אייזיק פליישר: "אני אחד משני הילדים ששרדו ממחנה המוות ברוקין"

אייזיק פליישר

אייזיק פליישר נולד ברוז'ישץ' למשפחה בת 11 ילדים. אייזיק חי בגטו עד לחיסולו, ונותר היחידי מכל משפחתו הגדולה. אימו ציוותה עליו לשרוד ולהקים משפחה, ודבריה הם שנתנו לו את הכוח להילחם על חייו כילד קטן ובודד בעולם חסר רחמים

 

משפחה גדולה, בית חם

"נולדתי בשנת 1931 בעיירה רוז'ישץ' במחוז ווהלין. לאבי קראו פרידל בן משה ופייגה ולאמי גולדה בת ניסן ואטל. הורים נהדרים. אני מקווה שאני כמוהם. היינו  11 ילדים בבית, שמונה בנים ושלוש בנות. רק אני נשארתי בחיים. שמות אחי ואחיותי היו: יצחק, ישראל, אברהם, שמריה, ריבה, אולי, וולף פייגלה, ברנדיל וארה'לה (אהרון). אני הייתי השביעי במשפחה.

 

אבי לא היה מיליונר. במזרח אירופה לא היו מליונרים, אבל הוא היה אדם אמיד. היה סוחר בקר ותבואה. היו לו הרבה שדות שעבדו בשבילו, משקים, ושם היה מגדל בקר ותבואה, משווק ומוכר אותם. היה אבא נהדר. אבי היה תלמיד חכם, גדול בתורה. כל ימיו למד תורה, כשרק היה מתפנה מהמסחר בתבואה ובקר, כי לפרנס 11 ילדים לא היה קל. הורי גידלו אותנו באהבה ובמסירות נפלאה ולא החסירו מאיתנו כלום.

 

גרנו בבית גדול ויפה שקנה אבי מנסיך גרמני, שהיגר לגרמניה. היה לנו גן של עשרה דונם, שבו גדלו עצי פרי מכל המינים וגם ירקות. היו לנו 12 עצי דובדבנים, כשהם היו בפריחה – זה היה כמו אש. היו לנו שני דונם תות שדה, אבל לא תות שדה שגדל למטה אלא תות שדה שגדל לגובה שני מטר. בנוסף הייתה לנו פרה חולבת שנתנה חלב יום-יום. היו לנו ארבעה מחסנים בחצר – לתבואה של אבא.

 

הוריו של אייזיק, פרידל וגולדה פליישרכאשר אבא קנה את הבית היה הסכם בין הגרמני לממשלה הפולנית, שכאשר אבא קונה את הבית הם תופסים אותו והופכים אותו לבית הדואר. הם לא ידעו מי זה אבא שלי. הוא היה איש טוב אבל מי שנגע בו – לא יצא נקי. יום אחד הגיע שיירה של כל דואר אלינו לרחוב. הוא אמר: 'אני אל איש ריב, אני אדם דתי. אבל כשפוגעים בי וברכושי אני מוכן להילחם. את הבית הזה לא תיקחו לי. אני שלמתי עליו במיטב כספי'. המשטר אז לא היה פשיסטי. הם ראו שזה לא ילך, והניחו לנו. כעבור חודש אבי לקח את אימי לשבת, לבקר את הוריה בעיר לוצק. אז הם ניצלו את ההזדמנות ותפסו את הבית. הרבה שנים היה בית הדואר אצלנו. זה היה בית ענק. חצי הם תפסו, חצי נשאר לנו.

אמי, שהייתה אחות מיילדת, בימים ההם אישה מיילדת זה לא היה דבר פשוט. עזרה כל ימיה לעניים".

 

רוז'ישץ', עיירה ציורית ושלווה 

"במזרח אירופה לא היו יהודים לא דתיים. בשבת בעיירות כמו שלנו הייתה שבת קודש. לא זז כלום. כולם הלכו לבית הכנסת. חיינו את חיינו בשקט. היטלר מחק הכל. לא אשכח את החגים שלנו. במיוחד את חג פסח. ההכנות לחג החלו עוד באמצע החורף, כשאימי פיטמה אווזים להכנת שומן לפסח. בערב שחיטת האווזים התכנסו כל בני המשפחה למריטת הנוצות. הבית נהפך לבית חרושת.

 

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה רוז'ישץ' הייתה עיירה קטנה וציורית, שמסביב לה יערות ובתווך עובר נהר, והיא מלאה גנים, עצי נוי, פרחים ועצי פרי מכל הסוגים. הרחוב הראשי נקרא רחוב השלושה במאי, והוא תפס את רוב חלקה של העיר ונמשך לכל אורכה, החל מפסי הרכבת מסילת וורשה קיוב. בתי עץ עמדו משני צידי דרך האבנים, שנמשכה על רכס צר ונמוך. הרחוב השתפל לצד מזרח לעבר כרי דשא נרחבים שמאחוריהם נהר הסטיר. מצד מערב נמשך הרחוב לעבר ביצה ופלג קטן שאסף מי מעיינות רבים והזרימם לסטיר.

 

פה ושם במקומות שהרחוב התרחב נבנו גם סמטאות קטנות, למזרח ולמערב (סמטת מכבי אש, סמטת בית הכנסת, סמטת האוליניצס ועוד). במרכז העיר הייתה כיכר השוק (דער מארק), ובאמצעיתה עמד גוש עגול של חנויות, וממולן, מסביב לכיכר, שרשרת חנויות נוספת.

 

רוב התושבים בעיירה היו יהודים. בימים נורמאלים, היחסים בין היהודים והאיכרים הגויים היו טובים מאוד. היו גם גילויי התיידדות. בשום אופן לא יכולנו להעלות על הדעת התפרצות כזאת של שנאה פראית כפי שקרה כאשר הותרה הרצועה על-ידי הנאצים.

 

היו בעיירה כל מיני מפלגות: החלוץ, בית"ר ועוד. אחי הגדול לימד שפות. כולם למדו גם עברית".

 

ילדות קצרה 

"אני הספקתי ללכת ללמוד ארבע כיתות בסך הכל. בהתחלה למדתי אצל רבי, אחר כך הלכתי לחיידר(חדר) ואחר-כך הלכתי ללמוד בבית-ספר 'תרבות'. כשאני למדתי בו, זה היה כבר בזמן השלטון הרוסי, למדתי בו שנתיים מ-1939 עד כניסת הגרמנים ב-1941, אז כבר למדו בו יותר עברית. הוא כבר לא היה אותו בית-ספר ציוני, הוא הפך לבית ספר רוסי, למדו בו תוכניות לימוד של המשטר הרוסי, בשתי שפות: רוסית ואידיש. בין 1939 ל-1941 החיים תחת הרוסים התנהלו פחות או יותר כרגיל.

 

הייתי ילד שובב, מלא חיים, כמו כל אחיי ואחיותיי. בשנת 1941 כשנכנסו הגרמנים לעיירה שלנו, הייתי בן עשר וחצי. הייתי קטן אבל היה לי שכל שזה לא יתואר. שנים אני בוכה למה לא הייתי גדול יותר, הייתי יכול להציל את כל המשפחה שלי. כולם היו 'חיים-מתים', כך הם קראו לעצמם".

 

הגרמנים נכנסים לרוז'ישץ', מסע הרצח מתחיל 

"ב-41 באו הגרמנים. כאשר הם פרצו לעיירה, הם התחילו להרוג יהודים. כמעט באותו השבוע. למעשה ביום שהם נכנסו לעיר שלנו, בבית של אבי ועוד בית אחד חזק, הסתתרו כל יהודי אותו הרחוב. פתאום נכנס נכנסו חיילים גרמנים לבית ההוא, ואנחנו מרחוק שומעים צעקות: 'ראוס יהודן' (החוצה יהודים) ואז שמענו צרורות של יריות. הרגו 11 יהודים באותו בית. סתם. העילה כביכול הייתה הרג חייל גרמני בסביבה. 

 

הם המשיכו לבית שלנו. התחילו אותו הדבר. "ראוס יהודן'. אבי יצא ראשון. תפסו אותו והכריחו אותו לכרוע ברך. הגרמני הוציא אקדח כדי לירות בו ולהרוג אותו. אבל בין כל החיילים הגרמנים היה חייל שהיה בן של גרמני, האנס גוטש, שהיו לו קשרי מסחר עם אבי. הם היו כמו אחים. האנס גוטש היה ראש כפר בשם רוקין, שנמצא לא רחוק מרוז'ישץ'.

 

פעם, מאוחר בלילה, הופיע בביתנו האנס גוטש ואשתו. הוא סבל מאבסס בצווארו. אבי הזעיק רופא שקבע שמצבו מסוכן ודרוש ניתוח להציל את חייו. הרופא ניתח אותו. האנס ואשתו נשארו אצלנו כמה ימים עד שהתאושש. כשחזר האנס לכפרו, עצרה אותו המשטרה הפולנית באשמת רצח אדם אוקראיני. אשתו של האנס חזרה אלינו מבוהלת בעגלה והתחננה בפני אבי שיבוא לעזור. אבי הביא איתו את הרופא, והם העידו שהאנס שהה בביתנו לאחר הניתוח, בזמן שהתבצע הרצח. כך ניצל האנס מתליה. התברר שאח הנרצח העליל את העלילה, והוא בעצמו רצח באחיו כדי לזכות בירושה. לאחר המעשה ערך האנס גוטש בכפר, רוקין, מסיבה גדולה והפליג בשבחיו של אבי. מאוחר יותר כל הכפר הועבר לגרמניה בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

 

כשאיש האס.אס עמד לירות באבי, הבחין אבי בבנו של חברו בין החיילים הגרמנים וצעק לו 'האנס גוטש' (כך גם נקרא הבן) זה אני פריץ' (זה היה כינויו של אבי). האנס התעורר, הוא קפץ בין אבי לרוצח. ולא נתן לגרמנים לירות. הוא הקים את אבי על רגליו ואמר: 'לא יעשו לכם שום דבר', והכניס את כולם הביתה. כעבור שבוע הרגו הגרמנים את החייל הגרמני, האנס גוטש הבן.

 

כעברו חודש בא האנס גוטש האב אלינו לבקר ולשמוע מה קרה לבנו. בא לאבא, התחבק איתו והתנשק איתו. אז נודע לו שהם הרגו את בנו כי הוא קם להגן ולהציל את אבי. האנס גוטש אמר:  'זה שהוא הציל אותך זה טוב. אין לי הרבה חברים כמוך'".

 

מינוי היודנראט  

"הגרמנים המשיכו להרוג פה ושם יהודים. יום אחד הם הודיעו: 'כל בני העיירה היהודים חייבים לבוא לכיכר העיר. מי שלא יבוא, יהרגו אותו בתוך ביתו'. כל היהודים התכנסו בכיכר העיר. הייתה כיכר גדולה.

 

יצא איש אס.אס, רוצח ונתן צעקה: ' אם לא יצא תוך רגע הקומוניסט היהודי שהצית את הגורן (בו חנו הסוסים הגרמנים) נהרוג את כולכם'. אני עמדתי ליד אבא ואמרתי לו בשקט: 'אבא, צריך לברוח'. אני ראיתי שאנחנו משחקים עם המוות. המבוגרים לא הבינו את זה. הוא תפס אותי ביד, ואמר לי: 'שלא תזוז'. אבא היה מלך. הסתכלתי על אבי הגדול והחזק, ואמרתי לעצמי: אוי ואבוי, אבא שלי הגדול פוחד.

 

פתאום שמענו קול של אדם מדבר אידיש קלוקלת ואומר: 'אני הבעל בית של הגורן. זה לא היה יהודי'.

הגרמני הרוצח אומר לו: 'מי אתה, חזיר?'

'אוקראיני' הוא ענה לו.

'איך אתה יודע?' שאל הגרמני.

'ראיתי חייל גרמני שזרק סיגריה לתוך הגורן' ענה האוקראיני.

'אז למה לא עצרת אותו?'

'פחדתי'. הייתי אומר לו, היה יורה בי כדור' הייתה תשובת האוקראיני.

'לך מפה חזיר אוקראיני' צרח איש האס.אס.

 

איש האס.אס קרא לרב העיר ולעוד עשרה יהודים, ביניהם אחי יצחק. הוא היה גבוה אולי שני מטר, הלך עם משקפיים ללא ידיות, שמוצמדות לאף. יפה תואר. הוא קילל את אחי וקרא לו קומוניסט. כך הוא אסף 11 יהודים, ואמר להם: 'אתם 11 יהודים, אתם אחראים על העיר. אתם נקראים – יודנראט'".

 

ההוצאות הראשונות להורג

"אחרי כמה ימים אחד הגרמנים שחזרו לגרמניה לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, החליט לנקום ברופא העיר, כי לדבריו פעם הוא קרא לו באמצע הלילה והוא לא רצה לבוא. הגרמני הוציא אותו מהבית, הפשיט אותו והתחיל להריץ אותו על ההר. למטה, למעלה, למטה, למעלה...בסוף ירה בו, הרג אותו. לאחר מכן, הוא קרא לאחי יצחק, שהיה ביודנראט, וציווה עליו ללכת לקבור את הרופא.

 

לאחר כמה ימים פקדו על היודנראט לאסוף מכל יהודי העיירה פרוות, זהב, שעונים, כל רכוש שיש. כל אחד רצה להציל את נפשו ונתן כל מה שהיה לו. זה היה לפני ההליכה לגטו. ככה הם עשו כל שבוע. אחרי כשלושה שבועות, הם באו ודרשו – אנשים לעבודה. היודנראט אסף כשמונים איש. לקחו אותם.

 

העיר הייתה מתה, חוץ ממשטרה איש לא הסתובב. אני בתור ילד בן עשר אמרתי: 'אני חייב לראות מה נעשה בעיר. לילדים עד גיל 15-16 לא עשו כלום. אז לא הפריעו לילדים ויכולתי להסתובב באופן חופשי. אבל איזה אמא תיתן לילד שלה לצאת? אבל אני אמרתי לאמי: 'אמא, אני חייב לצאת, לראות מה נעשה'.

 

ראיתי שהכניסו את כל השמונים יהודים האלה בחצר של המשטרה. כעבור כחצי שעה הוציאו אותם מהחצר. שמרו עליהם רק ארבעה גויים בלי נשק, עם מקלות בלבד. נאצי אחד הלך על המדרכה עם אקדח שלוף. כך הובילו אותם, בגלל שהיו כל-כך מפוחדים לא העזו לעשות כלום. אני הילד הייתי יכול להרוג אותם.

 

אני הולך איתם והולך, מאה מטר מהם. כשהוציאו אותם מהעיר, נשארתי במקומי. העלו אותם על רכב והסיעו אותם לשדה במרחק 300 מטר מחוץ לעיר. כעבור פחות מחצי שעה בא רכב עם מכונת ירייה ושמעתי את היריות. האוקראינים חפרו בור גדול והיהודים נורו אל תוכו. בתמורה לעבודתם קיבלו האוקראינים את בגדי היהודים הנרצחים. בעיר הודיעו שהאנשים נלקחו לעבודה בעיר אחרת. אף אחד לא יצא לראות מה קרה איתם.

כשסיפרתי למבוגרים מה קרה לאותם יהודים אמרו לי: 'תשתוק'. חשבו שזה בלתי אפשרי".

 

האס.אס נוקם ביודנראט

"ככה המשיכו להוציא את הקישקעס מהיודנראט ומהיהודים. תפקיד אחי ביודנראט היה לעמוד ליד חנות הלחם ולשמור על הסדר כשמחלקים את הלחם במשך חצי שעה כל יום, חצי כיכר לכל משפחה.

 

יום אחד אחי חוזר הביתה מהיודנראט ומספר שאתמול נכנס ליודנראט גרמני, מפקד חיל האוויר, ודרש שיתנו לו שעון זהב. אחד מהיודנראט, איש בשם יענקל'ה קרומכל, יהודי יקר, יהודי טוב, אמר לו, חצי צחוק וחצי ברצינות: 'איך ניתן לך שעון?! אתם בעצמכם נכנסים לבתי היהודים ולוקחים כל מה שאתם רוצים. עכשיו אתה דורש שניתן לך באופן אישי?!' אמר לו הגרמני הנאצי: 'חזיר יהודי, אתה אומר לי דבר כזה? אני עוד אלמד אותך לקח'. הוא טרק את הדלת ויצא. כשאחי יצחק סיפר את הסיפור בבית, הבנתי שאני עומד לאבד את אחי ואת חברי היודנראט.

 

כל אותם ימים הייתי חסר שקט, ישבתי מול חצר המשטרה. ערכתי תצפית. כל המשטרה הכירו אותי, אבל לא היה להם אכפת מילד קטן. אינני יכול להסביר את זה, אבל ידעתי, ראיתי בראש שלי מה עומד לקרות. הגרמני יבוא להורג את יענקל'ה קרומכל, אבל חשבתי גם בלבי שהוא לא יחכה. הוא יהודי חכם. בדיוק ככה היה.

 

כשראיתי שבא רכב אס.אס לעיירה, רצתי הביתה כמו חץ מקשת ואמרתי לאבי ואחי להסתתר. לאחר מכן, רצתי למקום מושבם של היודנראט והגעתי ללא אוויר. הזהרתי את אחי, אמרתי לו שיברח מפני הגרמני שלא קיבל את שעון הזהב שלו. התחננתי בפניו ובפני הרב שיברחו, כי הוא יבוא להרוג אותם. אחי יצחק התרגז עלי, תפס אותי בכוח, נתן לי מכות ושלח אותי הביתה.

 

יצאתי ואז ראיתי את אותו מפקד חיל האוויר עם עוד שני רוצחים, אנשי אס.אס, בא אל היודנראט וביקש את יענקל'ה קרומכל, שהתחבא מאז התקרית ההיא. כשראה המפקד שהוא לא מוצא אותו, תפס את אחי יצחק, את רב העיר ועוד שני יהודים מהיודנראט ולקח את הארבעה לגסטאפו.

 

ואני הולך, הולך ובוכה. חושב איך להציל את אחי הגדול, היקר. מאחורי אני רואה פתאום את אימי. אינני יודע מי סיפר לה שתפסו את איצקל, השמש שלה. תפסתי אותה ברגליים והתחננתי שלא תזוז כדי שלא יקחו גם אותה. הצלחתי לעצור אותה.

 

האוקראינים תפסו עוד מאה יהודים ויחד עם העצורים מהיודנראט לקחו אותם אל מחוץ לעיר, למקום ההריגה. ארבעת אנשי היודנראט, כולל אחי והרב, ועוד אותה קבוצת יהודים נורו למוות.

 

ועדיין איש לא העז להגיד שהורגים יהודים. אמרו שלוקחים אותם לעבודה. לא יאומן. הכחשה עד עומק הלב. אנשים לא העזו לצאת מהבית, חוץ ממני ועוד אולי ילד אחד או שניים. כל מי שיצא מביתו – נחשב למת. היה גם ילד אחד, בן גילי, פולני, שהיה הולך ומלשין על יהודים, אנטק שמו, אני הבטחתי לו שיום אחד אני יהרוג אותו. הוא אמר לי: 'גם אותך יהרגו', ואני אמרתי לו שאותי לא יצליחו להרוג. בהמשך, לאחר שניצלתי תפסתי אותו. היה לי  אקדח, אבל לא יכולתי להרוג אותו".

 

נכנסים לגטו: רצח, רעב, מחלות ומחנק 

"בחורף 1941, יום שישי בבוקר, הגיעו חיילים ואוקראינים, נכנסו באופן פתאומי לתוך הבתים וגרשו את כולם לגטו. לא היה זמן לקחת דבר. על הגשר עמדו אוקראינים חמושים באלות ובמגלבים והכו את היהודים מכות רצח.

 

בגטו היו לנו הרבה בני משפחה. משפחת פליישר הייתה משפחה גדולה. כל חמשת אלפים תושבי רוז'ישץ' נדחסו לתוך הגטו שהוקף בגדר תיל. אני הייתי צריך להיות בכל מקום, וביום שלמחרת הכניסה לגטו עמדתי על הגשר וראיתי איך מפקד הגסטאפו ירה בשני יהודים בראש, אחד מהם שמו שוורץ. והביאו אותם לגטו גוססים, וקברו אותם כך בבית הקברות. אותם שניים החליטו לצאת מהגטו, כדי לחזור לבית כי שכחו שם שק מלח שהיה כמו שק זהב.

 

כעבור שלושה ימים מאז בואנו לגטו, הגיעה קבוצת אוקראינים מרוז'ישץ' וגרמנים מלוצק ודרשו שבעים ושניים בחורים יהודים בריאים. זקן היודנראט ענה: 'אף אחד לא יתנדב ואני לא יכול להשלים עם הפקודה הזאת'. האוקראינים, בהוראת הגרמנים, אספו בערך אלף יהודים זקנים וצעירים. הגרמנים הפרידו קבוצה של גברים בעלי זקן. האוקראינים שפכו עליהם נפט והדליקו אותם. נוצרו לפידים חיים. זה עשה רושם איום על כולם, חוץ מהאוקראינים והגרמנים. הם ירקו וצחקו על הקורבנות האומללים.

 

לאחר מכן בחרו שבעים ושניים בחורים בריאים, בתוכם היה אחי שמריה. שאר היהודים נשלחו לבתיהם בגטו. אותם בחורים נשלחו למחנה עבודה וויניצה לא רחוק מקייב, שם הם בנו מקלט אדיר להיטלר כדי שבבוא הזמן יוכל להיות קרוב לחזית הגבול הרוסי. כל אותם בחורים נעלמו. איש אינו יודע מה עלה בגורלם. אחי לא חזר משם.

 

בגטו סבלנו חרפת רעב. לא הייתה אפשרות לעבוד ולהרוויח. היינו משפחה גדולה ונשארנו ללא מקור מחיה. כשגורשנו לגטו, העבירו הורי את ביתנו למשפחה אוקראינית בתנאי שהם יספקו לנו לחם מדי יום. לאחר שהאוקראינים עברו לגור בבית שלנו, הם גילו שהסתרנו ארגזי עץ ובהם רכוש, מתחת לאדמת המחסנים. הם כעסו מאוד שלא סיפרנו להם, וכעונש הפסיקו לשלוח לנו לחם. יום אחד ברחה אימי מהגטו, תוך סיכון חייה, ובאה לבקש כמה דברים שלנו מהמשפחה האוקראינית. הם גרשו אותה מהבית באכזריות.

 

אני רציתי לחיות, לא חשוב מה יקרה ומה יהיה. הייתי רק בן עשר, פתאום אסור לי ללמוד, אסור לי לצאת מהגטו. לא רציתי להשלים עם הגזירות. רציתי לחיות כמו כל בני האדם האחרים. רציתי להיות ציפור ולעוף מחוץ לגטו, לבקר בבית שלנו ולקטוף דובדבנים, תפוחים, אגסים ושזיפים. בגטו, אנו רעבים עד מוות, ואבי מתייסר שהוא לא יכול להושיע. הכל היה כל-כך נורא. צעקות וצרחות ויריות נשמעו מכל צד. עמדתי ימים שלמים ליד גדר התיל, מביט לצד השני ורוצה לברוח, אבל כל צעד עלול להסתיים במוות".

 

במחנה העבודה של האנס גוטש

"מספר שבועות לאחר שנלקח אחי שמריה, החלו הגרמנים לארגן תוכנית לפיתוח הסביבה בכפר רוקין, כעשרה קילומטר מלוצק. האנס גוטש, חברו של אבי, שבא לבקר, החליט להישאר והתנדב לעמוד בראש המחנה. היו הרבה מחנות כאלה. על פי רוב עמד בראשם אדם אכזרי. האנס גוטש היה מלאך. הוא אמר לאבי שהוא זקוק לאלף בעלי מקצוע במחנה. הביאו פועלים מהעיירה שלנו.

 

אחי שרוליק שהה בכפר ליד לוצק, קניקה, כפר של צ'כים, אנשים טובים ויפי נפש, שם עבד אצל צ'כי, מליק שמו, שאהב אותו מאוד ורצה שיהיה לו כמן בן. מדי פעם היה בא לבקר וחוזר. הוא הצטרף כנגר למחנה העבודה של האנס גוטש. בכל יום ראשון ניתנה לפועלים זכות לבקר בגטו ברוז'ישץ'. אחי שרוליק ניצל את ההזדמנות והביא לנו מצרכי מזון. בזכותו נשארנו בחיים.

 

כעבור חודשים אחדים ניתנה לפועלים אפשרות להביא את בני משפחותיהם למחנה בכפר רוקין. עבדנו בשדה, אני קצצתי מסמרים. האנס גוטש דאג לנו לאכול, שלא יעבידו אותנו יותר מדי. מצבנו השתפר. התגוררנו בכפר עד 22.12.1942".

 

מות אימי, נבואתה וצוואתה

"אמי ניחנה בחוש טלפתי שעבר אלי. יום אחד היא הופיעה במקום העבודה שלי, שמה ידה על ראשי ואמרה: 'אתה תישאר בחיים ואתה תמשיך את המשפחה. בכל מקום שתלך אני אהיה איתך, בתוכך. כשיהיה לך קשה תקרא לי ואני אהיה איתך'.

 

בשער עמד שומר גרמני. היא לקחה אותי למחנה ואמרה: 'אתה יכול לצאת מהמחנה וללכת ליער', עמד שם שומר גרמני אבל הוא לא ראה. אינני יודע מה היא עשתה לו. כנראה היפנטה אותו. 'מה אעשה ביער?' שאלתי 'יש לנו ביער שתי בנות דודות, אבל יכול להיות שיהיה לך שם כל-כך שתחזור לכאן, אבל אני כבר לא אהיה פה'.

 

ביער היו הרבה יהודים וחלקם הכירו אותי. שתי בנות דודותי דאגו לי ונתנו לי אוכל. נשארתי ביער כמה חודשים. כשהאוקראינים גילו שיהודים מתחבאים ביער הם הכינו מארב וירו בכל מי שיצא לחפש אוכל. אוקראינית שגרה בסמוך ונתנה אוכל הייתה מלשינה לשוטרים האוקראינים והיהודים שיצאו אליה, לא חזרו. גם אני הייתי אצלה פעם, אבל בחושים של שועל הבנתי למה אנשים לא חזרו ממנה. ניצלתי ממנה כי הבטחתי לה להביא את כל משפחתי. חזרתי למחבוא ביער ואמרתי לכל מי שנשאר שם: 'תברחו מכאן. זה המוות של כולם'.

 

חזרתי למחנה הריכוז. אימי ואחותי רבקה כבר לא היו שם. הן נורו יחד עם עוד 150 יהודים באקציה שכללה גם את הכפר רוקין".

 

צופה ברצח נשים וילדים בבורות ההריגה

"יום אחד ראיתי שהגרמנים מביאים חמישים ילדים קטנים מרוז'ישץ', אמרו שמביאים אותם לעבודה. שכנעתי חבר שלי, יוסל (יוסי לובר) ללכת לאחי שרוליק ולהגיד שהלכתי איתם  לבורות ההריגה. רציתי לראות מה עושים להם.

 

הביאו אותנו לשדה ליד לוצק. ראיתי גדרות, המוני נשים ערומות, שקצרו אותם כמו בחרמש. אותנו, הילדים, הכניסו לצריף. הגרמנים צעקו: ' להתפשט, לזרוק בגדים החוצה. לשכב על הרצפה'. הרמתי ראש, ראיתי חלון פתוח. קפצתי ממנו לבור של נעלים ובגדים. התכסיתי בבגדים ונעליים. ואז שמעתי יריות. שכבתי עד שירד החושך. לקחתי כמה נעלים ובגדים והתחלתי לצעוד לכיוון המחנה. כשחזרתי סיפרתי ליוסי שהרגו את כולם. הוא בכה. אמרתי לו: 'צריך להלחם על החיים'".

 

הגרמנים רוצחים את שני אחיי ואת שתי אחיותיי

"במחנה רוקין השאירו הגרמנים את הפועלים וכמה נשים. נשארו גם כמה מבוגרי שהצליחו להתחבא. ממשפחתנו נשארנו אבא ושבעה אחים: אני, שרוליק, אולי, וולף, פייגלה, ברנדיל וארה'לה.

 

בשלב מסוים גרתי אצל משפחה אוקראינית, שהתנהגו אלי בחיבה. שרוליק אחי היה מביא להם בגדים ולוקח אותי מדי פעם לבקר את משפחתי.

 

לפני כל אקציה היו מודיעים למפקד המחנה האנס גוטש, והוא היה עוזב כי סרב להשתתף ברצח. באחת האקציות תפסו ארבעים יהודים ובהם ילדים. תפסו גם אותי ואת משפחתי: אולי, פייגלה, וולף, ברנד'לה, ארה'לה ואת אבי. נעלו את כולם בחדר בבית בו גרנו במחנה הריכוז.

 

היה לילה. הגרמנים השאירו שני שוטרים לשמור עלינו והלכו לבלות. הרחתי את ריח המוות, אמרתי לאח שרוליק:  'משם חי לא חוזרים'. הוא בכה. פתאום נכנסה בי רוח חיים. קמתי וברחתי מחדר לחדר. החייל ניסה לתפוס אותי ולא הצליח. התחבאתי בשיחים בחושך. בחוץ היה קר ולא היו לי נעליים. רציתי להיכנס פנימה. שרוליק עשה לי סימן לברוח. בכל זאת נכנסתי חטפתי מעיל פרווה וישבתי מכורבל בין השיחים עד הבוקר.

 

אחי הקטן ארהלה, בן ארבע, השתחל מתחת למזרון. כשהגרמנים הוציאו את כולם הוא נשאר שם. אבי חזר לאחר כמה שעות, הצליח לברוח מהשוטרים. אבל הגרמנים לקחו ארבעים יהודים, ובהם שני אחי הקטנים ושתי אחיותי הקטנות, ללוצק וירו בהם. נשארנו אני, ארה'לה, שרוליק ואבי.

 

יום אחד יצאתי עם חבר שלי זכריה. ראינו מרחוק שני שוטרים אוקראינים. צעקתי לו לברוח לתבואה. הם התחילו לירות עלינו. זכריה נפגע ונהרג. אני המשכתי לרוץ עד שהגעתי לנהר. קפצתי למים וחציתי אותו. רצתי להתחבא אצל האוקראיני שהייתי אצלו בעבר ועבדתי אצלו כרועה צאן. שרוליק אחי בא לקחת אותי חזרה".

 

האקציה האחרונה, נשאר לבד בעולם

"בדצמבר 1942 הודיעו להאנס גוטש שהולכים לחסל את כל המחנה. באותו לילה של לפני האקציה האחרונה, שמרנו על החלון, כל אחד חצי שעה, לראות מתי תבוא המשטרה. החלטנו שכשיבואו נתחיל לרוץ. אחי שרוליק ראה אותם, 32 רוצחים, באים. הוא העיר את כולם חוץ מארהל'ה.

 

שרוליק רץ ראשון, אחריו אבי, אחר כך. אחי הקטן ארהלה שיסלח לי – לא העירו אותו. התחלנו לרוץ כולם. פתאום ראו אותנו, התחילו לירות עלינו. אבא קיבל כדור בצוואר. הוא נפל ואני נפלתי עליו. נגעתי בו, מרחתי את כולי בדם ועשיתי את עצמי גם מת.

 

שמעתי שהם אמרו: 'הם מתים' והמשיכו. הם רדפו אחרי אחי שרוליק. אבי עוד הספיק לצעוק לו: 'שרוליק תברח'. אבל הם השיגו אותו וירו בו. אז שמעתי צעקות מכיוון בית הנשים והילדים. הבנתי שאת אחי ארה'לה אני לא יכול להציל.

 

הייתי מוקף. התחלתי לזחול חזרה לכיוון הבית ממנו ברחתי, שהיה ליד רפת של גויה. שמעתי קולות והבנתי שמישהו כבר מסתתר שם. הבנתי שאסור לי להיכנס לשם.. 'מה אני עושה? אם אני מתרומם אני מת'. חיכיתי שהגויה תחזור מהרפת לבית והסתתרתי מאחורי הר זבל שהיה שם. חפרתי בו מחילה, בקושי נכנסתי כולי. בחוץ התחיל לעלות האור וראיתי ערימת עשבי תפוחי אדמה, זחלתי מהר הבאתי את ערימת העשבים אלי וכיסיתי את עצמי.  אני שוכב שם מתחת. הכל אני רואה ושומע. פתאום שמעתי שהגויה צועקת: 'בואו מהר, מסתתרים אצלי ברפת יהודים'. הרגו אותם ואני ניצלתי. בינתיים באו תרנגולות, תרנגול אחד בא אלי, גירשתי אותו.

 

שמעתי את המפקד הגרמני מבקש מהגויה שולחן וכסא. הוא ישב מהצד השני של ערימת הזבל ואני כמעט לרגליו. ישבתי שם מבוקר עד לילה וראיתי הכל. איך אוספים את כולם ויורים בהם. גם באחי הקטן ארהל'ה ובחברי יוסי לובר. לפני שירד המפקד הגרמני מראש ערמת הזבל הוא אמר שאפשר לשדוד את רכוש היהודים והאוקראינים רצו לבתי היהודים".

 

ילד קטן מתחנן למחסה

"לא היה לי לאן ללכת חוץ מהאוקראיני שכבר העניק לי מחסה, היה את הצ'כי, מליק, שאחי שרוליק גר ועבד אצלו. בלילה של לפני האקציה האחרונה הסביר לי אחי שרוליק איך להגיע אליו.

 

כשיצאתי מהבור הזה הייתי כמו משוגע. רצתי דרך השדות לאוקראיני שעבדתי אצלו כרועה צאן. כשראה אותי, גרש אותי. זרק אותי החוצה וסגר את הדלת. דפקתי על הדלת אבל הוא לא פתח. כנראה לא היה לו אומץ להרוג אותי.

 

הסתובבתי והלכתי. מהמראות הנוראיים של אותו יום, מההלם, נהייתי עיוור. לא ראיתי כלום. אז החלטתי: למות אפשר תמיד, אני אזחל עד לרפת. הסתתרתי בתוך הקש. נרדמתי.  ידעתי שישי לו שלושה בנים שוטרים שיכולים להרוג אותי. בבוקר גיליתי שחזרה לי הראיה. שכבתי שם עד שעות אחר הצהריים, אז קפצתי משם ויצאתי לכביש הראשי. להצלה האחרונה שלי. לצ'כי. בדרך, בערב, עברו שוטרים וצעקו אלי: 'הי ילד לאן אתה הולך?' ואני עונה להם בטבעיות: 'הביתה'. הם לא הבחינו שאני ילד יהודי".

 

בביתו של הצ'כי

"הלכתי והלכתי עד שהגעתי לבית הצ'כי. דפקתי בחלון. הוא פתח את החלון ושאל: 'מי זה?' עניתי: 'האח הקטן של שרוליק'. הוא קפץ, יצא החוצה, החביא אותי בגורן ושאל: 'איפה שרוליק?' סיפרתי לו. למחרת לקח הצ'כי את הסוסים והעגלה ויצא למחנה הזה, לחפש את שרוליק. הוא חזר בלי להגיד לי מילה. לא נשארה נפש חיה. הלכו כולם.

 

זה היה דצמבר. היה כפור נורא. שכבתי בגורן בלי בגדים וקפאתי. הצ'כי מצא אותי קפוא לגמרי. הוא התחיל לשפשף אותי, את הידיים והרגליים עם שומן, שעה שלמה, החזיר לי את זרימת הדם אחרת הייתי גמור. מהקיפאון הזה הלכה לי ריאה אחת ומהשניה נשארו עשרים אחוז. אני חי כמעט בלי ריאות.

 

הייתי אצלו שישה שבועות וכאשר נרפאו אברי ויכולתי ללכת, הוא אמר שהוא פוחד להחזיק אותי ואמר שאני צריך ללכת. בצריף של צ'כי אחר התחבאתי ארבעה חודשים מבלי שידע. כשגילה אותי עברתי לרפת של צ'כי שלישי.

 

זה היה כבר קיץ 1943, הרבה יותר טוב מהחורף הנורא שעבר. בלילות קטפתי פירות ולפעמים הלכתי לצ'כי ידידותי שריחם עלי ונתן לי קצת אוכל. במהלך הקיץ התמקדו הגרמנים בחיפוש אחרי אוקראינים משתפי פעולה ופחות בחיפוש אחר יהודים בודדים.

 

בחורף הבא שרדתי מאוכל שמצאתי בדירי החזירים בכפר הצ'כי, תפוחי אדמה וירקות מבושלים. האוכל לא היה הבעיה העיקרית, יותר קשה היה למצוא מחבוא ולהישאר בחיים. בכפר של הצ'כים הסתתרו בערך חמישים יהודים ואף אחד לא ידע על השני. כשאוקראינים חיפשו אותנו אני התחבאתי עמוק בתוך התבן. לילה אחד הלכתי למליק, הצ'כי שחימם אותי והציל את חיי, הוא ידע שהגרמנים מתכוונים לבוא באותו שבוע לחפש יהודים ויעץ לי לעזוב את הכפר לשבוע. הגרמנים באמת הגבירו את המאמץ למצוא יהודים לפני נסיגתם. אני המשכתי להתחבא, קפוא ורעב מתחת לקש".

 

בורח מהכפר של הצ'כים, כמעט ונופל בידי הרוצחים

"בוקר אחד נפתחת הדלת ומהזווית ראיתי אוקראיני שהכיר אותי ואני הכרתי אותו. הוא צעק: 'מה אתה עושה פה ילד?' אמרתי לו: 'מליק שלח אותי להביא עצים לתנור'. הוא ראה שאני ילד יהודי וצעק לבעלת הבית: 'את מסתירה ילד יהודי'. היא נכנסה לתוך הגורן וקראה: 'ישו מריה, תברח אחרת יהרגו אותי ואת בעלי'. בלית ברירה יצאתי באמצע היום ורצתי בכפר של הצ'כים, כולם רואים אותי ושותקים. רצתי לשדות. אני רץ ורץ ורץ. דרך כפרים שרופים.

 

חזרתי לאוקראיני שזרק אותי. הוא ראה אותי כאילו ראה את השטן. גרש אותי אבל לא היה לו אומץ להרוג אותי. פתאום יצאה אישה אוקראינית זקנה, תנה לי כיכר לחם ואמרה: 'תברח מכאן, שלושת בניו הגדולים הם שוטרים והם יכולים להרוג אותך או למסור אותך לגרמנים. תברח ליער, שם יש עוד יהודים'. לא ידעתי לאן ללכת.

 

לקחתי את הלחם וחזרתי לכפר של הצ'כים. בלילה, היה ליל ירח מלא, ראיתי שני שוטרים אוקראינים רודפים אחרי יהודי. היהודי הזה נפל לתוך חצר של צ'כים. כלב גדול שעמד בכניסה לא נתן להם להיכנס. ואז הם ראו אותי.

 

אני לא ידע מה קרה לי. רגלי לא נשאו אותי. במקום לברוח התיישבתי תחת שיח מתחת לחלון של בית. בעל הבית פתח את החלון, ראה אותי וסגר את החלון. השוטרים ניגשו אלי. שאלו: 'מי אתה?' אמרתי שם של גוי. שאלו: 'מה אתה עושה פה?' 'נח'. נתנו לי מכה ולקחו אותי לבית מאיפה שבאותו יום ברחתי. הם הציעו לי ללכת לבית בו היה ילדי יהודי, כך אמרו. אני הבנתי את שפתם והבנתי שהם בתפקיד, באו לתפוס יהודים. שמעתי שאחד שואל את השני: 'מה לעשות איתו?' והשני עונה: 'תירה בו'. הוא עמד להוציא את האקדח מהארנק שלו.

 

פתאום שמעתי את אימי אומרת לי: 'תברח! חייך יקרים, תברח!' קפצתי מעל הכביש. הוא ירה, אבל לא פגע בי. רצתי לחצר של צ'כי שלא הכרתי. ראיתי את בעל הבית מוציא זבל. הוא ראה אותי בורח, עצר את שני השוטרים האלה, הטעה אותם ואמר להם שרצתי לכיוון ההוא כאשר אני רצתי לכיוון ההפוך. הוא הציל את חיי.

 

אחרי שהם הלכו, התרחקתי שלושה בתים ממנו התחבאתי עמוק בתוך הגורן. האיכר הצ'כי שהציל את חיי, חיפש אותי ומצא אותי. הוא אמר לי לא לפחד, ששלח אותם לכיוון ההפוך. סיפר לי שהמקום בו אני מתחבא שייך לדוד שלו. בבוקר שמעתי המולה ורעש. התברר שהדוד הזה הזמין פועלים לדוש את התבואה. הם הפעילו את הקומביין והתחילו להוריד ממני חבילות. היו שם גם אוקראינים שבאו לעזור בעבודה. כנראה האדם שהציל אותי בלילה, נודע לו על העבודות, ובשעות הצהריים נפסקה העבודה. לא המשיכו לעבוד באותו יום. הכל משמים, מידי אמי.

 

באותו יום שכבתי עד הערב. חזרתי לצ'כי שלי. בלילה אני נכנס לגורן, נכנסתי עם הראש שלי לתוך בטן. הרגשתי שמישהו רוצה לתפוס אותי. להרוג אותי. באינסטינקט קפצתי ורצתי לחצר. הרגשתי שאני הולך למות. מרוב שהייתי מבולבל עליתי למעלה ונפלתי. כנראה בעל הבית שמע את הרעש, הבין שחזרתי. התברר שיהודי אחר הסתתר שם עם עוד שניים ממשפחתו. אותו יהודי היה מוכן להרוג אותי כדי שלא אפריע לו במחבוא ואסכן את מקומו".

 

"הרגשתי שאני הילד היהודי היחידי שנשאר בעולם"

"הבנתי שאצל הצ'כי אני לא יכול להישאר. הלכתי ליער. הגעתי ליער לפנות בוקר. ראיתי הרבה בורות שנחפרו על-ידי יהודים כדי להסתתר בהם. היהודים נהרגו, והבורות נשארו. לא נשארו יהודים ביער בכלל, ואיש לא חיפש אותם שם. בתוך הבורות היו חפצים ובגדים.

 

הסתובבתי כל היום. ואז ניגשתי לעץ לעשות פיפי. פתאום נפלתי עד לשורש. נפלתי לתוך בור-בקתה שבנה יהודי צמוד לעץ, מתחת לשורש. אני מרים את הראש ורואה חור קטן, סגרתי אותו טוב טוב. נשארתי שם. הייתה לי בעיה של אוכל. לאן שלא אלך – יהרגו אותי.

 

הייתי יוצא כל כמה זמן, נכנס לחצרות, התיידדתי עם הכלבים ומצאתי איפה יש חזירים וברווזים, שם יש תפוחי אדמה וירקות מבושלים, לחם יבש. הייתי לוקח שקית וחוזר אל הבור הזה. שוכב בפנים. הרגשתי שאני הילד היהודי היחידי שנשאר בעולם. כל היום שכבתי בבור וכל רגע נדמה לי כנצח. רציתי לבכות אבל פחדתי שמישהו ישמע אותי. דמיינתי את אמי אומרת לי לא להיכנע. שם שכבתי כ-18 חודשים".

 

הרוסים באים

"1944. יצאתי לחפש אוכל. בחוץ שרר קור עז ושמעתי יריות של תותחים. פחדתי לצאת מהבור אבל הרעב לא נתן לי מנוח. בלילה יצאתי מהבור ומצאתי כיכר לחם קפוא בחוות אווזי הכפר. חזרתי לבור ושכבתי 21 יום, במהלכם התקיימתי מאותה כיכר לחם. כשנגמר לי האוכל הייתי צריך שוב לצאת לחפש אוכל. היה קר מאוד, קפאתי ובקושי הצלחתי לחזור לבור. הגעתי עד לבור ונפלתי חצי בפנים וחצי בחוץ. לא יכולתי לזוז. שכבתי קפוא.

 

פתאום שמעתי קולות של עגלות, רוסים. צעקתי ברוסית ובאידיש. הם קראו לי. היה שם רופא יהודי. התחלתי לבכות ולצעוק. לא יכולתי ללכת. הייתי קפוא. בין החיילים הרוסים היה רופא יהודי. הם לקחו אותי לעיר רובנה והכניסו אותי לבית הראשון שנקרה בדרכם. זה היה בית של פולנים. החיילים הרוסים אמרו למשפחה הפולנית: 'זה ילד יהודי. אם הוא ימות, אתם תמותו'. הרופא היהודי נתן לי זריקה, ואז התחלתי לבכות. הבנתי שאני יכול לבכות בקול. לא יכולתי להפסיק. לא יכלו להרגיע אותי. שבוע ימים בכיתי. רציתי את הורי ואחי.

 

שכבתי חודשיים אצל המשפחה הפולנית הזאת עד שעליתי קצת במשקל והבראתי. נפרדתי מהחיילים ומהרופא היהודי שהצילו את חיי. הם נתנו לי קצת כסף וחזרתי לרוז'ישץ'".

 

בחזרה לרוז'ישץ'

"הגעתי לעיירה שלנו שפעם הייתה שוקקת חיים. נפש חיה לא הייתה בה. חצי מהעיר הרוסה. אין יהודים. איפה כל היהודים האלה?

 

הגעתי לבית שלנו. יצאה ממנו גויה, שגרה שם. היא הייתה בטוחה שכל בני המשפחה נהרגו. כשהאוקראינית ראתה אותי היא קראה: 'מה אתה עוד חי?' היא לא התכוונה להחזיר לי דבר מהרכוש שהחבאנו בארגזים מתחת למחסנים (רכוש שמצאה בזמנו ובגלל שלא ידעה עליו, הפסיקה להביא לנו לחם לגטו, בניגוד להסכם שסיכמה עם אבי).

 

אני נתקפתי היסטריה והתחלתי לבכות. שני גנרלים רוסים, אחד מהם יהודי, עברו במקום ורצו לדעת על מה הצעקות. אמרתי להם: 'היא רוצחת. כמעט רצחה את אמי. היינו 11 ילדים ורק אני נשארתי. עכשיו היא לא רוצה לתת לי להיכנס לבית וכל רכושינו נשאר אצלה". הגויה הכחישה עד שאחד החיילים התחיל להכות אותה ואז היא אמרה שהגרמנים לקחו את כל רכושנו. הגנרלים אמרו שיבואו מחר, והיא תחזיר לי את רכושי. למחרת היא כבר לא הייתה שם.

 

לי יש קול טנור לירי אדיר. הגנרל הרוסי הציע לי לבוא איתם ולשיר להם, להיות מעין משרת שלו. הוא הזמין מהחייט הצבאי ביגוד צבאי מלא בשבילי, כולל מעיל צבאי ומגפיים. הגנרל גם הזמין לי טפסי הרשמה ללימודי פיתוח קול בקונסרבטוריום במוסקבה. אבל אני רציתי להגיע לארץ ישראל. המלחמה נמשכה ויחידתו של הגנרל הייתה חייבת להתקדם עם החזית.

 

עברתי לגור בחדר וחצי בבית שלנו, עם עוד כמה יהודים. כשאני מסתובב בעיר, אני רואה עוד כמה יהודים שצצו ממחבואם. עזרתי לאנשים, ביניהם לאישה יהודיה שנכנסה להריון בזמן שהתחבאה וחברה גויס לצבא. היא הגיעה אלי עם התינוקת. גרנו יחד. היא, התינוקת שלה, אחיה ועוד שבעה יהודים שיצאו מהיער.

 

בתור ילד קטן הייתי סוחר בכל דבר. התחלתי למכור סיגריות, שמרים, חוטי תפירה וזהב. יהודי אחד הפקיד בידי כסף רב כדי שאקנה לו זהב בקייב ואביא לו. התפרנסתי בכבוד.

 

השגתי אקדח מהצבא הרוסי. הם לימדו אותי לפרק אותו ולירות. רציתי את האקדח בשביל להרוג את אנטק, הילד הפולני שהלשין על היהודים. הבאתי אותו אלי אבל לא יכולתי להרוג אותו, כי לא כל אחד יכול להרוג. נתתי לו פליק, ואמרתי לו: 'לך, שאני לא אראה את הפרצוף שלך יותר'".

אייזיק בסוף המלחמה בבוקרשט, 1944-45 

עובר לפולין, ממשיך לבוקרשט

"סוף שנת 1944 - יום אחד הודיעו שהיהודים רשאים לעבור את הגבול לפולניה. נגר בנה לי מזוודה מיוחדת לאחסן את כל הכסף שהרווחתי ממשלוחי הזהב. לקחתי את היהודים שהיו איתי ועלינו לרכבת. הרכבת התמלאה בהמון חיילים. בגבול, חייל רוסי הוציא לי את הכסף מהמזוודה באיומי סכין. אמרתי לעצמי: 'אייזיק יעשה עוד פעם כסף'. גם בפולין רצו להרוג ילדים יהודים.

 

שהיתי בפולין כחודשיים. עסקתי במסחר חוטים והרווחתי הרבה כסף. משם המשכתי לבוקרשט ברומניה. נסעתי לבד ברכבת עם חיילים רוסים. הם שמרו עלי והאכילו אותי, ואני שרתי להם. עברתי דרך הונגריה, צ'כיה, סלובקיה.

 

ברחוב בבוקרשט שמעתי שני יהודים עם זקן משוחחים באידיש. מראה שלא ראיתי שנים. פניתי אליהם וסיפרתי להם שאני ילד יהודי שניצל מהשואה וביקשתי מהם שיעזרו לי להגיע לג'וינט. אח של אמא, וולף (זאב) ברח לפני המלחמה לישראל. הוא היה לי בראש. רציתי להגיע לישראל".

 

במוסד לילדים ניצולי שואה

"משם הביאו אותי למוסד של ילדים ניצולי שואה שהגיעו מפולין. אותם ילדים חיו כל המלחמה בבודפשט אצל גוי אחד שהסתיר אותם כל המלחמה, כגויים. מהמוסד היו מארגנים קבוצות ילדים לעליה לארץ ישראל.

 

אחרי השחרורו הילדים רצו רק דבר אחד – למות. לא היה להם בשביל מה לחיות. אני קיבלתי מאמי חיי נצח.

 

במוסד התחלתי לשיר. הם שמעו אותי והשתגעו. שעשעתי את כל חשובי הג'וינט שבאו לבקר שם. כששמעתי שחבורת ילדים וותיקים מועמדים לעלות לישראל, ביקשתי ללוות את הילדים לאוניה. המדריך הסכים. הגענו לנמל בקוסטנצה. אני ועוד כמה חברים קפצנו לתוך האוניה. היו באוניה 1,100 יהודים עם תעודות ועוד עשרה ילדים ללא תעודות".

 

מגיע לישראל עם עליית הנוער

"ב-20 באוקטובר 1945 הגענו לחיפה במסגרת עלית נוער. הביאו אותנו למוסד של עליית הנוער בפתח תקווה, שם התחנכתי עד 1949. היינו קבוצה של כ-25 ילדים, סך הכל היו במוסד כמאתיים תלמידים. היו לנו שני מחנכים שאני זוכר טוב: יהושע בכרך ז"ל ויואל שיפתן.

 

הגעתי למוסד הזה כולי עצב וכאב, מחפש את האחים שלי עד עצם היום הזה. דבר ראשון שהתחלתי לעשות: התחלתי לשיר. אני אוהב לשיר, זה מרגיע אותי. הדבר היחידי בעולם שמרגיע אותי. כל היום שרתי. התלמידים במוסד, ובעיקר הבנות, ביקשו כל הזמן שאבוא לשיר להם. יום אחד שאל אותי יהושע למה אני שר כל היום. אמרתי לו: 'אחרת אני לא יכול לחיות' וסיפרתי לו מה עבר עלי. הוא בכה, אני בכיתי.

 

יהושע לימד אותנו על גדולי עולם, פתח בפני אופקים. החיים נמשכו והציווי של אמי להקים משפחה החזיק אותי".

 

בונה חיים חדשים בישראל

"מהצבא שחררו אותי. ב- 1949 גרתי עם עוד עשרה אנשים בצריף עלוב בבני-ברק. עבדתי בחקלאות ובעוד עבודות. עבדתי קשה ולא היה לי כוח. יום אחד שלחו אותי מלשכת העבודה לסולל בונה בגבעתיים.

 

ביום הראשון של העבודה, עמדתי לצאת ולנסוע לשם על האופניים שהיו לי. באתי לקחת את הכובע בארט שלי, כי הייתי דתי, אבל הוא נעלם. הערתי את כל העשרה שגרו איתי בצריף, הפכנו את הבית אבל לא מצאנו את הכובע. אמרתי: 'אלוהים חזקני אך הפעם', נסעתי בלי כובע על האופניים. רציתי להיות ראשון בעבודה.

 

הגעתי לסולל בונה, מפעל שהיה על שטח של מאה דונם, מחסנים, שש מאות עובדים, נגריות ועוד. אני באתי לעבוד במחסן. כשנכנסתי מישהו צעק לי: 'אדוני שב'. הרגשתי שאמא שלי איתי. מלווה אותי.

 

פתאום נפתח חלון וכל אחד מהעבדים בא וביקש כלים. אמרו לי לרשום את כל הכלים ולהחתים את מי שלקח אותם. באותו יום העמדתי במקום את הבריון של המפעל שלא הסכים לחתום. מנהל המפעל קלט אותי ואמר ששנים הוא מחפש אדם כמוני.

 

מסתבר שאותו אדם שעבד איתי במחסן חשב שהגיע מנהל חדש ולא ילד לעבודה במחסן, כפי שהתכוונו בלשכת העבודה. אני נכנסתי לתפקיד. למחרת ביקשתי בלשכת העבודה שישלחו ילד למחסן. כך הפכתי למנהל המחסן, עם משכורת טובה. הייתי צעיר וקיבלתי כסף בלי סוף. ניהלתי את המחסן של סולל בונה שלושים שנה. במהלך התקופה למדתי הנהלת חשבונות. הייתי שם כמו מלך.

 אייזיק, אשתו סופי ושלושת הבנים: למעלה מימין - פרדי, למטה מימין - יצחק ודורון

את אשתי סופי פגשתי בשנת 1957 אצל דוד שלי, זאב שניידר, אחי אמי שעלה לארץ לפני המלחמה. היא עלתה מבולגריה ב-1949. משפחתה הייתה משפחת פרטיזינים, ויהודי בולגריה שרדו בזכות השלטונות הבולגרים והמלך הבולגרי שהגן עליהם מפני הגרמנים.

 

התחתנתי והקמתי משפחה כמו שאמי צוותה עלי. אחרי החתונה גרתי עם אשתי ברמת גן. נולדה לנו בת ושני בנים. קרה לי אסון. הבת שלי נדרסה בגיל שמונה. לא יכולתי להישאר ברמת גן. עזבנו לשכונת נווה חיים בחדרה. פה  אנחנו חיים כבר שלושים שנה. אחרי האסון נולד לנו בן שלישי".

 

הבנים שלי:

פרדי, נשוי לורדה, חזר בתשובה, גר בנחלים, בוגר ממר"ם, עובד מחשבים. אב לדניאלה בת עשר ואיתן בן שבע.

 

יצחק, נשוי לגילה, מהנדס בנין, גר בחדרה אב להדר בת שנתיים ועופר (ישראל) שרק נולד.

 

דורון, נשוי ללילך, מהנדס בנין בכיר, גר בחדרה, אב לפז בן העשר וזיו בן שמונה.

 

 

 


אייזיק פליישר כתב שירים רבים המתארים את שעבר בתקופה שבה חי כחיה רדופה, בורח מציפורני הנאצים. "הפוגרום השלישי" הוא אחד מהם:

 

הפוגרום השלישי

 

מאת: אייזיק פליישר (יתום בן 13)

 

בעליית הגג שוכב אנוכי,

בליל הקר, וער;

כלום לא אכלתי, לא שתיתי,

אשכב ואהרהר

 

אחיי נורו, אחיותיי אבדו,

כליל הוא גורלי.

אבי נתפס בידי גסטפו,

פוגרום שלישי זה לי.

 

כולם, כולם לקח המוות,

ואותי השאיר ערער –

בעליית הגג אשכבה,

אשכב ואבך פה מר.

 

האם נולדתי מאבן?

האם לא חיבלתני אם?

למה באו לי חיים כאלה?

בזמן כזה שומם?

 

בית עם כל טוב היה לי,

אחים ואור וחום –

היום בעליית הגג אשכבה,

אשכב ואבך פה דם.

 

וי, וי, אחיי, אוי, אחיותיי,

עצמיכם – על אי עפר?

קר פה לשכב, קשה לחיות –

אשכב ואבך פה מר.

 

 

 

הדפס
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: