אסתר גרובר (בייזר): "כולנו ניצולי שואה. הוריי, אחי, אחותי ואני"

חייה של משפחת בייזר בכפר פרספה ליד רוז'ישץ' היו נוחים עד לפרוץ המלחמה. עם בוא הגרמנים הם גורשו לגטו, ברחו ממנו לפני חיסולו והתחבאו כשנתיים עם עוד שתי משפחות בביתה של אישה נוצרייה. כך שרדו הוריה, אחיה ואחותה את השואה

 

ילדות רגועה בכפר 

"נולדתי כאסתר (ביבה) בייזר בשנת 1925. בתעודת זהות כתוב שנולדתי בשנת 1924, אבל האמת היא שנולדתי ב-28 בפברואר 1925. אמי, לאה בייזר, היא ילדת 1892 ואבי מרדכי (מוטל) בייזר נולד בשנת 1898. אבי נפטר בגיל 94, בשנת 1984 כאן בארץ. אמי נפטרה בגיל 75, גם בארץ.

 

היינו שלושה ילדים במשפחה. אחי הגדול יוסף נולד בשנת 1923 ונפטר בארץ. אחר כך נולדתי אני ואחותי משה נולדה בשנת 1928 והיא חיה באוסטרליה".

 

כולנו ניצולי שואה 

"גרנו בכפר בשם פרספה (Perspa), בין העיירה רוז'ישץ' לעיר קובל. משפחות ההורים, סבא וסבתא משני הצדדים, הדודים והדודות, גרו בקובל. היה לנו יותר קשר עם קובל מאשר עם רוז'ישץ'.

 

אבי היה סוחר תבואה, אמי עבדה איתו. היה לנו מחסן חומרי בנין ותבואה. המצב הכלכלי בבית היה טוב, היינו עשירים. אבא בנה את המחסן, שם היה מאחסן את התבואה והיה מוכר אותה. הגרמנים, ימח שמם, היו קונים הרבה תבואה. בכפר היה לנו בית ושטח. בית גדול. בכפר חיו עוד משפחות של יהודים.

 

הילדות שלנו הייתה טובה ושמחה. הלוואי והייתי יכולה לתת לילדים שלנו ילדות כמו שהייתה לנו. אחי למד בבית ספר יסודי בקובל ואחר-כך בגימנסיה 'תרבות' בקובל. אני למדתי בגימנסיה 'קלרה ארליך' – גימנסיה יהודית. הספקתי ללמוד שש כיתות בבית ספר יסודי ועוד שנתיים בגימנסיה עד שפרצה המלחמה. אחותי למדה בית ספר בקובל".

 

בגרות בצל המלחמה 

"אני זוכרת שבשנת 1939, כשהתחילה המלחמה, הייתי בדרך חזרה מבית הספר והייתה הפגזה. הייתי בת 14. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חלוקת פולין, עברנו להיות בצד של הרוסים, תחת משטר רוסי בין 39' ל-41'.

 

בתקופה הזאת ההורים שלי התנהגו מאוד יפה עם הפועלים, והיינו עשירים. לפי החוק הקומוניסטי הגיע לנו לעבור לסיביר, אבל בגלל שהורי התנהגו יפה עם הפועלים השאירו אותנו במקום. אנחנו הילדים הלכנו לבית ספר אחר, למדנו רוסית.

 

היה פחד מהרוסים. הכל היה מוסתר. אבא היה מחויב למסור את עסקיו לשלטונות הרוסים. כל התבואה הועברה לרוסיה. אמא נשארה בבית. חיינו בפחד.

 

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לכפר. לקחו אותנו לעבודה בתחנת הרכבת בכפר, בפרספה. אותם גרמנים התנהגו איתנו מאוד יפה, אבל הם אמרו שאם תבוא איזה פקודה מלמעלה, הם לא יוכלו להתנגד לה. כבר משנת 41 הלכנו עם הטלאי הצהוב מקדימה ומאחורה".

 

מגורשים לגטו ברוז'ישץ'  

"בשנת 1942 לקחו אותנו לגטו ברוז'ישץ'. המשטרה האוקראינית לקחו אותנו בבהילות. לא נתנו לנו לקחת כלום מהבית לגטו. הכל נשאר בבית. לא היה זמן לחשוב. לא ידענו אם נשאר בחיים. משפחות ההורים נשארו בקובל ונספו שם בגטו.

 

בגטו ברוז'ישץ' הכרנו אנשים מהעסקים של אבא. מהכפר שלנו היו שם עוד כעשרים משפחות. כשהגענו לגטו כבר היו בו אנשים. יומיים לפני שלקחו אותנו לשם ההורים שלי שלחו לשם קמח ואבא שלי הביא איתו שקים עם צנימים. זה מה שאכלנו בימים הראשונים.

 

התחלנו לדאוג ולחשוב איך לצאת מהגטו להביא אוכל. שישה אנשים שיצאו מהגטו להביא לחם, נתפסו כשחזרו. הביאו אותם לבית הקברות והקצין הגרמני הרג אותם, ואז חזר ליודנראט ואמר שישלמו לו בעד הכפפות שנהרסו לו בזמן ההריגה.

 

מהגטו היינו יוצאים לעבוד במחנות עבודה. אנחנו עבדנו בכביש. היינו שוברים את האבנים עם פטיש כדי לתקן את הכבישים. הפטיש היה יותר כבד ממני והיו לי שנים רבות יבלות על הידיים מהעבודה הזאת. אבי ואחי עבדו במחנה עבודה אחר, תחת מפקד גרמני שהיה איש טוב.

 

אבא שילם למנהל המחנה הרבה כסף כדי שיקח עוד עובדים, ביניהם היו גם משפחתה של רבקה וישניה. היינו קבוצת עובדים גדולה, אבל מנהל העבודה אמר שאם תבוא פקודה מלמעלה, שנדע שאי אפשר לעשות שום דבר. נצטרך לברוח ולהתחבא".

 

בורחים לפני חיסול הגטו

"החיים בגטו היו מאוד קשים. לא היה אוכל והיה לנו מותר לצאת מהגטו רק עם רשיונות. בשלב מסוים ביקשנו ממחנה העבודה שלנו רשות לגור בבית נטוש מחוץ לגטו, כי להגיע למקום העבודה מהגטו היה מרחק של 10-12 ק"מ שצעדנו ברגל. הוא היה צריך לקבל אישור מהאוקראינים ובסופו של דבר קיבל אותו.

 

בבית הנטוש גרנו כל הקיץ. המשפחה שלנו, הוריו של צבי רוזנבאום, משפחת שטיינברג והורי רבקה וישניה. המשכנו לעבוד, אבל שם היה קל יותר מבתוך הגטו. בכל אופן היו כמה גויים טובים שנתנו אוכל. היה לנו רק כסף שהחבאנו עלינו כשהלכנו לגטו, את יתר הרכוש חילקנו בי כמה אנשים הגונים.

 

באחד הימים התחילו לחסל את הגטו. קודם בקובל. ידענו, ראינו את האס.אס כשעבדנו בכביש בדרך ללוצק. כשראינו אותם, שמענו שהולכים לחסל את הגטו ברוזישץ' בין היום ללילה.

 

כולם התחילו לברוח מהעבודה. לכיוון היערות, חלק ברחו למקום בו עבדו יהודים בייבוש בוץ ופחם לחימום הבית. כל אחד ברח לאן שהיה יכול.

 

לפני שידענו שמחסלים את הגטו, עברה בכביש בו עבדנו נוצריה אחת בשם טניה זובשבצקה ואמרה להורים שלי: 'אם יקרה מקרה קשה תבואו אלי ואני אסתיר אתכם'.  אמא הוציאה תכשיטים שסחבה איתה, נתנה לה ואמרה: 'אם נשאר בחיים – תהיה לך מתנה יפה. אם לא- תהיה לך מזכרת'.

 

כשהתחילו לברוח אמי ואחותי הצעירה הלכו אליה והתחבאו אצלה בתוך הגג, בכפר בו גרה לא רחוק מהכביש בו עבדנו. אחרי יומיים הצטרף אליהן גם אחי. אני ואבא עוד נשארנו לעבוד בכביש. בערב של לפני האקציה האחרונה, ברחתי עם אבא לעיירה לא רחוקה. הלכו לאדם בשם פבלוק קוזמה, אוקראיני שהכרנו, התחבאנו אצלו יום אחד באורווה. אחרי יום הוא נכנס ואמר לנו: 'אתם צריכים לעזוב. אני פוחד להחזיק אתכם, כי אם יתפסו אתכם – יהרגו אותי'.

 

עזבנו. כל היום הסתובבנו בגינות ובערב הגענו לבית של טניה שהחביאה את אמי, אחותי ואחי. היינו אצלה כל המשפחה. היא החביאה עוד משפחה יהודית, משפחת לייקח, שהיו שבעה אנשים: שתי אחיות ואח עם קרוביהם: זוג עם שני ילדים קטנים – בת ארבע ובן שנתיים וחצי".

 

במחבוא של טניה

"12 איש התחבאו אצל הנוצריה על הגגון, מעין עלית גג, מקום קטנטצ'יק. היא לא יכלה לתת אוכל ל-12 איש. פעם ביום היא בישלה דלי מרק כמו לפרות והייתה נותנת לכל אחד. ללחם היינו צריכים לדאוג לבד. בלילות היינו יוצאים לבתי גויים שעזרו לנו. אותו אוקראיני, פבלוק, היה נותן לנו 15 כיכרות לחם כל שבועיים.

 

יצאנו והסתכנו כי לא היה לנו מה להפסיד. אדם רעב מסוגל לעשות הכל. אחי היה מאוד חולה, ואני הייתי הולכת עם אבא להביא את הלחם. הייתי סוחבת על גבי את שק הלחם שהיה כבד ממני.

 

בפברואר 1942, שהיה חורף קשה במיוחד, הלכתי יחפה על השלג כדי להביא את הלחם. לא היו לי נעליים. הנעליים שהיו לי התפרקו וגם סמרטוטים לקשור על הרגל לא היו. אני לא הרגשתי את הקור. לא השתעלתי ולא כלום. פעם בלילה נפלתי לבור, הרגל נחתכה לי ושבועיים לא יכולתי ללכת עד שהפצע נסגר. כשהלכתי בפעם הבאה להביא את הלחם, הפצע נפתח מחדש. אבל לא קיבלתי שום הרעלה. נשארתי בחיים.

 

בעליית הגג של טניה היינו כמו משפחה אחת. הסתדרנו אחד עם השני. כשהתחיל להיות קר מאוד אי-אפשר היה להישאר על הגגון. טניה אמרה לנו: 'אתם תקפאו מקור' והראתה לנו מחסן קטן שמשני צידיו היו ערימות של חציר. היא אמרה: 'תתחפרו בתוך החציר, תבנו לכם מחבוא בו תוכלו לשכב'.

 

אנחנו שכבנו מצד אחד ומצד שני שתי האחיות ואחיהם. כולם שרדו. האח הלך לאחר המלחמה לשרת בצבא הרוסי יחד עם אחי. המשפחה עם שני הילדים הקטנים עברו להתחבא אצל גויים אחרים. הם שרדו ובסוף המלחמה עברו לגור בארה"ב.

 

שנה וחצי שכבנו בערימת החציר, כמו כלב שהתחפר. בלילות היינו הולכים לגנוב אוכל מגינות: תפוחי עץ, שום. קרה שחיינו שבועיים על שום בלבד. בפינה היינו עושים את הצרכים, אבל היה צריך להחזיק עד הלילה שכולם ישנים בשביל לא לעשות רעש. למרות זאת, לא קיבלנו זיהום ולא היינו חולים, חוץ מאחי יוסף שסבל יותר מכולם. הוא היה כל-כך רזה ובקושי יכול היה ללכת. הוא היה מבוגר ממני ב-14 חודש, אבל אני הייתי יוצאת, הולכת ומביאה הכל".

 

המלחמה הסתיימה, המשפחה בדרכיםלפני העלייה לישראל. מימין: הבעל דוד, אסתר, האב מרדכי, האחות משה, האם לאה ושני הילדים משה ושמעון

"בשנת 1944 התחילו הרוסים להכות בגרמנים והגרמנים התחילו לסגת, לעזוב. הגרמנים הציבו באסם מגדל שמירה ולא יכולנו לזוז. מאוד מאוד פחדנו שישמעו אותנו. באחד הלילות אמרה לנו הנוצריה לברוח, כי אם הגרמנים ימצאו אותנו הם יהרגו אותנו ברגע האחרון.

 

עזבנו והלכנו לאוקראיני אחד שאבי הכיר. ישבנו שם שבוע ימים. הוא הביא אותנו לרוז'ישץ', שם כבר היו הרוסים. גרנו באחד מבתי היהודים והחיים אילו חזרו להיות רגילים.

 

בפברואר 1944 חגגו הרוסים את 'יום הצבא האדום'. הם שתו והגרמנים ניצלו את ההזדמנות ונכנסו עוד פעם לרוז'ישץ'. ברחנו לקורסטין, עיר במרחק לא גדול מקייב, ברחנו יחד עם הצבא הרוסי, בעגלות וברכבת. אחרי כמה חודשים, כשידענו שהרוסים כבר יושבים עמוק בפולין, חזרנו חזרה.

 

כשיצאנו מהמחבוא, לקחו הרוסים את יוסף לשרת בצבא. קודם כל הם הביאו אותו לבית חולים וטיפלו בו. הוא שרת בצבא הרוסי משנת 44 ועד לשנת 1955-56. הצליח איכשהו להגיע לרוז'ישץ' ומשם עלה ארצה.

 

הנוצריה עברה עם בתה שהתחתנה למוסקבה ושם נפטרה. בשנת 45', אחרי המלחמה, באנו לעזור לה בעבודה בקיץ והיא אמרה: 'חבל שעשיתי מה שעשיתי'. היננו המומים אבל לא אמרנו כלום.

 

בסוף שנת 45', תחילת 46', התחילו לנסוע פנימה לתוך פולין. עוד לא דיברו על ישראל. העיקר היה לברוח מהאוקראינים. באותה תקופה האוקראינים נלחמו על עצמאותם והיו קרבות. היהודים פחדו שהם, כמו תמיד, יהיו הקורבן הראשון.

 

בשנת 46' נסענו לפולין. בדרך שמענו על פוגרומים שנעשו ביהודים, בעיר קלצה. אז התחלנו להתעניין איך אפשר לנסוע לארץ ישראל. נסענו לגרמניה, ושם נשארנו משנת 46' ועד לשנת 51'. גרנו במערב גרמניה.

 

בשנת 1946 התחתנתי עם דוד גרובר מלוצק, שהיה במלחמה במחנה עבודה ברזלופה ברוסיה. פגשתי אותו עוד ברוסיה. התחתנו ונסענו לפולין, ומשם לגרמניה. נולדו לי שני בנים. משה נולד בשנת 1947. שמעון ב-1948. בעלי נפטר בשנת 1978.

 

אחותי משה התחתנה בשנת 1950 בגרמניה עם אברהם וייסמן, בחור מלודג' שהיה ברוסיה בזמן המלחמה. הוריו נספו בלודג'. הם היגרו לאוסטרליה בשנת 1952 והקימו משפחה. גיסי נפטר בשנת 1997".

 

מגיעים לישראל

"הגענו ארצה בשנת 1951. הורי, אני ומשפחתי החדשה. אחי הצטרף בשנת 1958. הוא גר בכפר סבא, היה לו בית חרושת לאריזת מוצרי הדברה. הוא התחתן עם צילה ונולדו לו שני ילדים, אריה ואסנת. הוא נפטר בשנת 1995.

 

הגענו למחנה עתלית. היינו שם כמה שבועות ומשם עברנו לתל-אביב. לאחר כשנה עברנו לצריפין, שם גרנו כעשר שנים. לאחר מכן חזרנו לתל-אביב, בה אני חיה עד היום.

 

בעלי היה סוחר. אבי עבד בהנהלת חשבונות. אני עבדתי כמחסנאית ב'קווייקי' בית חרושת לאבקת כביסה ולאחר מכן כמחסנאית בבית החולים תל השומר".

 

דור ההמשךהנכדים, בניו של משה: דניאל, דוד ויהונתן

משה ואוולין (בן עייש) ז"ל, טורונטו קנדה, הורים לדניאל (1976), דוד (1986) ויהונתן (1990)

 

שמעון, רמת-גן, היה נשוי לכוכבה – הורים לליאת ואסף (1977). נישא בשנית לדינה, הורים לאלון (1994) ואילת (1998). ליאת התחתנה עם עוז טוויק ונולדה להם בת – אגם (2005)

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: