צבי רוזנבאום: "לא דיברנו. קיווינו רק לעבור את זה"

צבי רוזנבאום גדל בעיירה רוז'ישץ'. כבחור צעיר ברח מהגטו ושוטט בין הכפרים עם אחותו יהודית, חסרי כל, רעבים וקופאים מקור. הם מצאו מקלט בבית איכרה פולנייה, ובהמשך חצו את הגבול לרוסיה, שם התגייס צבי לצבא האדום. הוא ואחותו עלו ארצה. אמו, אביו ואחיו הצעיר נרצחו על-ידי הנאצים

 

החיים עד המלחמה

"נולדתי בעיירה קובל בשנת 1921. כשהייתי בן 4-5 עקרנו לרוז'ישץ'. עד שנות השלושים המוקדמות הייתה לאבא (זאב) חנות. כנראה בגלל קשיי פרנסה החליט ללכת לכיוון אחר. לפני מלחמת העולם הראשונה עבד וניהל מחלבה. מישהו שהכיר אותו הציע לו שותפות בהקמת מחלבה חדשה ומתחילת שנות השלושים עד פרוץ המלחמה עסק במחלבה שהייתה באחד הכפרים הסמוכים לרוז'שץ'. אמי (בריינה) הייתה עקרת בית. הייתה לי אחות, יהודית, שנולדה ב-1923, שרדה איתי את המלחמה ונפטרה בארץ לפני שנתיים. אחי הצעיר משה, יליד 1927, נהרג יחד עם אבי. אמי נרצחה הראשונה.

 

מצבנו הכלכלי היה בינוני. בשנות 1936-37 התחילו השלטונות להציק לנו ומסביבנו נפתחו עוד מחלבות, אז הורע מצבנו מאוד. השקענו הרבה מאוד כסף במחלבה החדשה. כשפרצה המלחמה נשארנו בלי רזרבות.

 

סבתא לאה. נספתה בגטו קובלהיינו משפחה מסורתית. סבתא לאה (אמה של אמי), שגרה אצלנו, הייתה מאוד דתייה. שמרנו שבת, אבל כשפתחנו את המחלבה נאלצנו לעבוד גם בשבת וזה היה באישור הרב. היה לנו גם אישור כשרות על התוצרת. בבית דיברנו אידיש.

 

למדתי בבית הספר 'תרבות', שבע כיתות. אני זוכר את הבנין הישן לפני שהקהילה בנתה בית ספר אחר. אחר הצהרים הלכתי ל'חדר' ללמוד לימודי קודש. לאחר שבע שנות לימוד נאלצתי לעזוב ולעזור בבית. אני השתייכתי לתנועת 'השומר הצעיר'. השתתפי במפגשים, בשיחות ובמחנות הנוער. דיברנו עברית ושרנו את שירי ארץ ישראל.

 

העיירה ברובה הייתה יהודית. בסביבות הכפר היו אוקראינים, אבל חוץ ממגעים מסחריים לא היה לנו קשר איתם. גם לא הייה עוינות. ברוז'ישץ' היו מוסדות יהודים, הייתה קהילה, היה רב, שוחט, חברה קדישא והיו הרבה בתי כנסת. אלה היו בתי כנסת ממוסדים ותוססים עם לימודים. הייתה גם ישיבה והיו מלמדים שלימדו בשיעורים פרטיים לימודי קודש".   

 

חיים בצל המלחמה

"כשפרצה המלחמה ב-39' הייתי בן 18, עבדתי בהולובי (Holoby) בסניף של יצור מוצרי חלב. זה היה לפני שהרוסים נכנסו לאזור שלנו. עברו דרכנו פליטים והציעו לי להצטרף, לברוח לרוסיה מהגרמנים. אני זוכר, זה היה יום שישי בלילה. אמא התחילה לבכות מתוך שינה, ואמרה: 'אתה לא תלך. לא תעזוב את הבית'. ידענו שרוב מי שברח לרוסיה, כדי להגיע לארץ ישראל, נעצר בוילנא או בסביבתה.

אמנם הגרמנים עמדו 40-50 ק"מ מהאזור שלנו אבל הם לא מיהרו. לא חשבו שאסון כזה יכול לקרות. לא תיארנו לעצמנו. לא ברחתי ב-39', אבל אני לא מצטער.

 

למחרת שמענו שהרוסים עוברים את הגבול ויכבשו את האזור שלנו. בוקר אחד שמענו הפצצות. יום או יומיים אחר-כך הרוסים הגיעו לאזור שלנו. באותה תקופה, תחת שלטון הרוסים, עבדתי חלק מהזמן במחלבה ועזבתי את הבית. למדתי בחוגי ערב של המשטר הרוסי שהיו חובה ומכיוון שרציתי ללמוד מסגרות עבדתי מספר חודשים בבית מלאכה לתיקון קטרים, אבל פיטרו אותי כי לא רציתי לקבל פנקס אדום. אז פניתי למחלבות, עברתי שם מספר קורסים ונשארתי עד שנכנסו הגרמנים בשנת 1941.

 

צבי רוזנבאום, כתינוק, עם הוריו, זאב ובריינהבזמן הרוסים אבא עבד במקצוע במשכורת מאוד דלה. האווירה הייתה מתוחה. תמיד תחת איום. אם נעשו מדידות ונמצא שחסר שומן יכלו לשים אותו בכלא או לפטר אותו. למרות זאת בתקופה הזאת אפשר היה לחיות את החיים. אני עבדתי, אבא עבד כשכיר במחלבה שלנו וגרנו באותו הבית. אני גרתי במקום העבודה שלי, במחלבה, שהייתה במרחק של 25 ק"מ מהבית".

 

הגרמנים מגיעים, אנחנו נשלחים לגטו

"בסתיו 1941 נכנסו הגרמנים. אחד המהנדסים במחלבה הבטיח שיקח אותי, אבל כשהגרמנים הגיעו הם נעלמו ואני נשארתי. אנשי המשטר הרוסי ליוו אותי לגטו ברוז'ישץ' והמצב הדרדר לגמרי.

 

בגטו הייתה חלוקת מזון אבל כל אחד בישל בשביל עצמו. הרבה נהרגו כשיצאו מהגטו לחפש מזון, או שנכנסו לגטו עם המזון. התחלנו לחפש מקומות עבודה. באותו זמן לקיתי בדיזנטריה קשה מאוד. כשהתאוששתי אבא רשם אותי ביודנראט לעבודה. כולנו – אני, אחותי יהודית ואחי הצעיר משה עבדנו מחוץ לעיירה, מרחק של כ-12 ק"מ. בימים הראשונים הלכנו וחזרנו ברגל לעבודה עד שקצת התיידדנו עם האיכרים ונשארנו ללון קרוב, איפה שכל אחד יכול. אנחנו עבדנו בפרספה, שהייתה תחנת רכבת. עבדנו על הכביש שקראו לא פעם כביש קייב-ורשה. עבדנו באחזקת הכביש. מאבנים גדולות עשינו חצץ ומילאנו את הבורות. היינו בגטו פחות משנה. אבא השתדל להוציא את אמא לעבודה איתנו, אבל היא לא עבדה לידנו אלא במרחק מה משם, בחפירות בקובל.

 

בשנה הזאת היו אקציות, אבל הצליחו לשרוד. אני לא זוכר שלקחו הרבה אנשים. הרגו בעיקר את מי שתפסו ברחוב. או שלקחו אותו והרגו או שהיו הורגים במקום".

 

בורח מהגטו, נתקל בסכנות וגם במזל  

"באחד הימים קרוב לראש השנה השמידו את הגטאות בקובל ולוצק. חפרו בורות, הביאו את האנשים לבורות וירו בהם. התחלנו להתעורר ולחפש דרך לשרוד. ניגש אלי חבר, אברהם נאום, זה היה ביום שישי, ושאל אותי: 'רוצה להצטרף אלינו? אני ואהרון הולכים להולובוי'. (כפר גדול בו גרו הרבה יהודים, כעשרים ק"מ מהמקום בו עבדנו בכביש). לאברהם היו קרובי משפחה בהולובוי שהיו להם קשרים עם הקומוניסטים וציפינו להצטרף אליהם, לברוח ליערות. ניגשתי לאבא וסיפרתי לו. הוא אמר לי:'לך!'. מאמא לא נפרדתי בכלל.

 

זה היה ביום שישי בבוקר, שנת 42'. שלושתנו התחלנו לצעוד לכיוון הולובוי. הגענו לשם ביום שישי לפנות ערב, התחלנו לחפש את בני הדודים של אהרון, אבל הם לא היו בבית. לקראת ערב נעלם החבר שלנו. הוא לא נפרד מאיתנו. חיפשנו אותו, אבל לא ראינו אותו יותר מאז ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו.

 

למחרת, שבת בבוקר, התחלנו שנינו לחפש מה לעשות. לא הכרנו אף אחד והם לא הכירו אותנו. החלטנו לחזור למקום העבודה שלנו. בדרך פגשנו נער שבישר לנו שהגטו מכותר וכולם ברחו מהכביש. חזרנו להולובוי. הנער הזה הציל אותנו. כשחזרנו בחזרה כבר הגיעו גם לשם הגרמנים. הם הטילו על הכפר את המס, הכופר – הקונטורבוציה. לא היה טעם להישאר שם. תכננו להתקרב בלילה לאזור החפירות בקבול, מקום עבודתו של אביו של אהרון ואחיו. חשבו לנסות לעלות על עקבותיהם. לפני שעזבנו נכנסו לאחד הבתים האחרונים בישוב. התברר ששם גר בן דוד של אבא. לא היינו בקשרים איתו, אבל השכן הכיר גם את ההורים של אהרון. בתו של בן הדוד מאוד רצתה להצטרף אלינו, אבל שכנענו אותה להישאר כי הוריה היו מבוגרים והם לא רצו שתלך. נפרדנו.

 

המשכנו ללכת לפי הירח. הגענו לנהר ששמו סטוכוט, שפירושו: מאה יובלים, מאה דרכים. זה אזור של ביצות ובין הביצות עברו נחלים. הגענו לנהר ולא יכולנו לעבור אותו. שנינו לא ידענו לשחות. הלכנו לאורכו ומצאנו סירה. לקחנו את הסירה והתחלנו לשוט בה. כנראה טעינו בכיוון. עלינו על ביצה והיינו צריכים לדחוף את הסירה כדי לעבור. אז שקענו בבוץ עד צוואר. כשהירח עלה קצת ראינו מרחוק את החוף השני של הנהר. הצלחנו להגיע אליו אבל השחר עלה ונאלצנו להמתין במקום. זאת הייתה תקופה בה האיכרים גמרו לקצור את השחת והרימו אותו בערמות. הצלחנו להיכנס מתחת לערימה כזאת שעמדה על כלונסאות. בבוקר התאספו שם רועים עם עדרי צאן. כלבים הסתובבו שם. שמענו אותם מהמסתור שלנו. היינו רטובים, מכוסים בבוץ. התחבאנו שם עד רדת הלילה. למזלנו הם לא גילו אותנו.

 

לקראת ערב התחלנו ללכת, אבל לא ידענו איפה אנחנו. היינו רעבים. דפקנו על חלון אחד הבתים שהיה בודד בכפר. דפקנו על החלון, יצאה אישה. סיפרנו לה שברחנו מטרנספורט של הגרמנים ואנחנו רעבים. באותה תקופה העבירו לא רק יהודים, טרנספורטים מאוקראינה או מרוסיה לעבודות כפיה. הגויה הושיבה אותנו באחת הפינות והגישה מרק ולחם

 

זה היה לילה בהיר, עשרה באלול – זה חצי חודש. התיישבו ליד הקיר כדי שהירח לא יאיר עלינו. אבל הירח קצת הסתובב והאיר עלינו. אז הגויה פרצה בצעקה לחבר שלי: אתה הבן של מניו. סומרנו לקיר. היא התחילה לספר על עובדי החפירות בקבול ומה שקרה להם ולאלה שברחו מהכביש. היא ידעה לספר את מי הרגו ומי הצליח לברוח. היא סיפרה שבין שבת לראשון היה ניסיון בריחה. חלק הרגו מיד וחלק החזירו לגטו והוציאו להורג ביום ראשון. היא אפילו ידעה להצביע איפה בערך אמור להיות אבא של אהרון. היא אמרה לו: 'את אמא שלך הרגו, את האחיות שלך הרגו'. בת אחת נשארה עם ילדיה הקטנים. היא אמרה לו: 'הם מסתובבים בסביבה ואבא שלך ואחיך צריכים להיות גם כן בסביבה'. 

 

יצאנו שבעים ועם אינפורמציה. הוקל לנו. ידענו איפה אנחנו נמצאים. הוא הכיר את השטח, אז הלכנו והגענו לאיכר אצלו היו אביו ואחיו, אבל הם עזבו עם רדת החשיכה ולא פגשנו אותם. אהרון אמר לי: 'אני יודע שאבא שלי חי ואני אמצא אותו. בוא נחפש את אבא שלך'".

 

מוצא את אבא, אחותו ואחיו. אמא כבר איננה

"מאחר וכל האספקה למחלבה שלנו באה מאוקראינים ופולנים שיערתי איפה אבא יכול להיות. כדי להגיע אליו היה צריך לחצות את פסי הרכבת באזור הביצתי ההוא. המסילה הייתה מורמת מהקרקע בגלל הביצות. על הקו הזה היו הרבה גשרונים, והגרמנים שמרו עליהם.

בחרנו באזור של צמחיה סבוכה. כשהתחלנו ללכת הם שמעו רעש והתחילו לירות מעלינו. למזלנו בדיוק באותו לילה הפגיזו את תחנת הרכבת בקובל, כ-25 ק"מ משם. כל פצצה שנפלה הייתה מלווה ברקטות תאורה. כל פצצה שנפלה שמענו את הדינג לאורך פסי הרכבת. כשהפגיזו הגרמנים נשכבו. זאת הייתה הפגזה ממושכת עם הפסקות. אנחנו ניצלנו את רגעי ההפגזה בקובל ואת הרעש הנורא שהם עשו כדי לחצות את המסילה. קפצנו מעל פסי הרכבת. החצץ שבין פסי הרכבת נתן מכות בברזלים והם שמעו את זה, אז הם התחילו לירות אחרינו. היות והיו שם ביצות ושיחים בתוך הביצות, נעלמנו והצלחנו לברוח.

 

הגענו לפולני אצלו חשבתי שנמצא אבי. הוא היה מיודד עם אבי. בעלת הבית יצאה ובישרה לי שאבי, אחותי ואחי נמצאים בסביבה. בערב הקודם הם היו אצלם. לקחו לחם וחלב ויבואו שוב מחר בערב. והם הגיעו. נפרדתי מאהרון שחזר לאביו ואחיו. בהמשך, לבית הזה היינו מגיעים בכל עת צרה. לפעמים היינו יושבים שם שבוע ימים בעליית הגג מעל הרפת והם לא ידעו. לפעמיים כשלא הייתה ברירה הם קיבלו אותנו. הם תמיד הביאו לנו אוכל ולפעמים בלילה היינו נכנסים להתחמם.

 

המפגש עם המשפחה שלי היה עצוב כי אמא איננה. אמא נספתה במקום העבודה שלה בקבול או שלקחו אותה לגטו ומשם לבור ההריגה. אבא ישב בתוך הביצות. ליד הנחל הייתה גבעה כזאת והוא ישב שם בין השיחים. זאת הייתה תקופת החגים. אבא זכר שלמחרת יום כיפור וצריך לדאוג לסעודה מפסקת.

 

התחיל להיות קר. היו לנו שני זוגות נעליים. או שהייתי הולך יחף או לוקח את הנעליים מאבא, ואו שאחותי או אחי הקטן היו הולכים איתי לחפש אוכל. או שהיינו מוצאים משהו בשדות או שהיינו מקבלים אצל האיכרים איזה פרוסת לחם. כל זמן שאפשר היה למצוא פרות בשדה היה יותר קל.

 

גרנו בבור בשדה. כשירדו גשמים כיסינו את הבור. בלילה כשהיה קר הדלקנו זרדים בבור ובגלל שנוא היה מכוסה מלמעלה לא ראו את האש. אבא תמיד נשאר עם אחי משה. אני ואחותי יהודית הלכנו לחפש אוכל".

 

נשארנו רק אני ואחותי

"זאת הייתה תקופה שהגרמנים והאוקראינים פרסמו הודעה על כך שבאזור מסוים יוכלו היהודים לצאת לחופשי, לעבוד ולא יאונה להם כל רע.

 

אני ואחותי נשארנו באחד הכפרים. אבא הלך עם אחי לאזור ההוא, אבל זה היה מארב ליהודים. יום או יומיים אחרי שהם הגיעו לקחו את כל היהודים שהתאגדו באותו בית להולובוי ושם הוציאו אותם להורג. זה היה מרחק של חמישה שישה ק"מ בסך הכל מהפולני הזה שהיינו נכנסים אליו לעתים קרובות.

 

אני ואחותי הלכנו לכפר סמוך בכיוון אחר והיינו שם יממה לא יותר. האיכרים היו באים בבוקר להצטייד במזון. כשחזרו משם הם סיפרו שכל היהודים 'שיצאו לחופש' נלכדו והוצאו להורג.

 

חזרנו לבית הפולני, באה הפולניה וקראה לנו להיכנס. היה אצלם יהודי בשם משה ואלד מרוז'ישץ' והוא אישר את השמועה. הוא נשאר איתנו על הקש ועוד באותו לילה יצא והמשיך לנדוד. הוא היה יהודי מבוגר יחסית, עם שפם ועם כובע מצחייה בנוסח האזור ונראה כפולני לכל דבר. הוא כבר שאת ביתו היחידה, נשואה עם ילד, הרגו. הוא הצליח לשרוד. פגשנו אותו אחרי השחרור".

 

במנוסה ממקום למקום, חסרי כל בחורף המקפיא

"זה היה חורף שבין 1941 ל-42'. לא יכולנו להישאר שם מפחד שיגלו אותנו וגם לא היה לנו איך לפצות אותם. הלכנו ממקום למקום. היינו נשארים יומיים שלושה וממשיכים. בסוף הסיבוב חזרנו לבית הפולני, לשם תמיד יכולנו לבוא.

 

גרוע יותר היה כשירד שלג. הייתי בלי נעליים ועשיתי נעליים מצמות קש עד שמצאתי פיתרון. נכנסתי למבואה של בית והורדתי משם סנדלים עשויים מקליפת עץ וחבלים שנעלו האוקראינים. אז הוקל לי. במשך הזמן השגתי נעלים דומות לנעל הולנדית עם עור מלמעלה. ככה שרדתי את החורף.

 

אני זוכר, זה היה השישי בינואר, חג שלושת המלכים שלהם. לא ידענו לאן ללכת. הגענו עד לקצה היער מול בית של אחד השוטרים האוקראינים. בתחילת הסתיו הוא הבטיח לשני אחים ואחות לחם. אנחנו נפגשנו איתם פעם והם סיפרו לנו. הם באו לבית אחיו. הוא הזמין משטרה. תפסו אותם, עינו אותם, קשרו אותם חיים עם חוט ברזל וסחבו אותם עם עגלה לאורך הדרך עד שהם נגמרו.

 

הלכנו בשלג ולא היה לנו לאן ללכת, ואני הולך לגוב האריות, אל אותו שוטר אני הולך. דפקנו בדלת, הוא פתח, הוא קיבל אותנו. זה היה בית חם, הוא בדיוק ישב ועשה י"ש ביתי. הוא נתן לנו לשתות כדי להתחמם, נתן לנו לאכול, ואמר לנו: 'חבר'ה תכנסו לאסם ותתחפרו שם'. הוא התייחס אלינו כאילו לא היה שום דבר. למחרת בבוקר הוא אמר: 'יבואו אלי חברים לשתות. לכו'. אף אחד לא האמין שהיינו אצלו והוא לא נגע בנו.

 

כל החורף ברחנו ממקום למקום. לא דיברנו. קיווינו רק לעבור את זה. לא התרחצנו, היינו יחפים וערומים וזהו. אלה היו החיים. השלג התחיל להפשיר. אנחנו יושבים באסם ושומעים עגלה נוסעת. ראינו שיושבים שם גרמנים. אמרתי לאחותי: 'אלה לא גרמנים, אלה אוקראינים'. הייתה לי תחושת בטן. לא רחוק משם גר פולקסדויטש והם נסעו לשם. הוא היה קרוב משפחה של הפולני שעזר לנו. הפולקסדויטש הזה ברח, ומי ששמר על המשק ראה את הגרמנים אבל גם הוא הרגיש שהם לא גרמנים. הוא התחיל לברוח. הם ירו בו ופצעו אותו, אבל הוא הצליח לברוח. תכף אחרי היריות שמענו אותם חוזרים בחזרה. אמרתי לאחותי: 'בואי נברח מפה'. עברנו את הדרך ונכנסו לתוך השיחים. רואים דרך השיחים האלה מקצה לקצה. לא היה שם אף אחד. נצמדנו לעץ וישבנו. כבר התחיל להחשיך. ראינו שהפולקסדויטש הזה בורח, כשהוא ראה דמויות הוא סטה וברח. הגרמנים המדומים האלה חזרו משם. כשהחשיך לגמרי חזרנו לחצר. אמרתי לאחותי: 'יהודית, אנחנו עוזבים את המקום, כרגע'. היא לא התווכחה איתי. אמרנו לפולנים שאנחנו הולכים, אז הבן אמר לנו: 'היום שבת. אמא אופה מאפה ליום ראשון. זה אביב וקשה להשיג לחם. תישארו, תיקחו איתכם לחם ותלכו'. אמרתי לו: 'לא. אני חייב לברוח עכשיו'. אנחנו ברחנו. הלכנו למרחק של שבעה-שמונה ק"מ מהמקום הזה ואז שמענו יריות מהכיוון ממנו ברחנו. התברר מאוחר יותר שנכנסו לשם אוקראינים, הרגו 24 איש וחיפשו את שני היהודים שמסתובבים באזור (אותנו).

 

האיר השחר. נכנסנו לחצר של פולנים. דפקנו בחלון. לא ידענו מי גר שם. יוצאת פולניה. היא תכף ראתה שאנחנו יהודים. היא שאלה אותנו אם אנחנו רוצים לראות יהודים. אמרתי לה כן. חוץ ממשה ואלד זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו יהודים. בחצר היה בור ומעליו גגון מקש. היא פתחה שתי אלומות, מסביב עשבה קבוצת יהודים. הכרנו אותם והם הכירו אותנו. בין היהודים האלה היה זוג עם ילדה. הם הסתתרו אצל אחיה של אותה פולניה והם כנראה נפגשו מדי פעם. הילדה נשארה לישון אצל האח של הפולנייה וההורים שלה חזרו לפנות בוקר. עם עלות השחר היהודייה לקחה דלי ונכנסה לחלוב את הפרות. כשהיא יצאה מהרפת היא ראתה גרמנים נוסעים, אז היא החישה צעדיה לכיוון האסם. הגרמנים ראו את זה ותכף הקיפו את האסם. הם מצאו את הבעל, את האישה ואת הילדה היהודים. זה היה במרחק של כ-200 מטר מאיתנו.

 

אלה שתפסו אותם לא היו גרמנים גרמנים, אלא עובדי רכבת, היו שם וורמאכט, היו שם קרפטורוסים במדים גרמנים. חלק נסעו לכיוון היריות וחלק חזרו לתחנת הרכבת עם זוג היהודים והילדה. הם נכנסו לחצר, היהודים האלה היו בני המקום, הם גרו ליד תחנת הרכבת. הם נכנסו לחצר שפעם היה גר שם סובוטניק אחד גוי, מאוד מאוד ליברלי כזה, והם החזיקו אותם כל היום מהבוקר עד הצהרים. הם החזיקו אותם רעבים בחצר והיה מרץ וקר. הילדה כל הזמן קופצת מאבא לאמא מאמא לאבא ושואלת: 'אמא יהרגו אותנו? אבא יהרגו אותנו?' לפנות ערב לקחו טוריה, לא מצאו את חפירה כביכול, ונסעו איתם ליער. הם לא ידעו לאן הם נוסעים. לקחו אותם ליער למרחק כמה ק"מ מהמקום הזה, אמרו לו לחפור את האדמה לקבר, הוא עשה ערמה כזאת. ירו כמה יריות באוויר, נתנו להם חופן כסף, שקית עם בונבונים, נתנו לילדה ומן שמיכה כזאת תוצרת בית של האיכרים ואמרו להם: 'לכו שיותר לא נראה אתכם'. 

 

אנחנו נשארנו לשבת אצל הגויה הזאת, אחות של בעל הבית שתפסו אותם אצלו. בלילה השני הופיעה הגויה ואמרה לנו: 'משה, איטה עם הילדה חזרו'".

 

מתחבאים בחווה

"נשארנו שם כל הקיץ. הייתי לבוש בבגדי עבודה, למזלי זה היה גוי עצלן. הוא נתן לי ללבוש את המקטורן שלו, הייתי נשכב בתוך העגלה והיינו יוצאים לשדה. הייתי מוציא את הסוסים מהעגלה ורותם אותם למחרשה. הוא היה שוכב מתחת לעגלה וישן ואני הייתי חורש, עובד באסם, מאבס את הבקר, חולב פרות, אוסף ביצים ועוד.  

 

אחד מבניו של הפולני נרשם למליציה פולנית כדי להגן על עצמן ועל רכושם מפני האוקראינים. הם היו עוזבים בלילות את הבתים ומתאספים בחבורות. הוא ברח משם. באו גרמנים לחפש אותו. אני עומד וטוחן קמח ליד הבית. אחותי הייתה מעבר לדרך ותלשה קנבוסים, מהגרעינים שלהם עשו שמן, מאכלים ומהגבעולים חוטים ובד. כשהם נכנסו יצאתי מהמטבח לרפת. שמעתי שהם סוגרים את דלת המטבח. הספקתי לעלות על התקרה. הגרמני התחיל לטפס בסולם. הוא בן לחפש את הבן של הפולנייה. למזלי עליית הגג הייתה ריקה ועמדתי מאחורי הארובה והם לא ראו אותי. אחותי הסתתרה מאחורי הקנבוסים שהיו מאוד גבוהים. הם לא מצאו כלום. עזבו את הבית והלכו. הבריחה באותו היום, הבריחה מהאוקראינים המחופשים לגרמנים ובכל מקום אחר שהייתי בסכנה וניצלתי – זה בזכות חוש כלבי, הלכתי עם החוש הזה.

 

בקבוצת היהודים שהסתתרה היה פליט מפולין, חייט. הוא ניצל בזכות היותו בעל מקצוע. הוא היה על המגרש, כבר היה ערום, הוציאו אותו מהשורה שהלכה להשמדה ולקחו אותו לקובל, לחצר אחת של לפני ההשמדה שם ישבו חייטים וסנדלרים, ותפרו ועשו נעליים לגרמנים. הוא הצליח לברוח מהמחנה, כי היו לו מראה גרמני והוא גנב ולבש בגדי קציני אס.אס, נדד, הגיע למקום שהיינו, נשאר בחיים והגיע לאמריקה אחרי המלחמה.

 

אחותי הלכה איתו לעבוד בכפר אחר ואני רציתי ללכת לבקר אותה. היו לי כבר נעליים עם סוליות עץ, ועם סמרטוטים ליפפתי את הרגליים, הייתי כמו מקומי לכל דבר. הגעתי לאיכר אצלו הם ישבו. פתאום דופקים בדלת, נכנסים החיילים הקרפטורוסים. אחותי והחייט הזה הסתלקו. אני נשארתי לשבת. ישבתי איתם, עישנתי סיגריות, שתינו תה. הם קמו והלכו ואני נשארתי לשבת. הגויים התפלאו באיזה קור רוח התנהגתי. דיברתי אוקראינית יפה, לא הבחינו בשום דבר.

 

חורף-אביב 42-43', הפולניה לא בבית. אני שומר לה על המשק. יום אחד היא באה לבקר, לוקחת את הצידה ואומרת שהרוסים הגיעו, מתקרבים ושואלת אם אני רוצה לנסוע איתם".

 

חוצים את הגבול לרוסיה

"אני ואחותי נסענו עם הפולנייה והבן. מצד אחד עמדו הרוסים, מצד שני הגרמנים ואפשר היה לעבור איכשהו. הגענו לרוז'ישץ'. שם התאספנו כ-150 יהודים. מאחר והגרמנים עברו להתקפת נגד ברחנו מרוז'ישץ' לאחת מתחנות הרכבת. מצאנו קרונות ריקים, נכנסנו אליהם ואיתם נסענו לרוסיה. אני לא זוכר כמה יהודים אנחנו היינו, היו כמה מבוגרים, היו שם חלק צעירים, הייתה משפחה של הורים עם שתי בנות ובן שהגיעו לארץ ובת אחת היגרה לברזיל.

 

הגענו לקורוסטן (Korosten) באוקראינה הרוסית שכבר הייתה משוחררת. הורידו אותנו שם ונשארנו בתחנת הרכבת. לא היה לנו כסף. לא היה לנו כלום. עד שבא מנהל התחנה, הציע לנו לפרוק קרונות, היה עליהם טרנספורט של מזון. עבדנו יותר מ-24 שעות. היינו רעבים. המקומיים שעבדו איתנו לקחו ארגז עם בשר וזרקו אותו. הארגז התפוצץ ואכלנו את הבשר. ככה אכלנו והבאנו גם לאלה שלא עבדו ונשארו בתחנת הרכבת. נשארנו שם כמה יממות. אחר כך העלו אותנו על רכבת עם קרונות פתוחים על פלטפורמות עם תותחים.

 

ככה הגענו לסרנה (Sarny), תחנת רכבת גדולה מאוד. לאזור שלנו עוד אי-אפשר היה לחזור כי הגרמנים עדיין נמצאים שם. לפנות בוקר באו מלשכת הגיוס ואת כל הצעירים לוקחים ללשכת הגיוס. ב-1942 גייסו את הגברים הבריאים לצבא האדום. אחותי נשארה עם יתר הקבוצה. כשהאזור שלנו השתחרר הם חזרו לכפרים באזור רוז'ישץ'".

 

חייל בצבא האדום

"אחרי כחודש וחצי אימונים בקורוסטן יצאתי לחזית כחייל. נדדתי עם הצבא: פינלנד, פולניה, גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה. בהונגריה פגשתי לראשונה יהודים. בצבא היה לי מזל. השתלבתי מצוין בכל העבודות והמשימות. לא היו מיטות רק דרגשים. לכל אחד היה שמיכה וסדין שצריכים להיות מקופלים בדיוק, כמו בקופסה. אני עשיתי את זה בצורה שאני השתדלתי לעשות. מפקד המחלקה השאיר אותי לסדר את המצעים ופטר אותי מהמשימות הקשות. הוא כאילו לקח עלי חסות, וככה זה הלך לכל אורך הדרך.

 

לפני שהגענו לחזית הכניסו אותנו לקרנטין, מחנה הסדר. סידרו אותנו במסדר, שתי שורות. סרן אחד עבר, מסתכל עלי ומצביע עלי: 'אתה תהיה רס"ר המחנה'. אותו סרן שמר עלי והדריך אותי בכל דבר.

 

שלחו אותי לקורס הנדסה קרבית. חזרתי אחרי שבוע או שבועיים למחנה ממנו יצאתי ולא מצאתי מחנה, רק מטה יחידה. אני בא לשם ואחד הקצינים אומר לי: 'היום שלחתי את משלוח החיילים האחרון לתותחים ארוכי טווח'. כך הוא רמז לי שהוא יודע על עברי ומי אני. רצה שאני אהיה בין אלה שיורים על הגרמנים וגם שלא אפגע. בסוף שלחו אותי למרגמות 120.

 

יצאתי לחזית. זה היה חורף 1943. אני שוכב בהגנה על המטה בפולין, בשלג. פתאום בא אלי קפיטן, קצין גבוה, קרא לי. אני מתייצב. נכנס לביתן. הוא מציג את עצמו ושואל אותי אם אני דובר פולנית. עניתי כן. ביקש שנשב ונעשן סיגריה ונשוחח על איזה נושא אישי מריבה שהייתה לו. מאז הוא לא שחרר אותי. הייתי מתרגם, הייתי יד ימינו. הוא קרא לי 'בן'. היה לו בן יחיד שהיה גם בצבא והוא לא ידע איפה הוא במשך כל המלחמה. רק בסוף המלחמה נודע לו שהוא חי. לקראת גמר המלחמה הגענו לגרמניה, לאוסטריה, להונגריה. הגענו להונגריה, השנתון שלי היה אמור להשתחרר. זה היה בשנת 1945. אני אומר שאני לא חוזר הביתה. בינתיים קיבלתי מכתב מחברה שכתבה שאחותי עזבה את אוקראינה והיא נסעה לפולין, נמצאת בלודג'.

 

בהונגריה במקרה עליתי על יהודים, יצרתי איתם קשר. מהם נודע לי מה זה פולין, שיש בריחה, שנוסעים לישראל. אני הרי יוצא תנועת השומר הצעיר, למדתי בבית ספר עברי, וכל שאיפותיי היו שאותי פעם נגיע לשם. אז אני מחליט לברוח, אבל רציתי להבטיח את עצמי שלא יוכלו לעלות על עקבותיי".

 

משתרר מהצבא, עולה לישראל

"בצבא אמרתי שאני רוצה להישאר בקבע. העבירו אותי מהיחידה שלי ליחידה אחרת. נמצאתי בתוך קבוצה גדולה של אנשי קבע. לא רציתי לחזור לרוסיה. נודע לי שמנהל 'השקם', הקנטינות הצבאיות, הוא קפיטן כץ, יהודי, הוא לא יכול לקחת איש קבע אבל אזרח עובד צבא הוא יכול לסדר לי. קיבלתי את הצעתו. הלכתי להשתחרר כביכול. נסעתי ברכבת. ביקשו ממני ניירת. הייתה לי הפניה לשחרור. במקום לנסוע למטה הכללי כדי להשתחרר נסעתי לוינה-נוישטאט בוינה, שם היה בית חולים 'רוטשילד' שהיה בית חולים לפני המלחמה ומקום ריכוז לפליטים יהודים אחרי המלחמה.

 

השומר לא נתן לי להיכנס למקום כי אני במדים. הייתה שם קבוצה של יהודים, תכף הקיפו אותי, אני לא ראיתי כלום מה שנעשה סביבי אבל ככה יחד עם הקבוצה דחפו אותי למבנה. אבל אף אחד לא רצה לקבל אותי. פגשתי שם קובלאים שהכרתי, ואחד אדם מבוגר הכיר את דוד שלי, נוח רוזנבאום. הוא תכף אימץ אותי, הכניס אותי לקבוצה, אנחנו נפגשנו עם שני קצינים רוסיים, ועברנו את הגבול.

 

הגענו ללינץ באוסטריה, למחנה עקורים. שם פגשתי את אסתר (ביבה) גרובר (בייזר) ומשפחתה. היא ואחותה סיפרו לי שאחותי נמצאת בגרמניה, נתנו לי את הכתובת. הם חזרו חזרה לשם, ותכף הודיעו לה. היא הייתה אז נשואה, שלחה את בעלה, ואז אנחנו נפגשנו. הגענו לאיטליה ביחד. מאיטליה עלינו לספינה והגענו לקפריסין. בקפריסין נפרדנו שוב, כי היא ילדה אז את הבן הבכור שלה. היא עלתה ארצה כשנה לפני, ואני נשארתי עד חיסול קפריסין. עליתי ארצה בינואר 1949.

 

הגעתי ארצה והצטרפתי לאחותי בהרצליה, עיר בה אני גר עד היום. התחלתי את דרכי. עבדתי בתעשייה הצבאית קצת. עזבתי כי רציתי להיות עצמאי, אבל זה לא הצליח, אז התקבלתי לעבודה בחברת חשמל, ושם עבדתי 33 שנים. את אשתי, מלכה זיסקינד, ניצולת אושוויץ ומצעד המוות, פגשתי לראשונה בקפריסין, אבל לא נוצר שום קשר. עבדנו יחד בתעשייה הצבאית ואז נוצר הקשר. התחתנו בשנת 1950.

 

בשנת 1952 נולדה חביבה, היום מנהלת בית-ספר בפ"ת, גרה ברעננה, גרושה ואם לארבעה. אבי הילדים: חיים להב.

בשנת 1955 נולד אביהו, היום גר בקרית גת, עובד בתעשייה אווירית, אלמן, אב לשלושה".

 

ילדי חביבה: 

נירית – משפטנית, נשואה לדודו קניזו – הורים לניצן ועידו.

איתי להב, נשוי לרחל, הורים לעמית (בן).

ליאור נשוי לענת, הורים לעלמה

יערה משרתת בצבא

 

ילדי אביהו: תאומים: אלה ועמית (בני 25) וגיל (בן 23).

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: