Skip to main content

העיירה רוז'ישץ', השוכנת באוקראינה, במחוז לוצק שבחבל ווהלין, היא כיום עיירה אוקראינית טיפוסית. בית הקברות היהודי העתיק, והמצבות שהוקמו בעיירה לזכר יהודיה שנספו, הם העדות האילמת והיחידה לעבר היהודי העשיר של המקום.

רוז'ישץ' שוכנת על גדות נהר ה"סטיר", במרחק של כ-60 ק"מ מהעיר קובל ו-20 ק"מ מהעיר לוצק. ככל הנראה נוסדה העיירה לפני כ-200 שנה. במשך כ-120 שנה הייתה העיירה שייכת לרוסיה. ב-20 השנים שבין שתי מלחמות העולם שלטו הפולנים באזור, ועם תום המלחמה עבר השלטון לידי האוקראינים.

מראשית המאה ה-20 הלך וגדל מספר היהודים ברוז'ישץ', עד שהיו לרוב גדול בעיירה ושיעורם הגיע לכ-80% מכלל אוכלוסייתה. ערב הכיבוש הגרמני היו בעיירה כ-6,000 יהודים. ב-י' באלול תש"ב, 1942, הושמדה קהילת יהודי רוז'ישץ' על ידי הנאצים, וכיום העיירה ריקה מיהודים.

מעיירה יהודית מפותחת לתל חרבות

כבר בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה רוז'ישץ' עיירת מסחר ותעשייה מפותחת. מן העיירה היו מייצאים ביצים, תבואה וחמאה, ובתוכה פעלו טחנות קמח ובתי חרושת לאריגים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה (1914) נהרסה רוז'ישץ' כמעט כליל, רבים מהיהודים עזבוה והיא הפכה לתל חרבות. במשך המלחמה ולאחריה התחלפו השלטונות באזור תדיר, וגרמנים ואוסטרים, אוקראינים, פולנים ורוסים שלטו בו חליפות.

בשנת 1920 נקבע שלטון הפולנים בחבל ווהלין, והוא נמשך עד לשנת 1939, עת פרצה מלחמת העולם השנייה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה החלו היהודים לחזור לעיירתם ולבנותה מן ההריסות. הקהילה היהודית של רוז'ישץ' זכתה לתקומה, והתפתחה ושגשגה תחת שלטון הפולנים. הרפובליקה הפולנית העניקה שוויון זכויות מלא ליהודי ווהלין, במסגרת החלטתה לפעול על פי עקרונות האמנסיפציה, וברוז'ישץ' קמו לתחייה חנויות, בתי חרושת ובתי ספר, ושוב התפתחה קהילה יהודית מאורגנת ומסודרת. יהודי רוז'ישץ' חיו לצד אוקראינים ופולנים, ומסביב לעיירה היו יישובים גרמנים שתושביהם נהגו למכור את תוצרתם החקלאית ליהודי העיירה.

ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשו הרוסים לעיירה, במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב, שחילק את אזורי השליטה בין הרוסים והגרמנים והעניק את השליטה במזרח פולין לרוסים. ביוני 1941 הפרו הגרמנים את ההסכם וכבשו את האזור מידי הרוסים, תוך שהם מפגיזים והורסים עיירות שלמות, ובהן גם רוז'ישץ'. כעבור חודשיים הוכנסו כל יהודי רוז'ישץ' לגטו. באוגוסט 1942 חוסל גטו רוז'ישץ' ועמו חוסל זכר יהודי העיירה.

הקהילה היהודית והחיים החברתיים ברוז'ישץ' ערב מלחמת העולם הראשונה היו מפותחים ועשירים. בראשית המאה ה-20 החלו להתארגן בעיירה תנועות נוער שהשתייכו לכמה זרמים: הציונים, הציונים הסוציאליסטים והבונדאים.

באותה תקופה החלה להתרחב גם תנועת הנוער הציונית ברוז'ישץ', שאף ייסדה בעיר ספרייה לאומית. בעיירה התאגדה אגודת "מבשרת ציון", שבין חבריה נמנו המשכילים והעסקנים הבולטים בעיירה, ובהם: פסח הוכמן, אליהו בראקר, נחום בראקר, אלתר לרנר, יהושע דרליטש וחיים יוסף שטיינגרטן.

גם התורה מצאה מקום נכבד ברוז'ישץ'. היו בעיירה בתי כנסת רבים: בתי הכנסת של החסידים – טריסק ואוליק, בית המדרש, בית תפילה בפרבר ז'אליבוב, ליד תחנת הרכבת, ובית הכנסת הגדול, שעמד במרכז העיירה.

בשנת 1920, כשקיבלו הפולנים את השליטה על חבל ווהלין, ובכללו העיירה רוז'ישץ', שונה שמו של הרחוב הראשי בעיירה ל"רחוב שלושה במאי". מתוך "רחוב שלושה במאי" יצאו סמטאות קטנות (סמטת מכבי האש, סמטת בית הכנסת, סמטת האולייניצס ועוד), וביחד הם היוו את החלק הארי של העיירה. בפאתי העיירה היו שתי שכונות: בדרום – שכונת ז'אליבוב, ובצפון העיירה שכנה "דעם בארג". רוב בתי העיירה היו בנויים מעץ, ורק בתים ספורים, שהשתייכו לאמידי העיירה, היו בנויים אבן.

בתוך רוז'ישץ', ברחוב הראשי ובסביבותיו, היהודים חיו בצפיפות, אולם בשכונות זכו התושבים גם לגינות גדולות זרועות עצי פרי. הגויים של רוז'ישץ', שהיו מיעוט גדול (כ-20% מכלל התושבים), התגוררו בפרברי העיירה, היחסים עמם היו תקינים, והחיים לצדם היו שגרתיים ורגועים.

אמצעי התחבורה היחיד אל העיירה וממנה היה הרכבת. לאיש בעיירה לא הייתה מכונית. בתקופה מאוחרת יותר, לקראת המלחמה, היה גם אוטובוס אחד שעבר בעיר, ואסף נוסעים לעיר המחוז לוצק. גם חשמל לא היה בעיירה ולא מים חמים. אולם הייתה ברוז'ישץ' תמיד אווירה של סולידריות ועזרה הדדית. כמעט לא היו עניים חסרי בית או רעבים. היו קופות צדקה שתמכו בהכנסת כלה וביתומים, ודאגו לכל הנזקקים.

שרטטה רחל דונגי