פניה רוזנבלט (בארנבוים): "אוקראיני הציל אותי ושילם על כך בחייו"

פניה רוזנבלט

פניה רוזנבלט (בארנבוים) הצליחה להימלט מציפורני הנאצים ביום חיסול הגטו בכפר טשטוורטניה, הסמוך לרוז'ישץ'. היא התגוררה בביתם של אוקראינים שונאי יהודים ובביתו של גרמני רצחני תחת זהות של נערה רוסייה, והצליחה להינצל. הוריה ואחותה נרצחו על ידי הנאצים. היא ואחיה מישה שרדו

 

"נולדתי בכפר טשטוורטניה, בשנת 1924. הכפר שלנו היה מרוחק כ-30 ק"מ מהעיירה רוז'ישץ', ובכל שנות ילדותי ריחף השם רוז'ישץ' בחלל ביתנו. הוריי, זליג וטובה בארנבוים, ואחותי דבורה בת ה-10 נרצחו על ידי הנאצים. אחי מישה בן ה-16 ואני ניצלנו.

 

היינו מעט מאוד יהודים בכפר – רק שבע משפחות, אבל היינו קרובים, והקפדנו על חוקי היהדות. אבא היה סוחר, והייתה לו חנות בכפר. היו לו סוס ועגלה, ובכל יום ראשון הוא היה יוצא עם סחורות לרוז'ישץ' – ביצים, תבואה, עורות - וחוזר עם סחורה שהביא למכור בחנות שלו בכפר. בימי שני היה מתקיים ברוז'ישץ' היריד השבועי, ולכן את הסחורה היה אבא מביא לרוז'ישץ' כבר ביום ראשון.

 

מאחר שהיינו מעט יהודים בכפר, לא היה בית ספר. היה לנו מורה פרטי, שהגיע ללמד את ילדי כל המשפחות היהודיות. המורה גר בבתים שלנו, ובכל 3 חודשים היה עובר לבית אחר. כל הילדים ידעו עברית, ובינינו, הילדים, גם נהגנו לדבר בעברית. את הבנים לימדו גם.

 

כך היה עד גיל 8. כשהגענו לגיל 8, הלכנו ללמוד בבית הספר הפולני של הכפר. את אחי מישה שלחו ללמוד ברוז'ישץ' בבית ספר 'תרבות', והוא התגורר בשכירות בבית של משפחה בעיירה".

 

היינו מאוד דתיים, אבל לא שקלנו עלייה לישראל

"היינו מאוד דתיים בבית. אמנם אחי כבר הלך בגילוי ראש, אבל הוא למד תפילות ויהדות. אמא הקפידה מאוד על אוכל כשר ועל כלים כשרים, וכמובן הפרדנו בשר וחלב.

 

על עלייה לארץ ישראל לא חשבנו. היו צעירים שעלו, אבל אני הייתי עוד קטנה, ולא יכולתי לנסוע לבד, וההורים שלי כבר היו מבוגרים ולא יכלו לעמוד בנסיעה כזו. מצד שני, אני לא זוכרת שהייתה אנטישמיות בכפר, החיים היו יחסית נינוחים, עם יחסים טובים עם השכנים וקשרים חמים".

 

תקופת הרוסים: השערים נפתחו

"בשנת 1939, אחרי שהרוסים הגיעו, נפתחו השערים. פתאום היה אפשר ללמוד, הכל היה חופשי, לעומת תקופת הפולנים, אז הלימודים היו מאוד יקרים. נסעתי ללוצק ללמוד בבית ספר רוסי, וההורים שכרו לי חדר בעיר. כשהגיעו הגרמנים, התחילו ההפגזות, הלימודים נפסקו, כל אחד נסע לבית שלו, וגם אני חזרתי הביתה. כשהגעתי לכפר, מישה אחי כבר לא היה, הוא עזב עם הצבא הרוסי".

 

עבדנו אצל הגרמנים כמו עבדים

"ביוני 1941 הגעתי הביתה, והגרמנים כבר היו בכפר. בתוך כמה ימים יצאה ההוראה לענוד את הטלאי הצהוב, ומיד הכניסו אותנו לגטו. בכפר שלנו, טשטוורטניה, היה הגטו האזורי. הגרמנים העבירו אלינו את כל היהודים מכל כפרי הסביבה – סיסק, סלאבוטיטש, לישטשה, הודומיטש, לוקוב ונזוויר.

 

עבדנו אצל הגרמנים מחושך עד חושך. הייתה לידנו חווה פולנית גדולה, של פריץ פולני עשיר. הפריץ ברח לאנגליה וכל השדות נשארו, והיהודים מהגטו יצאו לעבוד חינם בשדות, כמו עבדים, כשהאוקראינים משגיחים עלינו עבור הגרמנים. אחותי נשארה בבית, עם סבא וסבתא, ואני עם אמא ואבא יצאנו לעבוד בשדות.

 

אחותי הייתה רק בת 6, אבל אז ילדים איבדו מהר את הילדות שלהם, עם בוא הגרמנים נגמרה הילדות, הם הבינו מה קורה סביבם.

 

כשיצאנו לגטו, לקחנו מהבית כל מה שיכולנו, כך שבתקופה שהיינו בגטו היה לנו קצת אוכל – היינו  מחליפים עם הגויים סחורות בתמורה למזון. בכפר, לעומת העיר, עדיין אפשר היה להיות בקשר עם הגויים ולסחור עמם.

 

בינתיים התחילו להגיע שמועות על חיסול היהודים ברוז'ישץ', לוצק וקולקי, אבל אנחנו עדיין ניסינו להאמין שנוכל להמשיך לעבוד חינם ובתמורה יינתנו לנו חיינו. כמובן שהכל היה אשליה. ב-10.10.1942 חוסל הגטו בטשטוורטניה, על כל יהודיו".

 

אני מתחילה לברוח – הנס הראשון

"את יום חיסול הגטו לעולם לא אשכח. היה זה יום שבת, וכולנו התכוננו לצאת לעבודה כבכל יום. לפתע הבחנו בשוצמאנים העומדים בפתחי הבתים, והבנו שהגיע גם היום שלנו.

 

באותו בוקר של שבת התחיל סיפור ההסתתרות הארוך שלי, שהיה רצוף באנשים שעזרו לי ושלהם אני חבה את חיי.

 

לאחר שהבחינו הוריי בשוצמאנים, הם הכניסו אותי לתוך ספה נפתחת וכיסו אותי בכריות. השוצמאנים וציאו את כולם מהבית, נכנסו לערוך חיפוש, ומצאו אותי. אחד מהם ריחם עליי משום מה והחליט לא להסגיר אותי. הוא יצא החוצה, בדק עבורי מהי הדרך הבטוחה ביותר לבריחה, ואמר לי לאיזה כיוון כדאי לי לברוח.

 

הייתי רק בת 18, ויצאתי לבדי לדרך שלא ידעתי מה יהיה בסופה. יצאתי מהכפר ורצתי אל שדה מרעה. התיישבתי שם, מיואשת, חושבת על עתידי העגום. נערה בודדה, נרדפת, חסרת אמצעים. הבנתי שאת היקרים לי לא אראה שוב".

 

הנס השני – כפרי גוי מרחם עליי

"בעודי יושבת כך בשדה, חסרת אונים, עבר כפרי אחד שהכיר את הוריי ואותי. הוא אמר לי שכבר שמע על רצח יהודי הגטו, השאיר לי לחם ושמיכה והסתלק".

 

הנס השלישי – קורניי האוקראיני עוזר לי

"התכסיתי בשמיכה והתחלתי לחשוב מה עליי לעשות. נזכרתי שעוד כשהיינו בגטו היה שם שומר אוקראיני, קורניי שמו, שהיה ידוע כאיש קשה, ואפילו האוקראינים פחדו ממנו. אותו איש פנה אליי יום אחד ואמר לי שאם משהו יקרה, אני יכולה לפנות אליו, והוא יעזור לי.

 

כשירד החושך קמתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתו של קורניי, קיוויתי שכשיראה אותי יסגיר אותי לגרמנים, וכך ייפתרו בעיותיי. בעודי הולכת, עברתי ליד הגטו, שהיה עתה נטוש וריק. לפתע שמעתי צעקה 'סטוי!' (עמוד!). לעברי התקדמה דמות, והתברר שהיה זה לא אחר מאשר קורניי, אשר הגרמנים הטילו עליו לשמור על רכוש הנרצחים.

 

קורניי לקח אותי לצד הדרך והורה לי לשבת שם עד שיגמור את המשמרת שלו ויבוא לקחת אותי אליו. הוא כיסה אותי במעיל הפרווה שלו, ואני ישבתי וחיכיתי. כמו שהבטיח, חזר קורניי בסוף המשמרת שלו, ולקח אותי לביתו. הוא חשש אפילו מבני ביתו ולא רצה שיידעו שהוא עוזר לי, ולכן אמר לי להיות בשקט והכניס אותי אל האסם שלו. יומיום היה קורניי מביא לי אוכל, ולאחר זמן קצר בא אליי וסיפר לי שיש לו תוכנית בשבילי.

 

קורניי סיפר על אדם שגר בכפר סמוך שמצא תעודת פספורט של נערה שהגיעה לכפר למסיבת ריקודים. הוא מוכן לתת את התעודה, אך רוצה תשלום עבורה. קורניי ידע שאבי היה סוחר, ולכן הציע שנלך ונקבל את החפצים הרבים שהיו ברשותנו מהגויים שאצלם השארנו אותם.

 

ואכן, למחרת בלילה יצאנו שנינו אל הכפר. קורניי הסתתר בחוץ, ואני נכנסתי לבקש את החפצים. כך ליקטתי את חפצי הוריי ואת הסחורה שהייתה להם אחד לאחד מהגויים, וחזרתי אל קורניי".

 

מפניה בארנבוים לנינה פומין

"כעבור יום קיבלתי את זהותי החדשה. שמי החדש היה נינה פומין, והייתי ילידת 1924, ממש כמו פניה בארנבוים. קורניי אמר לי להקשיב היטב ושטח בפניי את תוכניתו: מתברר שהיה לו דוד בכפר באשבה, שליד קופצ'יבקה, שהיה מקובל מאוד בקרב הגרמנים ואליו רצה קורניי להביא אותי כאחת מהמשפחה. קורניי התכוון לספר לו שאני בת אחיו שמתגורר ברוסיה, ושקפצתי מהרכבת בזמן שהייתי בדרך מרוסיה לגרמניה. באותה עת הובילו נערים רבים מרוסיה לעבודה בגרמניה, והיו רבים שהיו קופצים מהקרונות ומתחבאים בכפרים. קורניי אמר שיגיד לדוד שקפצתי מהרכבת והגעתי אליו, ועכשיו הוא מביא אותי אליו, כי גם הוא דוד שלי".

 

החיים בבית ה"דוד"

"לאחר כמה ימים יצאנו לדרך, והגענו לבית הדודים. הדוד והדודה שמעו את הסיפור וקיבלו אותי בשמחה. הם אמרו שבדיוק עכשיו גם חסר להם עובד והם ישמחו לקבל זוג ידיים נוספות.

 

קורניי עזב את המקום ונסע, ואני, בתור נינה, התחלתי להשתלב בחיים בבית הדוד. החלק הקשה ביותר היה העבודה בכותנה.

 

הייתי ילדה צעירה, והייתי צריכה להסתגל לעבודות קשות, להראות שאני יודעת לעבוד, כי אחרת היו מבינים שמשהו אינו כשורה. העבודה הקשה ביותר הייתה בטווייה – בנות הכפר, כבר מגיל צעיר מאוד, ידעו לטוות חוטים מפאקולה וצמר. לקח לי זמן מה ללמוד את עניין הטווייה והאריגה, ובינתיים אמרתי שברוסיה, המקום שממנו באתי, כבר לא עושים את העבודות הללו ביד, אלא הכל נעשה במכונות.

 

שנת 1943 עמדה בפתח, והתחילו ההכנות לחג המולד ולראש השנה. הייתי פעילה בכל ההכנות, כנוצרייה טובה ואדוקה. ה'דודה', שהייתי נלוויית אליה לכנסייה בכל יום ראשון, התפללה שהגרמנים יישארו ושלא יחזרו הרוסים, ותמיד הייתה שואלת איך יכולנו לחיות תחת המשטר הרוסי כל השנים הללו, זהו הלא שלטון של יהודים.

 

אל בית הדוד הגיעו הרבה גרמנים ואוקראינים, ולא פעם שמעתי מהם שהם יוצאים ליער למצוד אחר יהודים. אחד מהם היה גרמני רשע בשם יוליוס, שהיה יליד המקום. עד שהגרמנים הגיעו היה יוליוס משרת אצל משפחה צ'כית, אך כשהגיעו הגרמנים הוא קיבל חווה גדולה עם בית מפואר ומשרתים, והתמנה למנהל טחנת הקמח בקופאצ'יבקה.

 

אני פוגשת את רחל שור

"בינתיים החליט הדוד לטפח את אדמותיו שגבלו עם מושבה צ'כית בשם אוזשאבה. הדוד רמז מפעם לפעם כי בכפר הזה מסתתרים יהודים מהכפרים ברזלופ ואוליאנק. החלטתי שאני חייבת לפגוש את היהודים הללו והתנדבתי לצאת לעבוד באדמות הדוד שגבלו עם המושבה. טיפחתי שם גן ירק למופת, ובינתיים התיידדתי עם הצ'כית שגרה בסמוך.

 

באחד הערבים ראיתי אישה נכנסת לתוך הבית הצ'כי. למחרת בערב חזרתי למקום, ושוב ראיתי את האישה הולכת לכיוון הבית. קראתי לה לבוא לכיוון הגן, וכשהיא התקרבה זיהיתי אותה – הייתה זו רחל שור מאוליאנק. בהתחלה נבהלה רחל כשראתה אותי, וכשהתחלתי לדבר עמה ביידיש חשבה שזה איזשהו 'טריק'. אולם בסופו של דבר היא נרגעה ושמחה מאוד לראות אותי, ואף סיפרה לי ששני בניה, יענקלה ויצחק, מסתתרים אצל הצ'כים".

 

בביתו של יוליוס הרשע

"בקיץ 1943 החלו האוקראינים למרוד בגרמנים. הם התארגנו בקבוצות לאומניות, וכל השוצמאנים לקחו את נשקם ועמדו בראש הכנופיות הלאומניות. דרישתם הייתה האוקראינה עצמאית, ללא הסובייטים וללא הגרמנים.

 

הגרמנים, מצדם, פנו מייד לאוכלוסייה הפולנית המקומית, נתנו לה נשק ושלחו אותה להילחם באוקראינים. הפולנים החלו לרדוף את האוקראינים, וכך מצאתי את עצמי, עם משפחת הדוד, מסתתרת ביערות, הפעם בתור אוקראינית. מדי פעם היינו יוצאים להביא אוכל. באחת הפעמים פגשתי את יוליוס הגרמני, והוא הציע לי לבוא לעבוד אצלו. הדוד והדודה הסכימו, ואני הלכתי לעבוד אצל יוליוס.

 

ליוליוס היו אישה ושני ילדים. אשתו הייתה צ'כית מאוד נחמדה, אך חולנית. עבדתי אצלם בחליבת פרות ובנקיון הבית, ובסופו של דבר העסיקה אותה הגברת רק בטיפול בילדים.

 

יוליוס, לעומת זאת, היה רשע גדול, ואחר כך גם שמעתי שהוא השתתף ברצח יהודים רבים מהסביבה.

בחורף 1943 חלתה אשתו, והוחלט לקחת אותה לבית חולים צבאי ברובנו. הידיעות על מפלתם הקרבה של הגרמנים החלו להגיע. אמה של הגברת באה ולקחה אותי ואת הילדים לביתה שבמושבה הצ'כית קניאהינקי. בדרך ראינו חיילים גרמנים רבים ושמעתי שיוליוס ואמה של אשתו מדברים ביניהם על כך שהרוסים הגיעו עד רובנו ועד נהר הסטיר".

 

כמעט שחרור ושוב הנאצים חוזרים

"הגענו לקניאהינקי בדצמבר 1943, והסובייטים כבר היו שם. לבי החל לשמוח ולקוות, לא האמנתי שאני יכולה להיות חופשייה כיהודייה, ועדיין חששתי שהחיה הנאצית האדירה תחזור. ואכן, ב-31 בדצמבר 1943 השתכרו הרוסים, והגרמנים ניצלו את מצבם ותקפו אותם. הגרמנים הצליחו להדוף את הרוסים אל מעבר לסטיר, וב-1 בינואר 1944 היינו שוב תחת שלטון גרמני.

 

יוליוס החליט לחגוג את השמחה הזו עם קצינים גרמנים ולחזור לחווה. הוא אמר לנו שהנה הכל היה רק תכסיס של הגאון גבלס, שמטרתו הייתה להפיל חללים רוסים רבים.

 

חזרנו לחווה והחיים חזרו לקדמותם. לוצק הקרובה נשארה בידי הרוסים, ואני התייסרתי במחשבה על כך שלא עברתי ללוצק כשיכולתי. אצלנו הכל שרץ גרמנים, ואני חייתי חיי ייסורים במשך 10 השבועות הקרובים".

 

הנס הרביעי – יוליוס לא מאמין שאני יהודייה

"בזמן ששהיתי בקניאהינקי עם משפחתו של יוליוס, הגיעו הסובייטים לאזור. היהודים השתחררו ורחל שור באה לחפש אותי. אמרו לה היכן אני נמצאת, והיא המשיכה אל מכרה שלה בברזלופ בשם ברנקובה. רחל השאירה אצל ברנקובה את הפרטים שלי, אמרה לאן נלקחתי ושאני יהודייה.

 

אחרי שחזרנו, הלך יוליוס באחד מימי ראשון לבקר את ברנקובה, שהייתה גם ידידה שלו, והיא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא חזר, ובאותו זמן הכנתי את השולחן לארוחה. פתאום אני שומעת את יוליוס אומר:

'רוצים לשמוע בדיחה יפה? אני חוזר עכשיו מפאני ברנקובה והיא מספרת שהייתה אצלה יהודייה מאוליאנק בזמן שהיו שם הסובייטים ומסרה שאת, נינקה, יהודייה'.

תגובתי הייתה צחוק היסטרי. אמרתי ליוליוס: 'אתה רואה, אדוני, נמצאת אצלך כל הזמן יהודייה ואתה לא יודע – ומה תגיד על זה, אדוני?'

ויוליוס ענה: 'היא משוגעת, דעתה נטרפה. אצלי תהיה יהודייה במשך שלושה ימים ואני אכיר אותה'. והמשיך כדי להצדיק את עצמו: 'אצלי תהיה יהודייה? את הבת של טורצ'יניוק אני ציוויתי להרוג, כי הייתה כל כך יפה, שלא יכולתי לעשות זאת בעצמי, אבל את הרצען הזקן מרוז'ישץ', אחרי שגמר לתפור את כל הרתמות, אני הרגתי במו ידיי, ועצמותיו עד היום מתגלגלות מאחורי האסם שלי'.

 

במשך ארבעה חודשים התנהלו קרבות בין הרוסים לגרמנים, והכל בער, הכפרים והיערות. בסוף מארס 1944 נכנסו הרוסים. יוליוס ברח למשפחת אשתו ואני וכל המשרתים נשארנו".

 

פגישה מרגשת עם הניצולים ברוז'ישץ'

"לא חיכיתי הרבה, ומיד יצאתי לרוז'ישץ', רציתי לפגוש יהודים. הגעתי לעיירה והסתובבתי ברחובות. פגשתי את אחיו הקטן של אנשל גון, והוא לקח אותי לבית שבו היו גם רחל שור ושני בניה, הניה טורצ'יניוק עם שתי בנותיה, שולה ופנינה, יוסף מאנק, צבי רויטר, שלמה בייטש ועוד. כל כך שמחתי לפגוש אותם, כל חיי לא אשכח את הפגישה הזו.

 

חלק גדול מהניצולים היו חולים בטיפוס ושכבו מכורבלים בסחבות. החלטתי לעשות הכל כדי לעזור להם. חזרתי לחווה של יוליוס, שם התמקמה בינתיים המפקדה הראשית של החזית הרוסית, פניתי לאחד הקצינים ואמרתי לו שעבדתי בבית הזה שנתיים ולא קיבלתי כל תמורה. הקצין נתן לי שתי עגלות, מילאתי אותן באוכל, כרים ושמיכות, וחזרתי לרוז'ישץ', לחלק ולהתחלק עם שאר הניצולים.

 

ברוז'ישץ' התגוררתי עם רחל שור ובניה. אחרי כמה שבועות החלטתי ללכת לבקר בכפר שלי, טשטוורטניה. כשהגעתי לכפר, ראיתי שהבית שלנו נשאר עומד (כיום יושבת בו המועצה המקומית). כבר ידעתי כבר שכל בני המשפחה שלי נרצחו, עדיין לא ידעתי מה קרה לאחי. רק כשנה אחרי השחרור נודע לי שהוא בחיים".

 

המשפחה שלי שלא שרדה:

הוריי: זליג וטובה בארנבוים

אחותי דבורה

אחי מישה בארנבוים ואני ניצלנו

 

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: נחום וביילה, גרו איתנו בכפר.

החים של אמא: דבורה, רחל וחיים-משה.

 

המשפחה של אבא:

סבא וסבא: זלדה ומרדכי בארנבוים. התגוררו בלוקוב

 

קורניי האוקראיני שילם בחייו על שהציל אותי

"ביום שבו הגעתי אל הכפר נודע לי דבר נוסף - שקורניי מצילי שילם בחייו על העזרה שנתן לי. התברר לי כי בזמן חיסול הגטו היו שני יהודים שעבדו כזגגים מחוץ לגטו ולכן ניצלו. למחרת החיסול הם חזרו למקום, והחליטו להסתתר ביער. במהלך תקופת הסתתרותם ביער פגשו פעם אחת בגוי שנתן לי את השמיכה ביום הראשון לבריחתי, כדי להתעטף בה. מתברר כי לאחר זמן מה פגש אותו גוי את קורניי רכוב על סוס, וראה שהוא יושב על השמיכה שנתן לי. אותו גוי הסיק מכך כי קורניי הרג אותי, מאחר שאני נעלמתי והשמיכה הייתה בידיו. מה גם שלקורניי היה שם של אוקראיני קשה לב.

 

הגוי סיפר את הסיפור לשני היהודים הזגגים, וכשהסובייטים הגיעו, הם באו לקורניי ושאלו אותו איפה אני והאם הוא הרג אותי. קורניי ביקש מהם שיחכו עד שתיגמר המלחמה, ואז ייווכחו שאני חיה. אולם שני היהודים אמרו שכל מי שניצל כבר חזר, ושאם עדיין לא חזרתי, אינני בחיים.

 

אני הייתי עדיין כלואה באותו זמן בשטח הכיבוש הנאצי, ושני היהודים פנו לנ.ק.וו.ד והלשינו עלי קורניי. בסופו של דבר התחיל קורניי לחשוש שמה באמת לא נשארתי בחיים, והחליט, למרות שכבר היה מבוגר, להתנדב לצבא הסובייטי וכך להתרחק מהבית. קורניי נשלח לחזית ומצא שם את מותו. כל חיי אני מסתובבת עם ההרגשה הנוראה שקורניי הטוב והמיטיב, שרק רצה לעזור, מת בסופו של דבר בגללי".

 

אני נישאת לגד ועולה לארץ ישראל

"החלטתי לנסוע לקיברצה, עיר ליד רוז'ישץ', והתחלתי לעבוד שם במשרה ממשלתית. קיבלתי חדר, וגרתי בו עד שפגשתי את בעלי, גד רוזנבלט. גד היה מתרוחמברוד (סופיובקה). לאורך כל תקופת המלחמה הוא היה עם הפרטיזנים, ולחם באזור של רוז'ישץ'. הקבוצה שהוא השתייך אליה, קבוצת קופבק, הגיעה עד לקרפטים בפולין.

 

מספר חודשים לאחר שנפגשנו התחתנו, גד ואני, אצל רב, בחופה ביתית, והתחלנו לחפש את הדרך לארץ ישראל.

 

התחלנו לנדוד דרך כל אירופה – פולין, צ'כיה, הונגריה, עד שהגענו לבוקרשט, רומניה, בשנת 1945. ברומניה הגענו לקיבוץ של פליטים, ולמעשה חיכינו שם לקבל סרטפיקטים לעלייה לארץ ישראל. בסופו של דבר קיבלנו סרטפיקטים מהאנגלים, במסגרת חלוקת הסרטפיקטים שנשארו מימי המלחמה לשארית הפליטה, כך שהגענו באופן לגאלי.

 

כשהגענו לישראל, קיבל אותנו אח של גד, ברוך, שהגיע לפני המלחמה כחלוץ, וגר ברמת גן. התגוררנו אצלו תקופת מה, ואחר כך עברנו לבית משלנו ברמת גן. גד, שידע עברית על בורייה, קיבל עבודה בעיריית תל אביב. קנינו בית בגבעת שמואל, וב-1952 נולד בני היחיד, אמנון.

לאחר מספר שנים נרשמתי לאוניברסיטה ללימודי ספרנות, ובמשך שנים רבות, עד הפנסיה, הייתי ספרנית בספריית גבעת שמואל".

 

כיצד מצאתי את אחי, מישה בארנבוים

"אחי עבר את רוב שנות המלחמה כחייל בצבא הרוסי. אחרי השחרור הוא נסע ברכבת, עבר ממקום למקום באירופה, ולפתע זיהה אדם מהכפר שלנו, והשניים נפלו זה על צווארו של זה. אותו איש מהכפר שאל את אחי 'מה שלום אחותך?', ואחי נדהם, כי היה בטוח שגם אני נהרגתי. כך קרה שאותו אדם סיפר לאחי שאני כבר בארץ ישראל, הוא יצר איתי קשר, וכך למעשה נודע לנו אחד על השני.

 

בינתיים התחתן מישה עם יהודייה שהגיעה מפולין, שהיו לה דודים בצרפת. הדודים הצרפתים ארגנו להם ויזות, כדי שיגיעו לצרפת, ושם הם נשארו לחיות".

 

המשפחה שלי בישראל:

בעלי, גד רוזנבלט, נפטר 

 

בני, אמנון רוזנבלט, נשוי לאתי, והם מתגוררים בכפר סבא. יש להם שלושה בנים: זיו, נועם ועודד.

 

 

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: