צבי רויטר: אחרי המלחמה נקמתי במרצחים

צבי רויטר

בגיל 18 מצא עצמו צבי משוטט ביערות בודד ונרדף. הוא הצטרף לפרטיזנים, פגש את אחותו מרים בדרך, וכשחזר לרוז'ישץ', יצא 'לסגור חשבון' עם האיש שרצח את אימו ועם האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים. הוא נישא בפולין ועלה לישראל עם אשתו ובתו

 

"נולדתי ב-2.2.1924 בעיירה רוז'ישץ'. היינו 6 אחים - חיים, רחל, לייבל, בבה (ברל), מרים ואני. היינו משפחה גדולה ואמידה ולהוריי, פישל וגיטל רויטר, היו 3 חנויות של טקסטיל ומשק שבו טיפלו – בעיקר פרות ועופות. מכל המשפחה נותרנו רק אני ואחותי מרים".

 

עול הפרנסה היה מוטל על אמא והאחים

"אבא היה חולה בשחפת, ופעם בשנה הוא היה נוסע לבית הבראה. לבסוף הוא נפטר צעיר – בגיל 47. למעשה, אמא שלי, בעזרת הבנים שבגרו, עשתה את עיקר העבודה לפרנסת המשפחה. אבא, עד שנפטר, היה בעיקר הספק של הסחורה – הוא היה נוסע למקומות שונים ומביא סחורה.

 

בכיתה א' התחלתי ללמוד בבית ספר 'תרבות', ואחר הצהריים הייתי לומד ב'חדר'. בשנת 1939, כשהגיעו הרוסים, כבר הייתי בן 15, והעבירו אותי לבית ספר רוסי.

 

מבחינת הרוסים היינו קפיטליסטים (בורז'ואים), והם הוציאו נגדנו צו גירוש לסיביר. אמא הצליחה לשחד את קצין העיר, וכך נשארנו ברוז'ישץ'. בדיעבד, היה עדיף אם היו מגרשים אותנו לסיביר".

 

הגברים נרצחו ונקברו בקבר אחד

"ביוני 1941 הגיעו הנאצים. זמן קצר אחרי כניסתם לעיירה הם החלו לאסוף קבוצות של גברים צעירים, בטענה שהם נלקחים לעבודה. אולם לא עבר זמן רב וכבר התחילו להגיע השמועות שהגברים לא הולכים לעבודה, אלא נרצחים.

 

שלושת אחיי – חיים, בבה ולייבל - נלקחו גם הם ולא חזרו. איתם נלקחו גם דוד, אחיו של אבא, ובנו מני, ושלושת הבנים של אחותה של אמא, רבקה.

 

באותה תקופה כבר גרנו בגטו – בבית של סבתא, אמא של אמא, בשני חדרים צפופים עם עוד כ-70 איש. אמא ואחותה רבקה החליטו להסתכן ולנסוע לבדוק מה עלה בגורל הגברים שנלקחו. הן לקחו סוס ועגלה ויצאו למקום שאליו נלקחו הגברים, אולם בדרך עצרו אותם שוטרים אוקראינים, הכו אותן והחזירו אותן לגטו. אמא ורבקה לא הגיעו למקום, אבל השמועות כבר היו חד משמעיות – כל הגברים נרצחו ונקברו בקבר אחד".

 

קולה טומשביץ – המלאך שלנו

"היה לנו שכן אוקראיני, שהיה יתום מאב וממש גדל אצלנו בבית. הוא היה עוזר לנו במשק בית והיה חבר טוב. שמו היה קולה טומשביץ, והוא גם היה מי שסיפר לנו על רצח הגברים הצעירים. קולה מאוד אהב את מרים, אחותי, ויום אחד פנה אל אמא ושאל במה הוא יכול לעזור לנו. אמא אמרה לו שיצטרף למשטרה האוקראינית, כך הוא יוכל לקבל ידיעות על מהלכיהם של הגרמנים ולהזהיר אותנו מבעוד מועד.

 

חילקנו את כל דברי הערך של המשפחה בין שני אוקראינים – קולה טומשביץ, שכננו וחברנו, ואדם נוסף, סאראפאן, שחשבנו שהוא ידיד שלנו, הוא גם קיבל את מרבית רכושנו.

 

לאחר שכל אחיי נרצחו, נשארתי הבן היחיד ופרנסת המשפחה הייתה מוטלת עליי. הייתי יוצא, עם קבוצה של 12 בחורים מהגטו כל יום לעבוד במפעל לעיבוד צמר כבשים. המפעל היה שייך בעבר ליהודי, אך עכשיו ניהל אותו אוקראיני, שהיה קודם פועל במפעל. אמא שיחדה את האוקראיני, וכך קיבלתי את העבודה. אחד הבחורים שעבדו איתי במפעל היה מחזר של אחותי מרים, שמו היה לוזר.

 צבי (למטה משמאל) וחמשת אחיו

בגטו היו מחלות ומגפות ורעב. אני הייתי יוצא לעבודה בכל בוקר, מצויד בדברי ערך שהשארנו אצלנו, כדי שאוכל להחליף אותם במזון. הגויים היו מגיעים כל יום למפעל לעבד את הצמר שלהם – כל אחד היה מעבד את הצמר לעצמו - ואני הייתי מחליף איתם תכשיטי זהב תמורת מצרכים – קמח, שעועית, תפוחי אדמה, שמן. אמא תפרה לי מעיל עם ביטנה, והייתי מכניס לתוכה את המזון ומבריח אותו אל תוך הגטו".

 

במרתף המוות של האוקראינים

"יום אחד נתפסתי מבריח מזון לתוך הגטו. השוטרים האוקראינים לקחו אותי לתחנת המשטרה, למקום שנקרא 'מרתף המוות'. הדרך למרתף המוות הייתה רצופה בעינויים – במסדרון עמדו שוטרים משני הצדדים שהכו את העצורים בדרכם למרתף. המרתף היה בור בתוך האדמה, שנפתח בדלת מלמעלה. כשהגענו לדלת, פתחו אותה השוטרים וזרקו אותו לתוך המרתף. הייתי פצוע וחבול, ונפלתי על ערימת גוויות.

 

בלילה הגיע קולה, שכבר היה שוטר. הוא לקח איתו שני בני דודים שלו – גם הם שוטרים – והם באו להציל אותי. אני זוכר שהוא פתח את דלת המרתף וקרא 'הרשל'ה, הרשל'ה, קום'. הייתי כל כך פצוע, שלא מצאתי כוחות לטפס למעלה. למזלי, היו בתוך הקיר גומחות, שהיו בנויות כמו סולם – טיפסתי בעזרתן עד שהרגשתי את הידיים של קולה, והוא משך אותי החוצה.

 

קולה ואחד מבני דודיו החזירו אותי לגטו. אמא ניקתה את פצעיי ואת הדם, והכניסה אותי למיטה. יחד איתי הגיעה לבית אישה פצועה, שכנראה נאנסה. אמא ניקתה גם אותה, והכניסה אותה למיטה לידי.

 

אחותי רחל ובנה נרצחים

"יום אחד נתפסו אחותי הגדולה, רחל, ובנה הקטן, פישל'ה. הם נלקחו על ידי הגרמנים ונרצחו.

נשארנו בגטו רק אמא, מרים ואני ושתי הסבתות שלי. בכל ערב היה בא קולה לבקר אותנו, ומגניב לנו לחם. התחלנו לשמוע שהגרמנים מחסלים גטאות בסביבה, והיה לנו הסכם עם קולה - שברגע שישמע שמתכננים לחסל את הגטו שלנו, יודיע לנו. קבענו גם סימן מוסכם בינינו – ביום שהוא שומע על החיסול, הוא עומד בחלון הבית שלו ומסתרק".   

 

חיסול גטו רוז'ישץ' – שתי הסבתות שלי נרצחו

"בתוך הגטו היו שוטרים יהודים – כאלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים והאוקראינים. הם היו מחפשים אנשים ומלשינים, מתוך מחשבה שכך יחוסו עליהם ולא יאונה להם רע. ביום שבו קיבלתי את האות מקולה, וידעתי שזהו היום האחרון לפני החיסול, הודעתי לשוטרים היהודים. השמועה על החיסול הקרב גרמה לבהלה רבה בגטו. אנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים, והאוקראינים ירו ופגעו בהרבה אנשים, במיוחד ליד הגדר – לשם רצו אנשים בניסיון להימלט מהגטו. אני זוכר שראיתי הרבה גוויות מוטלות ליד הגדר.

 

קולה נכנס לגטו, הלביש את אחותי במעיל השוטר שלו, והרכיב אותה על אופניו עד לעליית הגג של ביתו, שם הוא הסתיר אותה. קולה הבטיח לי שיוציא גם את אמא מהגטו ויביא אותה לידיד האוקראיני השני שלנו, סאראפאן, שאצלו השארנו את רוב רכושנו. שתי הסבתות שלי נשארו בגטו, ונרצחו בחיסול".

 

הבריחה ליערות

"יצאנו מהגטו, אני ועוד 11 איש ממפעל הצמר, והתקדמנו עד לנהר הסטיר. הסתתרנו בתוך קני הסוף, וכל אותה עת שמענו שהחטיפות ממשיכות, גם בתוך הגטו וגם מחוצה לו. משני צדי הגשר שחצה את הסטיר עמדו שוטרים אוקראינים חמושים, לכן היינו צריכים למצוא דרך אחרת לעבור. איתנו היה גם בעל המפעל, ברוך פרגל, שהיה איש גדול וכבד ולא היה יכול לשחות. לכן החלטנו לעבור עם סירות. מתחת לגשר היו סירות קטנות, שהתאימו ל-6 אנשים, החלטנו לגנוב סירה ולעבור באמצעותה את הנהר.

 

חברי לוזר ואני התגנבנו מתחת לגשר והצלחנו לסחוב סירה לשפת הנהר. כך העברנו את האנשים בכמה פעמים. הצלחנו להגיע לגדה השנייה, והלכנו למפעל הצמר. עלינו על הגג והסתתרנו שם, בתוך הצמר.

לפנות בוקר שמענו פתאום תנועה של איכרים אוקראינים עם עגלות וסוסים מתקרבים למפעל. שמענו אותם שמחים וקוראים 'היום, היום, זה הסוף של היהודים'.

 

הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר במפעל הצמר, חיכינו יום נוסף, ולמחרת בבוקר עזבנו והתחלנו להתרחק מהמפעל לכיוון היער, שהיה לא רחוק מהמקום. היינו קבוצה של חמישה גברים – היו איתנו גם האחים גרובר וגם ברוך, בעל המפעל. אולם, פתאום באו מולנו איכרים אוקראינים שהובילו את החלב למחלבה. מכיוון שכל הגויים הכירו את ברוך, הם התנפלו עלינו וניסו לעשות בנו לינץ'. מסביבנו הייתה גדר ברזלים, שנועדה למנוע מהפרות לברוח. תפסנו את הברזלים מהגדר והתחלנו להתגונן. הם נבהלו והסתלקו, אבל אנחנו הבנו שעכשיו נחשפנו, והאוקראינים יודיעו למשטרה.

 

נכנסנו לאסם קרוב והתחבאנו בתוך הקש, מפחד השוטרים האוקראינים שיבואו בעקבותינו. חיכינו עד הלילה, ואז יצאנו לכיוון היערות. הסתובבנו חודשים רבים ביערות והצלחנו לשרוד".

 

יום כיפור 1942 – בבית הכנסת בטרוכנברוד

"כך היה עד יום כיפור בשנת 1942. ידענו שלא רחוק מאיתנו יש עיירה שהגטו שלה עדיין לא חוסל. לעיירה קראו סופייבקה (טרוכנברוד). תושבי העיירה עיבדו עורות למעילים ולמגפיים של הגרמנים, ולכן הם עדיין לא חוסלו.

 

הגענו לבית הכנסת של הכפר, ושם התחילו להתעניין בסיפור שלנו. התברר שבין האנשים שהיו במקום היו גם צעירים יהודים פרטיזנים ששמעו על החיסול של הגטו ברוז'ישץ' והגיעו במטרה להוציא את משפחותיהם ליער.

 

אני הייתי רק בן 18, אבל המבוגרים שהיו איתי קשר קשר עם הפרטיזנים וביקשו להצטרף אליהם. הם הסכימו, אך הבהירו לנו שיש תנאי קבלה – להשיג כלי נשק. כמה מהמבוגרים שהיו איתנו הכירו פולנים שידעו שאפשר לקנות מהם נשק, והחליטו לצאת לרוז'ישץ', כדי לקחת תכשיטים וכסף שהחביאו בביתם. לצערי, הם נתפסו בדרך ונרצחו.

 

בינתיים, בטרוכנברוד, החלו הגרמנים, בתגבורת של המשטרה האוקראינית, להקיף את הכפר, ואנחנו לא ידענו. היינו בתוך בית הכנסת, סיימנו להתפלל 'כל נדרי', ופתאום הגיעה ילדה קטנה, כבת 11, והתחילה לצעוק 'הגרמנים הגיעו'. רצנו החוצה, הסתכלנו לכל הכיוונים, אבל לא ראינו דבר ולא הרגשנו בתנועה של צבא או משטרה.

 

באותו לילה נשארנו בטרוכנברוד וישנו בתוך בית הכנסת. בבוקר יצאנו לוזר, אברהם (אומק) ואני וכמה אנשים נוספים להתרחץ בחוץ, ופתאום החלו לירות עלינו מכל הכיוונים. לא היה לנו לאן לברוח. לוזר נפצע מכדור דום דום ואיבד הרבה דם, והאוקראינים צעקו לי ולאברהם 'תביאו אותו לכאן, לחצר בית הכנסת'. לוזר כבר איבד את ההכרה, וגררנו אותו לחצד בית הכנסת, שם כבר הייתה ערימה של פצועים והרוגים.

 

השארנו את לוזר בחצר, ואז זיהינו, אומק ואני, בור של תפוחי אדמה בתוך האדמה, וקפצנו לתוכו. התכוונו להסתתר שם עד יעבור זעם. אבל פתאום שמענו צעקה באוקראינית: 'צאו, או שאני זורק רימון לתוך הבור'. בלית ברירה יצאנו והלכנו לכיוון בית הכנסת.

 

כשהגענו לבית הכנסת פקדו האוקראינים על כל הגברים לצאת לכביש ולהסתדר בחמישיות. היינו כ-50 גברים. ראיתי שבין הגברים שהיו איתנו היו גם חלק מבני העיר שלי, שברחו יחד איתי, וזיהיתי גם כמה פרטיזנים התוך הקבוצה. החלטתי שעדיף לי להישאר איתם".

 

אנחנו מצליחים לגבור על האוקראינים

"האוקראינים והגרמנים לקחו אותנו למשאיות של הגרמנים ונתנו לכל אחד מאיתנו את חפירה. נלקחנו לשדה פתוח, ושם ציוו עלינו להתחיל לחפור. במהלך ההליכה אל השדה עבר בינינו אחד הפרטיזינים, ושאל ביידיש: 'למה אתם הולכים כמו כבשים לשחיטה? בואו נתנגד'. הגרמנים, שהבינו את מה שאמר, הרביצו לו, אבל משום מה נתנו לו להמשיך. מאוחר יותר התברר לי שאותו אדם היה ממפקדי הפרטיזנים.

 

התחלנו לחפור את הבור, ואותו בחור שקרא לנו להתנגד עמד נשען על ידית האת שלו ולא חפר. שוטר אוקראיני שהבחין בו, ניגש אליו והכה אותו עם הקת של הרובה שלו וקילל אותו. ואז קרה אחד המקרים הזכורים לי ביותר בחיי – מחזה שלעולם לא אשכח: הבחור היהודי קפץ על האוקראיני ועם את החפירה שלו, כרת את ראשו של השוטר.

 

במקום התעוררה מהומה. כולנו קפצנו מתוך הבור שכבר הספקנו לחפור והתחלנו להילחם באוקראינים ובגרמנים בעזרת האתים שהיו בידינו. היינו רבים מהם והצלחנו לגבור עליהם. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם רצים. אברהם ואני הצטרפנו והתחלנו לרוץ גם לכיוון היער. תוך כדי ריצה, הצליחו הפרטיזנים לחטוף מהאוקראינים כמה כלי נשק.

 

כשהגענו ליער היינו 49 איש, והחלטנו להתחלק לכמה קבוצות. הפרטיזנים שאליהם הצטרפנו הבינו שלא יעבור זמן רב עד שהאוקראינים והגרמנים יתאוששו ויבואו לחפש אחרינו, והחליטו לעבור לצד השני של היער, שממשיך לתוך רוסיה. כדי לעבור לצד השני, היה עליהם לחצות דרך כורכר, אולם על הדרך ציפתה להם מלכודת, וכמה מהם נהרגו".

 

אני פוגש את מרים ומקבל הלם

"אברהם ואני המשכנו להסתובב ביער. אברהם היה בהלם, וכל הזמן איבד את הכיוונים. כדי לשמור עליו, מצאתי כמה סמרטוטים, ובעזרתם קשרתי אותו אליי, כדי שלא אאבד אותו. במהלך השיטוטים שלנו ביערות התקרבנו לכל מיני כפרים, והיינו ישנים באסמים ובחצרות של הכפריים, מבלי שיידעו על כך.

 

יום אחד נודע לי שאחותי, מרים, נמצאת בכפר לא מרוחק מהמקום שבו היינו, שמו של הכפר היה אולישקביץ. זה היה הכפר שאליו הביא אותה קולה, השכן שלנו. היה זה כפר של פולקסדויטשים (פולנים ממוצא גרמני), וקולה איים על האיכרים שהסתירו את מרים שאם יקרה לה משהו הוא יבוא עם חבריו ובני משפחתו השוטרים, וסופם יהיה מר.

 

יצאתי עם אברהם לבית שבו הסתתרה מרים. קיבל אותנו גבר שדיבר רוסית ושאל אותנו 'אתם יהודים?'. מאחר שכבר ידעתי רוסית, הבנתי אותו, ועניתי לו, 'אני יהודי, ואני מחפש את אחותי'. אחרי שיחה קצרה הוא גילה לי היכן היא מסתתרת, והורה לנו להסתתר בעליית הגג בתוך הקש. מאוחר יותר התברר לי שאותו אדם היה קצין רוסי שברח מהשבי ועבד אצל המשפחה הזו בעבודות פרך. הוא עזר לנו המון – הביא לנו אוכל והודיע לאחותי שאני שם.

 

כשמרים שמעה שאני נמצא באותו בית, היא רצה אליי לעליית הגג, תפסה אותי והתחילה לנשק ולחבק אותי. המפגש עם מרים הכניס אותי להלם. כל מה שעברתי עד כה – הפרידה מהמשפחה, מאמא - פתאום התפרץ ועלה. שכבתי ככה במשך 3 ימים, ורק מלמלתי כל מיני דברים.

 

לאט לאט התאוששתי ואברהם ואני נשארנו בעליית הגג. בעל הבית לא ידע שאנחנו שם, ואחותי הייתה מגניבה לנו אוכל. אברהם ואני חפרנו בור בדיר החזירים, וסיכמנו עם הרוסי שבמקרה הצורך אנחנו ניכנס לבור והוא יכסה אותנו בזבל של החזירים. בינתיים הזנו את עצמנו באוכל של החזירים – שהיה מורכב מפסולת של קמח מעורבב בקליפות תפוחי אדמה.

 

מהשבוי הרוסי למדנו שבבית לא רחוק מאיתנו נמצאים שני אחים שברחו יחד איתנו – האחים ולד. החלטנו להיפגש. בליל יום ראשון הגיעו אלינו החברים. לפתע נשמעה ירייה באוויר. אנחנו קפצנו מיד אל תוך הבור והרוסי הסתיר אותנו. מאוחר יותר התברר שהיורה היה קולה, ידידנו, שרצה להזהיר אותנו מפני שוטרים אוקראינים שהגיעו למקום.

 

השוטרים באו אל בעל הבית ואמרו לו שאם יגלה להם אם נמצאים אצלו יהודים, לא יאונה לו כל רע. בעל הבית אמר שאין כאן יהודים ופיתה את השוטרים להיכנס למשתה קטן שערך לכבודם. השוטרים שתו ואכלו, ודעתם הוסחה".

 

הרוסים משחררים אותנו

"התקופה הייתה כבר סוף 1942, והחלה מלחמה מקומית – בין הפולנים והאוקראינים. עבורנו הייתה המלחמה אפשרות להיות קצת יותר חופשיים, מאחר שהאוקראינים היו עסוקים במלחמתם.

 

באולישקביץ היה קצת מסוכן עבורנו, ולכן יצאתי מהכפר, יחד עם אחותי מרים, והתחלנו לנדוד בין כפרי הפולנים. בילדותי, נהגתי לצאת עם אבא בחופשות עם העגלה אל הכפרים הללו לגבות כספים, ולכן הכרתי כמה משפחות באזור.

 

באחד מימי ראשון, בשעת לילה, הגענו לבית של משפחה פולנית, ודרך החלון ראיתי שבתוך הבית יושבים כמה גויים וזיהיתי את בעל הבית. היה זה בוגדאן, פולני שהיינו מיודדים איתו. דפקתי בחלון, בוגדאן פתח ואמר 'זה יהודי'. הוא אמר לנו להיכנס לאסם ושלח לנו קצת אוכל. הרגשנו מאושרים, בעולם אחר, קיבלנו קצת אוכל.

 

הרוסים התחילו להתקרב. היו שמועות שהם כבשו יערות לא רחוק מאיתנו. באותה תקופה נמשכה המלחמה בין הפולנים לאוקראינים. אנחנו היינו בצד הפולני.

 

שנת 1943 הגיעה והרוסים החלו להתקרב. אנחנו היינו אפילו מסתובבים בלילות בחצר. האוקראינים פחדו מהרוסים, ולכן הפסיקו לחפש יהודים.

 

באחד הלילות שבהם הסתובבנו בבית ובחצר, נרדמתי על רצפת החדר בבית של בוגדאן. פתאום אני מרגיש שמישהו מעיר אותי. הסתכלתי וראיתי חייל רוסי. התברר שהרוסים כבר עברו בכפר הזה והמשיכו הלאה, ונשארו כמה בעלי תפקידים. השכנים סיפרו להם שבבית הזה יש יהודים.

 

'מה אתה ישן, באנו לשחרר אותך!' אמר לי הרוסי. שאלתי אותו מי הוא, והוא ענה: 'פרידמן. אני יהודי'. הוא היה סרן בצבא הרוסי. כל אותו זמן מרים הסתתרה, מכיוון שהייתה שמועה שהחיילים הרוסים אונסים. כששמעתי שהקצין יהודי, קראתי לה.

 

באותה תקופה הכרנו, מרים ואני, בחור שעבד אצל בוגדאן. בוגדאן סיפר לנו שהוא גרמני שברח מהצבא, ושאנחנו לא צריכים לפחד ממנו. ראינו גבר לבוש יפה, מסודר, עומד וגוזר בד – הוא היה חייט. הוא התחיל לדבר עם אחותי, הגיש לנו לאכול, הציע לנו לטפל בנו, ואמר שהוא פולקסדויטשה. במהלך הזמן הוא התוודא בפנינו שבעצם הוא יהודי, ושמו בוריס קליימן. בין אחותי לבין בוריס התפתח רומן, ולימים הם נישאו".

 

אני נוקם את רצח אימי

"יום אחד סיפר לי בוגדאן שנודע לו כי האוקראיני סאראפאן מהכפר פוז'רק, האיש שקיבל את כל רכושנו ובתמורה היה אמור להסתיר את אמא שלי, הרג את אמא. בדצמבר 1942 הבטחתי לשני בניו של בוגדאן שכל הרכוש שנמצא אצל סאראפאן יהיה שלהם אם יבואו איתי לחסל אותו. מרים ואני נקבל רק כמה בגדים.

 

הגיע הזמן לסגור את החשבון. לקחתי את שני הפולנים והגענו לפוז'רק על מגלשת שלג. אני לבשתי מדים של חייל רוסי ולשני הפולנים היה נשק. אחד עמד בחוץ, ואני נכנסתי עם השני ועם נשק. בתוך הבית ישבו כמה נערים ושיחקו קלפים. אחת הבנות מהם לבשה את שמלתה של אחותי רחל.

 

התקרבתי אליהם. הנערים ניסו לקפוץ מהחלון החוצה, והפולני שנשאר בחוץ ירה.  סאראפאן התחיל לייל ולבכות ואני פקדתי עליו שייתן לי את החפצים שלנו. מסרתי את החפצים שלנו לפולנים, הרגתי אחד מבניו של סאראפאן ושרפנו את הבית".

 

המשפחה שלי בפולין – רק אני ואחותי ניצלנו

 פישל רויטר, האבא

הוריי: גיטל ופישל. אמי נרצחה על ידי "חבר" אוקראיני. אבי נפטר לפני המלחמה.

 

המשפחה של אמא:

אמא של אמא: ביילה - נרצחה בחיסול של גטו רוז'ישץ'.

אבא של אמא: ברל – נפטר לפני המלחמה.

לאמא היו 5 אחיות. כולן נרצחו.

 

המשפחה של אבא:

אמא של אבא: קיילה – נרצחה בחיסול של הגטו.

אבא של אבא: יעקב – נפטר לפני המלחמה.

האחים של אבא: משה ודוד – נרצחו על ידי הגרמנים.

 

בחזרה לרוז'ישץ'

"הרוסים, כאמור, כבר הגיעו, ואנחנו יצאנו בחזרה לרוז'ישץ'. הרוסים ישבו בעמדות לאורך הדרך לעיירה, כי היו בסביבה גרמנים רבים שהסתתרו. ביקשנו ליווי, והרוסים ליוו אותנו עד רוז'ישץ'. הגענו לעיירה ופגשנו כמה יהודים: רחל אולינקה, גבר בשם משה, משפחה בשם שוורץ (אבא ושני בנים) ואת פניה רוזנבלט, אשתו של מפקד הפרטיזנים.

 

כשהגענו לרוז'ישץ', הגרמנים והפרטיזנים נלחמו אלה באלה. אני חליתי בטיפוס ושכבתי בבית חולים. ציפורה שר, אמה של רחל דונגי, טיפלה בי. היא הייתה באה לבקר אותי כל יום, ודאגה לי עד שהחלמתי.

 

כשיצאתי מבית החולים קיבלתי מהרוסים נשק. תפקידי היה, יחד עם עוד בחורים, לשמור על הפושעים האוקראינים. זה היה בשטח שנקרא 'החווה של היינה'. באחד הימים, במהלך אחת השמירות, בשנת 1944, באו להודיע לי שלאחותי נולד ילד. שלמה בייטש היה זה שהביא אותה אל בית החולים.

 

יחד איתי, בין הבחורים ששמרו על האוקראינים, היו אשר בקר, יצחק שור וחיים זלץ. היינו יוצאים בכל לילה לפעולות נקם באוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים.  כמעט כל לילה היינוו גונבים את הסוסים של הנ.ק.ו.ד, וקצין העיר העלים עין. היינו רוכבים לכפרים וסוגרים חשבון עם האוקראינים.

 

יום אחד זיהו אותנו והתלוננו נגדנו בנ.ק.ו.ד. טענו שהרגנו אנשים ושרפנו בתים. קצין העיר כבר לא יכל לעזור לנו ושלח לנו מסר שנברח מרוז'ישץ'. ברחנו, והגענו לקובל.

 

בקובל קיבל אותי ואת חיים יהודי שנפצע ואיבד את שתי רגליו במלחמה. הוא ניהל סופרמרקט. עבדנו אצלו זמן מה ועזבנו".

 

לובלין והסגרת בוגוסלבסקה

"אחרי השחרור, כשחזרתי לפולין, הגעתי ללובלין והשתכנתי אצל בן עיר שלנו, וולה לנדאו, שסחר בפרות. נודע לי שבעיר נמצאת מישהי שעבדה יחד עם קצין העיר ברוז'ישץ' בתקופת הגרמנים. שמה היה בוגוסלבסקה. בינתיים פגשתי בן עיר נוסף – בולק רומניוק, פולני שלאבא שלו הייתה חנות אלכוהול ברוז'ישץ'. בולק היה עכשיו קצין בצבא הפולני.

 

שמחתי מאוד לפגוש את בולק, והוא הזמין אותי לשתות איתו קפה, ואמר לי שבוגוסלבסקה נמצאת בלובלין. בולק היה מאוהב בבחורה יהודייה – שפרה שפירא – והיה לו מקום חם בלב ליהודים. הצעתי לו שנהרוג את בוגוסלבסקה. בולק אמר שהוא לא יכול להשתתף בכזה דבר, אבל נמצא כאן בלובלין אדם שבוגוסלבסקה רצחה את אביו באכזריות – היא קשרה אותו לסוס וגררה אותו כל הדרך, עד לבית הקברות. אותו בחור עבד עכשיו במשטרה החשאית הרוסית, ואני הלכתי לפגוש אותו.

 

נפגשנו והחלטנו לנסוע לבוגוסלבסקה. הגענו אל הבית שלה, היא פתחתה לנו את הדלת ואמרנו לה 'שלום בוגוסלבסקה', אבל היא ענתה 'אני לא בוגוסלבסקה'. לא יכולתי להתאפק וסטרתי לה. אסרנו אותה והבאנו אותה למשטרה ונתנו עדות נגדה.

 

בינתיים התברר שבוגוסלבסקה היא אהובתו של התובע הראשי, ושניהם ברחו לפני המשפט. רדפנו אחריהם ותפסנו אותם, והבאנו אותם למשפט. התובע קיבל עונש של 12 שנות מאסר, ובוגוסלבסקה קיבלה 25 שנה".

 

עם הצבא הרוסי ביום כיבוש ברלין

"החלטתי להצטרף לצבא הרוסי, והתחלתי לנוע אתו. הגענו לקוסטרין – 100 ק"מ מברלין – שם החזיקו הגרמנים את כל כוחותיהם. שכבנו שם כמה ימים והיינו מופגזים מכל עבר – הגרמנים ירו קטיושות והאנגלים תקפו מהצד השני, עד שהגרמנים נכנעו. אחרי הכניעה, המשכתי להתקדם עם הצבא הרוסי וב-9 במאי 1945, יום כיבוש ברלין, נכנסתי עם הצבא הרוסי לתוך העיר.

 

הצבא הרוסי נתן לנו 10 ימי חופש ואנחנו 'חגגנו' בברלין – בזזנו, שדדנו וירינו - ולא עשו לנו דבר. בכל מקום שהגענו אליו וראינו תמונה של חייל גרמני, היינו מענישים את המשפחה – מרביצים, פוצעים, שוברים.

 

אחרי 10 ימים חזרתי לפולין. הכרתי אמא ובת שהשתחררו ממחנה הריכוז פטרסבלד, וקיבלתי מהן את הכתובת שלהן בלובלין. באתי אליהן, וביני לבין הבת, אסתר ליטמנוביץ, החל רומן. אסתר ואני התחתנו ועברנו לגור בגרמניה. גרנו במינכן, ואני עבדתי בקיבוץ דרור כנהג. השאיפה שלי הייתה להגיע לארץ ישראל, הייתי בית"ריסט מילדות".

 

עולים לארץ ישראל

"בשנת 1947 נולדה בתי טובה. היה לי בן דוד בישראל, שהיה ממקימי משק גבעת חיים, ונהג לנסוע בשליחויות לארצות שונות. הוא הצליח לאשר לי, לאשתי ולבתי לטוס לישראל, וב-23.4.49 עלינו בטיסה לישראל.

 

כשהגענו לארץ לקחו אותנו לבאר יעקב, שם קיבלנו אוהל עם אדם נוסף. נסעתי לגבעת חיים וביקשתי עזרה. בן הדוד שלי לקח אותנו לקיבוץ וסידר לי עבודה בכפר ויתקין, אצל אישה שהייתה יוצאת רוז'ישץ'. עבדתי כנהג.

 

בשלב מסוים עברנו למגדל אשקלון, כי שם התאפשר לנו לקנות דירה. לא היה לנו כלום. אני עבדתי במע"צ – בכבישים ובפרדסים, ויותר מאוחר עבדתי בחיל הספר – רכבנו על סוסים ושמרנו על קווים. בשלב מאוחר יותר עברתי לעבוד בסניף של האפוטרופוס הכללי, והייתי אחראי על הרכוש של הערבים. בשנת 1952 נולד בני פישל (דני). לאחר שפרצה מלחמת סיני עברנו לגור ברמת גן.

 

 

המשפחה שלי בישראל:

אשתי: אסתר.

בתי: טובה קוצר, מתגוררת בנתניה. לטובה יש 3 ילדים: גילי אורי ושרון.

בני: פישל (דני) רויטר, נשוי לשרון ומתגורר בנתניה. לדני יש 2 ילדים: רועי ורונה. 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: