יהודה פיישטר: בן הזקונים ששרד לבדו ביערות

יהודה פיישטר

כשהיה יהודה פיישטר בן 14 כבשו הגרמנים את רוז'ישץ'. בעיניו ראה כיצד רוצחים הגרמנים את אחיו ואת אימו. בזכות אישיותו האמיצה ומלאת התושייה, הצליח יהודה לשרוד את שנות המלחמה כפרטיזן ביערות, לעלות לישראל ולעשות חיל במשטרת ישראל

  

על העיירה רוז'ישץ' לפני המלחמה

רוז'ישץ' שוכנת בין שתי ערים מרכזיות, לוצק וקובל, על גדות נהר סטיר. אחרי שעברה מיד ליד במלחמת העולם הראשונה, נשרפה לחלוטין. לבסוף נכבשה על ידי פולין והפכה לעיירה מפותחת ומשגשגת.

 

המיקום הגיאוגרפי שבו נמצאת העיירה: נהר גדול, מערכת מסילות ברזל ודרכים מרכזיות לערים הגדולות, הפך אותה למרכזית מבחינה כלכלית. ראש הממשלה הפולני באותה תקופה שלאחר המלחמה, אהד את היהודים והקל עליהם. אל העיירה זרמו יהודים מכל קצוות האזור. העיירה גדלה ומנתה כ-8,000 איש כשרובם יהודים. מבחינה מוניציפאלית היוו היהודים רוב מספרי, אך עקב האיסור על יהודים להיות רוב, צורפו גם הכפרים מסביב למניין האזרחים (כ-12,000 תושבים סה"כ).

 

הכלכלה שגשגה והעיירה פרחה מבחינה כלכלית. היו בה חמש טחנות קמח, בית חולים, תחנת מכבי אש, תחנת משטרה, רופאים, בתי מרקחת, עירייה ומוסדות נוספים.

 

היהודים עסקו בעיקר במסחר והחזיקו בנתח העיקרי של תחום זה. היו כאלה שעסקו במלאכה כמו חייטים וסנדלרים וכאלה שעסקו ברוכלות. הגויים הביאו את תוצרתם החקלאית והרוכלים היהודים נסעו עם השוק בין העיירות מסביב.

 

הקהילה היהודית

המצב הכלכלי יצר מעמדות בקרב הקהילה היהודית. היה מיעוט קטן של עשירים, מעמד בינוני רחב שכלל משפחות מבוססות וגם עניים. היהודים תמכו זה בזה, הקפידו על מצוות גמילות חסדים ודאגו לשכניהם העניים, בעיקר בשבתות ובחגים. למרות שהיחסים עם הגויים באזור היו באופן כללי טובים, היה חשוב לקהילה היהודית לשמור על אחדות מול הגויים.

 

"ראש העיר היה גוי אך בין חברי המועצה היו יהודים, ביניהם אבי, דב (ברל) פיישטר ז"ל. אבי כיהן במועצת העיר במשך כמה קדנציות, עד מותו. מטעם המועצה, הוקם ועד שדאג לכלל התושבים היהודים, בעקר בתחום הפרט וגמילות חסדים.

 

אני זוכר אווירה שמחה. נערכו הרבה שמחות בבתי הכנסת: חגים, בר מצוות וחתונות. חגיגת חתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, במהלכם הכלי זמר עשו הרבה שמח".

 

חינוך ותרבות בעיירה

"בעיירה היו שני מוסדות חינוך מגוונים. בית ספר 'תרבות', שכלל שמונה כיתות. הלימודים בו נערכו בשפה העברית, למעט שיעור אחד שעסק בשפה הפולנית. כל בני משפחתי למדו בבית ספר זה, אם כי בביתנו דיברנו יידיש.

 

בית ספר נוסף בעיירה היה 'בית יעקב לבנות', שהיה ישיבה מודרנית ובה חמש כיתות. במסגרת תכנית הלימודים למדו גם חשבון, גיאוגרפיה וכמה מקצועות חילוניים נוספים. היו בעיירה גם כמה 'חדרים' וכן בית ספר כללי, בו למדו רק בפולנית.

 

כמעט כולם השתייכו לתנועות נוער כמו: השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, בית"ר והבונד. תנועות אלה עודדו יציאה להכשרה ב'קיבוצים' בפולין, הכנה לקראת עלייה לארץ ישראל.

 

בעיירה היה גם תיאטרון פעיל שהציג ביידיש, כ-9 בתי כנסת, בית קולנוע וקבוצת כדורגל של יהודים ששיחקה מול קבוצות של גויים.

 

הנוער בעיירה נחשב לשם דבר. רבים מבני הנוער יצאו לערים הגדולות להמשיך בלימודים אקדמיים."

רוחות רעות מנשבות

 

כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפטר ראש הממשלה הפולני ובא אחר במקומו. בכל פולין השתנה היחס אל היהודים ופרצה אלימות רבה כנגדם. ברוז'ישץ' עצמה, שהייתה מיושבת רובה ככולה ביהודים, המצב היה יותר טוב. לא היה מספר גבוה מספיק של גויים שיכלו לבצע פוגרום של ממש. הייתה פגיעה ביחסי המסחר והיו התנפלויות בודדות של קבוצות חוליגנים שתקפו יהודים ובזזו חנויות.

 

הממשל הוציא גזרות על הציבור היהודי, כגון: איסור שחיטה והגבלת מספר התלמידים היהודים בכיתה.

האנטישמיות הביאה להתעוררות ציונית בעיקר בקרב תנועות הנוער. הפעילות הלגאלית של תנועות הנוער נמשכה כרגיל אך לצידה פעלו בסתר, בשיתוף עם גויים קומוניסטים, כנגד השלטון. התנגדות שכללה בעיקר תליית דגלים באחד במאי ותליית כרזות נגד השלטון".

 

בני משפחת פיישטרמשפחת פיישטר. משמאל: האח יעקב יהושע, האח דוד משה, האם, רבקה, האחיינית, דובה, האח בן ציון, האחות בת שבע. יושבים: הגיסה תמה ויהודה

"נולדתי ב-29.10.1927, בן זקונים במשפחה של שבעה ילדים. אבי, דב (ברל) פיישטר, יליד 1883, נולד בעיירה אוליבקה. הוא היה אדם משכיל והיה חבר במועצת העיר. במקצועו היה נגר של כלי טחנות קמח ועסק במסחר. הוא היה אדם שומר מצוות וחסיד של הרבי מסטולין.

 

אמי, רבקה פיישטר, ילידת 1887, נולדה בכפר יניפקה.

 

אחי הגדול, דוד משה, יליד 1908, היה נגר במקצועו. אחותי הגדולה, רחל, לימים אשת צבי גוטליב, ילידת 1912. השלישי, יצחק, יליד 1924, נפטר ממחלה כשהיה בן שלוש בלבד. בן ציון, יליד 1916. בת שבע, ילידת 1921, יעקב יהושע, יליד 1925 ואנוכי".

 

קורות בני המשפחה

"אבי, דב (ברל) פיישטר, היה מסורתי ודתי אך גם ציוני נלהב. הוא נענה לבקשת אחותי רחל ותכנן לעלות עם כולנו לישראל. הוא התכתב עם אחותי רחל, שעלתה לפנינו לארץ, בעניין זה. כל הסידורים כבר נעשו, היה צריך רק לשלם ולקבל את הכרטיסים. הוא נסע לעיירה הסמוכה, כסוחר תבואה ובדרך חזרה, התנפלו עליו שודדים. הם חתכו לו אצבע, דקרוהו בלב ושמו שק תבואה על רגליו כדי שלא יוכל לזוז. כך מת. התוכנית לעלות לארץ בוטלה וכל מהלך חיינו השתנה.

 

אימי רבקה פיישטר, הגיעה איתנו ועם בני העיירה האחרים לגטו, לאחר כיבוש הגרמנים. בקיץ 1942, התגנבה אימי מהגטו החוצה, לכפר. שם נהגה להחליף בגדים ובדים עבור לחם. היא נתפסה על ידי מפקד העיר בשובה לגטו. יחד עם עשר נשים נוספות, שנתפסו בצורה דומה, היא נאסרה והובאה כעבור יומיים לבית העלמין היהודי. מפקד העיר העמידן מול בור, עבר מאחת לשנייה וירה בעורפן. זאת ראיתי במו עיניי, כשעמדתי מעבר לגדר בית הקברות, לא רחוק ממקום הרצח.

 

הציונות חדרה לביתנו ואחותי רחל שלמדה בבית ספר 'תרבות', הייתה חברה בחלוץ הצעיר. היא שאפה לעלות ארצה ולהתגורר בקיבוץ. אבי קנה לה סרטיפיקט והיא עלתה לארץ כשהייתה בשנות העשרים שלה. בארץ היא עבדה בעבודות שונות, במפעל בגבעת השלושה, בפרדס ובסופו של דבר, מצאה עבודה כאחות בבית חולים בילינסון.

 

היא הייתה בת מסורה למשפחה וב-1935, שלחה סרטיפיקטים לכולנו לקראת עלייתנו ארצה גם כן. התכנית לא יצאה אל הפועל, עקב רציחתו של אבי.

 

לאחר מות אבי, תמכה רחל במשפחה ושלחה כל חודש כסף לעזרה בקיום היום יומי. לפני המלחמה הספיקה לבקר אותנו בפולין.

 

בשנות ה-40 התחתנה רחל עם צבי גוטליב שהיה פועל בסולל בונה ואחר כך קופאי בתנובה. הם עברו לגור בנווה עוז. ב-1943 נולד בנם הבכור אהרון, ב-1947 נולדה רבקה ובת הזקונים, אסנת, נולדה בשנת 1955. אסנת נפטרה בגיל 42 בעת לידת בתה היחידה ליהי. אחיה של אסנת אימצו את ליהי לאחר מות אימה. צבי גוטליב נפטר ב-1996 ורחל אחותי, הלכה לעולמה ב-2005 והיא בת 93 וחצי.

 

דוד, אחי הבכור, התחתן ב-1937 עם אישה בשם תמה. נולדה להם בת ב-1939 שנקראה בשם דובה, על שם אבי ז"ל. אחי נתפס ונשלח על ידי הגרמנים ב-1942 לחזית הגרמנית-רוסית, לבנות גשרים. עקבותיו אבדו עד היום. רעייתו תמה וביתם דובה, נרצחו על ידי הגרמנים עם חיסול הגטו.

 

בן ציון היה חבר ב'חלוץ הצעיר' ובשנת 1934 יצא ל'קיבוץ' בפולין, בעיירה אושץ'. הוא תכנן לעלות ארצה אך אחרי שאבי נרצח, חזר והפך לראש המשפחה ולמפרנס העיקרי. בן ציון היה יפה תואר וטוב לב. ב-1941, לפני המלחמה, גויס לצבא הרוסי. כשהגרמנים הגיעו לחזית, בא הביתה להיפרד מאיתנו. אימי ז"ל, אילצה אותו לערוק מהצבא ולהישאר עימנו. שבועיים לאחר כיבוש העיירה, נתפס בן ציון על ידי הגרמנים יחד עם קבוצה של 120 בחורים. הם הובלו אל מחוץ לעיירה שם נרצחו בבור גדול ונקברו בקבר אחים. זאת ראיתי במו עיניי, כשאני מתחבא בשדה תבואה סמוך ממרחק של כ-50 מטר.

 

בת שבע הייתה מנהלת חשבונות במקצועה. היא הייתה מצטיינת בכיתתה, בזמן לימודיה וקיבלה תעודת גמר כתובה באותיות זהב. עם הכיבוש הנאצי, נשלחה בת שבע יחד עם קבוצה של מאה בנות, לכפר באזור העיירה, לעבוד בעבודת כפייה. ערב חיסול הגטו, נלקחה עם שאר הקבוצה לגטו.

 

התחננתי בפניה שתברח עימי ליערות, אך היא סירבה ואמרה שעליה להצטרף לאחינו יעקב יהושע ולא להשאירו שם לבד. בי' באלול 1942, נרצחה בגטו עם שאר תושבי העיירה.

 

יעקב יהושע עסק בנגרות. בזמן היותנו בגטו, עבד כנגר בנגרייה, תחת השגחת המפקד הגרמני. הוא נספה עם שאר בני העיירה, בזמן חיסול הגטו."

 

זיכרונות ילדות מרוז'ישץ'

"אני זוכר את עצמי לראשונה כילד בן ארבע. אני זוכר שאחותי רחל עזבה לישראל כשהייתי בן ארבע וחצי. היא הייתה לוקחת אותי עימה לפגישותיה ב'חלוץ הצעיר'. זכורים לי הביקורים שלה עם חברותיה בביתנו, לפני הנסיעה. השירים ששרו ואפילו שפעם "התבכיינתי" ששרו 'שבוע טוב' במוצאי שבת. אני זוכר שרחל לקחה אותי לרופא השיניים. הוא עקר לי שן ונשכתי לו את האצבע. רחל הניחה אותי על ברכיה וסטרה לי בישבן.

 

אחותי רחל הקפידה לשלוח כסף מידי חודש, במיוחד עבורי, ללימודי נגינה בכינור. היא הייתה בת 15 כשנולדתי והקשר בינינו היה תמידי והדוק. שמחה מיוחדת הייתה ב-1938, כשאחותי רחל ביקרה אותנו למשך כמה שבועות. היא הפגינה ביטחון ועצמאות והביאה לנו מתנות. לי היא הביאה תנ"ך עם כריכה מעץ זית ואולר עם ציורים של ירושלים.

 

אני זוכר את אבי ז"ל, את הבית, את הגינה. המשחקים ששיחקנו באגוזים ובכפתורים.

 

זכורים לי המאכלים הטעימים שאימי הכינה. ימי שישי עם פלעצלך, הקפה הטוב שנעשה בתנור ובשבת בבוקר, קפה ועוגה לפני ההליכה לבית הכנסת.

 

היה לנו חתול בבית ובאורווה שליד הבית היו עיזה, פרה וסוס. בגינה גידלנו ירקות שונים.

 

גרנו ברחוב שהוביל דרך אחו לנהר והיינו יוצאים לשחות ולדוג דגים. ליד ביתנו היה בית מלאכה, בו העסיק אבי נגרים. אהבתי להסתובב שם, לדפוק בפטיש וכאילו לעזור לנגרים.

 

לאחר שנסעה רחל רשמו אותי ל'חדר', שבו למדתי כשנה. כשמלאו לי שש שנים רשמו אותי למכינה של בית ספר 'תרבות', בו למדתי עד 1939. באותה שנה כבשו הרוסים את האזור ובית הספר עבר ללמד בשפת היידיש. המשכתי ללמוד שם עד 1941, מבלי לסיים את בית הספר העממי.

 

בתקופת לימודיי הייתי גם חבר ב'חלוץ הצעיר'. השתתפתי בכל פעילויות הסניף: שירה, שיחות, טיולים. בשנת 1935, לאחר מות אבי, הייתי היתום היחיד מבין כל חבריי בכיתה ובתנועה וסבלתי מכך מאוד. אחי, בן ציון, הפך לאבא בשבילי.

 

ב-1939 השתנה השלטון והשתנו החיים ותפיסת העולם. השלטון הרוסי פסל את הציונות והיינו צריכים להתרגל לקומוניזם, שהיה זר לנו. איכשהו זה היה סביל. אחותי ואחיי עבדו כולם ובינתיים הפכתי לדוד בגיל 12."

 

מלחמת העולם השנייה - הכיבוש הנאצי

"עם פרוץ המלחמה ב-1941 וכיבוש הנאצים את האזור, נפלה עלינו המהלומה הראשונה. הגרמנים תפסו את אחי בן ציון ורצחו אותו.

 

הגרמנים הפסיקו את החיים התרבותיים בעיירה, כשאסרו על היהודים ללמוד. החיים הכלכליים הופסקו יחד עם האיסור על מסחר. התחלנו לחיות ממה שיש.

 

בהתחלה הוקם ועד של יהודים שנקרא יודנראט ובאמצעותו הוטלו גזירות שונות. כמו כן, נלקחו כסף, זהב ולבוש מכל בית. מאחר ולמשפחתי היו אדמות שהושכרו לאיכרים, היו לנו רזרבות של מזון והצלחנו איכשהו להתקיים. בכל זאת, הגיעו גם זמנים בהם רעבנו ללחם והיינו מחפשים כל מיני מזונות אחרים, עד כדי הכנת קציצות מסרפד.

 

זה נמשך עד חורף 41', אז כל יהודי העיירה ואנחנו בתוכם, גורשו מבתיהם ורוכזו בשני רחובות בקצה העיר, שגבל עם בית העלמין. בכל בית חיו עשרות נפשות.

 

בינתיים אחי הבכור דוד, נתפס ונשלח לחזית, שם אבדו עקבותיו.

 

בגטו גרנו בבית של דודה שלנו שבמקרה ביתה היה ממוקם בקצה תחום הגטו. באזור זה לא גודרה גדר כי עברה שם דרך מלך שהובילה מהעיירה לכפרים של האיכרים. גרנו בבית 15 איש, בשני חדרים. היה צפוף אבל המצב הזה עוד היה טוב.

 

אגב, לפני שהוכנסנו לגטו, אמא ואחי הצליחו להעביר רכוש רב לשני אוקראינים. רכשו שכלל: תבואה, ביגוד וריהוט, על כל מקרה שלא יבוא".

 

החיים בגטו

"בגטו היה רע. היה צפוף, לא היגייני והיה רעב גדול. נשארנו רק אני, אחותי בת שבע, אחי יעקב יהושע ואימי. תמה, אשתו של אחי הגדול וביתם דובה, היו עם משפחתה של תמה. אחי יהושע מצא עבודה כנגר בנגרייה, אצל ראש הגרמנים בעיירה. אני הייתי יוצא מידי פעם לעבודות כפייה מזדמנות, יחד עם קבוצה. אימי הייתה לוקחת חפץ או בגד ויוצאת למכור בכפר הסמוך, תמורת לחם או שמן.

 

באחת הגיחות, הזונדרפיהרר תפס אותה ולקח אותה לבית מעצר, שם נכלאה יחד עם נשים נוספות. אנחנו הבאנו לשם זהב והתחננו בפני היודנראט שינסו לשחרר אותה. נציגי היודנראט אמרו לנו שאימי הייתה צריכה לאכול אדמה ולא ללכת לכפר הסמוך. לא עזר כלום. אחרי כמה ימים הוציאו אותן מבית המעצר לכיוון בית הקברות. אני רצתי אחריהן וראיתי איך המפקד יורה בכל אחת מהן וגם באימי.

נשארנו שלושה.

 

קבוצה של מאה בנות יצאה לכפר הסמוך לעסוק בקטיף של ירק ממנו מכינים בירה. אחותי בת שבע הייתה בקבוצה זו. הן ישנו במתבן סמוך, תחת שמירה של אוקראינים. הצלחתי לברוח מהגטו וללכת לכפר. אחד האיכרים בכפר, צ'כי, הסכים שאעבוד עבורו בחקלאות בשעות הערב. הייתי מתגנב ונפגש עם בת שבע. יהושע נשאר בגטו. הוא עבד וקיבל "שכר" של מנת אוכל והצליח להתקיים.

 

יום אחד, בסוף אוגוסט, באו שני שוטרים ולקחו את הבנות חזרה לרוז'ישץ'. אנחנו כבר שמענו שחיסלו יהודים בעיירה סמוכה. נכנסתי לאחת השורות והלכתי איתן. בת שבע ניסתה לסלק אותי "תברח" היא אמרה לי. רציתי שתבוא איתי. היא לא הסכימה. היא רצתה להישאר עם יהושע. "תברח ותציל את עצמך". לבסוף איימה שתיגש לאחד השוטרים כדי שיהרוג אותה. לא הייתה לי ברירה וברחתי. בת שבע נלקחה ונרצחה יחד עם אחי יהושע. ייסורי המצפון, על כך שלא הצלחתי להציל אותה, רודפים אותי עד היום".

 

הבריחה ליערות

"ברחתי ליער. שלושה אוקראינים תפסו אותי ואמרו שימסרו אותי לגרמנים. ביקשתי לנוח, ניצלתי את הרגע וברחתי במהירות. הסתובבתי ביערות ולאחר כשלושה ימים החלטתי לחזור לרוז'ישץ'. ראיתי שאין אף אחד בגטו. בלילה הלכתי לבית הקברות וישנתי בקבר פתוח במשך כמה שעות. הייתי בן 15 כמעט.

 

החלטתי לברוח מזרחה, ליערות פינסק שיובילו אותי לרוסיה.

 

עברתי ליד כפר שבו ראיתי אנשים הולכים בשדה עם מכנסיים מופשלים. ידעתי שאלה יהודים כי גויים לעולם לא הולכים כך. מצאתי קבוצה של כעשרה בחורים וביניהם שניים מבני דודיי. הם חיפשו מחבוא. רציתי שיבואו איתי ליערות, לחפש את הפרטיזנים. הם לא רצו להצטרף. בחור מהקבוצה, שכן מהרחוב שלי, הצטרף אלי. התחלנו ללכת מזרחה.

 

הלכנו בלילות ובימים התחבאנו. 'סחבנו' מהשדות מה שאפשר לאכול. כך הגענו לעיירה בשם מנייביץ'. עיירה הרחוקה יותר מ-50 ק"מ מרוז'ישץ'. במנייביץ' לא היה גטו. היה סגר שהוטל על היהודים בביתם. אישה באחד הבתים גילתה שאנחנו בני דודים מצד אימי. נשארתי אצלה וחברי לן אצל רב שגר בסמוך ועזר לו במשק הבית.

 

נשארתי שם שבוע עד שכיתרו את המקום ואסור היה להיכנס ולצאת. הבנתי שעומדים לחסל את כולם. החלטתי לברוח עם בן דודי ליערות. התחלנו ללכת לכיוון פינסק. אחרי יומיים בן דודי רצה לחזור הביתה. נאלצתי להחזירו הביתה. באותו ערב החלו לפתע יריות וצעקות. הבנו כולנו שזה הסוף. החלטנו לברוח. כשיצאנו לרחוב הגרמנים גילו אותנו וירו עלינו. מהיריות נהרג בעל הבית. חזרנו חזרה. משה בן דודי הכין מבעוד מועד, בחלק לא בנוי בבית, בור מחסה שאפשר היה להסתתר בו. נכנסו לבור, משה עם מיכאל בנו, אני ועוד כמה אנשים נוספים. אשתו ובנו הנוסף נשארו בבית. ביום שישי בבוקר שמענו הכול, צעקות, משיכות וראינו איך הובילו את כול האנשים משם.

 

ברחנו, אני, משה ומיכאל, לכפר אחר. בעזרתו של גוי התחבאנו בבור לאחסון תפוחי אדמה באדמה. התקיימנו משורשים של תפוחי אדמה. מצאתי בקבוק, הטלתי בו שתן ואחרי חצי שעה, שתיתי אותו. למחרת הגוי הביא לנו מים.

 

למשה היה אח בשם איציק שהיה מורה. הגויים החביאו אותו והוא לא הסכים שאבוא אליו, למרות שהכיר אותי. הגוי שהחביא אותנו אמר שלא נוכל להישאר. שבוי רוסי שעבד אצלו, הדריך אותי איך להגיע לפרטיזנים.

 

הלכתי בלילות לבדי ועברתי תלאות רבות. אכלתי מה שמצאתי ולפעמים הייתי גונב מדיר חזירים תפוחי אדמה. פעם אחת עברה רכבת קטנה שהובילה סחורות. נכנסתי אליה ונרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שאני נמצא בתחנה ובה גרמנים. הצלחתי לברוח והגעתי לעיירה צ'רטריסק. כמו במנייביץ', הגעתי לפני החיסול וברגע האחרון הצלחתי לברוח. למחרת כבר רצחו את כולם. החלטתי לא להיכנס יותר לעיירות.

הגעתי לאזור שבו רק יערות וביצות. היה כבר כמעט חורף. נעלי נקרעו, התהלכתי יחף. כילד, נחשבתי לחולני אבל מאז שהתחלתי לברוח לא חליתי עוד. התחשלתי.

 

הגעתי לבית של גויים. בחורה שאלה מי אני וזיהתה שאני יהודי. היא הייתה סובוטניקית (זרם של גויים המאמינים בתורה). היא נתנה לי בגדים ומזון והמשכתי בדרכי.

 

ככלל, הפולנים גם הותקפו על ידי אוקראינים ולכן לא תמיד שיתפו איתם פעולה. ככל שאוכלוסיית הגויים הייתה ענייה יותר, כך הם היו נדיבים יותר. היו מביניהם שהסתכנו במתן עזרה ליהודים שברחו. הם עזרו במזון, בלבוש ובהסתרה מפני הגרמנים והאוקראינים. היו אפילו כאלה שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם".

 

יעקב גרובר

"הגעתי לכפר פולני. בכפר זה נודע לי שביער הסמוך מתחבאים יהודים. ביער מצאתי קבוצה של שבעה בחורים יהודים. הם שכנו בבור גדול מכוסה ענפים ועלים, באמצע מזבח לאש ומסביב מיטות מענפים ועצים. הם לא רצו להצטרף אלי בדרכי לפינסק.

 

גנבתי סירה ועליתי על נהר הסטיר. שטתי בלילה וביום התחבאתי בין קנה הסוף. הלכתי לשדות לחפש אוכל ולבסוף הגעתי לקצה היער.

 

ראיתי גרמנים ואוקראינים שמחפשים יהודים. החלטתי לחזור עם הסירה חזרה לקבוצת הבחורים ביער.

זה היה ערב כיפור. הם גירשו אותי. רק אחד מהם, יעקב גרובר שהיה אז בן 42, אמר לקבוצה: "השתגעתם? אתם מגרשים אותו? הוא יכול להיות בן או אח שלכם". הם עשו הצבעה והחליטו לא לקבל אותי. יעקב גרובר אמר שגם הוא ילך ואכן הלכנו משם שנינו.

 

הלכנו ליער מרוחק יותר. חפרתי בור, בו הסתתרנו. הייתי גונב מהכפרים הסמוכים אוכל. בינתיים למדתי לקלוע נעליים מקליפות פרי עצים. בחורף שופכים מים על הנעליים, הן קופאות ולא נכנס קור לכף הרגל. הפכתי ל'סנדלר' של כל היהודים מסביב.

 

פעם אחת, בחורף 1942, החל מרדף של גרמנים ואוקראינים אחרי יהודים שברחו ליערות. ברחנו קבוצה של יהודים, בראשה יעקב גרובר והגענו לביתו של גוי בשם לוּבּ. התכנסנו במבנה רעוע, בו שהו הרועים עם הבקר. יעקב גרובר פנה לאותו גוי לוּבּ, הראה לו את הקבוצה ושאל אותו: "מה היית עושה אם היית צריך להציל אדם מטביעה ואתה עלול לטבוע גם?" לוּבּ ענה לו שהיה מצילו ללא היסוס. למרות הסיכון בהריגתו, הריגת משפחתו והשמדת רכושו, החליט לוּבּ לעזור לנו. הוא הביא מזון, עץ, סירים ונשארנו שם עד שנגמרה פעולת החיפוש של הגרמנים.

 

הוא היה ראוי להיות חסיד אומות העולם.

 

יעקב הפך לאבא בשבילי. הוא היה יהודי מתקדם בדעותיו ורוויזיוניסט. על זה היינו חלוקים בדעותינו. היינו יחד כמה חודשים.

 

עזבנו את היער וחצינו את הנהר, שהיה כמעט קפוא, על גחוננו. בזכות הגניבות שלי מהכפרים, הפכתי למומחה של השטח, על פני 50 הק"מ המרובע שבו היינו".

 

פרטיזן יהודי

"הפולנים הקימו קבוצה, אליה הגיעו פרטיזנים מכל האזור. כדי להיות פרטיזן היה צריך להביא נשק. אני התקבלתי מבלי להביא נשק והפכתי לסייר ולמורה דרך. הייתה קבוצה של לוחמים וקבוצה שדאגה למשק ולמזון. הפכתי לשם דבר כסייר. קיבלתי סוס ורובה. חוץ ממני, היו רק עוד שני יהודים בקבוצה.

השתתפתי בלפחות שש פעולות שכללו התנפלות על תחנות משטרה, הנחת חומר נפץ תחת פסי רכבת ותקיפות של משתפי פעולה עם הגרמנים. הגרמנים לא העזו להגיע לאזור. הכול היה מלא בוץ וביצות. אפשר היה להגיע רק עם סוסים ולא עם עגלות. כך היה עד שנת 1944.

 

בקרב הפרטיזנים היו מעשי אנטישמיות, שלחלקם אף הייתי עד. היה מקרה שבו נרצחו בן ובת פרטיזנים על ידי פרטיזנים אוקראינים.

 

יום אחד הזדמנתי לכפר מילצ'יץ' ונפגשתי עם פרטיזן מיחידה אחרת, שהיה אוקראיני. הוא התריס בפניי, "איך זה שהגרמנים לא חיסלו אותך?", דרך את הרובה וכיוון אלי. הוא אמר שיעשה את מה שהגרמנים לא עשו ויחסל אותי. לא היה לי נשק. צעקתי כדי שאנשים ישמעו, שיעידו על מה שהוא עומד לעשות לי. הוא נרתע ועזב אותי.

 

ב-1944 הקבוצה התפלגה לשני מחנות: שמאלנים וימנים קיצוניים. הימנים רצחו את המפקד ולקחו את השלטון. הם פנו לעבר המערב, כדי להצטרף לקבוצות לוחמות אחרות ולנסות לשחרר את פולין.

 

בדרך נתקלנו במארב ויותר ממחצית הלוחמים נפגעו. הוחלט להחזיר את הפצועים בחזרה לאזור ממנו באנו. כך נסענו כמה ימים, חצינו את החזית באפריל 44' והגענו לעיירה רכוולופקה. שם השארנו את הפצועים.

 

הצטרפתי לצבא הרוסי, לבטליון של מליציה שלחמה נגד הלאומנים האוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. היה לי יתרון כפרטיזן שהכיר את האזור.

 

נשארתי שם יותר מחצי שנה. הצלחנו לתפוס ולהרוג עשרות משתפי פעולה אוקראינים. במו ידיי הרגתי לפחות חמישה ואחד אף שחטתי בסכין".

 

החזרה הביתה - לרוז'ישץ'

"ביקשתי מהמפקד לחזור לרוז'ישץ'. קיבלתי אישור מעבר, חופש לחצי שנה, ונסעתי הביתה. מצאתי קומץ של כעשרים יהודים. היו שלושה בני גילי, אותם הכרתי מבית הספר ומהרחוב. מצאתי את ביתי. הלכתי לגויים שקיבלו מאימי רכוש שלנו וקיבלתי אותו בחזרה.

 

ניסיתי את מזלי במסחר ולא הצלחתי.

 

נודע לנו על כשמונה גויים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. אני וחברי התחלנו לשרוף את הבתים שלהם, כנקמה. באחת הפעמים ירד שלג והשארנו עקבות שהובילו עד לביתנו. ראיתי שהמשטרה מתקרבת לבית. ברחתי לעיר המחוז. מאחר והייתי נתין פולני לשעבר, אחרי חודש בערך אישרו לי לצאת לכיוון פולין.

 

יעקב גרובר בא לבקר אותי ברוז'ישץ'. הכרתי לו יתומה, בת העיר והם התחתנו. הם עלו לארץ ונולדו להם שני בנים. יעקב נפטר בהיותו בן 86. במשך כל השנים נהגנו כמו אבא ובן. עד היום אני בקשר חם עם משפחתו".

 

המעבר לפולין

"הגעתי לפולין. היו ברשותי קצת מטבעות זהב וכסף. פולין הייתה תחת כיבוש הרוסים, לכן התהלכתי במדי חייל בלי סמלים. זה אפשר לי לנוע חופשי. הרגשתי כעס ומרירות וזה הוביל לנקמה בגרמנים. אני וחברי נסענו לאזורים מיושבים על ידי גרמנים, גרשנו אותם מביתם, עשקנו רכוש והעברנו את הבתים והרכוש ליהודים. לקחנו גם לעצמנו. היה הפקר. עשינו זאת כמה פעמים.

 

באחת הפעמים, בדרך חזרה, ניגש אלינו יצחק צוקרמן, לוחם מחתרת בגטו ורשה, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית בוורשה. לאחר שנודע לו שיש לי אחות בישראל וברצוני לעלות לארץ, הוא גייס אותנו לעבוד בתנועת הבריחה, שהבריחה יהודים מאירופה לישראל.

 

התחלתי כשליח. העברתי נשק ל'קיבוצים' ברחבי פולין וכספים, זהב וחותמות מזויפים לארצות שונות באירופה. לו הרוסים היו תופסים אותי, הם היו הורגים אותי ללא משפט.

 

כך היה עד אמצע שנת 46', אז דרשתי לעלות לישראל. נשלחתי לשטרסבורג בצרפת, ללמוד את תורת המורס, כדי להפוך לקשר בספינת מעפילים. בדרך חזרה נתפסתי על ידי המשטרה הגרמנית עם שלושה מחבריי. אסרו אותנו בכלא שטרסבורג ובהתערבות הג'וינט והסוכנות, שוחררנו".

 

תלאות בדרך לארץ ישראל

"הוטל עליי להעביר קבוצה של בני נוער מהעיר ביטוב, מפולין, דרך הגבולות לגרמניה. לאחר שהות קצרה בגרמניה, עברתי דרך אוסטריה ואיטליה. במרץ 1947, הפלגתי בספינת מעפילים "מולדת" לארץ ישראל.

 

הספינה יכלה להכיל 50 איש, לכל היותר, אך על הסיפון היו 1,600 איש. בלב ים, התמלאה הספינה מים והתגלתה על ידי מטוס בריטי. הגיעו ספינות בריטיות שגררו את הספינה שלנו לנמל חיפה. לאחר מאבק בינינו לבין ה'כלניות', הורדנו מהספינה בכוח ובשימוש בפצצות דמה. הועברנו בליל ה-1 באפריל 1947, למחנה קיץ 55. באותו לילה הוצתו בתי הזיקוק בחיפה.

 

במחנה בקפריסין התקוממנו על התנאים הגרועים והפגנו. האנגלים ירו לעברנו והרגו אחד מחברנו. העבירו אותנו למחנה חורף, מחנה 67.

 

גויסנו לשירות ההגנה בקפריסין ולאחר קורס מתאים בצבאיות ובספורט, עסקתי בהדרכת חניכים. השתתפתי גם בחפירת מנהרות מתחת לגדר, דרכן הגיעו אלינו שליחים מהארץ שהעבירו לנו נשק. דרך אותן מנהרות הוברחו גם צעירים לכיוון הארץ.

 

נשארתי בפעילות זו עד חיסול המחנה ב-25 לינואר, 1949. הגעתי ארצה ישר למחנה צבאי בבית ליד. שם הועידו אותי לתפקיד שומר על בית הנשיא.

 

כשהגעתי לארץ נפגשתי עם אחותי, רחל גוטליב. היא התגוררה בפתח תקווה עם משפחתה. הפגישה הייתה נסערת ומרגשת, על רקע כל מה שקרה במלחמה".

 

37 שנות שירות במשטרה

"בזמן שירותי בצה"ל פגשתי את קצין הגיוסים של משטרת ישראל. הוא חיפש מתנדבים חיילים שיודעים היטב עברית, לשם גיוסם למשטרה. מאחר ועבודת שמירה, אפילו על בית הנשיא, לא ממש התאימה לאופיי מלא המרץ, נעניתי לבקשתו והתגייסתי למשטרת ישראל.

 

הוצבתי במשטרת כפר סבא. התחלתי כשוטר פשוט ולאחר זמן מה, הועברתי למשטרת פתח תקווה. התגוררתי, לסירוגין, אצל אחותי וב'רווקייה' של המשטרה.

 

משכתי הרבה חברים להתגייס למשטרה.

 

במסגרת המשטרה, השלמתי את לימודיי העל תיכוניים ולימודי תעודה בקרימינולוגיה. עברתי גם קורסים שונים: קורס שוטרים, אב"כ, קורס סמלים, קורס חוקרים, קורס כיבוי שריפות, קורס קצינים וקורס קצינים בכירים.

 

עבדתי קשה. הצלחתי להתערות במדינת ישראל חיש מהר עקב ידיעתי בעברית, הרקע שלי ב'חלוץ הצעיר' והיותי ציוני. התקדמתי. מעטים מבין העולים התקדמו כמוני. הגעתי לדרגה של ניצב משנה, הייתי מפקד תחנה, ראש לשכת סיור, ראש לשכת מבצעים, ראש לשכת ניהול, סגן מפקד נפה, סגן מפקד מרחב, מפקד מרחב, קצין אגף חקירות מחוזי (ת"א) ולקראת פרישתי מוניתי לעוזר מפקד המשטרה.

 

אחרי 37 שנות שירות, פרשתי לגמלאות והתנדבתי לעסוק בטיפול בגמלאי משטרת ישראל. נבחרתי כמזכ"ל איגוד גמלאי המשטרה ושב"ס. אני מכהן בתפקיד זה עד היום".

 

בת שבע פיישטר - רעיה

"את בת שבע הכרתי בזמן נדודי לארץ ישראל. נפגשנו ב-1946 בגרמניה. שמרנו על קשר ויחד עלינו באניית המעפילים "מולדת" לישראל. כשנתפסנו על ידי הבריטים והגענו לקפריסין, התגוררנו אחד בסמוך לשנייה והמשכנו להיפגש. רצה הגורל וקרובי משפחתה של בת שבע היו תושבי פתח תקווה, היכן שהתגוררה גם משפחתי. ב-14 באוגוסט, 1950 נישאנו. כעבור שנה נולד לנו דב, בננו הבכור. ב-1953 נולדה רחל וב-1964 נולדה בת הזקונים, אורלי.

 

לאחר נישואינו, לא היו בידנו אמצעים והתגוררנו עם הורי אשתי. לאחר תקופה קיבלנו שיכון במשטרה ובמשך שנות שרותי 'הצלחתי' לעבור עם משפחתי שבעה בתים עקב דרישות השרות.

 

ההכנסה בשנים אלה הייתה נמוכה. רעייתי לא עבדה וגידלה את הילדים. אך היא הייתה אקונומית טובה והצלחנו להסתדר".יהודה עם בת שבע, אשתו, ועם משפחת בנו דב

 

המשפחה שלי

"הילדים גדלו ורכשו השכלה גבוהה. בני התחתן עם הת'ר בשנת 1978 בלונדון והביא את אשתו לארץ. יש להם שלושה ילדים: בנג'י (בנימין), שהתחתן עם דנית והם גרים בלונדון, יפה, בת 23, מטיילת ועובדת בחו"ל וסיימון בן 22 שהשתחרר מהצבא ועובד במפעל באריאל. בני ואשתו גרים בפתח-תקווה. בני עובד כטכנאי מטוסים בתעשייה האווירית ורעייתו עובדת בהיי-טק.

 

בתי רחל נישאה ב-1978. היא מורה לאנגלית. בעלה, אריה הוא מהנדס בתעשייה הצבאית. הם גרים בפתח- תקווה. יש להם שלושה ילדים: יניב, בן 28, עובד במכון התקנים, לירן, בן 25, טכנאי אלקטרוניקה והילי, בת 23, מתכננת ללמוד באוניברסיטה, עובדת בהיי טק ומופיעה עם שתי להקות.

 

אורלי, בת הזקונים, היא רווקה. היא בעלת שני תארים אקדמיים ועובדת כסגנית מנהלת בחברה העוסקת בחינוך ובנוער. גם אורלי מתגוררת בפתח-תקווה.

 

יהודה עם בת שבע, אשתו, ועם משפחת בתו רחלכל אירוע בחיינו אנחנו עורכים בחגיגיות רבה ומנסים לשוות לו צביון משפחתי, כדי למלא את החסר שלי. כל המשפחה והידידים משתתפים באופן קבוע, עם כל הלב והנשמה. הקשר בינינו לבין בני הדודים שנשארו הוא חזק והדוק, משום שזה כל מה שנשאר.

 

לאחר שאחותי רחל נפטרה, אני עומד בראש המשפחה. חובתי לשמור על המשפחה מאוחדת. אני מקפיד לחנך אותם לנהוג כך גם בעתיד".

 

ביקור אחרון ברוז'ישץ'יהודה ואהרון גוטליב בביקור ברוז'ישץ'

"במשך כל השנים שחייתי בארץ, הרגשתי געגועים ומשיכה לרוז'ישץ' ולסביבתה. סבלתי מנדודי שינה וזה הטריד אותי וחסר לי מאוד. לפני שש שנים התארגנו במסגרת הועד של יוצאי רוז'ישץ', יו"ר ועד יוצאי רוז'ישץ', משה גרברסקי, חבר הועד צבי רויטר ואנוכי. צירפתי למסע גם את בן אחותי, אהרון גוטליב.

 

ביקרנו במקום שבו הוצאו בני העיירה להורג על ידי הגרמנים, בי' בניסן 1942. ערכנו תפילה במקום וצילמנו את הגלעד שהוקם על ידי הוועד מספר שנים קודם לכן.

 

ביקרנו בבית הקברות שבו נטמנו הורי. מצבות כבר לא היו. היו כמה מצבות שבורות. חלק מהמצבות ראינו בגינות הבתים השכנים לבית הקברות. גם בבית הקברות ערכנו תפילה.

 

צילמנו את מבנה בית ספר 'תרבות' שעדיין נשאר על תילו. הבית שלי כבר לא היה קיים יותר. לא נשאר זכר.

 

ערכנו סיור בכל העיירה ובמספר בתים של מכרים, שנשארו על תילם. ביקרנו גם בשדה, היכן שהוצאו להורג 120 בחורים על ידי הגרמנים, ביניהם אחי בן ציון. במקום לא עומדת מצבה ולא עומד שלט שיעידו על מה שנעשה שם.

 

לאחר הביקור וההשתטחות על קברי משפחתי, אבן נגולה קצת מעל ליבי".

 

 

באפריל 2013 הכין יהודה פיישטר תצהיר שבו פירט את הזוועות שראו עיניו ואת ההוצאות להורג של יהודים שבהן צפה. התצהיר תורגם לאוקראינית ונחתם אצל עורך דין.

 

לקריאת התצהיר של יהודה פיישטר, לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: