניין תלמוד התורה הישן, ונפתח בית ספר במתכונת בית ספר בארץ: בנים ובנות... עם בוא הגדוד השני נשלחו שלושה מורים מוסמכים מפלוגה ב' לארגן ולנהל את בית הספר: ישראל טירקל מטבריה, יוסף זלצברגר מבן שמן ואנוכי, אבנר רחמיאלי".
בהמשך המכתב מוסיף אבנר ומספר כיצד היו חוזרים החיילים מחופשות המולדת עם ספרים, ספרי תנ"ך ומקראות, וכיצד היו צריכים לטשטש את עיסוקם בהוראה בבית ספר עברי מפני הצבא הבריטי, שבשליחותו הגיעו למקום. "כך זכתה קהילה זו בכמעט שנתיים של לימודים סדירים בהדרכה מעולה", כותב אבנר. "בשורת ארץ ישראל הנבנית הגיעה באמצעות הילדים לכל בית וכבשה את לבותיהם של כל היהודים. ואכן זכתה קהילה זו לעלות, כמעט כולה, לארץ, ולהיקלט ביישוב ללא קשיים מיוחדים".
בכל מקום שאליו הגיע, עסק אבנר בחינוך ובהחדרת הציונות וחשיבות ארץ ישראל בנוער, וכשסיים את עבודתו באיטליה, אף קיבל מכתב המלצה מ"המרכז לגולה באיטליה".
אבנר מוצא את אחותו ובתה
בתום התקופה שבה שירת בלוב, עבר אבנר, כאמור, לשרת באיטליה. לכל אורך הזמן הזה, לא רצה אבנר להדאיג את משפחתו שנשארה מאחור ברוזי'שץ', ולא סיפר לאיש מהם על היותו חייל בבריגדה. רחל דונגי, אחייניתו, נזכרת כיצד בתום המלחמה, כאשר החלו היא ואמה לחפש את הדרך מפולין לישראל, ניסו ליצור קשר עם אבנר. "זכרנו שכתובתו בישראל הייתה גנסין 4, תל אביב, כי אמא נהגה להתכתב עמו לפני שפרצה המלחמה. שלחנו מכתב לכתובת הזו, אך לא קיבלנו תשובה, וכמובן שלא ידענו שהוא מגויס. מאוחר יותר, לאחר שנפגשנו, התברר לנו כי כאשר יצא לשירותו הצבאי בחו"ל, השאיר אצל בעלת הבית שלו מעטפות מבוילות עם כתובות, והיה מעביר לה מכתבים, כדי שתשלח למשפחה. כזה אדם היה אבנר – הוא רק דאג לזולת, וטרח רבות רק כדי לא להדאיג את בני המשפחה".
עם תום המלחמה החל אבנר לחפש את קרובי משפחתו, מבלי שידע מי שרד ומי לא. את המכתב של רחל ואמה קיבל בעת שהיה באיטליה - בעלת הבית, שקבילה את המכתב, שלחה אותו לאיטליה. באותה תקופה הגיעו רחל ופייגה למחנה העקורים לינץ, ואבנר הצליח למצוא אותן דרך אונר"א.
לאחר שאיתר את אחותו ובתה, גילה אבנר שגם בני משפחה של חבריו, שהצליחו להינצל, נמצאים בלינץ, וכמובן התגייס לסייע גם להם. אותם בני משפחה היו פרידה פלבן והוריה, איטה ושמואל ורקוביצקי. אבנר שלח דרישה להעביר את חמישתם לאיטליה, וכך היה.
"באיטליה, במראנו", מספרת רחל, "ירדנו מהרכבת ופתאום ראינו חייל מתקדם לעברנו. זיהינו שזה אבנר, והשמחה הייתה עצומה. מאותו רגע הוא לא עזב אותנו – נסענו למילאנו, רומא ולבסוף הגענו לנאפולי. בנאפולי הייתה אונייה, טרנסילבניה, שיצאה לארץ ישראל. אבנר עבר בין כל הפליטים שהיו במקום ואמר שיש אונייה שיוצאת לארץ ישראל ושאפשר לעלות עליה. הוא אמר לנו להתחזות למבקרים והעלה אותנו - אמא, אני, פרידה ועוד 8 אנשים - אל האונייה שלקחה אותנו לארץ ישראל".
מחנך מסור ודוד תומך
זמן מה לאחר שהסתיימה המלחמה, ב-1946, חזר אבנר לארץ ישראל וחזר לעסוק בהוראה. במהלך מלחמת השחרור היה מגויס כשנתיים ועבד עם חיילים עולים חדשים.
אבנר מונה למנהל בית ספר "בלוך" בשכונת ביצרון בתל אביב, וניהל אותו עד שנת 1977, אז יצא לגמלאות.
רחל מספרת איך תמך הדוד בה ובאמה כשהגיעו לארץ. "אני מאוד רציתי ללמוד, ונרשמתי לבית ספר של ההסתדרות. מאחר שלא למדתי כמה שנים, בתקופת המלחמה, הכניסו אותי לכיתה ו', ואני הייתי אז בת 15 וחצי. מאוד סבלתי בבית הספר, ובדיוק אבנר השתחרר מהצבא וחזר הביתה.
"הדבר הראשון שהוא עשה היה להוציא אותי מבית הספר, ולרשום אותי לתיכון גאולה. הוא מימן את הלימודים שלי בתיכון, הלך לכל אסיפות ההורים שלי, ודאג לי כמו לבת.
"אבנר היה אדם מאוד מיוחד, שרק חשב על הזולת", מוסיפה לספר רחל על דודה. "אמא ואני גרנו בפתח תקווה, ואני כבר הייתי רשומה לבית הספר בתל אביב, והייתי צריכה לנסוע יום יום באוטובוסים, ולפעמים, בימי עוצר, הייתי נשארת ללון בתל אביב. לאבנר הייתה דירה בתל אביב, שקיבל כמורה משוחרר בריגדה, והוא החליט שאנחנו נעבור לגור בדירה שלו, והוא עצמו עבר לגור בדירות שכורות. רק בשנת 1960, אחרי שאמי נישאה בשנית, היא עזבה את הדירה והוא עבר לגור בה".
מפעל ההנצחה של יהודי רוז'ישץ'
כמי שפעל רבות במהלך חייו למען הזולת, היה זה אבנר שגם התחיל את מפעל ההנצחה של יהודי רוז'ישץ'. בשנת 1958, במסגרת שנת שבתון, הוא החליט לגייס את האמצעים הדרושים כדי להנציח בכבוד את אנשי העיירה שניספו בשואה. מאחר שבארץ לא היו בני עיר בעלי אמצעים, יצא אבנר לאמריקה הצפונית והדרומית, למקומות שבהם ידע כי ישנם ריכוזים של בני רוז'ישץ'.
אבנר התקבל בשמחה רבה אצל יוצאי העיר באמריקה, סיפר להם על הרעיון להקים מרכז שינציח את זכר העיירה, מרכז שיהיה גם מקום מפגש לבני העיר בארץ והחו"ל. וכך, למעשה, הוחלט על הקמת בית רוז'ישץ'.
לאחר שנה חזר אבנר לישראל, וסיפר לחברים על הרעיון. באותה עת הייתה לאה גביש יו"ר הוועד, והרעיון התקבל בהתלהבות. ועד הארגון החל לחפש מקום שיהיה לביתם, ובמקביל התהדק מאוד הקשר עם הרוז'ישצ'אים בחו"ל. ב-1961 נקנה הבית, שעמד ברחוב קרליבך בתל אביב.
עכשיו, משנקנה הבית המיוחל, הגיע תורו של הספר. בתחילת שנות ה-70 הגה אבנר את הרעיון להוציא לאור ספר שינציח את סיפורי ניצולי העיירה. אבנר פנה אל בני העיירה, וביקש מכל אחד מהם שיכתוב את סיפורו. אבנר עצמו היה אחראי על כתיבת פרקים רבים בספר, והוא מופיע בו תחת ארבעה שמות: אבנר שרון, אבנר רחמיאלי, א.ר וא. שרון. לאחר שנאספו כל הסיפורים, הם נערכו על ידי אבנר וגרשון זיק, ובסופו של דבר, בשנת 1975, יצא הספר לאור.
לצד פועליו הרבים למען העיירה, השתתף אבנר גם בעריכת אטלס כלל עולמי, וכתב את הפרקים על ארץ ישראל.
בשנת 1983 אבנר חלה. הוא עזב את תפקידו כיו"ר הוועד, ואף עזב את דירתו ועבר להתגורר בביתה של אחותו, פייגה (ציפורה). הוא נפטר בשנת 1996, משאיר אחריו מפעל הנצחה מכובד וקרובים וחברים רבים שאהבו וכיבדו אותו.
