האחיות חיה אורלובסקי ורבקה וישניה לבית שטיינברג מספרות

מימין: חיה אורלובסקי ורבקה וישניה

חיה ורבקה היו ילדות קטנות כשהגיעו הגרמנים. שלוש שנים הן הסתובבו עם הוריהן, אחותן ודודתן בכפרים וביערות, ונמלטו מאימת הנאצים. השנים שנותרו להן מילדותן, עברו עליהן כפליטות ברחבי אירופה. שתי אחיותיהן הגדולות נרצחו על ידי הנאצים. שאר המשפחה ניצלה ועלתה לישראל

 

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1939, היו חיה ורבקה ילדות קטנות. חיה נולדה בשנת 1936, ורבקה ב- 1939.

 

האב אלכסנדר שטיינברג נולד בעיירה רוז'ישץ', והאם, סימה לבית בקר, נולדה בקופיצ'יבקה. האחיות מספרות: "היינו חמש בנות: לאה, שרה, בלה, חיה ורבקה (רבקה נולדה תאומה - אחותה התאומה נפטרה כשהייתה תינוקת). כולנו, חוץ מרבקה (שנולדה בפרספה), נולדנו בנווילנה (יישוב קטן ליד פרספה)".

 

תיאור סביבת מקום הולדתנו

העיירה רוז'ישץ' נמצאת כ- 20 ק"מ צפונית לעיר המחוז לוצק, בצד המזרחי של הכביש המחבר בין לוצק לקובל.

מערבה לצומת הפונה לרוז'ישץ' נמצאת העיירה קופציבקה ((KOPACHIVKA, כ- 15 ק"מ צפונה מאותו צומת נמצאת העיירה פרספה.

 

"לאחר נישואיהם, השתקעו אמא ואבא בנווילנה. אבא היה סוחר אזורי - הייתה לו חנות בדים ומפעל לייצור שמנים, והוא היה משווק ומוכר מוצרים לכל המקומיים באזור.

 

אמא הייתה עקרת בית וניהלה את החנות. ההורים החליטו לעבור להתגורר בפרספה, ושם בנו את ביתם, שהיה בית גדול ומרווח - בית בן חמש חדרים ופאטיו גדול. כשהגיעו הגרמנים, הם הפכו את הבית שלנו למפקדה שלהם".

 

יהדות

"בבית הקפדנו על חוקי הדת. אבא ואמא היו אנשים שומרי מסורת והקפידו על כשרות בבית. אמא נשארה אישה דתייה עד יומה האחרון. היא נהגה ללכת בשבתות וחגים לבית הכנסת וקיימה את כל המצוות, ואבא הלך בעקבותיה.

 

היו מקרים, בימי הרעב והמצוקה הקשים ביותר, שהגויים נתנו לנו חתיכת בשר חזיר, ולמרות הרעב העז וחוסר כל, אמא לא נגעה בבשר הזה, וגם לא הסכימה שאנחנו נאכל ממנו".

 

ציונות

"בבית לא דיברנו על ציונות ולא על ארץ ישראל. אנו חושבות שהיהודים בכפרים המרוחקים היו פחות חשופים לחלום הציוני, אך ידענו שאבא דגל ברעיון שלפיו מקום היהודים הוא בארץ ישראל.

 

אחיותינו הגדולות למדו בבית ספר ממלכתי, לא יהודי, ובבית דיברו יידיש ושפת המקום".

 

  הדודה (צ'וצ'ה) רבקה קוטס

הדודה ("צ'וצ'ה")

"ב- 1939 הגיעה אלינו לביקור אחיינית של אבא מוורשה, שמה היה רבקה קוטס, ואנחנו כינינו אותה 'צ'וצ'ה' – דודה (בפולנית).

 

הדודה באה לעזור לאמא בעקבות לידת התאומות, ומשפחתה נשארה בוורשה.כשהתחילה המלחמה בפולין, היא רצתה לחזור הביתה, אך הגבולות כבר נסגרו והיא נשארה איתנו ונקלעה למלחמה הנוראה. במשך כל שנות המלחמה הסתובבה והסתתרה יחד איתנו והצליחה להינצל. כל משפחתה של הדודה בוורשה נספתה".

 

גירוש לגטו

"ביוני 1941 תקפו הגרמנים את אוקראינה והשתלטו עליה, וגם על האזור שבו גרנו. כעבור כמה חודשים הוקם הגטו ברוז'ישץ'.

 

ביום בהיר אחד נכנסו לביתנו ז'נדרמרים אוקראינים וציוו עלינו לעזוב את הבית תוך שעתיים, ולהתאסף במרכז העיירה. משם הצעידו את כל תושבי פרספה ברגל לתוך הגטו ברוז'ישץ'.

 

ובכך נשארו בתיהם וכל רכושם של כל יהודי העיירה מופקרים וזמינים למעשי שוד וביזה של השכנים האוקראינים".

 

החיים בגטו רוז'ישץ'

"הגטו, באופן טבעי, נוצר וגודר סביב הרובע היהודי הגדול של העיר רוז'ישץ'. כל משפחתנו (שמונה נפשות) נדחסה לתוך חדר אחד בבית של משפחה יהודית. באותו בית הצטופפו משפחות רבות נוספות, וכך היה גם בכל בתי הגטו האחרים.

 

בגטו סבלנו מרעב וממחלות והיה פחד מתמיד ויומיומי מהוצאה להורג.

 

כל יום התפרסמו הודעות חדשות. יום אחד נדרשו הגברים להתאסף במרכז הגטו, בטענה שהם מיועדים לצאת לעבודה, אך היה פחד גדול ושמועות שהם מיועדים להוצאה להורג.

 

בתוך החדר שבו גרנו, מתחת לאחת המיטות, היה מרתף. בכל פעם שהיו באים לחפש את הגברים, הם היו יורדים למטה, והנשים היו יושבות על המיטה. מדי פעם היו הגרמנים דורשים לקבל כמות מסוימת של זהב ודברי ערך, ומאיימים שאם לא תיאסף כמות הזהב הנדרשת, יוצאו אנשים להורג.

 

אנשי היודנראט היו עוברים בין אנשי הגטו ומשכנעים אותם לתת כל דבר ערך שברשותם, כדי לזכות בעוד קצת חיים - אך בסופו של דבר גם זה לא עזר.

 

אחרי זמן מה בגטו, נלקחו קודם הגברים ואחר כך הנשים, וביניהם אבא ואמא ושלוש אחיותינו הבוגרות לאה, שרה ובלה, למחנה כפייה, שם עבדו בחפירת כבול ((TORF. הם עבדו מעלות השחר עד הלילה, ושתינו נשארנו עם הדודה בגטו.

בגלל הרעב הגדול היינו יוצאות מדי פעם לאסוף מעט סרפדים מסביב לבניין שבו התגוררנו. הדודה הייתה מבשלת את הסרפדים ומזה היינו ניזונים".

 

יום חיסול הגטו - אנחנו מצליחים לברוח

"ב-22 באוגוסט 1942 פשטה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו. הדודה לקחה את שתינו, והתקדמה במהירות לכיוון הגדר האחורית של הגטו. בעודנו הולכות, הבחנו במשפחה שחיפשה גם היא פירצה בגדר כדי לברוח דרכה מהגטו.

 

בני המשפחה הצליחו לחמוק אל מחוץ לגטו, והדודה, כשרבקה נישאת על ידיה, וחיה מחזיקה בשולי שמלתה, הלכה אחריהם. כשהבחינו בנו בני המשפחה, הם התחילו לצעוק לעברנו, 'אל תלכו אחרינו כי יהרגו את כולנו', והחלו לרוץ כדי להתרחק מאיתנו, וכדי שלא נתקרב אליהם.

 

יצאנו מהגטו, וראינו שסביב הגדר יש פטרולים של ז'נדרמים אוקראינים על סוסים, אך איכשהו הצלחנו לחמוק מהם. מטרתנו הייתה להגיע מהר ככל האפשר אל היער הסמוך".

 

נפגשים עם אבא, אמא ובלה

"שלושתינו היינו מחוץ לגטו, והדודה ניסתה להתרחק מהמקום ככל האפשר. הלכנו בשדות וביערות רעבות וצמאות כשרק לבוש מינימלי על גופנו, וכל הזמן הזה החזיקה הדודה את רבקה על הידיים. צעדנו ופחדנו מאוד שהאוקראינים ימצאו אותנו ויהרגו אותנו בו במקום, או שיחליטו לרחם עלינו ויחזירו אותנו לגטו המתחסל.

 

בלה, שעבדה באותה תקופה בכפר, אצל אישה גויה, הייתה בדרכה בחזרה לגטו, ובמקרה, תוך בריחתנו בדרך לא דרך, נפגשנו. סיפרנו לה שברחנו מהגטו וכי עומדים להוציא להורג את כל תושבי הגטו. היא והדודה החליטו לחפש את המקום שבו נמצאים ההורים והאחיות.

 

הלכנו לכיוון מקום שידענו שבו ממוקם מחנה העבודה לחפירת כבול, ואיכשהו הצלחנו ליצור קשר עם אבא ואמא. באותו מחנה עבדו גם אחיותינו לאה ושרה. 

 

הודענו להורים שכל תושבי הגטו מוצאים להורג. חיכינו ביער מחוץ למחנה. באותו לילה הצליחו ההורים לחמוק ולברוח מהמחנה, והצטרפו אלינו".

 

הגרמנים רוצחים את אחיותינו שרה ולאה

"לפני שההורים ברחו מהמחנה, אבא הצליח ליצור קשר עם אחיותינו לאה ושרה וניסה לשכנע אותן לברוח יחד איתו ולהצטרף למשפחה שהסתתרה ביער, אך הן לא הסכימו בשום פנים ואופן. הן היו בטוחות שאם יישארו לעבוד בתוך המחנה, לא יפגעו בהן והן יישארו בחיים.

 

עוד באותו הלילה שבו לאה ושרה לא הסכימו להצטרף אלינו, הוציאו את כל הצעירים ממחנה העבודה לשדה, ושם רצחו את כולם.

 

אנחנו הסתתרנו מחוסרי כל ביערות הסביבה, לא רחוק ממחנה העבודה. בינתיים בלה חזרה לעבוד בביתה של אותה גויה שאצלה הסתתרה קודם. באותו הלילה בלה שמעה את יריות ההוצאה להורג. זמן קצר לאחר מכן נכנס חייל גרמני לביתה של הגויה ושאל בשאגות 'יש כאן יהודים? הגויה ענתה בשלילה והוא הסתלק. מאותו רגע פחדה הגויה להמשיך להסתיר את בלה, וציוותה עליה לעזוב מיד. בלה פנתה לכיוון היער לחפש אותנו".

 

בלה מצטרפת אלינו

"אנחנו בינתיים התרחקנו מאוד מהמקום הקודם. הלכנו קילומטרים רבים, עד שהגענו למקום מרוחק ומבודד, שבו ניתן היה למצוא מסתור כלשהו. יום אחד הבחנו בדמות מתקרבת ושמענו בכי וקריאות: 'אמא! אבא!' אבא הציץ מהמסתור וראה שזוהי שהנערה הבוכייה היא בלה. היא חיפשה אותנו במשך מספר ימים ולאורך עשרות קילומטרים, ובדרך נס מצאה אותנו".

 

אבא כמציל המשפחה

"עם פרוץ המלחמה אבא חילק את הרכוש שלנו בין הגויים שהיו אתו עוד קודם בקשרי מסחר. הוא הכיר אותם מקרוב, וזה היה בשבילנו עוגן הצלה, אשר עזר לנו לשרוד את המשך המלחמה כמשפחה.

 

אבא הכיר מצוין את כל האזור - את היערות, השדות והכפרים, ולמעשה במשך כל המלחמה הוא נדד ממקום למקום ומגוי לגוי וחיפש אחר מקום שבו יסכימו להסתיר אותנו. אבא היה מעביר אותנו ממקום מסתור אחד לשני, בהתאם להתפתחויות, ודואג לנו למזון. היינו מגיעים לבתי הגויים שקיבלו מאתנו דברי ערך, ומתחננים שיעזרו לנו במצוקותינו.

 

חלק מהגויים היו עוזרים לנו ונותנים לנו מקום מחבוא, אחרים סירבו. היו כאלה שקיבלו מאיתנו דברי ערך, וכשחיפשנו אצלם מחסה הם פשוט גירשו אותנו ואף איימו להסגירנו לגרמנים. בדרך כלל היינו מתחלקים לקבוצות קטנות: אמא, רבקה וחיה היו במקום אחד, ובלה והדודה במקום אחר – מכיוון שקשה היה להסתיר מספר נפשות גדול במקום אחד,  ועל מנת שלא כל המשפחה תיתפס, ושלפחות חלק מאיתנו יישארו בחיים. אבא הסתתר במסתור אחר. בלילות נהג לצאת ממחבואו, הסתובב בינינו, ולפעמים הצליח להביא מזון כלשהו כדי שנשרוד".

 

רבקה: "מדי פעם נתנו לנו הגויים להיכנס לבתים שלהם. אני מאוד אהבתי להיות מעל הקמין, בגומחה. אבל בלילות היינו ישנים באורווה. באחד הלילות שכבתי על הקש ופתאום שמעתי אופניים ואמרתי 'ששש...'. הייתי רק בת שלוש, אבל הבנתי שצריך להיות בשקט, שרעש מסכן אותנו".

 

חיה: "רבקה הייתה מוצצת אצבע, כך היא הייתה נרגעת ושותקת. אם היה צורך להיות בשקט, היו מכניסים לה את האצבע לפה, אני זוכרת שבמשך הזמן האצבע שלה נעשתה כל כך דקה, עד שהפכה לעצם עם עור".

 

בבית הסובוטניק - ניצלים בנס מחיפוש של הגרמנים

"שוטטנו רעבים ומיואשים ממקום למקום וחיפשנו אחר מקום מסתור. בקיץ היינו ישנים ימים ושבועות בתוך יערות, שדות תבואה ובין אלומות קש. בחורף הסתתרנו בתוך רפתות, אורוות ודירי חזירים. באחד הימים הגענו לביתו של סובוטניק (גוי שומר שבת) שאבא הכיר לפני המלחמה ונתן לו חפצים בעלי ערך מהחנות שלנו, בתקווה לקבלת מחסה בימים הקשים שיבואו. הסובוטניק הכין לנו מחבוא בתוך אסם קש, שהיה ממוקם מעל לוחות עץ, את פתח המחבוא ניתן היה לפתוח על ידי הוצאת אלומת קש אחת.

 

יום אחד אמר לנו הסובוטניק שלמחרת בבוקר יבואו הגרמנים כדי לקחת חלק מהבקר שלו. החשש הגדול שלנו היה שרבקה, שהייתה תינוקת בת שלוש, תבכה, ופחדנו מכל רעש שיכול היה לגלות אותנו. הגרמנים הגיעו לרפת, ופתאום אחד מהם התחיל לדקור את הקש עם הכידון, ושאל את הגוי אם מסתתרים אצלו יהודים. היינו בטוחים שכאן הכול נגמר. אך למזלנו רבקה הבינה את הסכנה ושמרה על שקט, והגרמנים לא גילו אותנו. ניצלנו הפעם".

 

רבקה: "רק בלילות אבא יכל להעביר אותנו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר. אבא היה סוחב אותי בתוך שק על הגב וזה הכביד עליו מאוד. על מנת להציל את חיי, אבא רצה להשאיר אותי ליד ביתו של גוי, אך אמא לא הסכימה לכך בשום אופן. חרות בזיכרוני הפחד שאבא עלול להשאיר אותי לבד. על מנת להרגיע אותי אמא הייתה צריכה כל הזמן להחזיק את קצה השק שאבא נשא אותי בתוכו, וזאת כדי שארגיש את ידה של אמא ואדע שהיא לא תיתן לאבא לנטוש אותי".

 

חורף ביערות - הרגליים של בלה קופאות

"בקיץ הסתובבנו והסתתרנו ביערות ובשדות. בחורף היה קר מאוד ולא תמיד היה איפה להסתתר. לא היה לנו לבוש חם כלשהו, ולא היו לנו נעליים. בצר לנו היינו קולעים מגומא מעין סוליה (פוסטלס בפי המקומיים), ואז היינו עוטפים בסמרטוטים את הרגליים וקושרים את ה'סוליה' עם חבלים לרגליים.

 

הסמרטוטים לא הספיקו כדי לחמם את הרגליים ורגליה של בלה קפאו. בלה לא יכלה ללכת, ואבא ואמא היו אובדי עצות. לבסוף הגענו לגוי שאבא הכיר וזה הסכים לאפשר לזמן מה, רק לבלה ולדודה, להתחבא אצלו".

 

מקום מחבוא זה היה מחסן כלים חקלאיים בשדה מרוחק מכל בית ויישוב, והן נשארו בו מספר חודשים מבלי שאיש הרגיש בהן. פעם בשבוע אבא היה מגיע אליהן בלילות ומביא להן קצת אוכל.

 

הגוי הציע לאבא שבלה תניח על רגליה קומפרסים שתכין מהשתן של עצמה – והטיפול הצליח.".

 

דמידחה - "המלאך הגואל"    

"אבא נדד כל הזמן בין מחבוא אחד למשנהו, ודאג שלכולנו יהיו קצת אוכל ומקום להסתתר בו. אך מקומות המסתור הלכו והצטמצמו וכשכלו כל הקצים ולא נמצא עוד איש שיסכים לתת לנו מקום מחבוא, ידע אבא שיש עוד מקום אחד בלבד, וזו משפחת דמידחה האוקראינית שאליה אפשר היה לפנות תמיד כמפלט אחרון להצלת חיי המשפחה.

 

בכל פעם שכלו כל הקצים, ולא היה לנו לאן ולמי לפנות, היינו באים ומדפקים על דלתה של דמידחה, והיא הייתה מקבלת אותנו מבלי לשאול ומבלי לדרוש דבר. היינו מסתתרים אצלה באסם וברפת.

 

בתקופה מסוימת השהייה ברפת של דמידחה הפכה מסוכנת. באות זמן פשטה שמועה שכל מי שיביא ראש יהודי - חי או מת - יקבל ½ ק"ג מלח. מכיוון שלא רצינו לסכן את האישה היקרה הזו, כי ידענו שכל אדם שנתפס מסתיר יהודים, שורפים את ביתו ומוציאים להורג אותו ואת כל משפחתו - ברחנו והסתתרנו בתוך היערות ובשיחים במשך שבועות. שהינו ביערות בקרבת ביתה של דמידחה (במרחק של כ-2-3 ק"מ), והאישה הנאמנה הזאת הייתה יוצאת מדי פעם מביתה עם דלי - כאילו כדי לאסוף פטריות ביער - אך למעשה בדלי היה מזון עבורנו, וזה היה מקור האספקה היחידי שלנו".

 

הפחד והרעב היו הקשים ביותר

"במשך כל התקופה שבה נדדנו והסתתרנו, הקושי הגדול ביותר היו הרעב המתמיד והפחד פן נתגלה. היה קשה מאוד להשיג אוכל, והפחד היה ממש משתק. פחדנו מכל איוושה ורעש. היינו ילדות קטנות - חיה הייתה בת חמש או שש, ורבקה כבת שלוש - אך אף פעם לא התלוננו ולא דרשנו מאומה. המלחמה גרמה לנו להתבגר מהר מאוד מעבר לגילנו".

 

אחיו של אבא וכל בני משפחתו נרצחים לפני כניסת הרוסים

"אחיו של אבא, אשתו ושתי בנותיו הסתתרו אצל גוי ליד רוז'ישץ'. שבועיים לפני בוא הרוסים הם נתפסו על ידי בנדרוביצ'ים (לאומנים אוקראינים) ונרצחו. הבנדרוביצ'ים רצחו גם את כל בני משפחה של הגוי שהסתיר אותם, וזרקו את גוויותיהם לבאר שבחצר".

 

הגרמנים מודיעים על הקמת "מחנה עבודה" לשארית השורדים

"הסתתנו ביערות, בשדות, ובבתי הגויים. לאחר זמן מה, אחרי שכבר לא היה לנו למי לפנות, הלך הייאוש והעמיק. בנוסף פחדנו מאוד מהבנדרוביצ'ים, שהיו מלשינים לגרמנים בכל פעם שנודע להם על יהודי מסתתר. לעתים היו הם הורגים את היהודים בעצמם.

 

באחד הימים הגענו לגוי שאבא הכיר והסכים להסתיר אותנו. בזמן שהיינו אצלו, עברה שמועה שהגרמנים פתחו מחנה עבודה לכל היהודים שהצליחו להישאר עדיין בחיים. זו הייתה הטעיה. אבא החליט מתוך ייאוש שהוא הולך להסגיר את עצמו למחנה זה. אבל הגוי טוב הלב, שכבר הכיר היטב את מעשי הגרמנים, אמר לאבא, 'אם נשארת בחיים עד עכשיו עם משפחתך, חכה עוד קצת, כי הצבא הרוסי מתקדם לאזור. אל תלך, כי הגרמנים יהרגו את כולכם'".

 

הרוסים באים, ואנחנו מגיעים לרוז'ישץ'

"לאחר שנתיים וחצי של השפלות, תלאות נוראות, מלוות ברעב, במחלות, בקור עז ובאפיסת כוחות כבר הגענו לתהומות הייאוש. אבל אז החלו פתאום להגיע שמועות כי הגרמנים נסוגים, וכי הצבא האדום נמצא כבר ברוז'ישץ'.  

 

באותו זמן היינו במחבוא. הגוי שאצלו הסתתרנו אמר לנו שהרוסים נמצאים במרחק של כ- 50 ק"מ מאתנו, ואם נצליח להגיע עד אליהם - נינצל. הוא הציע לעזור ולהעביר אותנו מעבר לקווים, לצד שבו שלט הצבא האדום. הגוי לקח את אמא ואת שתינו בעגלה רתומה לסוסים, החביא אותנו בתוך ערימת קש והניח עליה כלי עבודה. אמא התחזתה לאשתו וישבה לידו. אבא, בלה והדודה הלכו ברגל דרך השדות, כי אבא הכיר היטב את הסביבה מנדודיו הרבים.

 

הסכנה הייתה גדולה וארבה בכל פינה. בדרך עצרו את העגלה מספר פעמים, שאלו ליעד הנסיעה, אך למזלנו לא חיפשו בעגלה. אחרי שעות נסיעה רבות בעגלה הגענו לרוז'ישץ', שהייתה למעשה קו חזית קדמי, ומצאנו עצמנו בין חיילי הצבא אדום שניהלו קרבות עם הגרמנים".

 

משפחת שטיינברג בימים טובים יותר: יושבים: האם סימה, רבקה והאב אלכסנדר. עומדות: חיה ובלההגרמנים כובשים מחדש את רוז'ישץ'

"הגענו לרוז'ישץ' רעבים, עייפים וכחושים. הימים היו ימי חורף קשים, הכפור היה מקפיא והשלג הגיע עד לגובה הברכיים. התאספנו בביתו של אנשל גון, בן דודה של אמא. בבית זה הייתה קבוצה קטנה של יהודים שהצליחו להינצל ולהגיע לעיר. חצר הבית, שהייתה גדולה, שימשה כמטבח של הצבא הרוסי. סברנו שסוף סוף הסיוט נגמר. קיבלנו קצת אוכל מהמטבח שבחצר והייתה הרגשה שכאילו ניצלנו מהגיהינום והחיים לאט חוזרים למסלולם, אולם, אחרי ימים מספר שוב תקפו הגרמנים את רוז'ישץ'. הם הפציצו והפגיזו בעוצמה רבה את העיר, והרוסים החלו לסגת, נוצרה מהומה רבה, ואנו מצאנו עצמנו בחזית יחד עם הכוחות הרוסיים הנסוגים.

 

אחרי שלוש שנים של נדודים, ואחרי שהצלחנו לשרוד את התופת, אסור היה לנו ליפול שוב לידי הרוצחים הגרמנים והאוקראינים. אלה חיפשו אותנו בכל מקום כדי להשמידנו, כדי שלא נוכל לספר על פשעיהם הרבים.

 

המהומה הייתה כה גדולה, עד שאחד לא ידע על מקום הימצאו של השני - אמא, בלה, הדודה וחיה היו עם כוח נסוג אחד ואילו אבא ורבקה היו עם כוח אחר.

 

אבא ביקש מאנשי הצבא לאפשר לו לשים את בתו הקטנה, רבקה, על עגלה שהובילה אספקה של הצבא והוא עצמו הלך אחרי העגלה כדי לא לאבד אותה. הצבא הרוסי נסוג מזרחה לעבר הגשר שעל נהר סטיר. החיילים האיצו בנו לעבור מהר את הגשר כדי שיוכלו לפוצץ אותו לפני בוא הגרמנים. ראינו חיילים רבים, פצועים והרוגים שוכבים בצדי הדרך".

 

חיה מספרת על נתיב הנסיגה מרוז'ישץ'

"בבית שאליו הגענו ברוז'ישץ' מצאתי זוג מגפי גומי ומאוד שמחתי. מאוחר יותר, כאשר הצטרפנו לצבא האדום בבריחתו מן העיר, היה חורף מקפיא, ואנו שקענו בשלג עד מעל הברכיים. לפתע נתקעו רגליי בשלג העמוק והצלחתי להוציא רק אחת מהן. בלית ברירה ויתרתי על מגף אחד והמשכתי ללכת עם מגף על רגל שמאל ועם גרב על רגל ימין. בינתיים הגרב הימני התכסה בשלג וחימם את הרגל, ואילו מגף הגומי שעל רגל שמאל הפך למלכודת קור, הרגל קפאה ולא יכולתי להמשיך ולהתקדם. בצר לי התיישבתי על השלג וביקשתי שיתקדמו בלעדיי.

 

אמא סחבה אותי על הגב, וכך נסחבנו עד שהגענו במקרה לבית שהיה בנתיב דרכנו בתוך היער. נכנסנו לבית לבקש עזרה, ולהפתעתנו פגשנו שם את אבא, שהגיע לשם גם הוא כדי לבקש עזרה וסמרטוטים יבשים לרגליו. אבא ביקש מהגויה שתעשה לי קומפרסים חמים וקרים לסירוגין לרגלי הקפואה. לאחר זמן מה התחילה לחזור התחושה ברגל. לא נעלתי יותר את המגף שנשאר לי והמשכתי ללכת רק עם גרביים על השלג.

 

אבא מיהר לצאת מהבית כדי להגיע אל העגלה שרבקה הייתה בתוכה, כי בתוך כל המהומה שהשתררה אפשר היה בקלות לאבד אותה. התרחקנו כבר קצת מאזור הקרבות וההפצצות במטרה להגיע לתחנת הרכבת הקרובה, בצד הרוסי המשוחרר, ולנסוע ברכבת למקום מבטחים.

 

אחרי יום שלם של הליכה, רעבים ותשושים, הגענו לתחנת רכבת והתיישבנו וחיכינו, מבלי לדעת אם בכלל תגיע רכבת. כעבור זמן מה הגיעה רכבת משא, עלינו עליה ונסענו.

 

נסענו ללא כל יעד מוגדר, לתוך רוסיה, ימים ולילות. לרכבת לא היו תחנות מוגדרות מראש, או זמני עצירה, כך שלא ידענו מתי לצפות שתעצור, כדי שנוכל לרדת לעשות את צרכינו ולבקש אוכל מהתושבים שגרו בקירבת המסילה".

 

הרכבת יוצאת ורבקה נשארת (רבקה מספרת)

"באחת העצירות המקריות של הרכבת ירדנו לעשות את צרכינו. פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי צפצוף, הרכבת התחילה לנוע. כולם איכשהו עלו על הרכבת, ואני נשארתי למטה. אני זוכרת שעמדתי במרחק מה מהמסילה והסתכלתי על הרכבת המתרחקת ממני, והתחלתי לצעוק ולבכות, גם ההורים התחילו לזעוק מתוך הרכבת, ואז, פתאום, תפס אותי מישהו והשליך אותי אל תוך הקרון האחרון, וקפץ אחריי על הרכבת. בעצירה הבאה של הרכבת הוא העביר אותי להוריי".

 

אנחנו לא רצויים בשום מקום

"נסענו ונסענו, ובכל פעם שהרכבת הייתה עוצרת בעיירה כלשהי, היינו פונים אל הממונה על תחנת הרכבת ומבקשים ממנו להודיע לשלטונות המקומיים שברצוננו לרדת מהרכבת ולהתמקם באותה עיירה. בכל המקומות סירבו להתייחס אלינו, וכך המשכנו לנסוע ללא תכלית שבועות רבים.

 

בחורף של שנת 1945 הגענו לעיר סרנה. סרנה הייתה צומת של מסילות ברזל, וממנה היו הרוסים מספקים תחמושת ומזון לכוחותיהם הצבאיים. הגרמנים ידעו על כך והיו מפציצים את העיר ביום ובלילה, ללא הפסקה. רוב ההפצצות היו מתרחשות, בדרך כלל, במהלך הלילה. בגלל ההפצצות העזות, עזבו התושבים את העיר ואנחנו התמקמנו בבית נטוש. בזמן ההפצצות היינו רצים ומסתתרים בתוך שוחות יחד עם החיילים הרוסים.

 

בין החיילים היה קצין יהודי שאבא הכיר, והוא נתן לנו מעט אוכל. הקצין יעץ לנו לברוח מסרנה המופגזת והמופצצת ואמר שאחרי כל מה שעבר עלינו, לא כדאי שניפגע דווקא כאן".

 

מימין: חיה, האב אלכסנדר ורבקהאנחנו מגיעים לקלוסוב, ואבא מגויס לצבא

"אחרי כחודשיים בסרנה, כשההפצצות לא פסקו, החלטנו לעזוב את העיר. הקצין היהודי, שדאג לנו למעט מזון לדרך, העלה אותנו בהחבא על רכבת שהייתה בשירות הצבא ואיתה יצאנו מזרחה לכיוון קלוסוב. קלוסוב הייתה עיירה קטנה וכנראה שהגרמנים לא מצאו אותה חשובה, ולכן לא הפגיזו אותה.

 

הגענו לקלוסוב רעבים, חולים וחלשים, לבושים בסחבות קרועות ומרופטות. היו לנו פרונקלים ופצעים בכל הגוף. פנינו לבית העירייה וביקשנו מקום לינה ומעט אוכל. בעירייה פגשנו אישה יהודייה ששמה היה גליה, ועבדה בעירייה. היא הסתכלה עלינו ושאלה בזלזול ובכעס: מאיפה באתם ומה אתם מחפשים כאן?' אמא ענתה לה: 'למה את מדברת אלינו בכזה זלזול, האם את לא רואה את מצבנו? שרדנו אסון כל כך גדול. האם אין בך טיפת רחמים?'".

 

דבריה של אמא השפיעו על גליה, והיא מצאה עבורנו חדרון קטן באחד הבניינים, שם יכולנו לנוח. הצטופפנו בחדרון הזה שש נפשות. הוא היה צר וארוך, המטבחון היה משותף לכל דיירי הבניין והשירותים היו כלליים ובחוץ. לאחרי זמן קצר גייסו את אבא ל'צבא העבודה', והוא הועבר לעיר מגנטוגורסק בסיביר (שבהרי אורל), שם עבד במפעל לייצור טנקים בעבודה קשה ומפרכת, ובכך תרם את חלקו למאמץ המלחמתי נגד גרמניה. אנחנו נשארנו לבד, בלי אבא ובלי אמצעי קיום כלשהם".

 

החיים בקלוסוב ומפגש עם זוג רוקחים יהודיים (חיה מספרת)

"השלטונות הרוסיים סיפקו למחוסרי אמצעים כמונו חצי ק"ג לחם לנפש ליום. הלחם היה כבד, מלא מים וכמעט לא אפוי - כדי שישקול יותר. אני זוכרת שאמא הייתה עומדת בתור שעות ארוכות כדי לקבל את מנות הלחם שלנו.

 

אני והדודה היינו מסתובבות בכפרי הסביבה ומבקשות מהכפריים לעזור לנו במעט אוכל. אני זוכרת את הבושה הגדולה שהרגשתי כאשר עמדתי בפתח הדלת כקבצנית והתחננתי בפני הגויים הכפריים שייתנו לנו דבר מה לאכול.

 

בינתיים, אחותי בלה מצאה עבודה במאפייה. תפקידה היה לסחוב מים מהבאר בדליים עם מוט על הכתפיים.

 

לא ידענו איפה אבא ומה עלה בגורלו. מצבנו היה רע. היינו חולים, חלשים, תשושים ורעבים.

 

בינתיים הגיע לעיירה בית חולים שדה של הצבא. בית חולים זה כלל, בין יתר אנשי הצוות, גם רופאים ורוקחים יהודים. ביניהם היה גם זוג רוקחים יהודים שהתעניין במיוחד בגורלם של ניצולים בני עמם. אנשים אלה פנו לגליה (שהייתה מאד דומיננטית בעיירה) ושאלו אותה האם ישנם ניצולים יהודים במקום. גליה ענתה בזלזול: 'כן, יש כאן איזושהי משפחה יהודית עם ילדים, שהגיעה לא מזמן', והם ביקשו לראותנו. גליה, לא ברצון רב, הראתה להם את מקום מגורינו, והם באו לפגוש אותנו.

 

לעולם לא אשכח את המראה הזה - כאשר חמישתנו שוכבות בחדר הקטן והצר, כחושות, מדוכאות וגופינו מלאים בפצעים, ולפתע נפתחה הדלת וזוג הרוקחים היהודים עומדים בפתח המומים, מביטים בנו ומתחילים לבכות. מאותו רגע עזרו לנו הרוקחים מאוד ומצבנו הלך והשתפר.

 

הרוקחים סיפרו לכל אנשי הצוות היהודים בבית החולים שיש בעיירה משפחה יהודית שניצלה. הם עזרו לנו - הביאו מזון, בגדים ותרופות, וגם חפיסות סיגריות, שאותן אפשר היה להחליף במצרכי מזון חיוניים אחרים, ובכך עודדו אותנו ועזרו לנו להתאושש.

 

באותה תקופה הייתי בת תשע, הרוקחים אהבו אותי מאוד. הם לימדו אותי, לראשונה בחיי, קרוא וכתוב וחשבון. את שיעוריי הייתי כותבת על נייר עיתון כי זה מה שהיה לי. הם יעצו לאמא לשלוח אותי ללמוד בבית ספר באופן מסודר.

 

וכך רשמה אותי אמא לבית ספר בקלוסוב. בבית הספר הזה למדתי יום אחד בלבד, ולא הסכמתי לחזור יותר. היום היחידי הזה, בבית הספר, היה טראומטי: אמא הביאה אותי בבוקר ואחת המורות שעמדה בחצר אמרה לה להשאיר אותי וללכת. אני זוכרת שעמדתי בפינה מפוחדת, והילדים התחילו להסתובב סביבי ולבחון אותי כי הייתי יהודייה וזרה במקום. פעמון בית הספר צלצל והמורה עזבה את החצר ובאותו רגע הילדים התנפלו עליי - הם דחפו אותי, הכו אותי, משכו לי בשערות, וצעקו לעברי 'ז'ידובקה' (כינוי גנאי ליהודייה). התחלתי לבכות וברחתי מבית הספר. הלכתי חזרה הביתה, אבל לא הכרתי את הדרך. בדרך התנפלו עליי כלבים, ופחדתי מאוד. בסופו של דבר הצלחתי למצוא את הבית, ולא חזרתי יותר לבית הספר.

 

בעקבות הקשר הטוב שלנו עם זוג הרוקחים שינתה גליה את יחסה אלינו והחלה לעזור לנו. היא מצאה לנו מקום בדירתו של כומר, אשר כללה חדר ומטבח - בחדר התגורר הכומר ובמטבח התגוררנו אנו. הכומר היה אדם טוב לב ואדיב ועזר לנו כמיטב יכולתו. לאחר זמן מה גליה גם מצאה לאמא עבודה כמנקה. אמא עבדה יום יום, והדודה נשארה לשמור עלינו. לאט לאט התחלנו להתאושש ומצבנו השתפר במעט.

 

לאחר כחצי שנה קיבלנו מכתב ראשון מאבא, ובו הודיע כי הוא נמצא בעיר מגנטוגורסק, וכי הוא חולה מאוד ובגלל מחלתו כנראה ישחררו אותו בקרוב. אבא ביקש שנחזור לבית שלנו בפרספה ושם ניפגש".

 

אנו חוזרים לבית שלנו בפרספה (PERESPE)

"אחרי כשנה בקלוסוב ולאחר היעדרות של כחמש שנים (1946), חזרנו לפרספה, לבית שלנו. מצאנו את הבית במצב טוב, אך מאויש ותפוס. הבית היה גדול וכלל, בין היתר, ארבעה חדרי שינה, חדר אוכל גדול ומטבח - חדר אחד שימש למשרד מנהל הרכבת וחדר שני היה משרדו של ראש הכפר. בחדר השלישי התגוררו שתי מורות רוסיות ואילו חדר האוכל שימש כיתת לימוד לילדי המקום, וכך לא נותר מקום בשבילנו. הדיירים החדשים לא אפשרו לנו להיכנס לביתנו שלנו, אך אמא לא ויתרה להם, והתעקשה על זכותנו לגור בבית שלנו. לבסוף הם הסכימו להכניס אותנו למטבח. היינו חמש נפשות וגרנו כולנו במטבח - שהיה בשימושם של כל דיירי הבית.

 

מאחר שהיה בית ספר בתוך הבית, הצטרפתי לכיתת הלימוד. הייתי היהודייה היחידה בכתה והילדים היו מנצלים כל הזדמנות להתנכל לי.

 

לא היה לנו שום אמצעי קיום, ואמא, שהכירה את איכרי הסביבה וכאלה שקיבלו מאיתנו סחורות ודברי ערך לפני בוא הגרמנים, פנתה אל השכנים וביקשה שיעזרו לה במצרכי מזון שיאפשרו לה לקיים את ילדיה. אמא הקפידה לשמור כשרות, גם במצבים הקשים ביותר, ולא נגעה בבשר, מאחר שלא היה בנמצא בשר כשר".

 

אבא חוזר ממגנטוגורסק

"בפרספה היינו המשפחה היהודית היחידה, ולא היינו בטוחים כלל וכלל. הבנדרובצ'ים, שקודם שיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח יהודים, התנכלו עתה, עם בוא הרוסים, לקומוניסטים וליהודים. הם הסתובבו בלילות, חיפשו משתפי פעולה עם השלטונות הסובייטים והרגו אותם, והתנכלו ליהודים הבודדים שעוד נותרו בחיים. הפחד היה גדול.

 

באחד הלילות, כשישבנו במטבח. נשמעו דפיקות על החלון. מיד כיבינו את העששית. אמא צעקה, 'מי זה, מה אתה רוצה?' ופתאום שמענו את קולו הלוחש של אבא: 'זה סנדר, זה סנדר' - אבא חזר אלינו".

 

אנו עוזבים את פרספה לכיוון פולין

"מאחר שהאזור שבו גרנו היה עד 1939 היה שייך לפולין, נחשבנו לאזרחים פולניים, ולכן ניתנה לנו האפשרות לעבור לתחום פולין. החיים בפרספה היו בלתי נסבלים, ואבא החליט לנצל את הזכות  שניתנה לנו לעזוב את אוקראינה ולצאת לפולין. הגענו לעיר וולבז'יך שבשלזיה, כאן היה סניף של הג'וינט אשר הושיט עזרה וסייע לניצולים. קיבלנו מהג'וינט מנות מזון מסודרות וחבילות בגדים. במקום היה גם מרכז לחיפוש קרובים, ומכאן יצאו הודעות וסימני חיים לבני משפחה בארצות קרובות ורחוקות.

 

בוולבז'יך התחילו גם להתגבש הדעות לגבי הגירה - לארצות אמריקה ולארץ ישראל. ההורים החליטו שמקומם של יהודים הוא בארץ משלהם, ולמרות שיצרנו קשר עם שני אחיו של אבא באמריקה, שרצו שנגיע אליהם, החליטו ההורים לעלות לארץ ישראל.

 

לאחר מספר חדשים בוולבז'יך, כשכבר התחלנו לחזור לעצמנו, הועברנו על ידי הג'וינט למחנה מעבר בהזנהקה שבגרמניה".

 

אחותנו בלה עולה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער

"בוולבז'יך התחילה התארגנות, באמצעות שליחים מארץ ישראל, שגיבשו והכינו קבוצות נוער לעלייה לארץ. בלה הייתה באחת הקבוצות והיא הייתה הראשונה מהמשפחה שעלתה לארץ לישראל. כשהתקרבה האונייה שבה הפליגה בלה לחופי הארץ, נתפסה האונייה על ידי הבריטים והובלה על אנשיה לקפריסין. בלה הייתה עצורה כשנה באחד מהמחנות, שם גםהכירה את בעלה לעתיד, שמוליק קופרק".

 

חיה ורבקה במחנה המעבר בהזנהקהבמחנה מעבר בהזנהקה ((HASENHECKE - מחכים לאישורי עלייה לישראל

"בתחילת שנת 1946, לאחר כחצי שנה בוולבז'יך, הודיעו לנו שכל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל צריך לעבור למחנה מעבר בגרמניה. הועברנו להזנהקה שליד העיר קאסל, באזור שליטה אמריקאי (מחנה שיריון של הצבא הגרמני לשעבר). במחנה זה נשארנו כשנתיים.

 

הגענו להזנהקה בלילה, והתקבלנו על ידי אנשי תברואה של המחנה. הם הפרידו בין  הנשים לגברים,  הכניסו את הבגדים שלנו לתנורי חיטוי, ריססו אותנו בדי.די.טי ושיכנו אותנו באחד ממבני הקסרקטין. הם נתנו למשפחתנו, שמנתה חמש נפשות, חדרון קטן. לחדרון זה הוסיפו עוד זוג.

 

במחנה רווח לנו במידת מה. אמא עסקה בחלוקת מזון שסיפק הג'וינט. אבא עסק במסחר זעיר, ואנו הילדים, בפעם ראשונה בחיינו, התחלנו ללמוד עברית ומקצועות אחרים. הלימודים נעשו באופן מסודר, כי קודם הדבר לא התאפשר.

 

במחנה התחילה התארגנות של תנועות נוער כמו השומר הצעיר, בית"ר, הציונים הכלליים ועוד. כל תנועה הייתה מחלקת מדים שונים לחניכיה. באותה תקופה הגיעו למחנה שליחים מארץ ישראל שארגנו והכינו קבוצות צעירים לעלייה לארץ. בגלל שהיינו משפחה עם ילדים קטנים, לא הסכימו לכלול אותנו ברשימות המועדפים לעלייה, ובכל פעם נדחינו לאונייה הבאה. כאמור, נשארנו במחנה כשנתיים".

 

רבקה - זיכרונות ילדות

"יום אחד אבא קנה לי בובה. זו הייתה הבובה הראשונה והיחידה שקיבלתי בכל ימי ילדותי. זה היה כמו לקבל פרס עצום. הייתי מאושרת. הסתובבתי במחנה עם הבובה ולאושרי לא היה גבול".

 

יוצאים לארץ ישראל

"באותה תקופה שימשה מארסיי שבדרום צרפת נמל ליציאה לכיוון ארץ ישראל. הבטיחו לנו שנעלה בקרוב, כבר היינו רשומים להפלגה והועברנו למארסיי. ברגע האחרון הוחלט שלא לוקחים להפלגה זו משפחות עם ילדים. נשארנו להפלגה הבאה. בדיעבד נודע לנו כי האונייה שלא הורשנו לנו לעלות עליה הייתה האונייה 'אקסודוס', שנתפסה קרוב לחופי הארץ על ידי הצבא הבריטי ולאחר מאבק קשה ועיקש נשלחה עם הניצולים חזרה לאירופה, לגרמניה.

 

באמצע נובמבר 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל וכשמלחמת השחרור עמדה לפני סיום, סוף סוף יצאנו לדרך הנכספת.

 

שם האונייה שבה הפלגנו היה 'קוממיות'. זו הייתה אוניית משא. לצורך הובלת העולים התקינו בחללים הפנימיים של האונייה דרגשים זה מעל זה.

 

היה זה חורף קשה וסוער. המסע לארץ היה קשה ומחליא, וערך כשלושה שבועות. האונייה היטלטלה מעלה ומטה בין גלי הים הגבוהים.

 

הרוב סבלו ממחלת ים והקאות, אך שכבו על הדרגשים כשבלבם התקווה כי הסבל עומד להיגמר, וכל שעה שעוברת מקרבת אותם לחופי הארץ.

 

לא היה גבול לאושר ולשמחה, כאשר פתאום בלילה נראו באופק הרחוק אורותיה של העיר חיפה. כל הנוסעים עלו אל הסיפון, וליוו במבטיהם את התקרבותה של האונייה לחופי הארץ.

 

למחרת היום האונייה נכנסה לנמל חיפה.

סוף סוף הגענו לארץ המובטחת.

הגענו למדינת לישראל".

 

הקליטה בארץ

"בדצמבר 1948 הגענו לחופי חיפה. ההתרגשות הייתה גדולה והיה רצון גדול להשתלב בחיים בארץ. לנמל, ואחד הדברים הראשונים שקיבלנו היו תעודות עולה. מהנמל לקחו אותנו במשאיות פתוחות למחנה עולים בפרדס חנה. בדרך חלפנו על פני פרדסים עמוסי תפוזים, ומאוד התרגשנו מהמראה. התפוזים היו פירות נדירים באירופה. נהגו לקנות אותם רק לחולים.

 

בפרדס חנה שיכנו אותנו בצריפים שפינה הצבא הבריטי. אחותנו בלה ובעלה שמוליק קופרק הגיעו לארץ לפנינו, אחרי ששהו כשנה בקפריסין. הם התגוררו בקיבוץ גבעת ברנר, שבו גם התחתנו, ועתה באו לבקר אותנו.

 

במחנה פרדס חנה, אחרי שלא התראינו כשנתיים, מאז הצטרפותה של בלה לעליית הנוער בוולבז'יך, הייתה ההתרגשות רבה. נשארנו במחנה פרדס חנה זמן קצר בלבד כי הגיעה הוראה לאכלס את הבתים בערים הנטושות מתושביהן הערביים, וביניהן הערים רמלה ולוד ששוחררו ב'מבצע דני'. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, הופיעו במחנה העולים משאיות, ובלי להודיע לנו על מטרת ומגמת הנסיעה, העלו אותנו על המשאיות והביאו אותנו לעיר לוד, שם קיבלנו בית ערבי נטוש בן שני חדרים. הגיע סוף לנדודינו".

 

ההורים, אלכסנדר וסימה שטיינברג, בבית הבראה בישראלהתחלה של חיים חדשים

"את החיים בלוד ראינו כהתחלה לחיים חדשים ונוצר בנו צורך גדול להספיק לעשות את כל מה שהפסדנו עד כה. חיה הייתה בת 12 והיא התקבלה לכיתה ו'. רבקה, שהייתה בת 8, התקבלה לכיתה ג'. באותה כיתה ו' (שהייתה הכיתה הגבוהה ביותר והיחידה בבית הספר), התחילו את לימודיהם תלמידים מארצות מוצא שונות - פולניה, בולגריה, רוסיה, רומניה וכו' - ובגילאים שונים. היו ביניהם צעירים יותר, והיו כאלה שגילם הגיע ל-17. בין התלמידים היו כאלה שבגלל המלחמה לא למדו כלל, למשל יוצאי פולניה, אוקראינה וכו', והיו כאלה, למשל יוצאי בולגריה, שהגיעו עם רמת ידע נאותה. מה שאיחד את כולם היה הרצון העז ללמוד, להתקדם ולהגיע להישגים. תפקיד המורים היה לאחד בין הרמות השונות.

 

באותה תקופה לא היה חשמל בעיר והיינו מכינות את שיעורי הבית לאור עששית. התחלת החיים בלוד לא הייתה קלה כלל וכלל. באותו זמן התחילה בארץ תקופת ה'צנע'. אבא עבד בעבודות דחק - פעם בקטיף, פעם בשתילת עצים, בתיקון כבישים וכו'. אמא עבדה בבית החולים תל השומר בעבודות שירות שונות. לאט לאט המצב הכלכלי הלך והשתפר, אך גם בזמן הקשה לא היו לנו דרישות, טרוניות ותלונות לאף אחד. תמיד שמחנו בחלקנו והיו גאים לחיות חופשיים במדינתנו העצמאית. לאחר זמן מה גם בלה ובעלה הצטרפו אלינו, ועברו להתגורר בדירה סמוכה לשלנו.

 טקס סיום קורס אחיות של חיה - משמאל לימין: בלה, חיה, אבא, אמא ורבקה

חיה

"אחרי שסיימתי את לימודי בביה"ס העממי ובתיכון, בשנת 1953, נרשמתי ללימודים בבית ספר לאחיות בבית החולים 'אסף הרופא'. למדתי שם שלוש שנים והוסמכתי לאחות מוסמכת. בין השנים 1959- 1956 עבדתי כאחות מוסמכת בבית החולים 'אסף הרופא' במחלקות פנימיות ועיניים. בין השנים 1960-1964 עבדתי כאחות אחראית במחלקת עיניים ופנימית בבית החולים 'תל השומר', ומשנת 1965 הייתה לי הזכות להימנות בין מקימי מחלקת היולדות ב'תל השומר', שם עבדתי כאחראית מחלקה וכמיילדת עד לפרישתי ב-2001.

 

חיה ובעלה אברהם אורלובסקי

 

 

 

את אברהם, בעלי, הכרתי עוד כשלמדנו יחד בכיתה ו' בלוד. בשנת 1958 התחתנו (אברהם יליד ורשה, ויחד עם משפחתו הוא עבר את תקופת המלחמה בסיביר).

 

 

 

 

הבנים של חיה - משמאל לימין: חגי, עמי ורוני

 

 

 

 

 

בני הבכור, חגי, נולד בשנת 1959. הוא נשוי לאיריס ומתגורר בקריית אונו. יש לו שלושה ילדים - מאיה, ירדן וניצן.

 

בני רוני נולד ב- 1963. הוא נשוי לאמליה. הוא מתגורר זמנית בקניה. יש לו שלושה ילדים -  נמרוד, שני ויעל.

 

בני עמי נולד ב- 1974. הוא נשוי לשירלי. הוא גר בתל מונד. יש לו שני ילדים - לירון ומידן".

 

 

 

 

 

רבקהרבקה ובעלה יוסף וישניה

בשנת 1961 נישאה רבקה ליוסף וישניה, שניצל כילד הודות לכך שהוסתר כל תקופת המלחמה במנזר על יד מחנה טרבלינקה. לאחר נישואים, עברה הדודה/הצ'וצה להתגורר אתם, וחיה במחיצתם  20 שנה עד שנפטרה בשיבה טובה. לאחר לידת הילדים פרשה רבקה מעבודתה כמנהלת חשבונות בתעש"א.

בתה הבכורה של רבהק, ציפי, נולדה ב- 1963. היא נשואה ליגאל. יש להם ארבעה ילדים: טרי, יואב, יעל וירון.

 

בנה גיא נולד ב- 1970. הוא נשוי לשרון, יש להם שתי בנות: אלי וליבי.

 

עם גידול הילדים סיימה רבקה את לימודיה במכללה למינהל בתל אביב בתחום הפרסום ויחסי ציבור. במשך כל השנים רבקה מתנדבת ותורמת רבות למען הקהילה ובמיוחד פעלה ועשתה רבות למען רווחת ציבור העיוורים בתל אביב. בשנת 1987 נבחרה לכהן כיו"ר מועצת ארגוני המתנדבים בתל אביב. בשנת 1990 ארגון "ליונס" העניק לה תעודת הערכה כ"אשת השנה" על פעילותה הענפה למען הקהילה.

 

כיום רבקה פעילה בתחום התקשורת, בטלוויזיה הקהילתית, שדרכה היא מביעה ומביאה לידי ביטוי את הצרכים והמאוויים בכל התחומים והנושאים הקשורים ומעניינים את האוכלוסייה הבוגרת. רבקה תיעדה וצילמה את המשלחת שיצאה לשקם ולגדר את בית הקברות ברוז'ישץ', ואף ערכה את הסרט (הסרט באתר).

                                                            

האחות בלה ביום נישואיה לשמוליק קופרקאחותנו בלה ז"ל

בלה נישאה ב- 1948 לשמוליק קופרק בקיבוץ גבעת ברנר, אחרי שחזרו מהגלייתם בקפריסין (שמוליק היה ניצול שואה ממחנה השמדה טרזינשטט). כל משפחתו הושמדה בשואה, שמוליק נפטר בשנת 1977 ובלה נפטרה בשנת 1996.

 

בנם הבכור, ברוך, נולד בשנת 1949. הוא נשוי לברכה ומתגורר בחולון. יש להם שלושה ילדים - מיכאל, שמוליק ועינת. מיכאל נשוי לרוית ויש להם בת בשם רונה.

 

בתם זהבה נולדה ב- 1954. היא הייתה נשואה לצביקה. היא מתגוררת בלוד. יש לה שני ילדים - שרון וליאת. שרון נשוי לדפנה".

 

תולדות המשפחה 

 

ההורים שלנו:

אבא ז"ל - אלכסנדר (סנדר) לבית מיכאל וחיה שטיינברג מרוז'ישץ

(1898-1980)

 

אמא ז"ל - סימה לבית שמואל ורבקה בקר מקופיצ'יבקה (ע"י רוז'ישץ)

(1902-1997)

 

הדודה (צ'וצ'ה) ז"ל - רבקה קוטס לבית שלמה ופייגה רוזין שהיגיעה אלינו לפני פרוץ המלחמה מוורשה

(1900-1982)

 

האחיות שלנו ז"ל: לאה ושרה - נרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942.

 

המשפחה של אבא: האחות מאיה היגרה לארגנטינה לפני המלחמה.

                           שני אחיו היגרו לאמריקה לפני תחילת המלחמה.

                           כל שאר בני המשפחה נספו בשואה.

 

המשפחה של אמא: לאמא היו שבעה אחים ואחיות ומשפחה מורחבת - כולם נספו בשואה –

יהי זכרם ברוך.

 

חיה ורבקה ברוז'ישץ'

ביקור שורשים ברוז'ישץ'

"בשנת 2000 הצטרפנו למשלחת של ארגון יוצאי רוז'ישץ' במטרה לנקות, לשפץ ולגדר את בית הקברות היהודי שבעיר. המשלחת מנתה שמונה אנשים שבמשך 11 יום עסקו ללא הפסקה באיסוף והעברה של מצבות מחצרות הבתים הסמוכים, שם שימשו כשבילים וגדרות.

 

פינינו ואספנו ערמות אשפה וביצענו גידור סביב בית הקברות. הגידור כלל גם שער רחב ובכנפיו הותקנו שני מגני דוד.

 

בתום עבודות השיפוץ ערכה המשלחת טקס מרגש ומרשים. לטקס הוזמנו אוקראינים רבים, ביניהם בנים של מצילי יהודים, ראש עיריית רוז'ישץ' לשעבר ומשפחתו וכן עיתונאית מקומית שסיקרה את האירוע.   

 

בתום הטקס נאמרה תפילת 'אל מלא רחמים', וכנר יהודי, שהגיע לטקס מהעיר לוצק, ניגן ה'עיירה בוערת' וסיים בהמנון התקווה.

 

באותה הזדמנות ביקרנו גם בקופצ'יבקה ובפרספה, מקום הולדתנו.

מצאנו כי הבית שלנו נהרס ושרידיו מצויים היום בתחום בית ספר מקומי.

יצרנו קשר עם מספר גויים מבוגרים שהכירו וזכרו היטב את כל בני משפחתנו, ולא הבינו איך נשארנו בחיים.

ניסינו גם לאתר ולמצוא את אותם הגויים ששמו את חייהם בכפם על מנת להצילנו בימי הזוועה הנוראים, אך לצערנו לא מצאנו אותם כבר בין החיים.   

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: