פנינה קורן (טורצ'ניוק): "רציתי לחיות כדי לספר לעולם מה עשו לנו"

פנינה קורן בצעירותה

פנינה קורן (טורצ'ניוק) גדלה בבית ציוני וחם. כשהגיעו הגרמנים, עבדה בעבודות פרך מחושך ועד חושך. ביום חיסול היהודים בכפר, הצליחו פנינה וכל בני משפחתה להימלט, אבל לא כולם שרדו. שתי אחיותיה, אביה ואחיינה התינוק נרצחו. פנינה נישאה לבן רוז'ישץ', עלתה לישראל והקימה כאן משפחה

 

"נולדתי ב-1925 בברזלופ, קולוניה גרמנית ליד העיירה רוז'ישץ', למשפחה חמה. לפני המלחמה היו לי 4 אחיות, אחרי המלחמה נותרו רק שתיים. אבי, דב טורצ'ניוק, היה אדם משכיל ורחב דעת. הוא למד לרבנות בישיבת קישינייב, אך המשיך ולמד לימודים כלליים, ועסק בהנהלת חשבונות. אמי, הניה טורצ'ניוק לבית אוקסמן, ניהלה את חנות הכלבו המשפחתית".

 

אבא היה המורה של אמא

"סבא וסבתא שלי מצד אמא גרו גם הם בברזלופ. הייתה להם אחוזה גדולה ומצבם הכלכלי היה טוב. היו להם 9 ילדים, ובאותה תקופה היה נהוג במשפחות מרובות ילדים להביא הביתה מורה, שילמד את כל הילדים. וכך אבא הגיע אל בית סבא – הוא בא להיות המורה של הילדים.

 

אבא היה מדמידובקה, והיו לו שני אחים ואחות. כאשר הוא הגיע לברזלופ אמא הייתה בת רק 15, אבל התפתח ביניהם רומן. אחרי 5 שנים הם נישאו. סבא לא היה כל כך מרוצה, כי הוא רצה חתן עשיר, לא רק חכם.

 

משפחת טורצ'ניוק. מימין: אבא- דב, שלמה אוקסמן, יוסף אוקסמן, זוז'ה אוקסמן, שמואל אוקסמן, בוז'יה אוקסמן. באמצע מימין: שושנה טורצ'ניוק, הדסה טורצ'ניוק. למטה מימין: יעקב אוקסמן, סבא-משה אוקסמן, סבתא-רבקה אוקסמן ופסיה אוקסמןלאחר שנישאו, עברו אבא ואמא להתגורר בלוצק. ב-1914 נולדה אחותי הבכורה, בת ציון. (ב-1934 עלתה בת ציון לישראל, והייתה ממקימי קיבוץ בית השיטה). אחרי מספר שנים בלוצק, חזרו ההורים לברזלופ, ושם נולדנו אני ושלוש אחיותיי שושנה, הדסה ושולה.

 

היה לנו בית מאוד הומני, תרבותי. חינכו אותנו לערכים, לכבוד לזולת, עזרה הדדית. דיברנו בבית ביידיש, פולנית, גרמנית וקצת עברית. הבית שלנו עמד על פרשת דרכים – דרך אחת הובילה לרוז'ישץ', דרך אחרת ללוצק, ודרך שלישית לברזלופ הגדולה".

 

ציונות: הרגשנו שאנחנו חיים בגולה באופן זמני

"הבית שלנו היה בית חם, ציוני, רווי אהבת ארץ ישראל. הרגשתי שאנחנו חיים בגולה באופן זמני, שאנחנו רק מחכים להזדמנות לעלות. אחרי שבת ציון עלתה לארץ ישראל, גם שושנה הייתה אמורה לעלות. לפי התכנון, אחרי שושנה ובת ציון היינו אמורים לבוא כולנו, כתיירים, אבל אז פרצה המלחמה ושינתה את כל התוכניות.

 

אבא נתן לכולנו שמות עבריים, ואני דיברתי איתו עברית. אחותי בת ציון, כשהייתה בת 10, עברה ללמוד בבית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ'. אבא היה פעיל מאוד בוועד בית הספר. 'תרבות' היה בית ספר פרטי, שנתמך מתרומות עשירי הקהילה, ואבא עזר לגייס תרומות.

 

בבית שרנו שירים עבריים, שהיינו לומדות בבית הספר. אני זוכרת ששרנו הרבה את 'למרחקים מפליגות הספינות'.

 

בבית ספר 'תרבות' הייתה תנועת נוער ששמה היה 'בני יהודה'. כל החברים בתנועה התחייבו לדבר אך ורק בעברית. אני הייתי מדריכה בתנועה. בגיל 13 כבר דיברתי עברית שוטפת, ובבית, עם אבא, דיברתי עברית".

 

דת: בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא

"בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא, ובחגים יהודי הסביבה היו באים להתפלל אצלו. ביום כיפור אבא היה משמש כחזן בבית הכנסת, ואת התמורה שהיה מקבל על כך, היה שולח לירושלים.

אבא לא הקפיד איתנו על חוקי הדת. השתדלנו לא להדליק אש, אבל אם הדלקנו, הוא אף פעם לא כעס.

 

בברזלופ היו בסך הכל ארבע משפחות יהודיות. אחת מהן הייתה משפחת שפיגל, ששתי בנות שלה עלו לארץ ישראל בשנות ה-30.

 

הבית שלנו היה מחולק לשני חלקים – בחלק אחד היו החנות והמחסן, ובחלק השני היו 2 חדרי מגורים, מטבח ופרוזדור. בנוסף לחנות הכלבו, הייתה לנו חלקת אדמה של 100 דונם. הייתה לנו בבית עוזרת גרמנייה, ואני זוכרת שהיא הייתה שרה איתנו בעברית.

 

לסבא ואבא היו קצת חיכוכים, על רקע הרצון של אבא לעזור לבנים של סבא לצאת מהכפר ולתפתח. סבא העדיף שהילדים שלו יישארו במשק, אבל הבנים עזבו- שלושה עברו ללוצק, שניים נסעו ללמוד בוילנה אחד מהם הוא שלמה אוקסמן, שלמד אגרונומיה ופילוסופיה, והפך לפאר הבנים. והשני - בן ציון אוקסמן, שניצל, ואחר כך עלה לישראל וגר במעגן מיכאל. בן ציון ממש גדל אצלנו. הוא למד בוילנה, ואחר כך היה בורשה, ומשם עלה לישראל".

 

אנטישמיות: בשנת 1933 זרקו אותי מבית הספר הגרמני

"כשהייתי בת 6 נרשמתי לבית הספר הגרמני בכפר. אחרי שנתיים בבית הספר - בשנת 1933 - השנה שבה עלה היטלר לשילטון - מנהל בית הספר קרא לאבא ואמר לו: 'אני מצטער מאוד, בתך היא תלמידה מצטיינת, אבל קיבלנו הוראה מגרמניה לא להכניס ילדים יהודים לבית הספר'.

 

בית הספר היה גרמני פרטי, והייתי מיודדת מאוד עם הילדים שלמדו בו. אבל בשלב מסוים חלק מהילדים נסעו לגרמניה, וכשהם חזרו, הכל השתנה. אם קודם מאוד אהבו אותי, פתאום התחילו להתייחס אליי לא יפה. הם היו מדברים על 'גרמניה הגדולה', והיו אומרים, 'אנחנו ננצח את כל העמים'. אני זוכרת גם שבאותה תקופה פתחו מחלבה גרמנית ומכולת בכפר, ועל הדלת תלו שלט: 'אסור לקנות אצל יהודים'.

 

התחלנו להרגיש, יותר ויותר, את השינויים באוויר. אחרי שנזרקתי מבית הספר הגרמני, פרצו יום אחד השכנים שלנו לחנות הכלבו של אמא, והציתו אותה.

 

בעיר היו תגרות בין היהודים לבין הגויים. הגויים טענו שבעלי הכרכרות היהודים לקחו להם את הפרנסה.

 

אני כל הזמן פחדתי. הייתי רגישה מאוד. מדי פעם ההורים שלי היו נוסעים לקניות, במקום מאוד מרוחק. הדרך לא הייתה סלולה, ולפעמים העגלות היו שוקעות בבורות, ומהיער היו יוצאים שודדים, ואני חששתי מאוד שההורים ייפגעו.

 

בתנועת הנוער בני יהודה נהגנו לצאת מדי פעם עם הילדים לפעולות מחוץ לעיר. באחת הפעמים שבהן יצאנו מחוץ לעיר, הגיעו פתאום 10 חבר'ה פולנים לאומנים למקום, ואני חששתי שהם יפגעו בילדים, מאחר שכבר ידענו שהם נוהגים להכות כל מי שאינו פולני. במקום לחכות שהם יתנפלו עלינו, ניגשתי אליהם בעצמי, ופניתי אליהם ואמרתי להם שאנחנו מעבירים פעולה לצופים (גם להם הייתה תנועת נוער), ואמרתי גם: 'אנחנו נותנים לכם כבוד, ואנו מבקשים שתיתנו לנו להעביר את הפעולה'. המנהיג שלהם קם ואמר לחבריו, 'חבר'ה, בואו', והם הלכו.

 

אל השכנים הגויים תמיד התייחסנו בכבוד, ואם מישהו היה במצוקה, עזרנו לו. הייתה לידנו משפחה שהאישה הייתה גרמנייה – פולקסדויטשה, והבעל היה סובוטניק. קראו להם מריה ויוסף דובינסקי, והיו להם 2 בנות. יום אחד מריה הגיעה אלינו ואמרה שהיא צריכה לעבור ניתוח, ואין להם כסף לשלם עבורו. התברר גם שפתאום כל בני המשפחה שלהם נעלמו. אנחנו נתנו לה כסף לניתוח, ואחר כך, בתקופת השואה, המשפחה הזו הצילה אותנו. הנצחתי אותם בתור חסידי אומות העולם".

 

בית ספר 'תרבות': למדנו עברית ותנ"ך, וגם היסטוריה פולנית

"אחרי שגורשנו מבית הספר הגרמני, לקחו לנו מורה פרטי, לכל הילדים היהודים בכפר. למדנו עם המורה עד כיתה ד', ובגיל 9-10 נסעתי לרוז'ישץ', עברתי בחינה בבית ספר 'תרבות' ונכנסתי לכיתה ה'. למדתי שם עד כיתה ז'. למדנו שם הכל – עברית היסטוריה, תנ"ך, ובמקביל היסטוריה פולנית, שפה פולנית, וכל מה שלומדים בבית ספר פולני עממי. ברוז'ישץ' גרתי בהתחלה אצל חברה, ואחר כך שכרו לי חדר אצל משפחה.

 

כשהרוסים נכנסו, בית הספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי, והמורים שלנו התחילו ללמד ברוסית".

 

הרוסים מגיעים, ואני מתחילה ללמוד בלוצק

"המלחמה פרצה ביום שבו הייתה צריכה להתחיל שנת הלימודים, 1 בספטמבר 1939. אני הייתי בבית, בברזלופ, היה עדיין חופש גדול, והאווירה הייתה מחושמלת. היה מתח נורא ואווירת מלחמה.

 

כשפרצה המלחמה, כולנו היינו בבית, ופשוט חיכינו לראות מה יקרה. שמענו שהגרמנים כבר כבשו את ורשה, ומאוד פחדנו. ואז, אחרי שבועיים, פתאום נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שקבע שהגרמנים נשארים עד לקו שבו עובר נהר הבוג, ומהבוג והלאה, בפולניה המזרחית, שולטים הרוסים. אלינו הגיעו הרוסים.

 

אני זוכרת את החיילים עוברים ליד הבית שלנו - גדודים גדודים של צבא. הם התקדמו כדי לכבוש את החלקים שלפי ההסכם עם הגרמנים היו שלהם – קובל, רובנו, הערים הגדולות.

 

שבוע אחרי שהרוסים הגיעו, אבא התחיל ללמד אותנו את האל"ף-בי"ת הרוסי. היו חילופי אוכלוסין בין גרמניה ורוסיה: הגרמנים העבירו את התושבים שלהם לחלק הגרמני, ולבתים שלהם הכניסו תושבים רוסים. אני זוכרת שאבא עזר לשכנים הגרמנים להכין את האינוונטר שלהם - את רשימת הדברים שלקחו והשאירו. הם עזבו לגרמניה בלית ברירה, הממשלה הגרמנית פקדה עליהם לעזוב, ומעולם הם לא חזרו.

 

בברזלופ היה פריץ פולני, שהיה חבר טוב של סבא. כשהגיעו הרוסים, הם החרימו את אדמותיו, ובאחוזה שלו הקימו קולחוז. גם האדמות שלנו נלקחו, והשאירו לנו גן ירק קטן. היינו צריכים לצאת לעבוד, ולרשום ימי עבודה.

 

אבא עבד בהנהלת חשבונות, אמא הייתה בבית, ובשנת 1940 עזבתי ללוצק, לגימנסיה. עברתי שם בחינות, והתקבלתי. בתקופת הרוסים, הלימודים היו בחינם, והייתי צריכה לדאוג רק לתשלום של שכר דירה וכלכלה. בגימנסיה חייבו אותנו להיכנס לקומסומול, ולמעשה, מי שלא נרשם לקומסומול, לא היה לו סיכוי לקבל עבודה. הייתי חברת קומסומול במשך 9 חודשים.

 

שושנה והדסה נלקחו על ידי הרוסים לעבוד בחפירות. הן עבדו שם שבועיים, ואחר כך עברו לגור ברוז'ישץ'. רק שולה נשארה עם ההורים בברזלופ".

 

אנחנו מתחילים לשמוע על מעללי הגרמנים

"התחילו להגיע שמועות וידיעות על מה שמתרחש בחלק הגרמני של פולין. ב-1939, בתקופה שקדמה להקמת הקולחוז, הגיעו אלינו 10 בחורים יהודים מלודז', שברחו מהכיבוש הגרמני. הם התגוררו בבית של סבא, והיו מגיעים אלינו במהלך שעות היום. הבחורים סיפרו לנו על מעללי הגרמנים, ולמעשה הכינו אותנו מעט לזוועות שהתרחשו עלינו אחר כך. הם סיפרו שהגרמנים מתעללים באנשים. סיפרו שהם אומרים לאנשים ללכת לנהר, לנקות ממנו עשבים, ומכיוון שהרבה לא יודעים לשחות, הם פשוט טובעים. אמרו שהתחילו להקים גטאות, סיפרו על היודנראט.

 

למעשה, כבר לפני המלחמה אבא ידע הכל על הגרמנים. אני זוכר שששמעתי אותו אומר לסבא שהגרמנים של היום הם לא אותם גרמנים של מלחמת העולם הראשונה.

 

כשהקימו את הקולחוז, עזבו הבחורים מלודז' לכיוון רוסיה. אחרי שנים רבות, כשכבר הייתי בארץ, פגשתי את אשתו של אחד הבחורים האלה".

 

הגרמנים מפציצים את לוצק ואני בורחת הביתה

"ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. היה זה יום ראשון בבוקר, ואנחנו היינו בחופשה, התכוננו לבחינות בגרות. הייתי כבר בת 16, וכבר הבנתי שמתרחשים דברים קשים מסביבי.  

 

באותה תקופה גרתי עם רבקה, חברה מרוז'ישץ' בחדר שכור בדירה בלוצק. בשעה 4:00 לפנות בוקר שמענו פתאום רעמים חזקים. כאשר שמענו את הרעמים, אמרתי לחברה שלי שאני שמחה שלא נצטרך ללכת להיבחן. חשבתי שעוד מעט ירד גשם חזק.

 

לא חלפו חמש דקות, ובעל הבית נכנס לחדר, פתח את התריסים ואמר לנו: 'בנות, לקום, משהו מתרחש'. הדירה שבה גרנו הייתה ליד הגשר שעל הסטיר, ואיתנו בדירה התגורר גם חיל רוסי. כשהתחילו ההפגזות, החייל בכלל לא ידע מה מתרחש, להפך, הוא הרגיע אותנו ואמר שזה 'שום דבר'. אבל באותו זמן הגרמנים כבר היו על הגשר.

 

רבקה ואני רצנו לבית הספר, והמנהל אמר לנו לא להתפזר. הוא אמר שנחכה ושהם יפנו אותנו אל מעבר לגבול, לרוסיה. אבל אני לא רציתי להישאר בבית הספר, רציתי לחזור למשפחה שלי, והחלטתי לרוץ לביתה של אחותי הדסה, שכבר הייתה נשואה ובהיריון. הדסה גרה בחלק השני של לוצק, ואני רצתי כל הדרך, עד אליה, בין ההפצצות, קופצת בכל פעם להתחבא בתוך סמטה. המטרה של הגרמנים הייתה לפגוע בגשר ולנתק את העיר מהצד הרוסי.

 

בשעות הצהריים הגעתי לביתה של הדסה. גיסי, שעבד בדואר, הגיע הביתה, ואמר שמפנים אותם עם הצבא. הוא חיבק את אחותי, ויותר לא ראינו אותו. הדסה ואני ראינו שאנשים רבים הולכים לכיון בית הקברות, והצטרפנו אליהם. התחבאנו בבית הקברות עד לפנות בוקר, וכשעלה היום החלטנו ללכת ברגל הביתה. לא לקחנו כלום איתנו. הלכנו לאורך הנהר, כדי שנוכל לחצות את הגשר ולהגיע הביתה. בינתיים גם שושנה הצטרפה אלינו, וצעדנו שלושתנו, 20 ק"מ עד הבית. כשהגענו הביתה הכל היה שלם, וכולם בחיים.

 

בינתיים הגיע אלינו גם אח של סבתא עם המשפחה שלו, שהניחו שאצלנו יותר שקט".

 

הגרמנים מגיעים לברזלופ

"עם כניסת הגרמנים, האוקראינים הרימו ראש ומיד התחילו להתעלל ביהודים. אם היה נדמה שמישהו שומע רדיו – הם היו יורים בו. חבר טוב של הדסה, בן 21, ועוד ארבעה חברים שלו, נורו באותה תקופה, בטענה שהם מרגלים.

 

הלאומנים האוקראינים בזזו בתים עוד לפני שהגרמנים הגיעו.

 

מכיוון שגרנו על אם הדרך, אבא ידע לזהות, לפי התנועה, מתי לא כדאי לו להיות בבית. באותה תקופה הוא היה הרבה בקולחוז, והשתדל להישאר שם. חלפו ימים ספורים, והגרמנים הגיעו לכפר. עד היום אני זוכרת את המראה של הקומנדקר הגרמני, המלא באנשי אס.אס, נכנס לתוך הכפר. מאחר שהגרמנים עדיין לא ידעו שאנחנו יהודים – עוד לא היה טלאי צהוב – הם פנו אלינו, ואחד מהם שאל, 'איפה כאן הקולחוז?'. הראנו להם, והם נסעו לשם. אחר כך הבנו שהמטרה שלהם הייתה להיפטר מכל מי שעבד בקולחוז.

 

היה אצלנו בכפר בחור גרמני, ששמו היה אלברט שוונקה, שהתחתן עם אוקראינית. אלברט הפך מיד בהתחלה ליד ימינם של הנאצים. באותו יום היה זה אלברט שנתן לגרמנים את כל האינפורמציה על הקולחוז – מי עבד שם ומי ניהל.

 

הגרמנים הורו לחפור בור, ולקחו את כל חברי ההנהלה, ואבא ביניהם. אחרי שהרגו שישה מחברי ההנהלה, הגיע התור של אבא. פתאום ניגש אלברט ואמר שהוא יהודי טוב, ושהוא לא עשה שום דבר רע בזמן הסובייטים, והגרמנים עזבו אותו.

 

עם הגרמנים הגיע לכפר לוטננט נאצי בשם הנס דונר. זמן קצר אחרי כניסתם לכפר, הם אספו את כולנו, והודיעו לנו שיש לנו 20 דקות כדי לקחת דברים, ולהיכנס לגור בגטו. למעשה, יצרו בברזלופ מעין גטו פתוח, שאפשר היה להיכנס ולצאת ממנו".

 

הגרמנים מקימים מחנה לעבודות פרך

"הגרמנים הקימו מחנה עבודה, לכל בית הכניסו חמש משפחות, והבהירו לנו: 'מהיום אתם חייבים לעבוד כאן, מזריחת החמה ועד השקיעה. מי שיסרב לעבוד, ימות', ונתנו לנו סרט כחול לבן. אחרי זמן מה הוא הוחלף בטלאי צהוב – שהיינו צריכים לתלות מלפנים ועל הגב.

 

בינתיים הדסה ילדה בן, ועשינו טעות גדולה ומלנו אותו. דונר הרשה לאמא להישאר בבית עם התינוק של אחותי, עם שולה, ועוד כמה ילדים של המשפחה, ואנחנו יצאנו לעבוד במחנה.

 

הגרמנים הוציאו מיד הנחיות מפורשות: אסור ליהודים ללכת על המדרכה, הם יכולים ללכת רק על הכביש. לעבודה יבואו לקחת אתכם ויחזירו אתכם. לסבא היה זקן ארוך, הוא היה אדם מכובד, והגרמנים גזזו לו אותו בוולגריות, תוך שהם פוצעים אותו. בינתיים הוקם גם יודנראט, והגרמנים לקחו מאיתנו את כל דברי הערך שהיו לנו.

 

אני עבדתי בדיש. אחרי שלושה שבועות קיבלתי פתק שבו היה כתוב שאני צריכה לבוא למחנה. הם אמרו שבגלל שאני עובדת טובה, הם רוצים שאני אנקה את המגורים של הגרמנים, אדאג להסקה, ואעזור במטבח. עבדתי שם שלושה חודשים מאוד קשים. מי שלא היה עומד בדרישות העבודה, היו משכיבים אותו ומלקים אותו משני צדי הגוף, עד זוב דם".

 

לוטננט הנס דונר האכזר

"המחשבות על בריחה עלו בראשי לא פעם במהלך התקופה האיומה הזו, אבל ידעתי שאם אעשה את זה, אסכן את כל המשפחה שלי. היו כמה שברחו, וכעונש הלוטננט הוציא להורג כמה יהודים. בכלל, לדונר היה חוק – להרוג לפחות יהודי אחד ביום.  

 

עבדתי במפקדה עד סוף 41. היה לנו אוכל בהקצבה במחנה – צלחת מרק ו-80 גר' לחם לא אפוי ביום. היו לנו שכנים שלפעמים השאירו לנו ליד הגדר לחם וקצת חלב, וזה הציל אותנו.

 

יום אחד הלוטננט קרא לכמה אוקראיניות, ואמר לי, 'עכשיו תלמדי אותן את העבודה', ונתן להן מתנות. אותי הוא שלח לעבוד בשדה.

 

לוטננט דונר היה אדם אכזרי מאוד, ופעמיים כמעט מצאתי את מותי בהתקלויות עמו. בפעם הראשונה הוצאתי שמיכה כדי לנער אותה, ודרכתי בטעות על הקצה שלה. בתוך שבריר שנייה עמד לידי דונר, רכוב על סוסו, עם המקל ביד. הוא פנה אליי ואמר לי: 'שאי את השמיכה שלי כאילו שהיטלר לפנייך'. השפלתי את עיניי ואמרתי שאני לא מסוגלת. ואז הוא צחק צחוק אכזרי, והלך. במקרה אחר, הוא הביא מלחייה מקריסטל, זרק אותה אליי מרחוק, ואמר לי, 'קחי את זה למטבח'. במקרה הצלחתי לתפוס אותה, אם לא הייתי תופסת, הוא היה יורה בי.

 

עבדנו בשדה. אבא היה מאוד מעשי, הוא ראה שכל הזמן הורגים אנשים ולכן הוא הציע לזרוע טבק. שתלנו מטעים גדולים של טבק, גידלנו אותו ואחר גם גם ייבשנו אותו. אבא פשוט חיפש דרכים ליצור לנו עבודה, כדי שיצטרכו אותנו ויעסיקו אותנו.

 

אני והדודות שלי עבדנו במטעים של הטבק, אבא בחממה, ושתי אחיותיי עבדו בתוך המחנה – הן הועסקו בתפירת וילונות".

 

החיסול הסופי

"בסוף אוגוסט 1942 נשארנו 50 מתוך 250 יהודים שהיו במחנה עם בוא הגרמנים. התחילו להגיע שמועות על חיסול קרב, והיו מרביצים לנו כל הזמן, ודורשים לקבל עוד ועוד דברים. מאחר שכבר לא נשאר לנו דבר, דודי שמואל אוקסמן הציע לנסוע ללוצק עם אדם נוסף כדי להביא בגדים ובדים לתפור מהם בגדים לגרמנים. אלברט הסכים.

 

כאשר דונר שמע על הנסיעה, הוא רתח. כשדודי חזר, הוא הורה לו ולחבר שלו לחפור בור. דונר ירה בהם והם מתים לתוך הבור.

 

ביום שבת, 22 באוגוסט, ישבנו ואכלנו את המרק שלנו, ושמנו לב שטעמו טוב מהרגיל, ואני זוכרת שהדודה שלי אמרה: 'אני חושבת שזו השבת האחרונה שלנו'. המשכנו כל אחד לעבודתו, ופתאום אני רואה חברה שלי שעבדה במטבח, רצה לעברנו בוכה, ואומרת: 'זה הסוף שלנו, באו משאיות, הם מעלים אנשים ולוקחים אותם לחיסול'.

 

דודתי רצה הביתה, ואני נשארתי לבד. התחלתי ללכת וראיתי חיילים גרמנים עם רובים וכידונים אוספים את המשפחות ומעלים אותן למשאיות.

 

לא ידעתי מה לעשות. פחדתי להישאר לבד. ראיתי משאיות עוברות, ובתוכן יושבות בחורות עם מטפחות על הראש, והייתי בטוחה שגם האחיות שלי, שושנה והדסה, שם. הייתי משוכנעת שתפסו אותן, וגם את אבא.

 

התחלתי להתקדם לעבר המשאיות כדי שייקחו גם אותי, ואז פתאום יצאה לקראתי שכנה נוצרייה והתחילה לצעוק לעברי, 'לאן את רצה? יתפסו אותך ויהרגו אותך'. עניתי לה שאני חושבת שתפסו את כולם, וגם אני הולכת. אבל הנוצרייה אמרה לי, 'אני נשבעת לך שגם אבא שלך וגם אחיותייך ניצלו. הסתירו אותם'. נעצרתי וחזרתי אחורה, והתחלתי לחפש את המשפחה.

 

התחלתי ללכת, ובדרך פגשתי פתאום את אבא. הלכנו לגורן של אוקראיני ונכנסנו למטעים שלו. בינתיים התברר שדובינסקי הודיע לכל מי שהיה יכול להודיע שהגרמנים באו (הוא ואשתו גרו בקצה המחנה, והיא הייתה המזכירה של הלוטננט), והאחיות שלי הסתתרו באותו יום אצלם בבית, בתוך המחנה.

 

באותו לילה נשארתי עם אבא בגורן. למחרת בבוקר, אבא נשאר אצל הגוי, ואני יצאתי לברר מה עלה בגורלם של אמא, שולה, הילדים והדודות".

 

סבא וסבתא נרצחו ביער ליד ברזלופ

"התקדמתי לכיוון הבית שלנו, ובדרך כבר סיפרו לי השכנים שראו את אמא רצה עם שולה והתינוק. הנחתי שהם הלכו לאיכר אחד שהכרנו, אבל לא יכולתי לצאת לחפש אותם, כי הגרמנים והאוקראינים הסתובבו עדיין סביב המחנה - הם ידעו שחלק מהיהודים הצליחו לברוח וחיכו לתפוס אותם.

 

חיכיתי עד הבוקר, ויצאתי להביא את אבא ליער ולברר איפה אחיותיי. עברתי ליד הבית שלנו, נכנסתי, וראיתי שהכל הרוס. לקחתי חבילה שידעתי שאמא השאירה לי שם, ורצתי לבית של סבא. נכנסתי לבית של סבא וסבתא, וראיתי שם את סבא, סבתא ועוד דודה פשוט יושבים ומחכים שיבואו לקחת אותם. התחלתי להתחנן בפני סבא שיבואו איתנו להסתתר ביער, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר לי: 'ילדתי, הצילי את עצמך, רוצי, אני כבר לא אצליח לברוח'. יצאתי החוצה, נעמדתי על המדרגות והמשכתי להתחנן בפניהם שיבואו איתי, אבל אז הבחנתי בעגלה מלאה באנשים יורדת לכיוון הבית.

 

ברחתי מהבית, זרקתי את עצמי לתוך שדה תלתן והתחלתי לזחול. הגרמנים נכנסו לבית ולקחו את כולם. אחר כך סיפרו לנו שאפילו לא לקחו אותם עד לגטו ברוז'ישץ', אלא הרגו את כולם ביער שליד הבית – סבא סבתא והדודים.

 

יצאתי משדה התלתן והתחלתי לרוץ אל אבא. לפתע ראיתי שתי נשים מתקדמות לעברי, וחשבתי שהן אוקראיניות. אבל אז הן התקרבו והתברר שאלו שושנה והדסה, שהלכו ליער לחפש את אמא. הן המשיכו לכיוון היער, אל אמא, ואני הלכתי לאבא, לקחתי אותו והלכנו ליער. ביער התאחדנו עם כולם – אמא, שולה, התינוק, האחיות שלי, דודה שלי והבן שלה, וגם משפחת שפיגל הצטרפה אלינו".

 

האוקראינים פושטים על היער

"ביער היינו צריכים לבנות לעצמנו מקום שבו נוכל להסתתר. בתוך היער היו שוחות, שנשארו עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, והחלטנו להתחבא בתוכן. נכנסנו לשוחות, כיסינו את עצמנו בענפים ועלים, ובקושי יצאנו החוצה.

 

גרנו ביער כשלושה חודשים, עד חודש דצמבר 1942. בימים היינו מסתתרים בתוך השוחות, ובלילות היינו יוצאים לחפש אוכל. אולם אז אירע המקרה שגרם לנו לעזוב את היער:

 

לילה אחד שושנה ואני יצאנו להביא אוכל. בזמן שנעדרנו הייתה פשיטה של אוקראינים על היער, והמשפחה שלי נתפסה. האוקראינים הגיעו למקום, ראו את המשפחה וביקשו מהדסה, שהייתה עם התינוק על הידיים, שתלביש את התינוק ותבוא איתם. הדסה סירבה לבוא ושאלה אותם למה היא צריכה להלביש את התינוק, אם ממילא הם עומדים להרוג אותם. ואז היא הסתכלה על אחד השוטרים, ואמרה לו 'אתה לא מכיר אותי, נכון? עכשיו אני יהודייה מושפלת. אנחנו הרי למדנו באותה כיתה'. והאוקראיני הוריד את הראש ולא ענה.

 

האוקראינים לא ידעו מה לעשות עם המשפחה, והם הלכו לשומר היער, שהיה גם הוא אוקראיני, ושאלו אותו אם הוא מכיר את משפחת טורצ'ניוק. שומר היער, שהתברר שהכיר אותנו, חזר איתם אל המקום, ואמר לאבא: 'אתם יהודים טובים, אנחנו לא נהרוג אתכם, אבל כדאי לכם לצאת מפה, כי אם אנחנו לא נהרוג אתכם, יבואו אחרים ויעשו את זה'.

 

אחרי המקרה הזה הבנו שהיער כבר לא בטוח, ויצאנו. אמא, שולה והתינוק הלכו לבית של זקנה בת 90, שהסכימה להסתיר אותם, לנו לא היה איפה להיות, והחלטנו לחזור ליער לכמה ימים. בינתיים באה ליער גם משפחת שפיגל (משפחתה של בת שבע שפיגל קינן), והציעה לנו להצטרף אליה, ולחפור ביחד בונקר".

 

אבא והדסה נרצחים

"באותו לילה שושנה ואני יצאנו להביא אוכל, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו את אבא והדסה. למחרת בבוקר באו השליחים של הנאצים, האוקראינים, ועברו ליד הבונקר. הם שמעו את התינוקת של שפיגל בוכה, ניערו את השלג, ומצאו את הבונקר.

 

בבונקר היו 8 אנשים: אבא והדסה, דודה שלי, שרה, ובנה, ובני משפחת שפיגל – ההורים הבת הגדולה והתינוקת שלה. אמרו להם להתפשט והרגו את כולם.

 

אחרי המלחמה נפגשתי ברוז'ישץ' עם משפחה שהייתה לה בת יחידה והיא הייתה חברה של אותם אוקראינים. היא סיפרה שאחר כך הם באו לכפר וסיפרו שאחד מהם כיוון את הרובה אל אחותי, ולא יכול היה לירות בה. חבר שלו החליט 'לעזור' לו, והוא לקח את הרובה ואמר לו, 'מה, חבל לך על יהודייה?'. וירה".

 

אני משאירה צוואה: לספר לעולם מה עשו לנו

"בינתיים שושנה ואני התפצלנו, ובגלל סופת השלג לא חזרנו ליער. חיכינו כל הלילה, ובבוקר נפגשנו. כשפגשתי את שושנה, היא פרצה בבכי וסיפרה לי מה שקרה: 'אין לנו לאן ללכת, פנינה, הרגו את כולם'. התחלנו ללכת אל אמא, כדי לספר לה. אני זוכרת שהלכתי ובכיתי ובכיתי בקול רם, לא היה אכפת לי שישמעו אותי ושיתפסו אותי ויהרגו אותי. אבל אז נזכרתי במשהו שאבא אמר לנו בתחילת המלחמה, וזה נתן לי כוח להמשיך. אבא אמר, 'אני חושב שאני כבר לא אשאר בחיים, אבל אם מישהו מכם יינצל, צריך לספר לעולם. לא ייתכן שאומות האולם ישתקו על מעשים כאלה. מי שיישאר שיספר, ואולי אפילו מישהי מכן תגיע אל בת ציון'.

 

הגענו אל אמא, וסיפרנו לה ולשולה, ואמא אמרה שהתינוק כל כך בכה כל יום, כנראה הייתה לו הרגשה שאמא שלו כבר לא בחיים. חשבנו מה לעשות. החלטתי ללכת למשפחה שהכרנו היטב, ועזרה לנו לא מעט – זו הייתה משפחתו של המזכיר הקודם של המועצה. סיפרתי להם מה קרה ביער, והם התקשו להאמין. הבעל החליט לצאת לבדוק מה קרה, והוא לקח עגלה וגרזן ויצא ליער, כאילו לחטוב עצים. כאשר הגיע ליער, הוא מצא שם את כולם. הדסה ישבה ליד עץ והיה לה כדור במצח, וגם אבא היה ירוי. אחר כך סיפרו לנו שהילדים של משפחת שפיגל הגיעו למקום וקברו את כולם.

 

אחרי שהמזכיר חזר, וסיפר לנו מה ראה ביער, ביקשתי מאשתו, שהכירה את בת ציון, שאם אף אחת מאיתנו לא תישאר, שידאגו לספר לה מה קרה. והיא הבטיחה לי שתעשה זאת".

 

האוקראינים מגלים שהתינוק נימול ורוצחים אותו

"לא ידענו מה לעשות עם הילד של הדסה. הוא כבר הרגיש מאוד לא טוב – הגפיים שלו כל הזמן קפאו, ולנו כבר היה קשה ומסוכן להסתובב איתו. רצינו להציל אותו. באותו זמן גם התחיל להיות קשה יותר למצוא מחסה אצל הגויים – הסתובבנו מבית לבית, ובכל בית שהגענו אליו אמרו לנו ללכת, פחדו שיתפסו אותם, בעיקר מכיוון שעם הילד היה יותר מסוכן. על כל דלת הייתה רשימה של שמות האנשים שגרו באותו בית, וכל אדם נוסף, בעיקר אם לא היו לו תעודות – כמו לנו – היה סכנה.

 

אחרי כחודש כבר לא הייתה לנו ברירה, והחלטנו לתת את התינוק לאיכרה אחת שהכרנו. החלטנו שהיא תגיד שהילד הוא של בן משפחה שלה, שנפגע במלחמה, והיא עכשיו מגדלת אותו.

 

אמא ושושנה יצאו עם הילד אל האיכרה, ואני ושולה נשארנו במתבן אצל הזקנה. כאשר הגיעו אל האיכרה, הילד ישן, והן הניחו אותו על מפתן הדלת. בבוקר, כשהאיכרה התעוררה, היא מצאה אותו והכניסה אותו לבית. מיד התחילו כל השכנות להתעניין מי הילד, האיכרה סיפרה את הסיפור שעליו סיכמנו, אבל השלטונות כבר שמעו על הילד החדש, והגיעו כדי לראות אותו. השוטרים האוקראינים בדקו אותו, וגילו שהוא נימול. הם לקחו אותו ליער, נתנו לו לשחק עם הקנה של הרובה, ואז ירו בו.

 

אחרי שמסרו את התינוק, היו אמא ושושנה מאוד מדוכאות, ומרוב עצב תעו ביער ולא מצאו את הדרך. כשראינו שהן לא חוזרות, התחלנו, שולה ואני, לפחד שקרה להן משהו. ואז הגיע הבן של הזקנה והודיע לנו שהרגו את שתיהן. שולה ואני נשברנו. אני אמרתי שאם זה נכון אני הולכת להסגיר את עצמי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך יותר. הייתי כל כך מלוכלכת, מלאת כינים, וכבר לא היה לנו איפה להיות – כל האיכרים הגויים כבר פחדו להכניס אותנו לבית.

 

אחרי יומיים אמא ושושנה פתאום חזרו. התברר שחברים שלנו הפיצו את השמועה כאילו הן מתו, כדי שלא יחפשו אותן. אחרי שהן חזרו החלטנו להתפצל, וכל אחת הלכה למקום אחר. שולה הלכה לפולני בשם קוטרסקי, וגרה אצלו כשנה יחד עם בת שבע שפיגל – הניצולה היחידה מבני משפחת שפיגל".

 

אני משוטטת בין הבתים, מחפשת מחסה

"אני הסתובבתי, בכל יום הייתי במקום אחר. היו לנו תעודות, שהמזכיר סידר לנו, אבל לא יכולנו להשתמש בהן, כי בסביבה כולם הכירו אותנו. שמי בתעודה היה טורחניוק נינה, אבל כולם ידעו שאני טורצ'ניוק פנינה.  

 

ב-1 בינואר 1943, נכנסנו אמא ואני לבית של הזקנה, שהיה מול המחנה, והיא הרשתה לנו להתחמם ליד התנור. הזקנה שכבה במיטה, ואנחנו הורדנו את הנעליים כדי לייבש אותן והתחממנו. פתאום הכל היה מואר, והבן של הזקנה התפרץ אל תוך הבית וצעק 'אתן לא רואות שהבית נשרף?'. מתברר ששרפנו את הבית בלי להרגיש. הבן תפס את הזקנה, שחרר את הפרה, ורץ. אמא ואני רצנו החוצה, בלי נעליים, לתוך שלג שהגיע לנו עד המותניים, ומולנו המחנה.

 

רצנו לתוך רפת של גוי שהכרנו שגר במחנה. כעבור כמה דקות הוא נכנס לרפת, ראה אותנו, התחיל להצטלב, ואמר, 'אתן רוצות להרוג אותי? ראו אתכן רצות בשלג'. אבל הוא לא היה מסוגל לשלוח אותנו. הוא הוציא את הילדים שלו מהבית, כדי שלא יראו אותנו, והכניס אותנו למיטה מלאה בכרי קש, שהכינו אותה במיוחד לכבוד ראש השנה. הקש דקר כמו מסמרים, וכל היום נשכנו את השפתיים, כדי לא להשמיע קול. בלילה הם השכיבו את הילדים, נתנו לנו סמרטוטים לרגליים וביקשו שנלך.

 

כבר בתחילת המלחמה לאמא היה מסתור משלה אצל גוי שהכרנו. אבל מכיוון שהיא הסתובבה הרבה איתנו ועם התינוק, היא הייתה אצלו מעט מאוד. באותו יום החלטנו ללכת אליו. כשהגענו אל הגוי, התברר לנו  שדוד שלי, יצחק אוקסמן, אח של אמא מלוצק, מסתתר שם במקומה. אותו דוד איבד את כל משפחתו בחיסול הגטו – כאשר לקחו אותם למשאיות, זרקו את אשתו ואת הילדים על המשאית, ואותו לקחו הצדה ואמרו לו – אתה עוד צעיר, אתה עוד יכול לעבוד. ואז הוא ברח, והגיע למחבוא של אמא. כשאמא באה, היא לא הייתה מסוגלת להגיד לו ללכת, והיא נתנה לו את המקום שלה, ואנחנו המשכנו".

 

אני סוחבת את אמא על הגב

"הלכנו והלכנו, ובשלב מסוים אמא, שכבר הייתה מאוד רזה וחלשה, אמרה לי שהיא לא יכולה יותר ללכת, וביקשה שאשאיר אותה ואציל את עצמי. אמרתי לה שאני לא הולכת בלעדיה, ועזרתי לה ללכת. חילקנו את ההליכה כך שחלקים מהדרך היא הלכה בעצמה, ובחלקים אחרים סחבתי אותה על הגב.

 

אחרי ימים ארוכים בדרכים, הגענו לבית של איכר אחד שהסכים להחביא את אמא, ואני המשכתי למשפחה אחרת. הסתתרתי באותו בית, אבל כבר למחרת בבוקר גיליתי שמאוד לא בטוח שם, ושזה בית שמסתובבים בו הרבה אנשים.

 

התחבאתי במרתף ושלחתי משם, עם האיכר, פתק למשפחת דובינסקי: 'אין לי ברירה, אם אתם רוצים להציל אותי, תנו לי עצה מה לעשות'. הם ענו לי: 'אם תצליחי להיכנס למחנה בלי שיתפסו אותך, נעזור לך ככל יכולתנו. אם יתפסו אותך, אל תזכירי את שמנו'".

 

אלוהים שומע אותי

"לפנות בוקר יצאתי למחנה כאילו אני איכרה אוקראינית שהולכת לעבודה. אבל בכל זאת הלכתי דרך השדות, להימנע מכל מפגש עם אנשים שעלולים לזהות אותי.

 

התקרבתי למחנה, וראיתי שבשער עומד המשגיח האוקראיני, עם כלבים, ומחכה. אני זוכרת שביקשתי בלבי, 'אלוהים, רחם עליי פעם נוספת'. לא פחדתי שיהרגו אותי, פחדתי מהעינויים. ופתאום אני רואה שהוא מסתובב, עם הכלב, ועולה לעבר המפקדה. נכנסתי למחנה, והלכתי אל בית דובינסקי.

 

למשפחת דובינסקי היה חדר אחד ומטבח, והם היו ארבעה אנשים. במשך שלושה חודשים הסתתרתי אצלם, ובחלק מהזמן גם שושנה הייתה איתי. מאחר שהם היו מיודדים עם הגרמנים, במשך התקופה הזו היו כל הזמן ביקורים של גרמנים בבית.

 

בכל פעם שהגרמנים היו מגיעים להתארח אצל דובינסקי, אני הייתי קופצת לארון. באחת הפעמים אני זוכרת שעמדתי בתוך הארון הקטן, בזמן שהם אכלו ארוחת ערב, ושמעתי את הגרמנים מספרים שאתמול הם מצאו ביער פוטוצ'ובקה בונקר מלא יהודים. הגרמנים התלוצצו על כך שהיהודים יצאו מהבור כמו עכברים מחור, וסיפרו איך הרגו את כולם. כך עמדתי שעות בארון, בלי לנשום, בלי להשתעל, שומעת את סיפורי הזוועה שלהם.

 

אחרי שלושה חודשים, לקראת סוף 1943, שושנה ואני עזבנו את משפחת דובינסקי. ידענו כבר שהחזית מתקרבת, והחלטנו ללכת לביתו של אותו מזכיר מועצה לשעבר. בינתיים קיבלנו פתק מבחורה יהודייה מורשה שהסתתרה אצל איכר פולני. היא כתבה שהאיכר עומד לעזוב, והיא צריכה מקום להיות בו. החלטנו ללכת להביא אותה. קבענו שמקום המפגש יהיה אצל משפחת קוטרסקי".

 

מותה של שושנה

"בנובמבר 1943 יצאה שושנה עם איכר שכן ועם העוזרת שלו לכיוון המשק שבו הייתה אותה יהודייה. כאשר התקרבו לבית, כבר חיכו להם שם האוקראינים, והחלו לירות עליהם. הפולני נפצע, העוזרת ברחה, ושושנה נהרגה – מבלי שיידעו אפילו שהיא יהודייה. את היהודייה מורשה תלו ביער על עץ.

העוזרת ניצלה והיא זו שסיפרה לנו אחר כך את כל הסיפור.

 

החלטתי שאני לא משאירה את הגופה של שושנה ללא קבורה. יצאתי למקום שבו היא נרצחה, מצאתי את גופתה, ופניתי לאנשים שגרו ליד היער וביקשתי שייקחו עגלה ויביאו את הגופה של שושנה לחצר של משפחת קוטרסקי. אבל כמובן שאיש לא הסכים.

 

בסופו של דבר מצאנו בחור צעיר, בשם צ'ייקי, שהסכים לצאת עם עגלתו ולהביא את גופתה של שושנה. צ'ייקי הביא את שושנה וקברנו אותה בחצר של קוטרסקי.

 

אחרי שאיבדנו גם את שושנה, התפזרנו. אני זוכרת שהייתי מאוד סחוטה, אחרי שלא אכלתי יומיים, ופתאום ראיתי מלונה של כלב ונכנסתי לתוכה ונרדמתי. כשהתעוררתי, ראיתי כלב גדול עומד מעליי, ומביט בי ברחמים. בכוחותיי האחרונים יצאתי מהמלונה. בבוקר באו להאכיל את הסוסים וביקשתי קצת אוכל. באותו משק נשארתי חודש.

 

השתדלתי כל הזמן להחליף מקום, לא רציתי שהגויים ירגישו שהם מסכנים מדי את חייהם, וגם לא רציתי להמאיס את עצמי עליהם".

 

נס קטן

"במהלך שיטוטיי באותו חורף של 42-43, הגעתי לבית של איכרים שהסכימו להסתיר אותי. בבוקר הבעל והילדים יצאו מהבית, ובעלת הבית הזמינה אותי להיכנס פנימה. החלונות היו קפואים, ואי אפשר היה להבחין במתרחש בחוץ. פתאום נפתחה הדלת, ובפתח עמד חייל גרמני מהמחנה. הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות, ופשוט נעמדתי ובלי לחשוב התחלתי לדבר בגרמנית.

 

פניתי אל הגרמני, ואמרתי לו,  'בוקר טוב. אחותי חולה, ואני הגעתי מכפר מרוחק, כדי לעזור לה'. הסברתי לו שפעם גרו כאן גרמנים, והיו לי חברות גרמניות, וכך אני יודעת גרמנית. החייל שמח מאוד וענה לי: 'אני שמח מאוד שאני יכול לדבר בשפה שלי. אני עדיין צעיר, ואני לא אשם במצב הזה, אשמים היטלר וסטלין. בגללם הרגו את היהודים'. עניתי לו: 'כן, פעם היו פה יהודים, אבל הרגו את כולם, לא נשאר אף אחד'. והוא אומר: 'פרויליין, האם תהיי כאן ביום ראשון?, אני אבוא עם הקומורט שלי ואנחנו נשוחח'. בסופו של דבר הוא הלך, ואני החלטתי להסתלק משם ולברוח. הלכתי למשפחת דובינסקי.

 

ביום ראשון הגיע הגרמני עם פולני שהכרתי, והיה משתף פעולה שחיפש יהודים כדי להסגיר אותם בעבור סוכר ומלח. אם הייתי נשארת באותו בית, היו הורגים אותי".

 

הגרמנים נסוגים, ושוב חוזרים

"בסוף חודש פברואר 1944 הגיעו אלינו הרוסים, ואיתם נכנסו גם הפרטיזנים. כמה פרטיזנים הגיעו לבית של דובינסקי, ואני ביקשתי שייקחו אותי איתם, כי חששתי מכך שנלך לבד עד לרוז'ישץ'. הם הסכימו, אבל אמרו שיבואו למחרת לקחת אותנו. למזלו לא יצאנו איתם באותו יום, כי אחרי יומיים הגרמנים חזרו, לחודשיים נוספים, ולמעשה התחילה התקופה הקשה ביותר בכל תקופת ההסתתרות שלנו.

 

אחרי שהרוסים הגיעו, התחלנו לצאת ולהתגלות, ובעצם הגויים כבר ידעו שנשארנו בחיים. ברגע שהגרמנים חזרו, האוקראינים, שחששו שנספר אחר כך שהם שיתפו פעולה עם הנאצים, חיפשו אותנו באדיקות, במטרה לרצוח כל יהודי שנשאר בחיים".

 

אני שומעת על השחרור

"הגעתי לבית של איכרה אלמנה, שחיה עם ילדיה. מסביב היו כל הזמן חילופי ירי, ובכל מקום הסתובבו פליטים. באחד הימים נכנס אוקראיני מיליציונר לבית ומודיע לאלמנה: 'היום אני ישן אצלך'.

 

הייתה איתי חברה, צ'רנה, שהספיקה, לפני שהוא נכנס, לצאת מהבית ולעלות לגורן. אני קפצתי אל מתחת למיטה, והמיליציונר נעמד ליד המיטה ושם לידה את האקדח והרימון שלו, והלך לאכול. בינתיים החלו חילופי ירי קשים, הוא יצא לחצר כדי לראות מה קורה, ואני חמקתי לגורן.

 

באותו לילה ישנתי בעליית הגג של האלמנה, ושם גם שמעתי את המילה הראשונה על השחרור. אני זוכרת שהצצתי דרך חריץ וראיתי פתאום חייל, רכוב על סוס, שנעצר ליד הבית ושואל: 'חברים, איפה הגרמנים?'. הבנתי שהוא ראש החץ של הרוסים".

 

חוזרים לרוז'ישץ'

"חיכיתי עד ללילה, ואז ירדתי והתחלתי לחפש את אמא ושולה. אחרי יומיים מצאתי אותן, ושלושתנו התחלנו לצעוד לרוז'ישץ'. כשהגענו, לא ידענו לאן ללכת. אני הצעתי ללכת לבית של אח של סבתא שעזב לארצות הברית לפני המלחמה, שהיה בית גדול ומפואר. ידענו שעכשיו התגוררה בבית העוזרת שלהם.

 

הגעתי לבית, ודפקתי בדלת. הבן של העוזרת פתח לי, וכשהוא ראה שזו אני, הוא הרים גרזן ואמר, 'את רוצה שאפתח לך את הראש? בעל הבית נמצא באמריקה, ואנחנו שומרים לו על הבית'.

 

חזרתי אל אמא ושולה, והחלטנו ללכת לבית של משפחת גון, שבו התאספו רוב היהודים שהצליחו לחזור לרוז'ישץ'. באותו זמן החזית הייתה עדיין מאוד קרובה – רק 30 ק"מ מאיתנו. הבית של גון היה מחולק – בחלק אחד שלו היו אנשי צבא, ובחלק השני אנחנו היהודים. יום אחד נפלה פצצה ופגעה בצד של החיילים, והרגה 3 חיילים. היהודים ברחו מהבית, אני נשארתי אחרונה וקיבלתי הלם.

 

ההפצצות של הגרמנים לא הפסיקו, ואנחנו נאלצנו לעזוב את רוז'ישץ', ולהתרחק עד לרובנו. אחרי שההפצצות פסקו, חזרנו לרוז'ישץ', ושם התחלנו לחיות. אני עבדתי כמזכירה בבית משפט ושולה הלכה לבית ספר".

 

המשפחה שלי בפולין – כמעט כולם הושמדו

הוריי: דב והניה טורצ'ניוק. אמא ניצלה ואבא ניספה.

 

אחיותיי: בת ציון, שושנה, הדסה ושולה. להדסה היה תינוק. בת ציון עלתה לארץ לפני המלחמה, שולה ניצלה, שושנה והדסה והתינוק של הדסה נרצחו.

 

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: משה ורבקה אוקסמן – נרצחו על ידי הנאצים.

האחים של אמא: בלה קליינר – הייתה נשואה והיו לה 3 ילדים: חנה, יצחק ובן נוסף – כולם ניספו.

ישראל אוקסמן, היה נשוי למרים.

יוסף אוקסמן – נפטר לפני המלחמה. היו לו שני ילדים – פסיה ויעקב – והם ניספו.

שמואל אוקסמן היה נשוי לשרה. ילדיו היו: יצחק, יששכר ושלמה – כולם ניספו.

שלמה אוקסמן היה נשוי לפניה, רופאת שיניים. הייתה להם בת אחת, חנה. כולם ניספו.

עזריה אוקסמן היה נשוי ללאה, והיו להם שני ילדים – דוד ובן נוסף.

יצחק אוקסמן היה נשוי לבלה והיו להם שלושה ילדים: חנה, מנדל ובן נוסף. בלה והילדים ניספו ויצחק ניצל.

בן ציון אוקסמן – ניצל.

 

המשפחה של אבא:

סבא וסבתא: מרדכי ודבורה טורצ'ניוק – נפטרו לפני המלחמה.

האחים של אבא: ניסן, יששכר ומרים.

 

סוף המלחמה

"ב-9.5.1945 נגמרה המלחמה. אני זוכרת שדפקו בחלונות מהרחוב וצעקו: 'קומו, קומו, המלחמה הסתיימה'. למרות שהייתי אמורה לשמוח על סיום המלחמה, באותו יום בכיתי נורא, והייתי מאוד מדוכאת. הייתי מאוד עצובה על הגורל של משפחתי, של אחיותיי שושנה והדסה, שלא זכו לראות את היום הזה.

 

רצינו להמשיך, לצאת מרוז'ישץ'. הייתי צריכה להשתחרר מהעבודה אצל הרוסים, ולכן אמרתי להם שאני רוצה לחפש את משפחתי, שאולי מישהו עוד נשאר. הם הסכימו, וקיבלנו ניירות רשמיים שאיפשרו לנו לצאת.

 

באותו זמן גם הכרתי את בעלי, ברוך קוס, גם הוא בן רוז'ישץ' שכל משפחתו נספתה. ב-9.7.1945 התחתנו".

 

עוזבים את רוז'ישץ' לכיוון ארץ ישראלמשמאל: פנינה, הבעל ברוך והאחות שולה

"יצאנו כאזרחים פולנים לפולניה – אמא, שולה, ברוך ואני, והצטרפה אלינו גם שושנה קמפר. הגענו לגלייביץ בשלזיה, וגרנו שם כמה חודשים, מחכים לפקודה להמשיך. בדצמבר 1945 הגיעה הפקודה. עברנו את הגבול הפולני, ועתה היה עלינו לעבור גם את הגבול הצ'כי, בדרך לגרמניה.

 

הגענו ללייפהיים בגרמניה, ונשארנו במחנה מספר חודשים. באפריל 1946 כבר הייתי בהיריון, וברוך ואני הצטרפנו לקיבוץ של פרטיזנים. אמא ושולה נשארו בגרמניה.

 

הלכנו ברגל, בשלג, דרך האלפים, כדי לעבור לאיטליה. תוך סיכון חיי וחיי בתי הגעתי למילאנו. כשהגענו למילאנו, לקחו אותנו לאחוזה של יהודי עשיר, ושם חיינו 4 חודשים של חיים טובים ונוחים.

 

ב-1 באוגוסט 1946 קיבלנו פקודה לצאת. עלינו על משאיות והגענו לנמל קטן. אני כבר הייתי בחודש שמיני. אמא עדיין הייתה בגרמניה, ושולה נסעה עם חברת נוער לצרפת".

 

סוף סוף בארץ ישראל

"באיטליה העלו אותנו על האונייה כ"ג יורדי הסירה, ואחרי 14 ימים קשים מאוד בים הבריטים גילו אותנו. ב-16 באוגוסט הגענו לישראל והבריטים הביאו לאונייה רופא מבית חולים רמב"ם שבדק את הנוסעים, וקבע מי מסוגל מבחינה גופנית להמשיך, ומי צריך לרדת לקבלת טיפול רפואי. הרופא רשם אותי ברשימה, ואני הורדתי באלונקה לנמל, ומיד העלו אותי על אמבולנס. אני זוכרת שבדרך זרקתי פתק, שבו ביקשתי שמי שימצא אותו יעביר אותו לקיבוץ בית השיטה, ויודיע שהגעתי.

 

ב-18 באוגוסט הגעתי לעתלית, ואחרי שלושה ימים ילדתי את בתי הבכורה, טובה. ברוך נשלח לקפריסין.

בנובמבר 1946 הגעתי לבית השיטה, אל אחותי בת ציון, עם ילדה בת 4 חודשים. ברוך השתחרר מקפריסין אחרי חצי שנה והצטרף אלינו.

 

בשנת 1947 הגיעה אמי לארץ, ובאה להתגורר בבית השיטה. היא חיה בקיבוץ עד שנפטרה, בשנת 1977".

 

מבית השיטה לתל אביב

"את בתי השנייה, נעמי, ילדתי ב-1953. ב-1956 עזבנו את בית השיטה ועברנו להתגורר בגבעתיים. במשך שלוש שנים גרנו בשכירות אצל משפחה שנתנה לנו חדר אחד, מטבחון ופינת אוכל. בתקופה הזו עבדתי בטיפול בילד.

 

ב-1958 עברנו לדירה בשכונת יד אליהו בתל אביב. בתקופה שבה גרתי בבית השיטה למדתי להיות מטפלת מוסמכת בבית ספר בעפולה, והתמחיתי בטיפול בתינוקות חולים. אחר כך, בבית השיטה, הייתי אחראית על בית התינוקות.

 

כשהגענו למרכז, פניתי לבית החולים צהלון ביפו, ובשנים 1960-1961 עבדתי בבית החולים עם ילדים חולים.

 

מ-1961 ועד 1964 עבדתי במרקוזה – חנות בגדים בנחלת בנימין בתל אביב. כשהיה משפט אייכמן, ביקשתי לנסוע למשפט. כשחזרתי, גיליתי שהבוס ניקה לי את היום הזה מהמשכורת. זה מאוד הכעיס אותי, והתפטרתי.

 

בשנים 1964-1966 עבדתי אצל חברים בחנות בנחלת בנימין לצמר.

 

מ-1973 עד 1976 הייתי המזכירה הראשית של העיתון 'יידישע צייטונג'".

 

בעלי, ברוך קורן

"ברוך, בעלי, נולד גם הוא ברוז'ישץ'. הוא איבד במלחמה את הוריו, צבי וגיטה, ואת אחותו היחידה, פייגה.

 

ברוך היה בעל תואר של מנהל תנועת רכבות, שאותו רכש עוד בימי הרוסים, כאשר למד בטכניקום. כשהגענו לגבעתיים, הוא נרשם ללימודי ערב בתיכון סינגלובסקי, ובמשך 4 שנים למד מסגרות, רתכות וטכנולוגיה. בשעות היום הוא עבד בבית חרושת לאמייל.

 

אחרי שנה התחיל ברוך ללמד בתיכון מקצועי ביפו. לאחר שקיבל תעודת הוראה, התחיל לחנך כיתות י"א-י"ב. הוא עבד שם עד שיצא לפנסיה, ב-1985. במהלך השנים הוא שימש כמנהל החשבווות של ארגון יוצאי רוז'ישץ' בישראל".

 משפחת קורן עם הנשיא הרצוג. מימין: משה, נעמי, אפרת, טובה, פנינה, הנשיא הרצוג, ברוך ונחמיה. למטה: ארד, ענת ויקי

המשפחה שלי בישראל

בעלי, ברוך קורן, נפטר ב-1992.

 

בתי טובה - נשואה לנחמיה פרידלנד, מתגוררת ברעננה. לטובה שני ילדים: אפרת ויקי. אפרת נשואה לאסף.

 

בתי נעמי - נשואה למשה לברטוב ומתגוררת בנווה מונוסון. לנעמי שני ילדים: ארד וענת.

ארד נשוי לדנה ויש לו שני ילדים, תאומים: נועה ורועי.

 


כ-30 שנה לאחר שניצלה פנינה והגיעה לארץ ישראל, היא כתבה את השיר הבא:

 

מהרהורי לבי

 

מאת: פנינה קורן לבית טורצ'ניוק

 

יש לי צורך לפעמים לשוחח עם לבי,

כי תשובתו הכנה לא תרגיז אותי.

כי מי מלבדו ירצה כעת –

להקשיב לדברים שקרו לדורותינו באמת.

 

סודות רבים טמונים בלבי

כי הוא לעולם לא יבגוד בי.

ואם נשארתי אני לבדי,

בוכה לבי בקול חרישי.

 

למי אוכל לספר בכלל

מה מרגישים –

כשנפרדים לרגע קט

ולא נפגשים יותר לעד.

 

לעתים קרובות אומרות לי הבריות:

"עלייך להתרחק מן העבר,

ולחיות במציאות של המחר".

 

אין כיום מי שיבין

רגשות ששייכים לימים רחוקים.

אז מה יועיל ולמי אומר,

גם לא נאה להטיף מוסר.

 

אולי תבינו באחד הימים

את פירושן של אותן מילים.

ותפילה יוצאת מלבי בקול,

שהמחר יהיה באמת יפה מהאתמול.

 

נובמבר, 1977

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: