כמו רבים מבני הדור השני הגענו מאוחר מדי לעדותה המצמררת של אמנו על קורותיה (חלק קטן בלבד) וקורות העיירה בה נולדה וחיה.
שנים רבות ניסינו למצוא מישהו מקרובי המשפחה שיתרגם מאידיש את עדותה המקורית, הנמצאת בספר הראשון של רוזישץ', אך העדות היתה קשה מדי הן לדודותינו והן לקרובים אחרים אליהם פנינו.
ידענו שהיא נשארה יחידה מכל משפחתה, אך היא לא שיתפה אותנו, או שמא אנחנו לא התעניינו, בקורותיה. אמנו נפטרה בגיל צעיר מאוד (45) ורק לאחר שבגרנו סופר לנו מעט על מוצאותיה בזמן ולאחר המלחמה, מפיה של דודתנו הצעירה, אטה לבית דיכטר, ומפי חנה מורטון (טשרנה גורבץ'), שהיתה חברתה עוד ברוזישץ'.
מהמעט שידוע לנו התחבאה אמנו בזמן המלחמה אצל איכרים אוקראינים, שם חיה חיי רעב תמורת עבודה. עם כיבוש האזור ע"י הרוסים נשלחה יחד עם חברתה חנה מורטון למחנה עבודה, שוב בתנאים קשים מנשוא. היא שרדה אותם אך יצאה מהם חולת לב, חזרה לרוזישץ' וחיפשה קשר, בית חם ומישהו שידאג לה. כך הכירה את אבינו, יצחק דיכטר, ונישאה לו. בתם הבכורה כרמלה (קיילה) נולדה בגרמניה/פולין ב-1945 ואילו הבת הצעירה, מרגלית, נולדה כבר לאחר עלייתם לארץ.
לצערנו הרב לא זכתה אמנו ליהנות מנכדיה ומניניה והם לא זכו להכירה.
אנחנו נפרדות ממך שוב, בנותיך כרמלה (חפר) ומרגלית (בלייברג).
יהי זכרך ברוך.
