טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאום השר אבי דיכטר >
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאום נשיא הארגון, משה גרברסקי >
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאומה של יפה וידרה >
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאומו של משה פרידמן >
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאומו של אהרון גוטליב >
נאום אבי דיכטר, השר לביטחון פנים, בנם של מלכה ויהושע דיכטר, ילידי רוז'ישץ' ששרדו את התופת
ביום השואה האחרון הייתה עצרת בכנסת תחת הכותרת "לכל אדם יש שם". נתבקשתי כחבר כנסת, יחד עם חברי כנסת נוספים, לומר דברים, ובעיקר להזכיר שמות, ומטבע הדברים התמקדתי בבני משפחתי שלא הכרתיהם, בני רוז'ישץ' שנרצחו על ידי הנאצים.
אני חוזר כאן על חלק מהדברים שאמרתי בכנסת באותו יום.
ברוז'ישץ', שהייתה עיירה במזרח פולין, והיום היא במערב אוקראינה, רצחו הנאצים את סבתי מצד אמי ואת מרבית ילדיה. ברוז'ישץ' נרצחו סבתי מצד אבי וכל ילדיה, וברוז'ישץ' נרצח סבי מצד אבי, הרב אברהם משה. היום כאן, בכנסת ישראל, נכדו, אברהם משה, חבר הכנסת אבי דיכטר, נשבע לזכור ודבר לא לשכוח.
היום ביד ושם בירושלים, בנוכחות כל הקהל הקדוש הזה, בנוכחות כל אלה שהצליחו לשרוד את התופת ובנוכחות כל בני המשפחות, שלהם אנו קוראים דור ההמשך, אני חש גאווה עצומה לומר בקול רם, כזה שיגיע עד אוזניו של אבי במרומים. אני אומר את הדברים בקול חזק שאמי ואחותי ובן דודי שיושבים בקהל ישמעו: כאן עומד אברהם משה, אבי לבית דיכטר, שר במדינת ישראל, במדינת היהודים – אלה שהנאצים ימח שמם ביקשו להשמידם.
ואתם, הורינו, אתם אחראים לכך שמשימת הנאצים נכשלה. לא רק שרדתם ונותרתם בחיים, לא רק הקמתם משפחות אחרי שיצאתם ממחנות ההשמדה ומאתרי התופת האחרים, לא רק בניתם מדינה לעם היהודי, אתם, ההורים של דור ההמשך של יוצאי רוז'ישץ', דאגתם גם לחנך אותנו לאהבת העם, אהבת הארץ ואהבת האדם.
אני כל הזמן תוהה ושואל מהיכן שאבתם את הכוח להעמיד דור חדש כל כך מוצלח אחרי שיצאתם מהתופת של פולין. נהוג לומר זר לא יבין זאת. אבל בינינו, הצעירים, גם אנחנו לא מבינים.
לא תמיד דיברתם, לא תמיד סיפרתם, ואני חושב שאף פעם לא סיפרתם הכל. אני שמח על כך שאהרון גוטליב יזם את האירוע הזה כדי להעביר משהו מהדור של ניצולי רוז'ישץ' לדור שנולד לאחר מכן, בין שבחו"ל ובין שבארץ, ואני מתחייב בפני אהרון ובפני מי שיצטרף אליו, להמשיך ולשמר את זכרם של אבותינו, אמותינו ודודינו שלא הכרנו, כאן בארץ ישראל.
ולהורינו שבאו מרוז'ישץ' לכאן ושרדו את התופת למרות הכל ובגלל הכל, אני אומר:
אתם עבורי ההוכחה שעם ישראל חי
נאום מר משה גרברסקי, יליד רוז'ישץ' ונשיא ארגון יוצאי רוז'ישץ' והסביבה
אדוני השר אבי דיכטר, אדוני יו"ר יד ושם אבנר שלו ואדוני ראש עיריית רמת השרון מר יצחק הוכברגר. גבירותי ורבותיי יוצאי העיירה רוז'ישץ' והסביבה
כבוד גדול נפל בחלקי על שזוכה אני לעמוד כאן בפניכם ביד ושם וזוכה להיות נוכח בטקס הסרת הלוט של מצבת בני עירנו והסביבה.
כשאדם כותב על השואה הוא לא כותב את המילים, הוא נלחם במילים. מפני שאין מילים לתאר מה שהרגישו הקורבנות כאשר המוות היה נורמה והחיים היו נס.
כדברי אלי ויזל, ניצול שואה וחתן פרס נובל לשלום: לא כל הקורבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנות. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית להיוולד היה פשע. לידתו של אדם הפכה לגזר דין מוות. ילדים יהודים, בטרם נולדו, נועדו למוות. 60 שנה אחרי השואה עדיין נשאלת השאלה כיצד יכולה הייתה להתרחש זוועה כזו, ואיך אכזריות כזו הייתה אפשרית.
מאמץ רב ומומשך מושקע לשימור רשת התרבות והערכים היהודים, ההיסטוריה והתרבות של העיירה וכל זאת על מנת להנחיל את העבר לדורות הבאים.
לסיום, ברצוני לברך את כל אלה שלקחו חלק בהקמת המצבה ולהודות למר ירון אשכנזי ומר משה פרידמן על עבודתם המסורה וביצוע מפעל יקר זה לארגון יוצאי רוז'ישץ'.
מי ייתן ונזכה לשכון לבטח בארצנו והזוועות האלו לא יישנו.
משה גרברסקי,
נשיא ארגון יוצאי רוז'ישץ' והסביבה
נאום יפה וידרה, ילידת רוז'ישץ'
שלום לכולם
שמי יפה וידרה, אני ילידת רוז'ישץ' ולישראל הגעתי עם קבוצת ילדי טהרן, בזמן מלחמת העולם השנייה. ברצוני לספר מעט על עיירתנו רוז'ישץ'.
עד שנת 1939 אוקראינה שלנו הייתה שייכת לפולין. 6,000 יהודים חיו בעיר הקטנה, המפותחת, היפה והתרבותית, שכמעט ולא היו בה רוצחים וגנבים. בעיר היו כמה בתי ספר: בית ספר 'תרבות', יידישע פולקשולה, כמה בתי ספר פולנים, ובית ספר דתי לבנות. השפה המדוברת בעיירה הייתה יידיש. האוכלוסייה התפרנסה בעיקר ממסחר, ובעיר היו חנויות מכל הסוגים ובעלי מלאכה.
כמו בכל מקום, היו ברוז'ישץ' עשירים וגם עניים. היו מוסדות לא ממשלתיים שדאגו לכל מי שהיה זקוק לעזרה. במשך שנים לא הרגשנו את האנטישמיות, ובמוסדות ממשלתיים שונים עבדו גם יהודים, כמו קופלמן. בספרייה הגדולה של העיירה, שנועדה לכל תושבי העיר, עבד, במשך שנים רבות, אברהם פוליצ'ק.
היו בעיר גם חוג דרמתי שבראשו עמד אלתר שמס? חוג כדורגל עם שלמה גרברסקי בראשו, קולנוע אחד של גורנשטיין, שפעם בשבוע הוצג בו סרט, ותנועות נוער מכל הסוגים לצעירים.
עד 1939 היו החיים שקטים, אבל אז כבש היטלר חלק מפולין, ואנחנו האוקראינים עברנו לשליטת ברית המועצות. המצב השתנה לרעה, אבל הסתדרנו.
ב-1941 הכריז היטלר מלחמה על הרוסים ובתוך כמה ימים הצליחו הגרמנים להפציץ את ערי רוסיה ואוקראינה, ובהן העיר שלנו, רוז'ישץ'. אף אחד לא תיאר לעצמו שבתוך מספר ימים יישאר ללא בית וחסר כל. מי שהצליח, נמלט לאן שלקחו אותו רגליו. וביניהם, גם חלק גדול מאיתנו, שיושבים כאן היום.
לפני 14 שנים החלטנו לנסוע לרוז'ישץ' ולהקים מצבה על קבר האחים של יקרינו. אני פונה אל בני הדור הצעיר, שנמצאים בארץ ובחו"ל, ומבקשת שיזכרו שכאן ביד ושם יש קיר זיכרון של כל משפחותינו ויקירנו: הורים, אחים, אחיות, סבים וסבתות, דודים דודות וחברים, כולם יקרים לנו מאוד. הם עברו גיהנום שקשה לדבר עליו.
השמות שעל הקיר לא יודעים לדבר, אבל אתם הצעירים צריכים לשמור על יום הזיכרון הזה – לזכור ולא לשכוח.
חשוב לי מאוד להסביר איך הגענו ליד ושם. אחרי המלחמה הגיעו לארץ ישראל יהודים מהעיר שלנו. אבנר רחמיאלי (פייבל שקורניק), שהיה ותיק כאן, לקח על עצמו להקים ארגון ליוצאי העיר. משה גרברסקי הצטרף לרעיון, ויחד הם ריכזו את כל יוצאי העיר. הוועד ומשה גרברסקי החליטו להקים קיר זיכרון בבית יוצאי רוז'ישץ', שעליו יהיו חקוקים שמות כל בני המשפחות שלנו. לאחר תקופת מה, החליט הוועד להעביר את הבית ליד ושם, יחד עם הקיר וכל השמות. בהסכמת ארגון יד ושם, שאנו חבים לו תודות רבות, הוקמה כאן מצבה לזכרם של כל אנשי העיר שנרצחו על ידי הגרמנים והאוקראינים.
אני מקווה שהדורות הבאים ימשיכו וישמרו את יום הזיכרון של היקרים שלנו ושלכם.
יפה וידרה
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאומו של משה פרידמן
י' באייר תשס"ו, 8 במאי 2006
כבוד השר לביטחון פנים – חבר הכנסת אבי דיכטר,
יו"ר הנהלת יד ושם – מר אבנר שלו,
ראש עיריית רמת השרון – מר יצחק רוכברגר,
מנכ"ל יד ושם – מר נתן איתן,
יו"ר ארגון יוצאי רוזיישץ' בישראל – מר משה גרברסקי,
חברי הנהלת הארגון: הגב' רחל דונגי, הגב' שרה צוקרמן, מר צבי רויטר, מר יהודה פיישטר,
מר אהרון גוטליב, מר יורם זויברמן,
חברי ארגון יקרים, ניצולי שואה ובני דורות ההמשך,
עמיתיי מיד ושם,
קהל נכבד,
התכנסנו כאן היום, י' באייר תשס"ו, 8 במאי 2006, ביד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, לטקס הסרת הלוט מעל אבן ההנצחה לקדושי קהילת רוזיישץ' – קהילה יהודית שהושמדה ונחרבה באכזריות על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים.
סיפורה של הקהילה הוא סיפורה של התרבות היהודית המפוארת ברחבי אירופה – תרבות שהייתה ואיננה עוד.
על העיירה, על רבניה, חסידיה ותלמידי חכמיה, על סוחריה, תגרניה ויהודי "עמל". על הסתדרויות נוער למיניהן ועל הנוער התם והנלהב והמסור. על הורים, אחים ובנים שנשמדו, על עיירה שה יתה ואיננה. על כל אלה אנו נושאים קינה.
קהילת יהודי רוז'ישץ', שעל גדת הנהר סטיר באוקראינה של היום, ראשיתה בסוף המאה ה-18 עת בעיירה התיישבו מספר עשרות של יהודים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמנו בעיירה כבר מספר מאות והללו תפסו חלק נכבד מכלכלת רוז'ישץ'. בראשית המאה העשרים נמנו בעיירה כ-3,000 יהודים מתוך כ-4,000 תושבים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה רוז'ישץ' על ידי הצבא האוסטרי, העיירה נשרפה כמעט כליל ורוב יהודיה עזבו אותה. עם התייצבות השלטון הפולני חזרו רב יהודי רוז'ישץ' לעיירתם, בנו מחדש את בתיהם והשתקמו מבחינה כלכלית בעזרת הג'וינט.
בשנות העשרים והשלושים היו היהודים רוב מוחלט – למעלה מ-80% מקרב תושבי המקום. 10
מתוך 12 חברי מועצת העיירה היו יהודים. הם ישבו גם בהנהלת העיירה והיו להם סגן ראש עיירה וחבר הנהלה. רוב המפעלים, בתי המלאכה וחנויות המסחר היו שייכים ליהודים. למעשה היהודים הם ששילמו את רוב המסים העירוניים.
בשנים ההן נקראה אחת מכיכרות העיירה על שמו של י.ל.פרץ, והיו רחובות על שמם של אנסקי, טרומפלדור, ביאליק ושלום עליכם. באותה עת פרסמה העייריה את הודעותיה לציבור ביידיש.
בראש הציבור היהודי עמדו הנהגת הקהילה, שמנתה 8 חברים, ורב הקהילה. בשנות העשרים כיהן ברבנות הרב אברהם בר גוטמן, ובשנות השלושים הרב משה ספקטור. היו במקום בית כנסת גדול,
בית מדרש וכמה בתי תפילה של חסידים.
נפתח בית ספר שלימדו בו ביידיש ובעברית ובהמשך נפתח בית ספר עברי "תרבות" ולידו גן ילדים עברי. שני מוסדות אלה התפתחו וגדלו ושימשו מוקדים לפעילות תרבותית. לידם התקיימו ספריות
וחוגים לדרמה, נערכו הרצאות, מסיבות ועוד.
פעילות ציונית ברוז'ישץ' החלה בשנת 1904 והתרכזה סביב אגודת "מבשרת ציון". במקום הוקם גם סניף של "הבונד" והתארגנה "הגנה עצמית". בהמשך הוקמו סניפים של כמעט כל המפלגות הציוניות
וגם תנועות הנוער קיימו בה את קניהם. בעיקר בלטו בפעילותם "השומר הצעיר" , "החלוץ" ו"בית"ר".
ערב השואה נימנו ברוז'ישץ' כ-4,000 יהודים – כשלושה רבעים מכלל האוכלוסייה.
ביוני 1941, עם תחילת מבצע "ברברוסה", הייתה רוז'ישץ' לזירת קרב בין הצבא הגרמני התוקף לבין הצבא הסובייטי. כתוצאה מהקרב, נשרפו בתים רבים ונספו תושבים, ביניהם גם יהודים. כמה עשרות צעירים מגויסים הצליחו לצאת מהעיירה, הועברו לגדודי עבודה וניצלו.
לאחר שנכבשה העיירה על ידי הגרמנים, ערכו אוקראינים מקומיים פוגרום שבמהלכו התעללו ביהודים ושדדו רכוש יהודי.
במשך חודש יולי 1941 נערכו ברוז'ישץ' שתי אקציות: בראשונה נספו 80 מנכבדי המקום ובשנייה 350 גברים. על היהודים הוטלה החובה לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד ובהמשך טלאי צהוב.
לפי הוראת הגרמנים, הוקמו ברוז'ישץ' יודנראט וכן משטרה יהודית. היהודים נצטוו לצאת לעבודות כפייה בחקלאות, בכפרים ובכריית כבול. פעמיים הוטל עליהם לשלם תשלומי כופר כבדים.
בפברואר 1942 נסגרו יהודי רוז'ישץ' בגטו, שאליו הובאו גם יהודי הכפרים שבסביבה. הגטו כלל 60 בתים קטנים וחד קומתיים והצפיפות בו הייתה גדולה. 30-25 איש הצטופפו בחדר אחד. מנת הלחם היומית הייתה 100 גרם. כדי להקל מעט את הרעב והסבל הופעלו מטבח ציבורי וכן בית חולים קטן.
ב י' באלול תש"ב, 23 באוגוסט 1942, לפנות בוקר הוקף הגטו וכל היהודים הובלו לבורות שנחפרו בדרך לכפר קופצ'יבקה, ושם נרצחו כ-3,500 יהודים בירי מרובים ומכונות ירייה על ידי אנשי אס.אס נאצים ועוזריהם האוקראינים. בערך 80 איש ניצלו, הצליחו לברוח ואחדים הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטים.
וכך מתארת הניצולה רבקה יוסלבסקה בעדותה במשפט אייכמן את שהתרחש בבורות ההריגה:
"כשהגענו למקום, ראינו אנשים ערומים, מופשטים. ההורים והאמהות היו נפרדים לשלום מילדיהם… אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים… קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי… אחר כך הגיע תורי.
נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. לפתע הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל מעליי. הרגשתי שאני נחנקת… הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני חיה. אני שומעת את היריות. עוד אדם נופל. והנה פתאום אני עולה ומתרוממת מעל האחרים… אנשים כה רבים היו מוטלים ושוכבים… קולות אימה, קולות נוראיים. ילדים זועקים אבא, אמא…"
ׁרוז'ישץ' שוחררה על ידי הצבא הסובייטי ב-2 בפברואר 1944!
וכך מתאר ניצול השואה מר אברהם זינגר במאמרו "קורות חיי תחת הגרמנים" את רגעי השחרור:
"אבל גם אחרי השחרור טרם מלאה סאת צרותיי. רק כעת חש בעליל את כל המדאבות, כל הצרות, כל חוויותיי האפלות. אני מתבונן סביבי, הנני בודד כאבן. בלי כל היקרים והמקורבים לי, בלי ידידים וחברים. לבדי לבדי בעולם שבו משתולל עוד ים של שנאה ומשטמה."
ניצבים אנו כאן ביד ושם שבו אבן ההנצחה לזכרם של קדושי קהילת רוז'ישץ' שנרצחו בשואה על ידי הנאצים ועוזריהם, ומקיימים את הצוואה "לזכור ולא לשכוח".
מבטיחים אנו לכם, חברים יקרים, כי זכרם של הקדושים יישמר ביד ושם לעולמי עד.
יהי זכרם ברוך
משה פרידמן
טקס הסרת הלוט ביד ושם – נאומו של אהרון גוטליב
קהל יקר, חברים יקרים,
אני, אהרון גוטליב, בן צבי, זיכרונו לברכה, יליד ורשה, שהיה ניצול יחידי ממשפחה של הורים ושישה אחים ואחיות, ושל רחל לבית פיישטר, תיבדל לחיים ובריאות טובים, ילידת רוז'ישץ, שנבצר ממנה להגיע היום לטקס מסיבות בריאותיות, ואחיינו של יהודה פיישטר, שנמצא כאן אתנו עם משפחתו, מבקש לשאת מספר מילים בשם דור ההמשך של חברי ארגון יוצאי רוז'ישץ.
אני הצטרפתי לפעילות בוועד הארגון לפני כשנה וזאת בעקבות נסיעתי לרוז'ישץ למסע שורשים שעשיתי יחד עם דודי יהודה פיישטר. אצלנו בבית לא דיברו הרבה על העבר, לא דיברו כמעט דבר על ההיסטוריה של משפחתנו, מהיכן באנו, היכן התגוררה. היה קשר של שתיקה לגבי העבר. לנו לא היו אף פעם סבא וסבתא, גם לא תמונה או מזכרת, לנו לא היו דודים ובני דודים. לנו היו הורים שלא היה להם עבר, כמו יצורים שנפלו מכוכב אחר לארץ ישראל והתחילו את חייהם מהתחלה. לא הסתכלו אחורה, לא התגעגעו לעבר, ובעיקר לא סיפרו עליו. ואין לי טענות חס וחלילה להורים שלנו. וכי מה אפשר לספר לילד על מה שקרה? איך אפשר לספר על משפחה גדולה של אחים ואחיות, דודים ודודות ובני דודים ובני דודות – שהושמדו באחת ונעלמו כאילו לא היו כלל? ולכן, אצלנו בבית דיברו מעט על רוז'ישץ. אך אני זוכר זיכרונות ילדות שכילד היינו נוסעים לבקר את דוד משה גרברסקי בתל אביב, לדוד גלר ברמת הכובש, לדוד דיכטר מסולל בונה באשקלון. הם בעצם היו תחליף למשפחה שלא הייתה.
היום אני חושב על זה, על המלחמה הפנימית שלכם, אתם, שבאתם משם – מצד אחד לשכוח מה שעשו לכם, לשכוח שטבחו את כל היקרים שנשארו שם ללא תקווה, ומצד שני לא לאבד את הקשר לזיכרונות העבר, לא לאבד את היכולת להתגעגע. בזכות זה קם הארגון של יוצאי רוז'ישץ והאנשים נאחזו בו זה בזה – על מנת לשמר מעט מן העבר, מן המורשת, מהמוצא שלנו.
זאת הסיבה שהצטרפתי לפעילות, על מנת להבטיח באמת שהקשר יימשך, שהזיכרון לא יימחק, שההיסטוריה תיזכר ושבנינו ובני בנינו יוכלו לדעת על שורשי המשפחה וגם על העבר שלה.
אני רוצה להבטיח לכם, בשם דור ההמשך, שאנו אכן נמשיך בפעילות ונדאג לשמר את הזיכרונות ונדאג להעביר את המורשת גם לדורות הבאים.
מספר מילים על העיירה רוז'ישץ, שבה ביקרתי לפני כשלוש שנים. רוז'ישץ אינה אתר תיירות, ואין בה יופי ולא חן. עיירה די עלובה ופרימיטיבית, כמעט ללא מכוניות, כרכרות וסוסים ברחובות, בנייה נמוכה ופשוטה ואנשים מאד פשוטים. אין עילה לנסוע לרוז'ישץ, אלא מסיבה אחת – לראות היכן התגוררו הורינו, סבינו ומשפחותינו, ואיך בסביבה של אוקראינים פרימיטיביים גדלה קהילה יהודית מפוארת, עם בתי ספר תיכוניים והשכלה ותנועות נוער, וספריות ותרבות ובני נוער ציוניים שעלו לארץ, ובני נוער שהתגייסו לצבא להילחם בנאצים.
כל זה נמחק – מה שנשאר שם זה מעט בתים שזרים גרים בהם, די בעליבות. נשאר שם בית קברות יהודי, שכיום מוגן ומוקף גדר, עם מצבות מנותצות, חלקן אף שימשו כאבני ריצוף למדרכות, ונשארה אנדרטה לזכר אלו שנרצחו, ליד גיא ההריגה.
אני קורא לכל מי שעדיין לא היה שם – סעו, עשו מאמץ ובקרו שם אפילו רק פעם אחת. אני מבטיח לכם שהחוויה הרגשית של ביקור כזה עצומה, מטלטלת את הנשמה, מעצימה את הקשר שלנו למשפחה, לקשרים שלנו עם חברים אחרים, ובעיקר מעוררת גאווה עצומה על מה שעשינו כאן במדינה שלנו ב-60 שנה, שהאוקראינים יכולים רק לחלום להגיע למצבנו בעוד עשרות שנים.
הוועד ניסה לארגן סיור לרוז'ישץ בסוף חודש יוני השנה, אך לצערנו לא היו מספיק נרשמים והסיור לא יצא אל הפועל. במידה שיהיה רצון של חברים לניסיון נוסף לארגן סיור כזה לקראת חודש ספטמבר – נבדוק זאת באור חיובי.
אני רוצה להודות לדור הוותיקים, למשה גרברסקי, רחל דונגי, צבי רויטר, יהודה פיישטר, שולה מושקט, בת שבע קינן, שרה צוקרמן ולעוד רבים טובים ואחרים שניהלו את ענייני הארגון עד עכשיו והביאו אותו להישגים הנאים, ולהבטיח לכם שאנחנו נמשיך.
תודה רבה,
אהרון גוטליב
בשם דור ההמשך.
