סבתא בת שבע מרכינה את ראשה המתולתל, פניה צוחקות, פיה מתרחב והיא צוחקת מכל הלב. החרוזים האדומים שעל צווארה מרקדים עם כל תנועה של הראש. תלתליה העוטרים את ראשה נעים בקצב הצחוק, מפזזים סביב ראשה.
מבטה החייכני ועיניה הצוחקות, מופנים אל נכדתה הקטנה הדס, שזה עתה סיימה לאכול פרוסת עוגה והיא מגרגרת בהנאה, שופעת חיוכים אל סבתה.
את השולחן הקטן סובבים בני המשפחה כעלי כותרת סביב מצעית הפרח, עוטרים את השולחן, איש איש בחיוכו המופנה אל סבתא או אל הדס הקטנה.
בוקר שבת שקט בבית משפחתנו, סבתא מבקרת אצלנו, מגישה לנכדיה עוגה שטעמה כה מוכר אותה הביאה במיוחד מביתה.
קרני השמש מתארכות באלכסון מבעד לחלון הדלת, מאירות את החדר, נוגעות בחמימות בפני הסובבים.
פעם זה כבר קרה, לפני שנים רבות, ממש בבוקר של שבת, רק הרבה יותר מוקדם בבוקר: קרני השמש הארוכות בקעו מאחורי יער האורנים הכהה, האירו את שולי הכפר האוקראיני המנמנם עדיין, קפוא בקוריו של הטל הקר שהעטה בלילה. חרוזי הטל בהקו על ענף העץ, מבריקים באור כאילו מרקדים עם תנועת הענפים. בשולי דרך העפר המוליכה אל הכפר צעדה ילדה קטנה, מטפחת אדומה עוטרת את שערה, תלתל שמוט לה על מצחה ראשה רכון לעבר האדמה, עטופה כולה במעיל עבה שמגיע עד ברכיה, רגליה נעות בקצב מונוטוני גוררות את נעליה הכבדות.
בכיס מעילה פרוסת לחם גדולה, אצבעותיה מגששות בתוך הכיס נוגעות בלחם, מלטפות אותו בהיחבא. עם חושך נפרדה ממיטיבה, אצלו שהתה שבועות אחדים. יצאו מביתו בעוד לילה, לפני הזריחה, ישובה הייתה על ספסל העץ הקר בעגלתו, סוסו דוהר הרחק מהבית החמים בו התארחה, אל הלא נודע. עכשיו היא צועדת לבדה אל הכפר, מחפשת אנשים רחמנים שייקחו אותה אל ביתם בלי לשאול שאלות.
כשסבתא מגיעה לביקור בביתנו פורקת היא בעליזות את מטלטליה: עוגה טעימה ארוזה בקופסא, שוקולד שאני בדיוק אוהבת, קצת לימונים צהבהבים מהעץ בגינתה וצרור רקפות ורודות שקטפה בגינה. כל ביקור שלה הוא חג לנו, למשפחתי הקטנה. למרות המרחק סבתא מגיעה באוטובוס או בטרמפ, ביום גשום או ביום חמסין, לבקרנו. כולה אומרת החלטיות ושופעת עצות. מתעניינת בשלום כולם, מחווה דעה ושואלת שאלות. נהנית מכל הישג של הנכדים, צוחקת מכל בדיחה וחידוד שהם שופעים, מנסה להתחקות אחרי דיבורם המהיר ומילות הסלנג שלא ידועות לה.
דרך ארוכה עברה מאז אותו בוקר שבת קפוא בדרכה אל הכפר המנומנם באוקראינה. חוויות קשות עברה, אותן היא פורקת מידי פעם בזיכרון ישן, באמירה או הבזק מראה מפעם. כאילו חייתה פעם חיים אחרים וזו לא היא ששרדה לבדה, יחידה נותרה לפליטה מכל משפחתה הגדולה, ביער הקר, בשבילים הקפואים, בבדידות הנוראה. נלחמת במראות שראתה בעודה צעירה כל כך, חפה מכל אשם, מראות ששרטו את נפשה הרכה לעולמים.
אבל עכשיו היא כאן אתנו, עם משפחתה שהקימה בכאב ובשמחה, בדאגות ובנתינה אינסופית - ואנחנו מחבקים אותה בעינינו, מחייכים אליה, מאושרים יחד בבוקר מופז של שבת.
עינת קינן-טחנאי - ינואר 2003.
