אהרון גוטליב על אמו רחל: "לא הספקתי לתעד את סיפורה"

רחל גוטליב לבית פיישטר עלתה לארץ ישראל בשנת 1933, כנערה ציונית. לאחר הגיעה לארץ, שלחה סרטיפיקטים לכל בני משפחתה ברוז'ישץ'. שבועיים לפני מועד הנסיעה לארץ ישראל, נרצח אביה, והנסיעה בוטלה. משפחת פיישטר נשארה בפולין, והושמדה כמעט כליל על ידי הנאצים

 

אמי, רחל גוטליב לבית פיישטר, עלתה לארץ ישראל בשנת 1933, והיא רק בת 21, כנערה ציונית, חברה בתנועת "החלוץ הצעיר". לאחר הגיעה לארץ ישראל, החלה אמי לפעול להעלאת כל בני משפחתה, ואף הספיקה לשלוח להם סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אולם שבועיים לפני מועד הנסיעה לארץ ישראל, נרצח אביה, דב-בערל, הנסיעה בוטלה וכל המשפחה נשארה בפולין.

 

אמי רחל, זיכרונה לברכה, היוותה לי את ההשראה שהביאה אותי לקדם ולבצע את האיסוף המחודש של העדויות האישיות מיוצאי העיירה רוז'ישץ' שעדיין נמצאים איתנו, ולערוך אותם באסופה מחודשת, 32 שנים אחרי שיצא לאור ספר הזיכרונות הראשון של ארגון יוצאי רוז'ישץ' והסביבה.

 

בשנת 2006 נפטרה אמי, ולא הספקתי לשמוע ולכתוב את סיפורה המלא, למרות רצוני. לאורך רוב שנות חיי לא דובר בביתנו על נושא המשפחה שרובה נספתה בשואה. כמו הרבה משפחות אחרות, שהיו שם וחוו את הזוועות, ניסינו גם אנו לשכוח, לפתוח דף חדש, להתחיל מחדש. עם זאת, בשנות חייה האחרונות של אמי, חשתי שהיא מגלה יותר ויותר פתיחות ורצון לספר, ואף גייסתי מראיינת, שבעזרתה קיוויתי לשחזר ולערוך את סיפור חייה המרתק של אמי זכרונה לברכה.

 

לצערי הרב, בסופו של דבר לא עמד לה כוחה, וכשהגענו אליה לשמוע, להאזין, להבין ולדובב, כבר היה מאוחר. כשל כוחה הפיזי והנפשי להעלות את הדברים כסידרם. כה חבל!

 

לאחר מותה, והיא בת 94 שנים, גמלה בי ההחלטה להגיע לסיפורים האישיים של אלו שעדיין יכולים לספר אותם ולשמור אותם אצלנו לעד. סיפורים אלו ילוו כל משפחה ומשפחה ויהיו נר זיכרון לעד לשורשים שלנו שנכחדו. סיפורים אלו יהיו גם מורשת לחיי העיירה רוז'ישץ', חיים כה מלאים ועשירים שנקפדו ונעלמו בידיים זדוניות.

 

רצח סבי קטע את תוכניות המשפחה להגיע לארץ ישראל

רחל גוטליב, אמי, נולדה ברוז'ישץ' בשנת 1912 (12.12.1912), כרחל פיישטר, בתם של דב (בערל) פיישטר, יליד 1883 מהעיירה אוליבקה, ורבקה לבית פופ. אמי הייתה הבת הראשונה מבין שבעת ילדי המשפחה, ומכולם נותרו היא ואחיה הקטן יהודה פיישטר, ששרד את השואה. רחל הייתה בעלת מודעות ציונית עמוקה והיא למדה בבית הספר העברי "תרבות" ודיברה עברית בלבד. היא הייתה חברה בתנועת הנוער "החלוץ הצעיר", ובמסגרתה יצאה להכשרה, שבסיומה הצליחה לרכוש סרטיפיקט ולעלות לארץ ישראל בשנת 1933, והיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה.

 

רחל אמי, שהגיעה כחלוצה לארץ, חייתה בקיבוץ גבעת השלושה ועבדה בעבודות שונות מסלילת כבישים וחקלאות, הקמת מפעל אבן בגבעת השלושה, ועד עיבוד פרדסים. בסופו של דבר מצאה אמי עבודה קבועה ככוח עזר בבית החולים בילינסון.

 

כל אותן שנים לא שכחה רחל את משפחתה האהובה שהשאירה אחריה בפולין, ברוז'ישץ', ובשנת 1935 הצליחה להשיג סרטיפיקטים לכל בני המשפחה, ושלחה אותם לאביה דב, כדי שיתכוננו כולם לעלות ארצה. לרוע המזל, שבועיים לפני שהתוכנית עמדה לצאת לפועל, נרצח אביה על ידי שודדים אוקראינים, ותוכנית העלייה לארץ ישראל נגנזה. רצח סבי שינה את גורלה של משפחת פיישטר לעד, ובמקום לעלות לארץ ישראל, מצאה עצמה המשפחה צועדת, שלא בידיעתה, בדרך אל גורלה המר ואל השמדתה הכמעט מוחלטת.

 

בן המשפחה היחיד של אמי שניצל הוא אחיה, יהודה פיישטר, שכנער בן 14 הצליח להימלט מציפורני הנאצים, לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. יהודה ניצל ועלה ארצה ב-1949. סיפורו מסופר בנפרד במדור זה.

 

 

 

 

 

סיפור קצר על העיירה שכתבה רחל 

לכבודה של אמי רחל זכרונה לברכה אני מעלה סיפור זיכרון קצר מן העיירה אשר היא כתבה בעצמה בספר הראשון "רוז'ישץ' עיירתי". הקטע במקור נכתב בשפה האידית, ותורגם ברגישות רבה על ידי ידיד המשפחה ישקה (יעקב) גולן.

 

אנו שרים "התקווה" בתחנת הרכבת

מאת: רחל גוטליב (פיישטר)

"רוז'ישץ' עיירתי", עמ' 186

 

"פעמים נזכרים אנו בשנות ילדותינו, שהיו כה יפות ומלאות תוכן, כי היינו אז כה תמימים ולא התעמקנו בבעיות אשר מסביבנו. אולם חשנו כי מתהווה משהו, תחושה שלא הייתה מנת חלקו של כל הנוער היהודי.

 

בארבע הכיתות הראשונות למדתי בבית הספר העממי ביידיש. המורה יורמאן היה יידישאי, קיצוני שמאלי. לאחר מכן הוא נאסר, ועברתי לבית ספר עממי פולני. יחד איתי עברה גם איטה יוז. מנהל בית הספר היה אנטישמי, ובשל כל עניין פעוט הרביץ לילדים היהודים על ידיהם.

 

אז הגיע לעיר המורה בינדר, ועלה הרעיון בדבר ייסודו של בית ספר עברי 'תרבות', שבו יחנכו את הנוער לעלייה לארץ ישראל.

אני וסוניה זויברמאן התחלנו ללמוד עברית אצל בינדר בבית גולדפדר ולאחר מכן הצטרפתי לבית ספר 'תרבות'.

 

המאבק בין הרוצים בטובתו של בית הספר היידישאי ובין בית הספר 'תרבות' עז וקיצוני היה, אולם  בית הספר 'תרבות' התפתח יפה והצטרפו אליו תלמידים יהודים רבים. תלמידים אלה הפכו להיות ברבות הימים חלוצים מסורים. היכן הייתי נמצאת היום לולא החינוך שבו זכיתי בבית הספר שהיה מפורסם במוריו ועסקניו?

 

בצאת נפתלי זינוק להכשרה, באנו אנו חברי 'החלוץ לתחנת הרכבת ללוותו. אסור היה לשיר בפרהסיה שירים בעברית. התחבאתי בין הקרונות וכאשר בערל גלרשטיין נכנס לקרון התחלתי, ואיתי כל הנאספים, לשיר 'התקווה' בקול רם.

 

השוטרים היו מלאי חימה ואחד הגויים הלשין עליי. השוטרים הגיעו לבית הספר 'תרבות', פנו למנהל ותבעו להענישני. בסופו של דבר קיבל השוטר הולץ , שהתגורר בסמטה שלנו, משהו מאבי, וכל האירוע עבר בשלום".

 

לקריאת הסיפור המקורי ביידיש, מהספר "רוז'ישץ' עיירתי", עברו לסוף העמוד

                                                           

רחל פיישטר מקימה משפחה ובית בישראל

אמי רחל זכתה להקים בית ומשפחה חדשה בישראל. בשנת 1941 נישאה לצבי גוטליב, חלוץ צעיר שעלה ארצה מוורשה, אף הוא נותר יחידי מבין משפחה של שישה אחים ואחיות, שכולם נספו בשואה.

הם הקימו את ביתם בנווה עוז, שכונת פועלים ליד פתח תקווה. בבית הזה חיו כל ימי חייהם ובו גם נפטרו בשיבה טובה.

 

לרחל ולצבי נולדו 3 ילדים: אהרון גוטליב, הבכור, נולד בשנת 1943, רבקה רותם נולדה ב-1947 ואוסנת גוטליב ז"ל נולדה ב-1955 ונפטרה במהלך לידה ב-1997.

 

הבן, אהרון, נשוי לחנה (לבית פנר)

לאהרון וחנה 3 ילדים:

עומר, נשוי לורד (לבית זמר). לעומר וורד 2 ילדים - רועי והילה.

שלי, נשואה לסער שוורץ. לשלי וסער בן, תום (ועוד אחד בדרך...)

ליהיא, בתה של אוסנת ז"ל, אומצה על ידי אהרון וחנה, לאחר פטירת אמה.

הבת, רבקה, נשואה לאריה רותם (ממשפחת ותיקי קיבוץ חולדה)

לרבקה ואריה 3 ילדים:

סיגל, שלה 2 ילדים - פלג ויובל.

אופיר רותם

סיוון רותם

כיום במשפחתנו שישה נכדים ונכדות ושישה נינים ונינות - את רובם זכתה רחל לראות בחייה. 

 

לאורך כל שנותיה עסקה רחל בהתנדבות ובתרומה לקהילה. במשך שנים רבות היא התנדבה בארגון אמהות עובדות (כיום נעמת), ושנים ארוכות הייתה מגויסת ופעילה באגודה למלחמה בסרטן, והשתתפה בכל מבצעי ההתרמות של האגודה.

 

הקשר עם יוצאי עיירת הולדתה, רוז'ישץ', והשמירה על המשכיותו, היו משמעותיים מאוד עבור רחל, וטיפוחם היה חשוב לה מאוד. במשך שנים רבות כיהנה אמי כחברה בוועד הארגון והייתה הרוח החיה בו ושותפה לפעילות הרבה שלו בשנותיו הראשונות. רחל השתתפה כחברה במערכת הספר 'רוז'ישץ' עיירתי', והטביעה חותמה גם בעריכת הספר, שיצא לאור ב-1976 על ידי ועד הארגון, וגם בכתיבה עצמה.

 

 

 

 

לאורה אני הולך ובדרכה אני פועל. זכרה בליבי תמיד.

 

יהי זכרה ברוך

 

אהרון גוטליב