טקס הסרת הלוט ביד ושם - נאומו של אהרון גוטליב

קהל יקר, חברים יקרים,

 

אני, אהרון גוטליב, בן צבי, זיכרונו לברכה, יליד ורשה, שהיה ניצול יחידי ממשפחה של הורים ושישה אחים ואחיות, ושל רחל לבית פיישטר, תיבדל לחיים ובריאות טובים, ילידת רוז'ישץ, שנבצר ממנה להגיע היום לטקס מסיבות בריאותיות, ואחיינו של יהודה פיישטר, שנמצא כאן אתנו עם משפחתו, מבקש לשאת מספר מילים בשם דור ההמשך של חברי ארגון יוצאי רוז'ישץ.

 

אני הצטרפתי לפעילות בוועד הארגון לפני כשנה וזאת בעקבות נסיעתי לרוז'ישץ למסע שורשים שעשיתי יחד עם דודי יהודה פיישטר. אצלנו בבית לא דיברו הרבה על העבר, לא דיברו כמעט דבר על ההיסטוריה של משפחתנו, מהיכן באנו, היכן התגוררה. היה קשר של שתיקה לגבי העבר. לנו לא היו אף פעם סבא וסבתא, גם לא תמונה או מזכרת, לנו לא היו דודים ובני דודים. לנו היו הורים שלא היה להם עבר, כמו יצורים שנפלו מכוכב אחר לארץ ישראל והתחילו את חייהם מהתחלה. לא הסתכלו אחורה, לא התגעגעו לעבר, ובעיקר לא סיפרו עליו. ואין לי טענות חס וחלילה להורים שלנו. וכי מה אפשר לספר לילד על מה שקרה? איך אפשר לספר על משפחה גדולה של אחים ואחיות, דודים ודודות ובני דודים ובני דודות - שהושמדו באחת ונעלמו כאילו לא היו כלל? ולכן, אצלנו בבית דיברו מעט על רוז'ישץ. אך אני זוכר זיכרונות ילדות שכילד היינו נוסעים לבקר את דוד משה גרברסקי בתל אביב, לדוד גלר ברמת הכובש, לדוד דיכטר מסולל בונה באשקלון. הם בעצם היו תחליף למשפחה שלא הייתה.

 

היום אני חושב על זה, על המלחמה הפנימית שלכם, אתם, שבאתם משם - מצד אחד לשכוח מה שעשו לכם, לשכוח שטבחו את כל היקרים שנשארו שם ללא תקווה, ומצד שני לא לאבד את הקשר לזיכרונות העבר, לא לאבד את היכולת להתגעגע. בזכות זה קם הארגון של יוצאי רוז'ישץ והאנשים נאחזו בו זה בזה - על מנת לשמר מעט מן העבר, מן המורשת, מהמוצא שלנו.

 

זאת הסיבה שהצטרפתי לפעילות, על מנת להבטיח באמת שהקשר יימשך, שהזיכרון לא יימחק, שההיסטוריה תיזכר ושבנינו ובני בנינו יוכלו לדעת על שורשי המשפחה וגם על העבר שלה.

 

אני רוצה להבטיח לכם, בשם דור ההמשך, שאנו אכן נמשיך בפעילות ונדאג לשמר את הזיכרונות ונדאג להעביר את המורשת גם לדורות הבאים.

 

מספר מילים על העיירה רוז'ישץ, שבה ביקרתי לפני כשלוש שנים. רוז'ישץ אינה אתר תיירות, ואין בה יופי ולא חן. עיירה די עלובה ופרימיטיבית, כמעט ללא מכוניות, כרכרות וסוסים ברחובות, בנייה נמוכה ופשוטה ואנשים מאד פשוטים. אין עילה לנסוע לרוז'ישץ, אלא מסיבה אחת - לראות היכן התגוררו הורינו, סבינו ומשפחותינו, ואיך בסביבה של אוקראינים פרימיטיביים גדלה קהילה יהודית מפוארת, עם בתי ספר תיכוניים והשכלה ותנועות נוער, וספריות ותרבות ובני נוער ציוניים שעלו לארץ, ובני נוער שהתגייסו לצבא להילחם בנאצים.

 

כל זה נמחק – מה שנשאר שם זה מעט בתים שזרים גרים בהם, די בעליבות. נשאר שם בית קברות יהודי, שכיום מוגן ומוקף גדר, עם מצבות מנותצות, חלקן אף שימשו כאבני ריצוף למדרכות, ונשארה אנדרטה לזכר אלו שנרצחו, ליד גיא ההריגה.

 

אני קורא לכל מי שעדיין לא היה שם – סעו, עשו מאמץ ובקרו שם אפילו רק פעם אחת. אני מבטיח לכם שהחוויה הרגשית של ביקור כזה עצומה, מטלטלת את הנשמה, מעצימה את הקשר שלנו למשפחה, לקשרים שלנו עם חברים אחרים, ובעיקר מעוררת גאווה עצומה על מה שעשינו כאן במדינה שלנו ב-60 שנה, שהאוקראינים יכולים רק לחלום להגיע למצבנו בעוד עשרות שנים.

 

הוועד ניסה לארגן סיור לרוז'ישץ בסוף חודש יוני השנה, אך לצערנו לא היו מספיק נרשמים והסיור לא יצא אל הפועל. במידה שיהיה רצון של חברים לניסיון נוסף לארגן סיור כזה לקראת חודש ספטמבר – נבדוק זאת באור חיובי.

 

אני רוצה להודות לדור הוותיקים, למשה גרברסקי, רחל דונגי, צבי רויטר, יהודה פיישטר, שולה מושקט, בת שבע קינן, שרה צוקרמן ולעוד רבים טובים ואחרים שניהלו את ענייני הארגון עד עכשיו והביאו אותו להישגים הנאים, ולהבטיח לכם שאנחנו נמשיך.

 

תודה רבה,

אהרון גוטליב

בשם דור ההמשך.

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: