בת שבע קינן (שפיגל): "הסתובבתי ביערות כמו חיה רדופה"

בת שבע (שפיגל) קינן הייתה רק בת 10 וחצי כשהמלחמה פרצה, והוריה, שלושת אחיה, אחותה ואחייניתה התינוקת נרצחו על ידי הנאצים והאוקראינים. הילדה היתומה הסתובבה כחיה רדופה ביערות, אך הצליחה לשרוד וניצלה מציפורני הטורף הנאצי. בת שבע עלתה לארץ ישראל, התגייסה לפלמ"ח והייתה בין מקימי קיבוץ נחשונים

 

בית אבא

"נולדתי בכפר ליד ברזולופ, במרחק 20 ק"מ מהעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין, בשנת 1928. היינו חמישה ילדים – שלושה אחים: ישראל, יוסף ונתן, ושני אחיות: ברכה, הגדולה, ואני, בת שבע, הקטנה מבין כל האחים. אבי, אהרון-שלום שפיגל, היה סוחר בבדים ובכל דבר שאפשר למכור בסחר חליפין. הייתה לנו חנות ליד הבית, שם אבא היה מוכר את הסחורה, ובנוסף הוא היה שותף בבית מסחר גדול לבדים ברוז'ישץ', ופעם בכמה ימים היה נוסע לשם. אמי, מאטל, טיפלה בילדים בבית".

 

ציונות: ההורים קיוו להגיע לארץ ישראל

"הסביבה שלנו הייתה מעורבת, חיינו לצד אוקראינים, פולנים וגרמנים. אבל הציונות הייתה מאוד חזקה בבית, ואני זוכרת ברקע את התקווה להגיע לישראל. עד כיתה ד' למדתי בבית ספר ליד הבית, עם מורה פרטי לעברית. לא היה לנו בית ספר "תרבות" בכפר, כך שרק כשגדלתי, בכיתה ד', הצטרפתי ל"תרבות", שהיה בעיירה רוז'ישץ'.

באזור היה נוהג מיוחד - שנוצר בבית ספר "תרבות" - בימי שישי היינו צריכים לדבר רק בעברית, ומי ששגה היה צריך לתרום סכום קטן לקק"ל, וכך גם היה אצלנו בבית, עם ההורים.

אבי, אהרון-שלום, היה היוזם של כל המטרה הציונית בכפר שלנו, והוא עמד על כך שנלמד בבית ספר עברי. גם אבא וגם אמא ידעו עברית".

 

יהדות: בערב שבת כל המשפחה הייתה יושבת יחד

"במשפחה היו כללי התנהגות מאוד ברורים בכל מה שקשור לדת – היה רק אוכל כשר, בשבת תמיד אכלנו צולנט. בכל יום שישי כל המשפחה הייתה יושבת ליד השולחן, וכששני אחיי הגדולים הגיעו לגיל מצוות, הישיבה ליד השולחן בערב שבת הפכה לחובה. גם בחגים אני זוכרת את האווירה הדתית. לפסח היה לנו ארגז גדול של כלים, שהיו מוציאים מאיזה מקום. היו עושים בבית ביעור חמץ, מנקים את כולו. אני זוכרת שאנחנו, הילדים, אהבנו מאוד את האווירה של החג.

 

גם את יום הכיפורים ואת ט"ו בשבט אני זוכרת במיוחד. ביום הכיפורים היה מותר לילדים לאכול משהו בשעה שתיים בצהריים. אחר כך, בזמן המלחמה, צמנו פעמיים בשבוע, מתוך אמונה שאם נצום נישאר בחיים. את ט"ו בשבט היינו חוגגים בבית הספר.

 

בסביבה שלנו היו יהודים גם עניים וגם עשירים. בית הכנסת היה אצל משפחה עשירה, שהיה להם בית גדול ובחגים התפילות היו מתקיימות שם. בימי חול היו הולכים לבית כנסת באזור. ספר התורה היה באותו בית גדול של המשפחה העשירה. אני זוכרת שכשגדלנו, והתחלנו להסתובב מחוץ לבית, אבא עמד על כך שלא נאכל טרף אצל הגויים".

 

החיים תחת השלטון הרוסי

"הרוסים הגיעו בהפתעה, לפחות מבחינתי. אני לא זוכרת הרגשה שהמלחמה מתקרבת, אני זוכרת ששמענו אווירונים, ולא ידענו מה זה. אני הייתי באותו יום באזור רוז'ישץ' – הגעתי כדי להיבחן לבית ספר "תרבות". באותו בוקר התכוננתי למבחן, הייתי בת 10 וחצי. אני זוכרת שלבשתי תלבושת מיוחדת – חצאית עם קפלים וחולצה כחולה כהה עם צווארון של ימאים.

 

השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו מהר מאוד. פולין חולקה לשניים, ולאזור המזרחי, אוקראינה, האזור שלנו, נכנסו הרוסים, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק את פולין בין הגרמנים לרוסים.

כשבאו הרוסים חשבנו שניצלנו, אבל עדיין לא ידענו בדיוק ממה. לעומת החיים שהיו לנו אחר כך, עם הגרמנים, בתקופה הזו היה טוב, אבל עדיין לא היה קל. מאחר שהיינו בעלי רכוש ונחשבנו עשירים אצל הקומוניסטים, שלא אהבו אנשי ממון, היו לנו כל הזמן בעיות איתם.

 

הרוסים הגיעו מאוד עניים. הם לקחו את כל הבדים מהחנויות והפכו אותם מכותנות לילה לשמלות ערב.

הקומוניסטים החרימו את רוב תכולת החנות שלנו, וכעונש על היותנו "עשירים", החליטו לשלוח אותנו לסיביר. חברים גויים שלנו, אוקראינים, החליטו לעזור לנו, והלכו אל הרוסים מרצונם והעידו עלינו בפניהם שאנחנו יהודים מאוד מקובלים וטובים, שעוזרים לשכנים ולסובבים אותנו. וזה עזר. היום, בדיעבד, אני אומרת שהלוואי שהיו שולחים את כל המשפחה לסיביר, אז אולי היה נשאר מישהו.

אחרי העדות של האוקראינים שבו  אותנו, למעשה, בתוך הבית. את אמא שלי לקחו לבית הסוהר לכמה ימים, ואני, שלא רציתי להישאר בלעדיה, הלכתי איתה. ישנתי איתה שם, באותה מיטה, קיבלנו שמיכה ואוכל, ואחרי כמה ימים חזרנו הביתה.

 

מהר מאוד הכול עבר לתורים: בשר, תה, כמעט הכל היה בחלוקה. קיבלנו דברים גם מאנשים שבאו לבקר. אבל היחס היה טוב, לא היו מגבלות. הלכנו לבית ספר רוסי, זה היה בית ספר חופשי ללא תשלום, היה קולנוע חופשי ללא תשלום, ובסך הכול הרגשת חופש.

 

בבית הספר שבו למדתי, בזמן הרוסים, הייתה הרשמה לקייטנה – של הכיתה שלי ועוד שתי כיתות מקבילות – לטיול לקרפטים בצ'כיה. אמא לא הסכימה שאני אצא. אחר כך, בתקופת הגרמנים, אמא מאוד הצטערה שלא הסכימה, היא חשבה שכך יכלו להיות לי חיים יותר טובים.

 

בשלב מסוים, בזמן הרוסים, ברחו הרבה יהודים צעירים מוורשה, שהייתה תחת שלטון גרמני, ועברו אצלנו בכפר, אצלנו גרו שני בחורים. בינתיים הגיעו ידיעות שבאזור הגרמני לא קורה כלום, וכל הצעירים נרשמו לחזור. אבל הרוסים לא קיבלו את זה, וכל מי שנרשם לחזור לוורשה, נלקח לסיביר. אחרי השחרור, פגשתי חלק מהבחורים שנלקחו לסיביר. התברר שהרוסים גייסו אותם לצבא הרוסי, והם באו לאזור שלנו כחיילים משחררים, וחיפשו אנשים שהכירו לפני שהגרמנים הגיעו".

 

1941- סוף השקט

"בשנת 1941 נגמר השקט היחסי שהיה לנו עם הרוסים. המלחמה בין רוסיה לגרמניה פרצה. בהתחלה, הסכנה הגדולה ביותר הייתה לגברים, כי הם הראשונים שהגרמנים חיפשו ולקחו. אבי ושניים מאחיי החליטו לברוח לכיוון ליטא – כיוון רוסי יותר - וחשבו שלא יגיעו לשם גרמנים. אני זוכרת את היום הזה, זה היה יום מאוד קשה. אבא ואמא ושני האחים התחבקו. אבל הניסיון לברוח לא הצליח, ואחרי שלושה ימים כולם חזרו. התברר שהגמנים כבר היו בכל מקום, ולא היה לאן לברוח.

 

זמן קצר אחרי שהגרמנים נכנסו, הם הקימו מחנה עבודה באזור. בהתחלה הוא היה מיועד גם ליהודים וגם לאוקראינים, אבל כמובן שהיהודים קיבלו יחס הרבה יותר גרוע. המחנה היה במרכז של האס.אס - במשק של פריץ עשיר שהגרמנים נישלו. לגרמנים היה מאוד נוח לקחת את היהודים לעבוד בשדות, כי לא היה צריך לשלם להם. הם היו יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים הביתה בלילה. בכל יום הרגו שם יהודי, ולפעמים גם אוקראיני, אבל בעיקר יהודים. למרות הכול, בתקופה הזו עדיין הייתה תקווה שלא יקרה כלום. חשבנו שככה זה יהיה - היהודים עובדים אצל הגרמנים, פה ושם הורגים מישהו, אבל בסופו של דבר רובנו נישאר בחיים.

 

תנאי העבודה במחנה היו קשים מאוד. היהודים אולצו להכין שוטים מרצועות עור, שבקצה שלהם היה כדור מעופרת. יהודי שאיחר לעבודה ב-5 דקות, קיבל 20-25 מכות מהשוט הזה. גם אחיי ואחותי הגדולה, ברכה, היו מגויסים למחנה עבודה. יום אחד חזר אחי יוסף הביתה וסיפר איך השכיבו אותו על ספסל והרביצו לו עם השוט שהכינו היהודים. הוא הראה לנו שחסרה לו חתיכת בשר במקום שבו השוט הצליף בגבו עשרות פעמים. למחרת בבוקר הוא חזר לעבודה.

 

והיו גם הוצאות להורג. הגרמנים היו יורים לראווה ביהודים שאיחרו ב-5 דקות - כדי שהאחרים יראו וייראו".

 

החיים בבית בתקופת הגרמנים

"אבא ואמא לא עבדו במחנה, הם היו מבוגרים מדי. לבית שלנו הכניסו עוד שלוש משפחות. לאט לאט הגבילו הגרמנים את התנועה של כולם, עד שכבר אי אפשר היה לצאת מהבית. הכנו לעצמנו סרטי מגן דוד, ואחר כך הגיע גם הטלאי הצהוב. הייתה אווירה מאוד קשה, כי פה ושם שמענו שירו במישהו, לקחו מישהו. סיפרו לנו שבן דוד של אבא מדרגה שנייה, שאמר משהו שלא מצא חן בעיני הגרמנים, נלקח לחצר מרכזית ונרצח לעיני כולם. הגרמנים רצו להראות לכולם מה קורה ליהודי שמתחצף לגרמנים. אנחנו לא סיפרנו לאבא, אבל באיזשהו שלב זה התגלה לו, והוא לקח את זה מאוד קשה.

לי היה מאוד קשה. הייתי ילדה, וקשה היה לי להבין את מה שמתרחש סביבי. בימי שישי בערב, כשהיינו מדליקים נרות, הייתי שואלת את אמא אם בכל העולם חיים ילדים כמונו, או שיש ילדים שחיים חופשי. ואני זוכרת את אמא מסתכלת עליי בעצב ואומרת: "יש ילדים שחיים חופשי".

 

אחת מהנשים שגרה אצלנו בבית ילדה במהלך התקופה הזו, ואבא אמר לה שלא תמול את התינוק. בזכות זה אותו תינוק חי עד היום – בלוצק. שמו של התינוק היה בנימין ובמהלך המלחמה הוא נמסר למשפחה פולנית חשוכת ילדים, שאימצה אותו ונתנה לו את השם סקרט (סוד), וניצל. אחרי יותר מעשרים שנה נודע לו שאמו ואחיו ניצלו ושהם חיים בישראל, ונוצר ביניהם קשר.

 

בין הגרמנים שהיו בכפר היה אחד שקראו לו דונר – הוא היה אכזרי מאוד, ויום אחד הוא נורה. לא ידעו בדיוק מי ירה בו, יהודי או גוי, אבל השמועות היו שהיורה היה יהודי. הפחד מפני תגובת הגרמנים הבריח את כל היהודים מהבתים לשדות וליערות. הגרמנים באמת הרגו כמה יהודים, ואחרי כמה ימים חזרנו הביתה. במקום דונר הגיע מישהו אחר, והתברר שהוא הרבה יותר אנושי, והחיים המשיכו".

 

הבריחה

"ה"שגרה" בבית נמשכה. חשבנו שאנחנו בטוחים פחות או יותר, עד שיום אחד הגיעה אחותי הגדולה ברכה בריצה מהעבודה ואמרה שצריך לברוח כי הגרמנים מחפשים יהודים. התחלנו לרוץ, יצאנו דרך הדלתות, החלונות, וכל אחד רץ כמה שהיה יכול לרוץ. רק לברוח, ליער, לשדות. אני לא יכולתי לרוץ הרבה, ותוך כדי ריצה נכנסתי לתעלה שהייתה מכוסה בפטל. זחלתי קדימה, נשכבתי על הגב וכיסיתי את העיניים. קיוויתי שאם יירו בי, אני לא אראה.

 

שמעתי מסביב יריות, גניחות וצעקות. לא התקרבתי לגוויות, רק ראיתי אותן, ולא ידעתי מי הרוג ומי לא. אחרי שפסקו היריות, והחושך ירד, יצאתי. לא הייתי מסוגלת להתקרב לאף אחת מהגוויות, ורצתי לבית של משפחה אוקראינית שהכרתי. בעל הבית סיפר לי שאבא ואמא שלי היו מוסתרים אצלו בערימת הקש, אבל הם כבר עזבו. יצאתי ליער, ובמרחק של כ-4-5 ק"מ מצאתי את אמא ואבא, שני אחיי, ישראל ונתן, אחותי ברכה עם הילדה שלה, ועוד קבוצה של יהודים. הייתי מאוד מאושרת שהם ישנם.

 

אחי יוסף, שהיה במחנה העבודה, לא הצליח לברוח. סיפרו לנו שהגרמנים לקחו אותו, יחד עם גברים יהודים נוספים, לקבר אחים, שהם בעצמם חפרו, וירו בהם. הגויים סיפרו אחר כך שהקבר הזה תוסס מדם – אמרו שכל הזמן עולה ממנו קצף של דם. עד היום אני לא יודעת כמה יהודים נקברו שם".

 

ביער נרצחו הוריי, אחותי ובתה התינוקת

"גרנו ביער עם כל הקבוצה הזו של היהודים, בתוך בור גדול, בערך חודשיים. בבור היינו מבעירים אש, גם לחימום וגם כדי לבשל תפוחי אדמה. בערב היינו יוצאים לשדות, לוקחים תפוחי אדמה וגזר וחוזרים.

באותה תקופה היה לי שיער ארוך, שהיה קלוע לצמה. השיער התמלא בכינים, ואחותי גזרה לי את הצמה

ותלתה אותה על עץ כדי שאני אראה אותה כל עוד אני שם, זה היה חלק ממני.

 

יום אחד הגיעו כמה אוקראינים למקום שבו היינו, ולקחו חלק מהיהודים. הם שחררו אותם באותו יום, אבל אנחנו הבנו שאם מישהו יודע שאנחנו שם, המקום הזה כבר לא בטוח עבורנו, ואנחנו צריכים לחפש מקום אחר. בינתיים חפרנו מנהרה כדי להסתתר בה, כמקלט, ואת פתח המנהרה הסתרנו.

 

שני אחיי, נתן וישראל, ואני ובחור נוסף יצאנו לאזור אחר של היער כדי להכין מקלט חדש. כבר היה שלג, אבל בתוך היער הוא עדיין לא נערם. אחרי זמן מה, שמענו פתאום ירייה, ואחריה עוד יריות. אני רצתי עם אחי למקום אחד, ואח אחר רץ למקום אחר. שמענו צעקות, אבל לא ידענו מי צועק. אחי הגיע לאיזה בית והתחבא שם, ואני נשארתי לבד עם אחי השני.

 

כשפסקו היריות, בלילה, הלכנו, אחי ואני, למחבוא של ההורים. מצאנו את כולם הרוגים מחוץ למקלט. רובם היו ערומים.

 

אבי נשען על עץ, שלושה חורים בחזהו.

 

אמי ואחותי היו חבוקות, והשמלות שלהן כיסו את ראשיהן.

 

התינוקת של אחותי קפאה מקור. סביב ראשה היה עיגול של השלג שהפשיר. היא היתה ליד אחותי ואמי. היהודים האחרים היו גם הם הרוגים כולם - ויש לי קרובת משפחה שזוכרת עד היום שהמשקפיים של אביה היו תלויים על עץ ליד גופתו.

 

עד יומי האחרון לא אשכח את התמונה הזו. פרצתי בבכי בקולי קולות ואחי סתם לי את הפה ואמר שחייבים להסתלק בשקט, בלי לדבר ובלי לבכות".

 

רצח שני אחיי

"החודש דצמבר, השנה 1942, אחי ואני, שני יתומים, יוצאים מהיער. אני לא זוכרת בדיוק לאן הלכנו, אבל בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתוך ערימת הקש של אותו גוי שסיפר לנו שאבא ואמא היו אצלו בליל הבריחה. שמו של אותו גוי היה סהידה, והבית שלו היה בעיירה ליד רוז'ישץ' – ששמה קופצ'ין. את מר סהידה (כך קראנו לו תמיד) הכרנו עוד לפני המלחמה, והוא היה בקשרים מסחריים ובקשרי שכנות עם המשפחה שלנו. כשהגיעו הגרמנים, גם העברנו אליו חלק מהרכוש שלנו, ואת דברי הערך.

 

היינו יומיים בקש של מר סהידה, ואז הגיע גם אחי השני. הוא סיפר שהוא ניצל בזכות זה שהוא רץ בזיגזג, בין כדורי הנאצים. הבחור שהיה איתו, הוא אמר, נהרג.

 

אחרי יומיים נוספים בקש, החליטו בלילה שני האחים שלי לצאת להביא אוכל. הם חשבו שסהידה, בגלל שהכיר אותנו, ייתן לנו משהו לאכול.

 

האחים שלי הלכו ואני חיכיתי בקש. עברו יום ולילה נוסף, ואני עדיין מחכה, לבדי. החלטתי לצאת מהקש וללכת לראות מה קרה איתם. נכנסתי לבית של סהידה, וכשהוא ראה אותי הוא נבהל, ואמר לי "תברחי מכאן כי הרגו את שני אחייך". הוא לא אמר מי הרג, אבל אני הבנתי שזה היה הבן שלו, שהיה עורך דין.

 

פתאום ניגש אליי אותו בן, העורך דין, ואמר לי "בואי איתי, אני אשמור עלייך". אמרתי לו שאני לא אלך איתו כי הוא הרג את שני האחים שלי, ואני יודעת שהוא יהרוג גם אותי. הבן ניסה לשכנע אותי שאשאר איתו בבית, הוא אמר שזה לא נכון שהוא הרג את אחיי והבטיח לשמור עליי. לא האמנתי לו, וברחתי".

 

לבד בעולם – כמו חיה נרדפת

"הייתי ילדה בת 12 בערך, בלי אף אחד בעולם. יצאתי מהבית של סהידה ופשוט התחלתי לרוץ. רצתי ורצתי, עד שעליתי על הגופות של שני אחיי שנרצחו, ושכבו בתוך שלולית קרח. המשכתי לרוץ. אני לא זוכרת מה עבר לי בראש בתקופה הזו, לא היו לי תוכנית. הייתי כמו חיה נרדפת, רצתי כל הזמן.

 

רצתי אל הבית הראשון שראיתי, ונכנסתי. זה היה בית של אנשים שהכרתי - אוקראינים שהייתי משרתת שלהם בתקופה שבה אחיי עבדו אצל הגרמנים. אבל האוקראינים אמרו לי שאני לא יכולה להיות אצלם, וברחתי.

 

רצתי, והיה שלג, וידעתי שרואים אותי מרחוק. אני זוכרת שהתחבאתי מאחורי שיח וחשבתי מה אני עושה. לא אכלתי, שתיתי שלג. ככה הסתובבתי, בקש, בין הפרות, עד שהגעתי למשפחה פולנייה מרובת ילדים שהוריי הכירו אותה, שמה של המשפחה היה קוטארסקי. כל חיי אהיה אסירת תודה למשפחה הזו: זה היה חג המולד או הסילבסטר ובעלת הבית הכניסה אותי ישר למין כוך קטן שבו נמצא תנור אפייה, היה שם חם ונעים, ואני פשוט שכבתי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני לא אגיד שאני רוצה ללכת.

 

הייתי מלאה בכינים, ובעלת הבית חפפה לי את הראש, רחצה אותי ונתנה לי שמלה של הבת שלה. היא הכינה לי תה מצמחים מסוננים כי לא הייתה לי וסת תקופה ארוכה, ובאמת זה עזר, וקיבלתי את הווסת. אחרי שבועיים אבי המשפחה בא וחיבק אותי ואמר: "אני אשמור עלייך כל עוד אני חי. אני חייב את זה לאבא שלך – שממך תצמח משפחה". נשארתי אצל משפחת קוטארסקי שנה.

 

באותה תקופה חלמתי חלום שליווה אותי הרבה זמן אחר כך: חלמתי שבבית הוריי גוזמים את הפיקוס, אבל מישהו שעומד שם אומר, "לא נורא, הגזע נשאר וממנו יצמח שוב פיקוס". הבנתי שגזע בחלום הוא אני.

 

כך חלפו הימים. בחורף הייתי במחבוא - ישנתי ליד הפרות - ובימים קרים הכניסו אותי לבית. בינתיים הצטרפה אליי חברה, שולה טורצ'יניוק (היום מושקט), שהיא יותר מאחות בשבילי. לא יכולנו לחיות בתוך הבית, הפחד היה שמישהו ייכנס ויזהה אותנו ויחסלו את כל המשפחה של קוטארסקי. הביטחון היחידי שהיה לנו נבע מזה שכל המשפחה עבדה אצל הגרמנים, והבת עבדה כחדרנית אצל הקצין הגרמני הראשי.  

 

יום אחד הפולני קוטארסקי שמע שלמחרת הגרמנים באים לבקר. הם הגיעו עם הכלבים שלהם. שולה ואני קפצנו למרתף תפוחי האדמה, והסתתרנו שם עד שהם הלכנו. באותה תקופה למדנו מיומנויות חדשות: להתעטש בלי קול, לחנוק שיעול.

 

הבן של אותו קוטארסקי היה גם הוא אדם טוב לב, והציל את חיינו פעמיים. מכיוון שמסביב לבית של המשפחה לא היו עוד בתים, אפשר היה לראות מרחוק כשמישהו התקרב. הבן הזה היה צופה כל הזמן על האזור, והקפיד לראות אם מישהו מתקרב לבית. פעמיים הוא הודיע לנו בזמן, והספקנו להסתתר, וניצלנו. אני זוכרת גם שכשהייתי מתחבאת בעליית הגג, הוא היה נותן לי קצת אוכל, אפילו מבלי ידיעת הוריו".

 

הרוסים חוזרים, הגרמנים עוזבים

"באותה תקופה היו קולוניות של פולנים וקולוניות של אוקראינים, שנלחמו ביניהן. הגרמנים היו מעוניינים לתת נשק לפולנים, ולעזור להם מול האוקראינים, וגם נתנו להם אפשרות לעבור למקומות מרוכזים בפולנים – מעין גטו של פולנים.

 

משפחת קוטארסקי עברה לגטו כזה, ושולה ואני איתם. אבל במקום הזה, שהיה מאוכלס הרבה יותר, זה כבר היה הרבה יותר מסוכן להמשיך להחביא אותנו. יום חורף אחד בא האבא ואמר שהוא לא יכול להחזיק אותנו יותר, כי אנשים יכולים להכיר אותנו ולהלשין, ואמר לנו ללכת. אני לא יודעת לאן הלכה שולה, אני קיבלתי מטפחת, נעלי עץ וגרבי צמר והלכתי.

 

בדרך נתקלתי במכונית של גרמנים, והייתי בטוחה שהסוף שלי הגיע. אבל להפתעתי הם התעלמו ממני, ככל הנראה נראיתי פולנייה כפרייה. המשכתי ללכת, עד שהגעתי למשפחה קומוניסטית, משפחת חוודור. הם נתנו לי להתחבא בבית שלהם, עם הבן שלהם, טוליק, שהיה בן 17, והבת שלהם, מרינה, שהייתה קצת יותר מבוגרת.

 

בתקופה הזו הגרמנים כבר החלו לסגת. שמענו את היריות של הרוסים על הגרמנים, והבנו שהרוסים תוקפים את הגרמנים.

 

אבל הגרמנים עדיין לא עזבו, ויותר מכך, יום אחד נכנסו כמה חיילים גרמנים לגור בבית משפחת חוודור.  הם קיבלו חדר אחד בבית, ובני המשפחה ואני ישנו בחדר אחר. בני המשפחה מאוד פחדו מהגרמנים, ואני הייתי מתרגמת להם מה הגרמנים אומרים. במשך היום הייתי שוכבת במיטה, מכוסה בכסתות ובכריות.

יום אחד, בעודי שוכבת בתוך המיטה, מכוסה לגמרי, שמעתי רעש אדיר של מכוניות וקולות ודיבורים. הייתי בטוחה שכל הגרמנים נמצאים בפתח הבית.

 

שכבתי ככה והקשבתי כמה שעות, ואז הגוי בא ואמר לי באוקראינית שהרוסים הגיעו. לא ידעתי מה זה אומר, אבל חשבתי שאם הגרמנים הלכו אז זה בסדר. הרגשתי כמו ארנבת שיצאה מחושך לאור. אחרי חודש שבו לא יצאתי מהמחבוא, לא יכולתי להסתכל החוצה, השלג סינוור אותי.

 

אחד הקצינים הרוסים שהגיעו לבית ניגש אליי ושאל אותי אם אני באמת הבת של משפחת חוודור.  אמרתי לו שאני יהודייה ונשארתי בחיים, וביקשתי שייקחו אותי. הקצין נתן לי נעליים, שהיו מאוד גדולות עליי, לגויים נתן מלח, ושלח אותי למפקדת העורף. נשארתי שם כמה ימים, וכשהרוסים המשיכו  להתקדם, אחד הנהגים שלהם לקח אותי איתו לרוז'ישץ'".

 

בחזרה לרוז'ישץ'

"הגעתי לרוז'ישץ', מחזיקה לחם ביד, הולכת ברחוב, בחורף, ובוכה בקולי קולות ושואלת את עצמי בקול רם בשביל מה נשארתי בחיים. חשבתי שאולי אחי יוסף, שאז עדיין לא ידעתי מה קרה לו, נשאר בחיים.

פגשתי ברוז'ישץ' יהודי שהכיר אותי, והוא לקח אותי אליו. הוא ובתו הצליחו להישאר בחיים. הייתי אצלם, וכל פעם שהיו הפצצות, התחבאנו.

 

גרתי זמן מה אצל אותו יהודי, ואז פגשתי את חברתי שולה*, שהתחבאה איתי אצל הפולני. היא הייתה עם אחותה פנינה ואמא שלה, הניה. הניה אמרה לי: "אני נודרת נדר שאת הבת שלי, ולאן שאני אלך, גם את תלכי". אחר כך נודע לי שבעלה של הניה ואחותה נרצחו יחד עם הוריי בבור ביער.

 

גרנו בבית אחד עם עוד כמה משפחות, ומאוחר יותר עברתי עם הניה והבנות שלה לבית גדול יותר.

התקופה הייתה אביב 1944, וברוז'ישץ' חששו שהגרמנים יחזרו ויתקפו. התארגנו קבוצה גדולה של יהודים, והתחלנו ללכת ברגל לעיירה קטנטונת שהייתה בה תחנת רכבת, כך שאם הגרמנים יתקדמו, אפשר יהיה לעלות על הרכבת ולנסוע לאזור רוסי.

 

ההליכה הייתה קשה, הלכנו כשבוע. כשהגענו לאותה עיירה, מצאנו שם עוד יהודים. זוג בחורים אלמנים שהיו שם, החליטו שהם רוצים שאני אשאר אצלם. הניה יעצה לי להישאר אצלם, ונשארתי. עבדתי אצלם כמשרתת, עשיתי הכול בבית. בישלתי, ניקיתי, עשיתי קניות.

 

הייתי מוגנת אצל זוג האלמנים. שניהם עבדו בתחנת הרכבת במסחר. ולאט לאט היחס שלהם כלפי הורע. יום אחד הם הביאו בחורה לבלות איתה את הלילה. למחרת כשחזרתי הבית היה הפוך, והייתי צריכה לסדר הכול. בשלב מסוים הם גם הפסיקו לתת לי כסף. פניתי לאישה שהייתה ראש הוועד באזור, והיא אמרה לי לבוא איתה ושהוועד של היהודים יתבע מהם שישלמו לי.

 

הייתי כבר בת 14, עבדתי, ורציתי לקנות שמלה, בגדים. בהתחלה הם לא הסכימו לשלם לי, ואז כנראה הכריחו אותם, והם הסכימו. אבל ההסכמה שלהם לא עמדה במבחן הזמן, ואני החלטתי שאני עוזבת אותם. הם ניסו לשכנע אותי להישאר, ואחד מהם אמר שהוא ישלח אותי לבית ספר וישלם עבורי, ואחר כך, כשאגדל, הוא יתחתן איתי. אמרתי שאני לא רוצה שילם עליי, לא רוצה להתחתן איתו ולא רוצה ממנו כלום.

 

עזבתי את העיירה הזו, וחזרתי להניה טורצ'יניוק. סוף המלחמה נראה קרוב מתמיד, התחלנו לשמוע שהרוסים כבר קרובים לוורשה ושהגרמנים נסוגים.

 

חייתי ברוז'ישץ' אצל משפחת טורצ'יניוק. הבת של הניה למדה בבית ספר, ואני גם רציתי ללמוד, אבל היה צריך לשלם סכום כלשהו לארוחת צהריים. לא היה לי איך לשלם, אז התחלתי לעבוד במסעדה של בית ספר, בתמורה ללימודים. אחרי זמן מה לא הצלחתי לעמוד יותר בעבודה הקשה והלימודים, ועזבתי את בית הספר. נשארתי אצל משפחת טורצ'יניוק עד סוף המלחמה".

 

המלחמה נגמרה ואני עצובה

"ב-7 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. אני הייתי ברוז'ישץ' אצל משפחת טורצ'יניוק – הן היו אמא ושתי בנות, ואני הייתי לבד. היהודים חגגו בשמחה רבה, ודיברו על כך שזכינו להישאר בחיים ואפשר להתחיל לחיות. אבל השמחה לא הייתה שלי, אלא של אנשים שהיה להם עוד מישהו מהמשפחה. לי לא הייתה סיבה לחיות, ולא הבנתי למה כל כך נלחמתי כדי להישאר בחיים.

 

היהודים התחילו להתארגן להירשם כדי לנסוע לפולין. הרוסים באותה תקופה אפשרו לאזרחים פולנים לחזור לפולין. אנחנו היינו אזרחים פולנים, והתחלנו לעשות את כל תהליכי הרישום. המטרה שלי הייתה להגיע לארץ, כי ידעתי שכאן יש לי שתי בנות דודות. לא ידעתי איפה הן, רק זכרתי את המילה חולתה. אחר כך התברר שאח נוסף שלהן נשאר בחיים.

 

היינו צריכים להתחיל לצאת לפולין ולא היה לי כלום – לא בגדים, לא מעיל ולא נעליים. זכרתי שהיה גוי אחד – זה שהבן שלו רצח את האחים שלי – שאצלו יש לנו רכוש גדול. פניתי אליו, והוא נתן לי קצת כסף. היה פולני נוסף, ששמו היה פטרובסקי, שגם אצלו המשפחה שלי השאירה רכוש, פניתי גם אליו, אבל הוא אמר שהכול הלך לאיבוד ולא נשאר כלום. לא ויתרתי. בתה של הניה טורצ'יניוק, פנינה, עבדה במשרד עורכי דין, ובעצתה הגשתי תביעה נגד אותו פולני. בית המשפט קבע שהוא צריך לשלם לי, אבל הוא סירב.

 

בינתיים היהודים והפולנים התחילו להתרכז ברכבות כדי לצאת לפולין, וראיתי שהפולני הזה, פטרובסקי, עומד גם הוא לצאת עם משפחתו לפולין. החלטתי שאני חייבת לדרוש את הכסף לפני שאני יוצאת. הלכתי לנ.ק.ו.ד וסיפרתי להם את הסיפור. הם נתנו לי מסמך רשמי להגיש לו – שבו נאמר שאו שהוא משלם לי או שהוא לא נוסע.

 

לא הייתה לפולני ברירה, אלא לבוא לנ.ק.ו.ד ולנסות לדבר איתי. בסופו של דבר הורדתי לו 50 אחוז מהסכום, והוא שילם לי. כמה יהודים אמרו לי שאני עושה שגיאה גדולה ושבאזור שאליו שנינו נוסעים, הוא ירגיש חופשי ויהרוג אותי. אמרתי שמקסימום הוא יהרוג אותי, אבל בינתיים יהיה לי ממה לחיות".

 

אני עוזבת את פולין

"יצאנו לדרך, ופתאום פגשתי את בן הדוד שלי, שעד אז לא ידעתי שהוא נשאר בחיים, והשמחה הייתה רבה. הוא סיפר לי שהוא נמצא בקרקוב, בהכשרה, בקיבוץ, והציע לי להצטרף אליו. כך הגעתי לקרקוב, שם היה קיבוץ לכל דבר, והחברים התקיימו מייצור מברשות. התקבלתי לקבוצה שמטרתה היתה לעלות לארץ ישראל. זו הייתה קבוצה של בנים ובנות. גרנו בבית אחד והתקיימנו עד לעלייה לארץ.

 

ערב אחד הגיע לשם בחור, שליח מארץ ישראל, מרדכי אורן, ואמר שאנחנו בדרך לעלייה. נשבענו על התנ"ך וידענו שאנו עומדים בפני דבר גדול. הרגשתי שאני מגשימה את משאלתו של אבא שלי - לעלות לארץ ישראל.

 

הגענו למקום שבו הייתה רכבת מלאה ביהודים, עם צוות תורכי. מאחר שהיינו כאילו בדרך לתורכיה, לימדו אותנו לומר את שמותינו בתורכית, אבל בשלב מסוים הרוסים הבינו שאנחנו לא נוסעים לתורכיה, ועצרו את הרכבת.

 

נשארנו ברכבת כמה ימים. באותם ימים התארגנו לקבוצות והחלטנו שאם מישהו מהבריגדה יורד למטה עם עיתון וכאילו קורא, סימן ששניים מאיתנו יכולים לרדת ולהצטרף אליו. לאט לאט התרוקנה הרכבת, והחבר'ה עברו לרכבת שנוסעת הפוך, לכיוון פראג. כל ערב ספרו אותנו, וכל פעם בלבלנו להם את הספירה, כי היינו פחות ופחות אנשים.

 

כעבור זמן מה הרכבת כמעט התרוקנה, וגם אני ירדתי ממנה. בשלב מסוים העבירו את כולנו למבנה מפואר, שהיה ארמון בעבר, ושם היו לנו חיים נפלאים. היינו שם זמן קצר, ולבסוף הרוסים החליטו לשחרר אותנו ואפשרו לנו לנסוע לצ'כיה. בחורים של הבריגדה באו ואספו אותנו, ונסענו כשבועיים ברכבת עד צ'כיה.

 

הגענו לפראג, למרכז הבריגדה, שם גם קיבלנו אוכל שהצ'כים תרמו לפליטים. כאן, בפראג, הבנתי לראשונה שבמהלך המלחמה אנשים עברו דברים איומים, שונים ממה שאני עברתי. ביום שהגענו, הציעו לנו במרכז הבריגדה להתקלח – ואמרו שאנחנו יכולים לבחור בין בריכה ומקלחת. הבנות שהיו במחנה השמדה פרצו בצרחות, וממש נכנסו להיסטריה. אז נודע לי שעבורן מקלחת משמעותה רצח.

 

בפראג דאגו לנו הקצינים הישראלים מהבריגדה. העבירו אותנו למחנה של צריפים, וחיינו שם חיי קיבוץ. העלייה לארץ התעכבה, ונשארנו בקיבוץ הזה עד תחילת החורף של 1946. היה מאוד קר, כולם השתעלו והמים קפאו בצינורות, אז העבירו אותנו למנזר - מקום מאוד יפה, שאומרים שהיטלר נפש בו. היינו שם כמה מאות נערים ובכל קומה גרה קבוצה אחרת. 

 

כדי שלא נתבטל, כיבסנו את הבגדים, הבחורים קיפלו כביסה. היה אוכל טוב. פינקו אותנו מאוד. היינו צריכים לעשות פרקט לרצפה והייתה תחרות מי עושה פרקט יותר טוב.

 

משם התחלנו לעלות לארץ בקבוצות קטנות. אני הייתי בקבוצה השנייה או השלישית. יצאנו לכיוון גרמניה, שם אימנו אותנו להתגונן למקרה שהבריטים יתפסו אותנו.

 

מגרמניה נסענו לצרפת באוטובוסים, שארגן עבורנו ארגון הבריחה. בצרפת היינו מפוזרים, והקשר בין הקבוצות נעשה על ידי המדריכים. יום אחד המדריכים באו והודיעו לנו שהלילה אנחנו עולים על אונייה".

 

העלייה לארץ ישראל

"ההפלגה לארץ ישראל הייתה קשה. השנה הייתה 1946, ואני הייתי נערה ערירית בת 15-16. עליתי על האונייה, היה לילה, ולא ידעתי איפה אני. התחלתי להקיא והרוח העיפה אותי מצד לצד.

 

באונייה היו 800 איש, שכבנו על הצד, וכל אחד התאים את עצמו לשכיבה. כשהתקרבנו לחופי הארץ, גילתה אותנו אונייה בריטית, התקרבה אלינו, וניווטה אותנו לנמל חיפה.

 

לאונייה הבריטית העבירו אותנו בכוח. אף אחד לא רצה לעבור, וזרקנו על הבריטים את האוכל שנתנו לנו. אני לא הרגשתי טוב, והעבירו אותי לחדר חולים. בסופו של דבר הוציאו אותנו מהאונייה באוטובוסים, אבל לפני שעברנו לאוטובוסים ריססו אותנו בדידיטי. היה לי שעון על היד, ואחד החיילים הבריטים לקח לי אותו. זה היה הדבר הכי יקר לי בחיים, המזכרת היחידה מהבית, וגם זה לא נשאר.

 

לקחו אותנו לקפריסין, שם הכול היה מאורגן בצורה של מחנות-מחנות. בהתחלה הכניסו אותנו לצריף ואחר כך נתנו לנו אוהלים. אני זוכרת את הלילה הראשון - היה גשם חזק, האוהלים נסחפו, ואנחנו שכבנו בגשם".

 

מקפריסין לעתלית ולפלמ"ח

"בקפריסין היינו קבוצה מאורגנת. נשארנו במסגרת של הקיבוץ והיינו במקום אחד, בשני אוהלים. קיבלנו מוצרים והכנו אוכל לבד, אני נבחרתי לוועד הקבוצה שלנו. החלטנו לשבות רעב, כדי ליצור לחץ על הבריטים שיעלו אותנו לארץ, ואני התעלפתי.

 

בכל אוהל היו כ-12 נערים, והפעילות היומיומית שלנו הייתה מגוונת. מאחר שידעתי עברית מהבית, נבחרתי ללמד עברית את החבר'ה שלנו. חוץ מזה, שיחקנו כדורגל, ובשלב מסוים, כאשר קיבלנו מכונת תפירה, הורדנו מהאוהל שתי שכבות של בדים, כחול ולבן, והכנו מהם בגדים. תפרנו חזיות, מכנסיים קצרים.

 

כשקיבלנו את הסרטיפיקטים לעלייה לישראל, העלו אותנו על אונייה בריטית והורידו אותנו בעתלית. גרנו שם חודש, בצריפים, ואחרי חודש העבירו אותנו למחנה בקריית שמואל, שבו כבר היינו יותר חופשיים. מקריית שמואל יצרתי קשר עם בת דודה שלי מקיבוץ אלונים. היא באה לבקר והביאה לי אוכל ובגדים.

 

את הקבוצה שלנו ייעדו ללכת לחברת נוער בשריד, ושם גם נשארנו עד פרוץ מלחמת השחרור. רצינו מאוד להגיע לפלמ"ח, אבל היינו צעירים מדי, אז ביום של הראיונות ברחנו לקיבוץ דן עם המדריך. אחרי כמה ימים הגיע מישהו מהפלמ"ח כדי לקחת את המגויסים, ולקח גם אותנו. גויסנו לחטיבת הנגב, לגדוד 8. הייתי רק בת 16 ומגויסת.

 

תקופת הפלמ"ח הייתה מאוד קשה. הפרידו בין הבנים והבנות. הבנות נשארו בבסיס והבנים יצאו בלילה לפעולות, וכל הזמן הגיעו ידיעות על הרבה הרוגים.

 

כאשר הגרעין שלנו שוחרר מהצבא, חזרנו לקיבוץ שריד, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד קבוצות. המטרה היתה לעלות להתיישבות, ולכן עברנו לדליה, ומשם עלינו להתיישבות לקיבוץ נחשונים.

 

בנחשונים גרנו בחדר אחד - חדר משפחה - ולא היה מספיק מקום, אז גרנו אצל זוג. מהר מאוד יצאתי לבית ספר לאחיות. על חשבון התנועה. וקיבלתי 10 ל"י לחודש".

 

המשפחה שלי בארץ:

בעלי - אלי קינן ז"ל

בתי - עינת טכנאי, נשואה לעמרם טחנאי, וגרה בקיבוץ מעברות. יש להם 3 ילדים: אורן, הדס ויערה

בני - אבשלום קינן, נשוי לרוית, מתגורר בכפר ורדים, ויש לו שני בנים: מעין ונווה

בתי - תלמה קינן, נשואה לנסים וגרה במודיעין.יש להם שני בנים: יונתן וליאור.

  

* לראיון של שולה מושקט

 

הדפס
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: