יוסף שפיגל: "שרדתי רק בזכות הרצון להגיע לישראל"

יוסף שפיגל

יוסף שפיגל גדל בכפר סמוך לרוז'ישץ'. כשהיה נער כבשו הגרמנים את האזור, והמשפחה נשלחה למחנה עבודה. יוסף היה היחידי שהצליח לשרוד את הרעב, הכפור והמחלות, והגשים את חלומו: להגיע לישראל, לפגוש את שתי אחיותיו שעלו לפני המלחמה ולהקים משפחה

 

משפחתי וכפר הולדתי

" נולדתי בשנת 1927, כבן החמישי להוריי - ישראל וגולדה (קלינגר) שפיגל ז"ל. גדלתי בכפר ברזלופ, במרחק של כ-15 ק"מ מרוז'ישץ'. שתי אחיותיי הבכורות, חיה (גרשוני) ורחל, עלו ארצה לפני המלחמה. הוריי ואחיי יהושע (יליד 1922), יצחק (יליד 1924) ורבקה (ילידת 1929) נספו בשואה. בת-שבע (קינן), בת דודה שלי מדור שלישי, שרדה גם היא, ועד היום אנחנו בקשרים טובים.

 

אבי היה אדם דתי, ובחגים היה שר כחזן בבית תפילה של בעל אחוזה עשיר שגר בסביבה שלנו. יחד עם זאת, היינו משפחה ציונית. רצינו כולנו לעלות ארצה, ללכת בדרך של התנועה הקיבוצית. חיה הייתה חמש שנים בהכשרה ובהדרכה והיא השפיעה עלינו. אבי הושפע מאוד גם מהשכנים שלנו, משפחת טורצ'ניוק, שהיו מאוד ציונים.

 

ביני ובין חיה אחותי הבכורה מפרידות כעשר שנים. כמעט ולא הכרתי אותה כשהייתי ילד, כי היא כבר הייתה בוגרת והתגוררה מחוץ לבית. כולנו למדנו בבבית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ'. בברזלופ היו רק 4 משפחות יהודיות, כל שאר התושבים היו גרמנים עשירים ואוקראינים. עד גיל שמונה למדתי בכפר. אחי הגדול, יהושע, שלמד מנהל עסקים, היה המורה שלי, והיה גם 'מלמד' שעזר לי.

 

מכיוון שהיו כל כך מעט יהודים בברזלופ, כל ילדי הכפר היהודים יצאו ללמוד ב'תרבות' כשהגיעו לגיל 8-10. גם אני רציתי ללמוד ב'תרבות', ניגשתי לבחינת קבלה לכיתה ג', ונכשלתי. לקראת כיתה ד' ניגשתי שוב לבחינה, והפעם עברתי".

 האחים. למעלה מימין: יצחק ויוסף. למטה מימין: חיה ורבקה

תלמיד בבית הספר 'תרבות' ברוזי'שץ'

"בסופו של דבר הספקתי ללמוד שנתיים ב'תרבות' ברוז'ישץ' – בכיתות ד' וה'. מכיוון שהיינו משפחה ענייה, קיבלנו הנחות בשכר לימוד מבית-הספר. אני זוכר שמאוד אהבתי להיות בכיתה, ושהרגשתי טוב בבית הספר.

אחי יצחק, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, למד גם הוא  ב'תרבות', שתי כיתות מעליי. היינו תמיד ביחד. שנינו התגוררנו בעיירה - אצל הדודים מוטל וולבל, אחים של אבא, ואצל אחות של אבא, בלה, ובת דודתו, רחצ'ה. גם מצד אמא היו לנו קרובים ברוז'ישץ': בן אח של אמא, חייקל קלינגר. רוב הזמן היינו ברוז'ישץ', והיינו מגיעים הביתה רק בחופשות. יצחק ואני נהגנו להגיע לבתי הדודים במהלך היום, לארוחות - אני בעיקר לדודה רחצ'ה ואחי לדודה בלה.

 

בשנת 1937 עלו אחיותיי חיה ורחל לארץ ישראל. אחי יהושע היה חצי שנה בקיבוץ-הכשרה התכונן לעלייה. בשנים 1938-39 העלייה הייתה בלתי לגאלית, אך היו שהצליחו לעלות בדרך זו. בשנת 1939, כשבאו הסובייטים, הם מנעו את העלייה. יהושע כבר לא הספיק לעלות לארץ ישראל, וזה עלה לו בחייו".

 

ניצני אנטישמיות

"היחסים עם הגרמנים לפני המלחמה היו פחות או יותר רגילים. פחדנו כשהם היו משתכרים בחג המולד, אז היינו מסתגרים בבתים. לקראת פרוץ המלחמה כבר דיברו על 'הייל היטלר', אבל אנחנו לא התייחסנו וחיינו את חיינו.

 

אני זוכר אירוע אנטישמי ראשון לפני המלחמה. אבא של חייקל קלינגר (אח של אמי) גר בכפר קרוב לעיר לוצק (שהייתה מופצצת מאוד בזמן המלחמה). באחד הימים הגיעו אליהם אורחים, ולפתע נכנסו אוקראינים לבית והתחילו לירות באורחים. הם הרגו תינוק שהוחבא מתחת לשולחן. בן הדוד שלי, שלמה, אח של חייקל, רצה לדבר איתם, אבל הם ירו בו והרגו אותו".

 

החיים תחת שלטון הסובייטים

"ב-1 בספטמבר 1939 פרץ היטלר לפולין. ידענו שהגרמנים בדרך אלינו וחששנו מאוד, חיכינו לבואם, ולכן הופתענו מאוד, ושמחתנו הייתה גדולה כאשר במקום הגרמנים הגיעו הרוסים. נשמנו לרווחה. ב-1940, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בוצעו חילופי אוכלוסין בין גרמניה לרוסיה - כל הגרמנים באזור שלנו הוחזרו לגרמניה, ובמקומם הגיעו אוקראינים, שאכלסו את בתי הגרמנים.

 

באוקטובר חזרנו ללימודים ברוז'ישץ'. העברית נעלמה מבית הספר, ומעתה למדנו ביידיש. המורים, שעד כה מעולם לא דיברו איתנו יידיש, פתאום לימדו ביידיש, וזה היה משונה מאוד. אני זוכר שהיה לנו מורה לפולנית שמאוד לא אהבנו אותו. אותו מורה אצל הסובייטים התחיל ללמד פיזיקה, ביידיש, והיה לאחד המורים הטובים. בכלל היו מורים מצוינים באותה תקופה. היה מורה בשם רבין, מורה אחר בשם פלחוביץ', שבגטו התנגד והרגו אותו. לפני תקופת הרוסים הוא תמיד נזף בילדים שדיברו שפות אחרות ולא עברית.

 

אצל הסובייטים למדנו יידיש, אוקראינית ורוסית. לא למדנו פולנית ועברית. פולנית למדנו בתקופת הפולנים – שפה והיסטוריה. אני זוכר שביום הראשון לחזרה ללימודים נכנס לכיתה מורה אוקראיני, והשאיר לנו את האל"ף בי"ת האוקראיני וחמישה פרקים של האינטרנציונל, שהיינו צריכים ללמוד בעל פה. כתבנו אז באותיות פולניות כי עוד לא ידענו אוקראינית.

 

אצל הסובייטים למדתי עד שסיימתי את התיכון. אצלם היה נהוג ללמוד 10 שנים ולא 12, מכיוון שלתפיסתם, גם הילדים היו צריכים להתאמץ ולצאת לעבוד למען המולדת. 'הקפיטליסטים' צריכים 12 שנה כדי ללמוד הכל, הפועלים יכולים להספיק הכל ב-10 שנים. ואכן רמת הלימודים אצלם הייתה גבוהה.

 

החיים נמשכו. לנו זאת הייתה תקופה טובה יותר מבחינה כלכלית. קיבלנו יותר אדמה ואבא קיבל יותר עבודה. באותה תקופה היו לנו שלוש פרות ועשינו חמאה מהחלב שלהן. אבא היה מוכר ליהודים דתיים ברוז'ישץ' וקיבל מחיר כפול, כי זאת הייתה חמאה יותר כשרה מכשרה. אבא היה מגיע לרוז'ישץ' בכל יום שני ליום היריד, פוגש אותנו ומביא לנו דברים מהבית".

 

אימת המוות במחנה העבודה הגרמני

"ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזור. מאחר שהיה חופש, הייתי בבית, ונוכחתי לדעת שיש לנו שכנים חדשים – אוקראינים.

בתוך יומיים-שלושה כבשו הגרמנים את כל האזור, ומיד הקימו מחנה עבודה גדול, שהיה ממוקם במרחק של כשלושה ק"מ מהבית שלנו. כל משפחתי גויסה לעבודה, והם היו צריכים להגיע למחנה יום יום. הגרמנים הודיעו שיהרגו כל מי שלא יצא לעבוד. אני הייתי אז בן 14, והחלטתי שאני עוד לא צריך ללכת לעבוד, ונשארתי בבית עם אחותי הקטנה, רבקה.

 

אל בית השכן שלנו, שבעבר היה בית גרמני, הביאו יהודים מהעיירה קופיצ'יבקה לצורך עבודה. בבית התגורר נער בגילי, והוא ואביו לא יצאו לעבודה. הנער, כי במשפחה חשבו שהוא צעיר מדי לעבודה והאבא בגלל שהוא זקן מדי. הגרמנים שלחו אליהם קצין אס.אס עם שני עוזרים גרמנים (תושבי המקום שנשארו באזור מתקופת טרום הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). הגרמנים הוציאו את שניהם להורג, ואני צפיתי בכל המחזה המזעזע.

 

אחרי הטבח של שכניי, ברחתי לביתה של משפחה פולנייה בכפר, והתחבאתי שם. עליתי לעליית הגג, ושם הסתתרתי. הגרמנים ראו שברחתי, ובאו לבית הזה לחפש אותי. הם לא מצאו אותי ועזבו. למחרת יצאתי לעבודה עם כולם.

 

עבדנו 16 שעות ביום. מחושך עד חושך. חפרנו תעלות ניקוז לאורך הדרכים. אם מישהו הרים את הראש, אנשי האס.אס היו באים עם מגלבים ומרביצים לו. בעבודה קיבלנו הרבה מכות. שמנו צמר-גפן על הישבן, אבל הם הרגישו את זה, ואז המכות היו יותר חזקות. הם אמרו לנו לשתוק כשהם מרביצים לנו. כלומר, אם הייתי צורח, הם היו מרביצים חזק יותר. אבל לא יכולתי להתאפק. זה כל-כך כאב, צעקתי, ואז הייתי מקבל מכות חזקות יותר.

 

יום אחד, בחורף 1941-42, כאשר עדיין גרנו בבית שלנו, הגרמנים השאירו את אבא בלילה במחנה העבודה. הם אמרו שקשה לו לעבוד ושיישאר לשמור. יחד עם אבא נשאר עוד יהודי. כשבאנו בבוקר, הוא כבר לא היה. הם הרגו אותו. זה היה נורא. הם פשוט רצו לראות איך זה להרוג יהודים".

 

המשפחה ללא אבא מתחבאת בבתי האיכריםמשפחת שפיגל. למעלה מימין: חיה ויהושע. למטה מימין: אבא, רחל ואמא

"באביב, לאחר שהרגו את אבא, בסביבות מאי 1942, שמענו שבעיירה הולובוי היהודים לא חיים בגטו. ברוז'ישץ' הם כבר הוכנסו לגטו. היו לנו שם קרובי משפחה. לילה אחד עזבנו את הבית, את הכל, וברחנו לשם. היינו צריכים להתקיים ממשהו. מכיוון שהיינו ילדי כפר, אמא חילקה אותנו בין משקי האיכרים. הם ידעו שאנחנו יהודים, אבל הייתה אז עונת הקציר והם היו זקוקים לידיים עובדות. עבדנו תמורת אוכל. 

 

אחי הגדול יהושע היה באחד הכפרים ואני לא יודע מה עולה בגורלו. לא ידעתי באיזה כפר הוא היה, אבל מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

 

כעבור חודש אחד בלבד התחילה האקציה. אספו את כל היהודים שבעיירה ליער בסביבה. היהודים נאלצו לחפור במו ידיהם בורות ענקיים, והגרמנים ירו בהם. רצחו אותם ללא רחם.

 

כשהאיכר שאצלו עבדתי גירש אותי, פניתי ליער הקרוב, כי לא ידעתי לאן לפנות. יומיים לא אכלתי דבר, ורק אחר-כך התחלתי לאסוף גרגירים למאכל. יום אחד אספתי קצת תפוחי אדמה והבאתי אותם לאשת האיכר. היא הבטיחה לי לבשל אותם. בינתיים נכנסתי לגורן שלהם. שכבתי על החציר וחיכיתי לתפוחי האדמה. נרדמתי. פתאום הרגשתי שתופסים אותי חזק ביד. היו אלה שלושה אוקראינים מהמשטרה. הם חשבו, כנראה, שעוד יהודים אמורים להגיע לגורן הזה, ולכן שכבו על ידי והמתינו. אחרי מספר שעות, כשנעשה להם קר, הם החליטו לחזור למשטרה ולקחת אותי איתם. ברגע שהם הרפו ממני, זינקתי, ובקפיצה אחת הייתי כבר בחוץ. השוטרים פתחו ביריות אחריי, אך הצלחתי לברוח מהם לתוך היער. למחרת חזרתי, ואשת האיכר נתנה לי את תפוח האדמה המבושלים. היא סיפרה לי ששוטרים היו אצלם בערב".

 

רצח אמא

"למחרת הלכתי לכפר שבו הייתה אמא שלי עם אחותי הקטנה. מצאתי אותן ביער הסמוך לכפר. הן הסתתרו עם עוד 13 יהודים, ביניהם משפחה שלמה של שוחט העיירה. ביער הזה היינו כשבועיים. בלילות סחבנו תפוחי אדמה מהשדות ובישלנו אותם.

 

יום אחד אחר הצהריים, אני זוכר שזה היה חג הסוכות, ישבנו והתחממנו בשמש. אני הייתי עם אחותי ועם עוד שני ילדים. פתאום ראתה אחת הילדות אנשים מתקרבים, והיא צעקה: 'אמא, תראי!' באותו רגע נפתחה עלינו אש מרובים. תפסתי את אחותי ואת שני הילדים וברחנו מהמקום. רצנו כשניים-שלושה ק"מ ושכבנו בחורשה. שמענו את היריות והבנו שהרגו את כולם. כשירד הלילה ונהיה קר, חזרנו למקום וראינו את כל ההרוגים. אמא שלי הייתה עדיין חמה. נישקנו אותה, אך היא לא הגיבה. לקחנו קצת בגדים והלכנו לחורשה אחרת ושם נשארנו".

 

משוטט חסר-כל עם רבקה אחותי ביער ובכפרים

"בינתיים הגיע החורף. אני הייתי המבוגר שבין הילדים. בן 15. אחותי רבקה הייתה צעירה ממני בשנתיים. הילד, בנו של השוחט, היה בן 13, והייתה איתנו עוד ילדה, בת 14. בן השוחט לא החזיק מעמד. נמאס לו והוא חזר לעיירה. זמן קצר אחר-כך רצחו אותו. את הילדה תפסו שוטרים אוקראינים וגם היא נרצחה.

 

אני ואחותי נשארנו ביער. הלכנו לאיכרים וביקשנו קצת אוכל. רובם נתנו לנו פרוסת לחם, אך גירשו אותנו, כי ידעו שאם ייוודע לשלטונות שעזרו ליהודים, הם בסכנת חיים.

 

למעשה, לא פחדנו כל-כך מהגרמנים, כי הם לא הבדילו בין היהודים לאוכלוסייה האוקראינית. אך האוקראינים הבחינו היטב, ולא יכולנו להעלים מפניהם את זהותנו. באזור שבו חייתי, גרו בעיקר איכרים עניים. הם לא היו אנטישמים. הייתי עובר ביניהם והם היו נותנים לי פרוסת לחם. פחדתי רק מאיכר אחד שכולם הזהירו אותי שאם אפגוש אותי, יסגיר אותי למשטרה תמורת 500 מארקים גרמניים".

 

החורף הורג את אחותי, אני נשאר לגמרי לבד

"חורף 1942-43 היה קשה מאוד. הקור הגיע עד 30 מעלות מתחת לאפס. הלבוש שלנו היה דל ביותר. אחותי הקטנה לא החזיקה מעמד בקור הזה. רגליה קפאו ולאט-לאט התחילו להירקב. היא הייתה זקוקה באופן דחוף לטיפול בבית חולים. השכבתי אותה במגררת שלג וסחבתי אותה בכל נדודיי. כל פעם הייתי צריך להרחיק לכת כדי להשיג פרוסת לחם דלה. לא יכולנו עוד להיות בחוץ, ולמען האמת היינו כבר מיואשים לגמרי. אפילו לא היה אכפת לנו אם יתפסו אותנו או לא, אך לא העזנו להסגיר את עצמנו. ביום היינו אוספים כמה פרוסות לחם ומסתתרים בכל מיני מקומות, כמו בגורן, שם היינו מתכסים בחציר – כך שהאיכרים לא יראו אותנו.

 

מצבה של רבקה אחותי הלך והחמיר, עד שיום אחד היא נפחה את נשמתה בזרועותיי. לא יכולתי לקבור את גופתה הקפואה. לא פעם אני חולם ורואה את מחזה הזוועה: ערימות כינים עברו מגופתה של אחותי לבגדיה. הן עדיין היו חיות... מאוחר יותר מצאו האיכרים את גופת אחותי וקברו אותה. את מקום קבורתה אינני יודע עד היום.

 

נשארתי לגמרי לבד. המשכתי לעבוד בין האיכרים. הקור הלך וגבר ובלילות הייתי מתגנב לרפתות ושוכב בין הפרות שיחממו אותי. גם הזבל היה מחמם. אחת הבעיות הקשות הייתה הכינמת. היות ולא החלפתי בגדים ולא התרחצתי, התרבו הכינים ומצצו את דמי. למרות שלא סבלתי רעב, הייתי רזה כמקל. האיכרים אמרו לי שדווקא הכינים הצילו אותי מקפיאה, כי בגלל העקיצות לא יכולתי להירדם ליותר מרבע שעה.

 

אני זוכר שפעם ישנתי בגורן. הכפור היה עצום. בבוקר הבין האיכר שאני שוכב בחציר. אז הוא אמר לי: 'אם אתה חי, תסתלק מפה!' הוא לא האמין שבקור כזה ובלבוש שהיה על גופי, אפשר להישאר בחיים. כך הסתובבתי כל אותו חורף ללא תכלית. הייתי אדיש לגמרי לחיים וללא שמץ תקווה ואמונה שמשהו ישתנה. פעם למשל, פגשתי קבוצה קטנה של צעירים אוקראינים, הם הכירו אותי מיד. אחד מהם הוציא אקדח צעצוע ואמר: 'תסתובב ואני אהרוג אותך'. לא אמרתי מילה, הסתובבתי וחיכיתי לירייה. אחרי כמה דקות הם פרצו בצחוק ואמרו שלא התכוונו להרוג אותי, רק עשו בדיחה, רצו לבחון איך נוהג בן-אדם ברגעים כאלה".

 

המפגש עם אחי יצחק, מוצאים מחסה בבתי איכרים פולנים

"באותו זמן הסתובבתי בשני כפרים אוקראינים וכפר פולני. כשבאתי לכפר הפולני, מישהו אמר לי שבמרחק חמישה ק"מ מצוי כפר פולני אחר שבו יש לי סיכוי למצוא את אחי יצחק. כשבאתי לכפר ושאלתי את האיכרים, הם הראו לי את הכיוון. בתוך היער מצאתי את אחי עם קבוצה של שישה יהודים. אחי היה גדול ממני בשלוש שנים ואיתו היו חברים מבוגרים יותר. אני לא יודע אם מישהו מהם נשאר בחיים. גם הם עברו את החורף ביער והיו מביאים בלילות תפוחי אדמה ולחם מהכפר הפולני. היו איכרים שעשו אצלנו וודקה, כי בתוך הכפר היה אסור.

 

עד תחילת האביב של 1943 המשטרה הייתה מורכבת רק משוטרים אוקראינים, כי הגרמנים הבטיחו להם אוקראינה עצמאית. כנראה שהם התייאשו מכל ההבטחות וגם שמעו מה קרה לגרמנים בסטאלינגרד. כך שיום אחד עזבו כל השוטרים, לפי הוראה, את תחנות המשטרה וירדו ליערות. עבורנו היה זה מאוד מסוכן, כי כך יכולנו להתגלות ולהירצח.

 

לגרמנים לא הייתה שום גישה למקומות הנידחים. הם שמרו בתקופה הזו רק על הכבישים ועל מסילות הברזל, לכן לפולנים לא משקפה סכנה, והם יכלו לתת, ללא פחד, מחסה ליהודים. ואמנם כך הם עשו, בתנאי שהאדם ידע לעבוד. אני התקבלתי אצל זוג זקנים שאימצו את שני ילדיה של בתם. כל החורף הייתי דש איתו את התבואה, הכנתי לחם בריחיים.

 

באותה תקופה הפולנים נלחמו נגד האוקראינים. הזקן הזה שמר עליי, ואני לימדתי את שני נכדיו פולנית. גם אחי התקבל לעבודה אצל איכר פולני, במרחק של כארבעה ק"מ מהכפר שלי. בצורה כזאת התפזרה הקבוצה, כל אחד לפי אפשרויותיו. אצל האיכר הזה הייתי כמעט שנה, עד לשחרור האזור על-ידי הסובייטים באפריל 1944.

 

אחי יצחק נרצח על ידי הפולנים, שטענו כי הוא ריגל לטובת האוקראינים. בכפר אוקראיני מסוים היו שתי בחורות יהודיות, ואחי היה הולך לבקר אצלן. עם השחרור הלכתי לאותו הכפר ונודעה לי האמת כולה".

 

סוף המלחמה, תחילת המסע לארץ ישראל

"עם שחרור האזור על-ידי הסובייטים חזרתי לעיירה רוז'ישץ', שבה התקבצו כשלושים היהודים ששרדו מתוך 6,000 היהודים שחיו בה לפני המלחמה. הלכתי גם לכפר שבו נהרגה אימי עם עוד 13 יהודים, ולקבר האחים שבו נטמנו בני משפחתי.

 

ניסיתי לברר אם נשאר מישהו בחיים. כשלושה חודשים שהיתי במקום, עד שנודע לי שקרובים שלי, שני בני דודים מצד אמא - יעקב וחיה - נשארו בחיים והם מתגוררים במרחק 200 ק"מ מרוז'ישץ'. פגשתי אותם, וגרתי אצלם כשנה. יחד החלטנו לעזוב את אוקראינה. הודענו שאנחנו אזרחים פולנים והרשו לנו לעבור לצד הפולני. ידענו שכדי לעלות לארץ ישראל, אנחנו חייבים לצאת מהצד הסובייטי. המטרה שלנו הייתה: ארץ ישראל. בינתיים יצרתי קשר עם שתי אחיותיי בישראל, חיה ורחל, וסיפרתי להן מה עלה בגורלה משפחה שלנו. 

 

בתקופות הקשות דירבן אותי הרצון להגיע ארצה. זה היה החזון, רציתי לפגוש את שתי אחיותיי. ידעתי שיש לי את מי לפגוש, וזה נתן לי כוח לשרוד, לחיות.

 

יחד עם בני הדודים שלי הגעתי לקרקוב, שם שמעתי שמתארגן גרעין עלייה לקיבוץ, והצטרפתי אליו. בני הדודים שלי היגרו בסופו של דבר לארה"ב. הצטרפתי לקיבוץ ההכשרה, ואיתם הגעתי לגרמניה. זאת הייתה תקופה יפה מאוד. פגשתי עוד צעירים ששרדו את השואה. יחד הקמנו את קיבוץ מגידו".

 

עולה ארצה ומצטרף למייסדי קיבוץ מגידו

"ב- 29 ביוני 1946, יומיים לפני 'השבת השחורה', הגעתי לישראל באוניית המעפילים 'ודג'ווד'. מהאונייה לקחו אותנו ישר לבית הסוהר של האנגלים, כי זאת הייתה אונייה משוריינת. האנגלים הקיפו את האונייה, הורידו שתי סירות ואמרו: 'תנסו להגיע לארץ ישראל'. ירדנו לסירות שהחלו להתקרב לחוף. האנגלים ראו, תפסו אותנו כמובן, ומשם לקחו אותנו לעתלית. בתקופה שבה הייתי בעתלית, חיה ורחל – שהיו שתיהן בהריון – באו לגדר לבקר אותי. הן שאלו אותי מה אני רוצה שיביאו לי, ואני עניתי: 'מכנסיים קצרים כמו של ישראלי'.

 

יום אחרי שהגענו לעתלית, הייתה 'השבת השחורה', שבעקבותיה היו צריכים לפנות את הצריפים לאסירים תושבי היישוב ואותנו פינו מהמקום.

 

ב-15 ביולי שוחררתי, הלכתי להכשרה בקיבוץ נגבה עד לשנת 1947. משם עברנו למושבה הדר-רמתיים, כדי להקים קיבוץ עצמאי. מלחמת השחרור שיבשה לנו את התוכניות, ועם פרוץ הקרבות הוזעקנו לעזרת משמר העמק. כעבור תשעה חודשים, באחת ההפוגות, בפברואר 1949, עלינו לקיבוץ מגידו.

 

הייתי בין מייסדי הקיבוץ. בתחילה גויסתי לצבא, ועם השחרור חזרתי לקיבוץ. ריכזתי את גן הירק ולאחר מכן את ענף השלחין כ-18 שנה. הייתי פרדסן עוד 18 שנה, ריכזתי את הענף עד לעקירת הפרדס. לאחר מכן עבדתי במפעל 'פוליגל' בקיבוץ במשך עשר שנים, וכיום אני עובד קצת כארכיונאי הקיבוץ".

 

מקים משפחהלמעלה מימין: האישה רבקה והבת יעל. למטה מימין: הנכדה אנגלה, יוסף, הנכד אמניטה, רמי ואיתי

"את רבקה אשתי הכרתי עוד בגרמניה, בדרך לישראל, אבל שם עוד לא היינו חברים. רבקה היא ילידת העיירה סטאשוב בפולין, היא שרדה את השואה והייתה בשלושה מחנות עבודה. היא הגיעה למגידו והייתה צעירה ממני. קודם לכן הייתה חברת נוער בקיבוץ יד מרדכי, שהותקף על-ידי המצרים עם הכרזת המדינה. פינו משם את כל האזרחים לניר-עם. היא הייתה מקשרת בין העמדות, והגיעה למגידו. אני הייתי אז בצבא. כששוחררתי פגשתי אותה ונוצר בינינו קשר. באוגוסט 1950 נכנסו לחדר משפחה ובינואר 1951 התחתנו. רבקה עבדה במשך שנים רבות עם ילדים בגיל הרך.

 

נולדו לנו שלושה ילדים:

יעל (בקשטיין), ילידת 1951, גרה באילינוי ארה"ב, אמא לאור, קריסטל, אמנוטה ואנג'לה.

לקריסטל יש שני ילדים: אודריי ואייזיק.

 

רמי, יליד 1957, נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, ג'ודי, יש לו שלוש בנות: צליל, שיר ולירן. כעת נשוי לרונית ואב לשני. רמי גר בקיבוץ מגידו, עובד במפעל הפלסטיק 'פוליגל'.

 

איתי, יליד 1962, נשוי ללני, אב לעמית ונועם (בת), גר במזכרת בתיה, ד"ר לביוטכנולוגיה.

 

חזרתי לכפר הולדתי עם הבן הצעיר שלי, ואנחנו מארגנים עוד נסיעה".

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: