בין שתי מלחמות

בשנת 1920, כשקיבלו הפולנים את השליטה על חבל ווהלין, ובכללו העיירה רוז'ישץ', שונה שמו של הרחוב הראשי בעיירה ל"רחוב שלושה במאי". מתוך "רחוב שלושה במאי" יצאו סמטאות קטנות (סמטת מכבי האש, סמטת בית הכנסת, סמטת האולייניצס ועוד), וביחד הם היוו את החלק הארי של העיירה. בפאתי העיירה היו שתי שכונות: בדרום – שכונת ז'אליבוב, ובצפון העיירה שכנה "דעם בארג". רוב בתי העיירה היו בנויים מעץ, ורק בתים ספורים, שהשתייכו לאמידי העיירה, היו בנויים אבן.

בתוך רוז'ישץ', ברחוב הראשי ובסביבותיו, היהודים חיו בצפיפות, אולם בשכונות זכו התושבים גם לגינות גדולות זרועות עצי פרי. הגויים של רוז'ישץ', שהיו מיעוט גדול (כ-20% מכלל התושבים), התגוררו בפרברי העיירה, היחסים עמם היו תקינים, והחיים לצדם היו שגרתיים ורגועים.

אמצעי התחבורה היחיד אל העיירה וממנה היה הרכבת. לאיש בעיירה לא הייתה מכונית. בתקופה מאוחרת יותר, לקראת המלחמה, היה גם אוטובוס אחד שעבר בעיר, ואסף נוסעים לעיר המחוז לוצק. גם חשמל לא היה בעיירה ולא מים חמים. אולם הייתה ברוז'ישץ' תמיד אווירה של סולידריות ועזרה הדדית. כמעט לא היו עניים חסרי בית או רעבים. היו קופות צדקה שתמכו בהכנסת כלה וביתומים, ודאגו לכל הנזקקים.