עדויות הניצולים

לזכרה של אימנו היקרה פולה דיכטר לבית מלמד ז"ל.

כמו רבים מבני הדור השני הגענו מאוחר מדי לעדותה המצמררת של אמנו על קורותיה (חלק קטן בלבד) וקורות העיירה בה נולדה וחיה.

שנים רבות ניסינו למצוא מישהו מקרובי המשפחה שיתרגם מאידיש את עדותה המקורית, הנמצאת בספר הראשון של רוזישץ', אך העדות היתה קשה מדי הן לדודותינו והן לקרובים אחרים אליהם פנינו.

ידענו שהיא נשארה יחידה מכל משפחתה, אך היא לא שיתפה אותנו, או שמא אנחנו לא התעניינו, בקורותיה. אמנו נפטרה בגיל צעיר מאוד (45) ורק לאחר שבגרנו סופר לנו מעט על מוצאותיה בזמן ולאחר המלחמה, מפיה של דודתנו הצעירה, אטה לבית דיכטר, ומפי חנה מורטון (טשרנה גורבץ'), שהיתה חברתה עוד ברוזישץ'.

מהמעט שידוע לנו התחבאה אמנו בזמן המלחמה אצל איכרים אוקראינים, שם חיה חיי רעב תמורת עבודה. עם כיבוש האזור ע"י הרוסים נשלחה יחד עם חברתה חנה מורטון למחנה עבודה, שוב בתנאים קשים מנשוא. היא שרדה אותם אך יצאה מהם חולת לב, חזרה לרוזישץ' וחיפשה קשר, בית חם ומישהו שידאג לה. כך הכירה את אבינו, יצחק דיכטר, ונישאה לו. בתם הבכורה כרמלה (קיילה) נולדה בגרמניה/פולין ב-1945 ואילו הבת הצעירה, מרגלית, נולדה כבר לאחר עלייתם לארץ.

לצערנו הרב לא זכתה אמנו ליהנות מנכדיה ומניניה והם לא זכו להכירה.

אנחנו נפרדות ממך שוב, בנותיך כרמלה (חפר) ומרגלית (בלייברג).

יהי זכרך ברוך.

"היה ליל קיץ יפה, הלילה של 22 ביוני. כל העיירה היתה שקועה בשינה מתוקה, ולפתע הכול התעוררו בגלל רעש שנשמע מרחוק. הרעש קרב יותר ויותר. האנשים קופצים ממיטותיהם, יוצאים החוצה ומגלים שהרעש בא מלמעלה. שומעים בבירור שאלה מטוסים מפציצים כבדים. נשמע פיצוץ חזק – הם הפציצו את תחנת הרכבת. עכשיו כבר ידוע שאלה מטוסים גרמניים ואנו מבינים שפרצה מלחמה בין גרמניה לרוסיה. אבל איננו בטוחים עדיין אם הדבר נכון. חולפים לידינו חיילים רוסים ואנו שואלים אותם מה קרה. הם עונים בקצרה: "ווֹינא" (מלחמה). עכשיו ברור לכל ששוב ירד ענן שחור עלינו, היהודים".

לחצו כאן לקריאת העדות המלאה בעברית >

בגיל 18 מצא עצמו צבי משוטט ביערות בודד ונרדף. הוא הצטרף לפרטיזנים, פגש את אחותו מרים בדרך, וכשחזר לרוז'ישץ', יצא 'לסגור חשבון' עם האיש שרצח את אימו ועם האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים. הוא נישא בפולין ועלה לישראל עם אשתו ובתו

"נולדתי ב-2.2.1924 בעיירה רוז'ישץ'. היינו 6 אחים – חיים, רחל, לייבל, בבה (ברל), מרים ואני. היינו משפחה גדולה ואמידה ולהוריי, פישל וגיטל רויטר, היו 3 חנויות של טקסטיל ומשק שבו טיפלו – בעיקר פרות ועופות. מכל המשפחה נותרנו רק אני ואחותי מרים".

עול הפרנסה היה מוטל על אמא והאחים

"אבא היה חולה בשחפת, ופעם בשנה הוא היה נוסע לבית הבראה. לבסוף הוא נפטר צעיר – בגיל 47. למעשה, אמא שלי, בעזרת הבנים שבגרו, עשתה את עיקר העבודה לפרנסת המשפחה. אבא, עד שנפטר, היה בעיקר הספק של הסחורה – הוא היה נוסע למקומות שונים ומביא סחורה.

בכיתה א' התחלתי ללמוד בבית ספר 'תרבות', ואחר הצהריים הייתי לומד ב'חדר'. בשנת 1939, כשהגיעו הרוסים, כבר הייתי בן 15, והעבירו אותי לבית ספר רוסי.

מבחינת הרוסים היינו קפיטליסטים (בורז'ואים), והם הוציאו נגדנו צו גירוש לסיביר. אמא הצליחה לשחד את קצין העיר, וכך נשארנו ברוז'ישץ'. בדיעבד, היה עדיף אם היו מגרשים אותנו לסיביר".

הגברים נרצחו ונקברו בקבר אחד

"ביוני 1941 הגיעו הנאצים. זמן קצר אחרי כניסתם לעיירה הם החלו לאסוף קבוצות של גברים צעירים, בטענה שהם נלקחים לעבודה. אולם לא עבר זמן רב וכבר התחילו להגיע השמועות שהגברים לא הולכים לעבודה, אלא נרצחים.

שלושת אחיי – חיים, בבה ולייבל – נלקחו גם הם ולא חזרו. איתם נלקחו גם דוד, אחיו של אבא, ובנו מני, ושלושת הבנים של אחותה של אמא, רבקה.

באותה תקופה כבר גרנו בגטו – בבית של סבתא, אמא של אמא, בשני חדרים צפופים עם עוד כ-70 איש. אמא ואחותה רבקה החליטו להסתכן ולנסוע לבדוק מה עלה בגורל הגברים שנלקחו. הן לקחו סוס ועגלה ויצאו למקום שאליו נלקחו הגברים, אולם בדרך עצרו אותם שוטרים אוקראינים, הכו אותן והחזירו אותן לגטו. אמא ורבקה לא הגיעו למקום, אבל השמועות כבר היו חד משמעיות – כל הגברים נרצחו ונקברו בקבר אחד".

קולה טומשביץ – המלאך שלנו

"היה לנו שכן אוקראיני, שהיה יתום מאב וממש גדל אצלנו בבית. הוא היה עוזר לנו במשק בית והיה חבר טוב. שמו היה קולה טומשביץ, והוא גם היה מי שסיפר לנו על רצח הגברים הצעירים. קולה מאוד אהב את מרים, אחותי, ויום אחד פנה אל אמא ושאל במה הוא יכול לעזור לנו. אמא אמרה לו שיצטרף למשטרה האוקראינית, כך הוא יוכל לקבל ידיעות על מהלכיהם של הגרמנים ולהזהיר אותנו מבעוד מועד.

חילקנו את כל דברי הערך של המשפחה בין שני אוקראינים – קולה טומשביץ, שכננו וחברנו, ואדם נוסף, סאראפאן, שחשבנו שהוא ידיד שלנו, הוא גם קיבל את מרבית רכושנו.

לאחר שכל אחיי נרצחו, נשארתי הבן היחיד ופרנסת המשפחה הייתה מוטלת עליי. הייתי יוצא, עם קבוצה של 12 בחורים מהגטו כל יום לעבוד במפעל לעיבוד צמר כבשים. המפעל היה שייך בעבר ליהודי, אך עכשיו ניהל אותו אוקראיני, שהיה קודם פועל במפעל. אמא שיחדה את האוקראיני, וכך קיבלתי את העבודה. אחד הבחורים שעבדו איתי במפעל היה מחזר של אחותי מרים, שמו היה לוזר.

בגטו היו מחלות ומגפות ורעב. אני הייתי יוצא לעבודה בכל בוקר, מצויד בדברי ערך שהשארנו אצלנו, כדי שאוכל להחליף אותם במזון. הגויים היו מגיעים כל יום למפעל לעבד את הצמר שלהם – כל אחד היה מעבד את הצמר לעצמו – ואני הייתי מחליף איתם תכשיטי זהב תמורת מצרכים – קמח, שעועית, תפוחי אדמה, שמן. אמא תפרה לי מעיל עם ביטנה, והייתי מכניס לתוכה את המזון ומבריח אותו אל תוך הגטו".

במרתף המוות של האוקראינים

"יום אחד נתפסתי מבריח מזון לתוך הגטו. השוטרים האוקראינים לקחו אותי לתחנת המשטרה, למקום שנקרא 'מרתף המוות'. הדרך למרתף המוות הייתה רצופה בעינויים – במסדרון עמדו שוטרים משני הצדדים שהכו את העצורים בדרכם למרתף. המרתף היה בור בתוך האדמה, שנפתח בדלת מלמעלה. כשהגענו לדלת, פתחו אותה השוטרים וזרקו אותו לתוך המרתף. הייתי פצוע וחבול, ונפלתי על ערימת גוויות.

בלילה הגיע קולה, שכבר היה שוטר. הוא לקח איתו שני בני דודים שלו – גם הם שוטרים – והם באו להציל אותי. אני זוכר שהוא פתח את דלת המרתף וקרא 'הרשל'ה, הרשל'ה, קום'. הייתי כל כך פצוע, שלא מצאתי כוחות לטפס למעלה. למזלי, היו בתוך הקיר גומחות, שהיו בנויות כמו סולם – טיפסתי בעזרתן עד שהרגשתי את הידיים של קולה, והוא משך אותי החוצה.

קולה ואחד מבני דודיו החזירו אותי לגטו. אמא ניקתה את פצעיי ואת הדם, והכניסה אותי למיטה. יחד איתי הגיעה לבית אישה פצועה, שכנראה נאנסה. אמא ניקתה גם אותה, והכניסה אותה למיטה לידי.

אחותי רחל ובנה נרצחים

"יום אחד נתפסו אחותי הגדולה, רחל, ובנה הקטן, פישל'ה. הם נלקחו על ידי הגרמנים ונרצחו.

נשארנו בגטו רק אמא, מרים ואני ושתי הסבתות שלי. בכל ערב היה בא קולה לבקר אותנו, ומגניב לנו לחם. התחלנו לשמוע שהגרמנים מחסלים גטאות בסביבה, והיה לנו הסכם עם קולה – שברגע שישמע שמתכננים לחסל את הגטו שלנו, יודיע לנו. קבענו גם סימן מוסכם בינינו – ביום שהוא שומע על החיסול, הוא עומד בחלון הבית שלו ומסתרק".

חיסול גטו רוז'ישץ' – שתי הסבתות שלי נרצחו

"בתוך הגטו היו שוטרים יהודים – כאלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים והאוקראינים. הם היו מחפשים אנשים ומלשינים, מתוך מחשבה שכך יחוסו עליהם ולא יאונה להם רע. ביום שבו קיבלתי את האות מקולה, וידעתי שזהו היום האחרון לפני החיסול, הודעתי לשוטרים היהודים. השמועה על החיסול הקרב גרמה לבהלה רבה בגטו. אנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים, והאוקראינים ירו ופגעו בהרבה אנשים, במיוחד ליד הגדר – לשם רצו אנשים בניסיון להימלט מהגטו. אני זוכר שראיתי הרבה גוויות מוטלות ליד הגדר.

קולה נכנס לגטו, הלביש את אחותי במעיל השוטר שלו, והרכיב אותה על אופניו עד לעליית הגג של ביתו, שם הוא הסתיר אותה. קולה הבטיח לי שיוציא גם את אמא מהגטו ויביא אותה לידיד האוקראיני השני שלנו, סאראפאן, שאצלו השארנו את רוב רכושנו. שתי הסבתות שלי נשארו בגטו, ונרצחו בחיסול".

הבריחה ליערות

"יצאנו מהגטו, אני ועוד 11 איש ממפעל הצמר, והתקדמנו עד לנהר הסטיר. הסתתרנו בתוך קני הסוף, וכל אותה עת שמענו שהחטיפות ממשיכות, גם בתוך הגטו וגם מחוצה לו. משני צדי הגשר שחצה את הסטיר עמדו שוטרים אוקראינים חמושים, לכן היינו צריכים למצוא דרך אחרת לעבור. איתנו היה גם בעל המפעל, ברוך פרגל, שהיה איש גדול וכבד ולא היה יכול לשחות. לכן החלטנו לעבור עם סירות. מתחת לגשר היו סירות קטנות, שהתאימו ל-6 אנשים, החלטנו לגנוב סירה ולעבור באמצעותה את הנהר.

חברי לוזר ואני התגנבנו מתחת לגשר והצלחנו לסחוב סירה לשפת הנהר. כך העברנו את האנשים בכמה פעמים. הצלחנו להגיע לגדה השנייה, והלכנו למפעל הצמר. עלינו על הגג והסתתרנו שם, בתוך הצמר.

לפנות בוקר שמענו פתאום תנועה של איכרים אוקראינים עם עגלות וסוסים מתקרבים למפעל. שמענו אותם שמחים וקוראים 'היום, היום, זה הסוף של היהודים'.

הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר במפעל הצמר, חיכינו יום נוסף, ולמחרת בבוקר עזבנו והתחלנו להתרחק מהמפעל לכיוון היער, שהיה לא רחוק מהמקום. היינו קבוצה של חמישה גברים – היו איתנו גם האחים גרובר וגם ברוך, בעל המפעל. אולם, פתאום באו מולנו איכרים אוקראינים שהובילו את החלב למחלבה. מכיוון שכל הגויים הכירו את ברוך, הם התנפלו עלינו וניסו לעשות בנו לינץ'. מסביבנו הייתה גדר ברזלים, שנועדה למנוע מהפרות לברוח. תפסנו את הברזלים מהגדר והתחלנו להתגונן. הם נבהלו והסתלקו, אבל אנחנו הבנו שעכשיו נחשפנו, והאוקראינים יודיעו למשטרה.

נכנסנו לאסם קרוב והתחבאנו בתוך הקש, מפחד השוטרים האוקראינים שיבואו בעקבותינו. חיכינו עד הלילה, ואז יצאנו לכיוון היערות. הסתובבנו חודשים רבים ביערות והצלחנו לשרוד".

יום כיפור 1942 – בבית הכנסת בטרוכנברוד

"כך היה עד יום כיפור בשנת 1942. ידענו שלא רחוק מאיתנו יש עיירה שהגטו שלה עדיין לא חוסל. לעיירה קראו סופייבקה (טרוכנברוד). תושבי העיירה עיבדו עורות למעילים ולמגפיים של הגרמנים, ולכן הם עדיין לא חוסלו.

הגענו לבית הכנסת של הכפר, ושם התחילו להתעניין בסיפור שלנו. התברר שבין האנשים שהיו במקום היו גם צעירים יהודים פרטיזנים ששמעו על החיסול של הגטו ברוז'ישץ' והגיעו במטרה להוציא את משפחותיהם ליער.

אני הייתי רק בן 18, אבל המבוגרים שהיו איתי קשר קשר עם הפרטיזנים וביקשו להצטרף אליהם. הם הסכימו, אך הבהירו לנו שיש תנאי קבלה – להשיג כלי נשק. כמה מהמבוגרים שהיו איתנו הכירו פולנים שידעו שאפשר לקנות מהם נשק, והחליטו לצאת לרוז'ישץ', כדי לקחת תכשיטים וכסף שהחביאו בביתם. לצערי, הם נתפסו בדרך ונרצחו.

בינתיים, בטרוכנברוד, החלו הגרמנים, בתגבורת של המשטרה האוקראינית, להקיף את הכפר, ואנחנו לא ידענו. היינו בתוך בית הכנסת, סיימנו להתפלל 'כל נדרי', ופתאום הגיעה ילדה קטנה, כבת 11, והתחילה לצעוק 'הגרמנים הגיעו'. רצנו החוצה, הסתכלנו לכל הכיוונים, אבל לא ראינו דבר ולא הרגשנו בתנועה של צבא או משטרה.

באותו לילה נשארנו בטרוכנברוד וישנו בתוך בית הכנסת. בבוקר יצאנו לוזר, אברהם (אומק) ואני וכמה אנשים נוספים להתרחץ בחוץ, ופתאום החלו לירות עלינו מכל הכיוונים. לא היה לנו לאן לברוח. לוזר נפצע מכדור דום דום ואיבד הרבה דם, והאוקראינים צעקו לי ולאברהם 'תביאו אותו לכאן, לחצר בית הכנסת'. לוזר כבר איבד את ההכרה, וגררנו אותו לחצד בית הכנסת, שם כבר הייתה ערימה של פצועים והרוגים.

השארנו את לוזר בחצר, ואז זיהינו, אומק ואני, בור של תפוחי אדמה בתוך האדמה, וקפצנו לתוכו. התכוונו להסתתר שם עד יעבור זעם. אבל פתאום שמענו צעקה באוקראינית: 'צאו, או שאני זורק רימון לתוך הבור'. בלית ברירה יצאנו והלכנו לכיוון בית הכנסת.

כשהגענו לבית הכנסת פקדו האוקראינים על כל הגברים לצאת לכביש ולהסתדר בחמישיות. היינו כ-50 גברים. ראיתי שבין הגברים שהיו איתנו היו גם חלק מבני העיר שלי, שברחו יחד איתי, וזיהיתי גם כמה פרטיזנים התוך הקבוצה. החלטתי שעדיף לי להישאר איתם".

אנחנו מצליחים לגבור על האוקראינים

"האוקראינים והגרמנים לקחו אותנו למשאיות של הגרמנים ונתנו לכל אחד מאיתנו את חפירה. נלקחנו לשדה פתוח, ושם ציוו עלינו להתחיל לחפור. במהלך ההליכה אל השדה עבר בינינו אחד הפרטיזינים, ושאל ביידיש: 'למה אתם הולכים כמו כבשים לשחיטה? בואו נתנגד'. הגרמנים, שהבינו את מה שאמר, הרביצו לו, אבל משום מה נתנו לו להמשיך. מאוחר יותר התברר לי שאותו אדם היה ממפקדי הפרטיזנים.

התחלנו לחפור את הבור, ואותו בחור שקרא לנו להתנגד עמד נשען על ידית האת שלו ולא חפר. שוטר אוקראיני שהבחין בו, ניגש אליו והכה אותו עם הקת של הרובה שלו וקילל אותו. ואז קרה אחד המקרים הזכורים לי ביותר בחיי – מחזה שלעולם לא אשכח: הבחור היהודי קפץ על האוקראיני ועם את החפירה שלו, כרת את ראשו של השוטר.

במקום התעוררה מהומה. כולנו קפצנו מתוך הבור שכבר הספקנו לחפור והתחלנו להילחם באוקראינים ובגרמנים בעזרת האתים שהיו בידינו. היינו רבים מהם והצלחנו לגבור עליהם. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם רצים. אברהם ואני הצטרפנו והתחלנו לרוץ גם לכיוון היער. תוך כדי ריצה, הצליחו הפרטיזנים לחטוף מהאוקראינים כמה כלי נשק.

כשהגענו ליער היינו 49 איש, והחלטנו להתחלק לכמה קבוצות. הפרטיזנים שאליהם הצטרפנו הבינו שלא יעבור זמן רב עד שהאוקראינים והגרמנים יתאוששו ויבואו לחפש אחרינו, והחליטו לעבור לצד השני של היער, שממשיך לתוך רוסיה. כדי לעבור לצד השני, היה עליהם לחצות דרך כורכר, אולם על הדרך ציפתה להם מלכודת, וכמה מהם נהרגו".

אני פוגש את מרים ומקבל הלם

"אברהם ואני המשכנו להסתובב ביער. אברהם היה בהלם, וכל הזמן איבד את הכיוונים. כדי לשמור עליו, מצאתי כמה סמרטוטים, ובעזרתם קשרתי אותו אליי, כדי שלא אאבד אותו. במהלך השיטוטים שלנו ביערות התקרבנו לכל מיני כפרים, והיינו ישנים באסמים ובחצרות של הכפריים, מבלי שיידעו על כך.

יום אחד נודע לי שאחותי, מרים, נמצאת בכפר לא מרוחק מהמקום שבו היינו, שמו של הכפר היה אולישקביץ. זה היה הכפר שאליו הביא אותה קולה, השכן שלנו. היה זה כפר של פולקסדויטשים (פולנים ממוצא גרמני), וקולה איים על האיכרים שהסתירו את מרים שאם יקרה לה משהו הוא יבוא עם חבריו ובני משפחתו השוטרים, וסופם יהיה מר.

יצאתי עם אברהם לבית שבו הסתתרה מרים. קיבל אותנו גבר שדיבר רוסית ושאל אותנו 'אתם יהודים?'. מאחר שכבר ידעתי רוסית, הבנתי אותו, ועניתי לו, 'אני יהודי, ואני מחפש את אחותי'. אחרי שיחה קצרה הוא גילה לי היכן היא מסתתרת, והורה לנו להסתתר בעליית הגג בתוך הקש. מאוחר יותר התברר לי שאותו אדם היה קצין רוסי שברח מהשבי ועבד אצל המשפחה הזו בעבודות פרך. הוא עזר לנו המון – הביא לנו אוכל והודיע לאחותי שאני שם.

כשמרים שמעה שאני נמצא באותו בית, היא רצה אליי לעליית הגג, תפסה אותי והתחילה לנשק ולחבק אותי. המפגש עם מרים הכניס אותי להלם. כל מה שעברתי עד כה – הפרידה מהמשפחה, מאמא – פתאום התפרץ ועלה. שכבתי ככה במשך 3 ימים, ורק מלמלתי כל מיני דברים.

לאט לאט התאוששתי ואברהם ואני נשארנו בעליית הגג. בעל הבית לא ידע שאנחנו שם, ואחותי הייתה מגניבה לנו אוכל. אברהם ואני חפרנו בור בדיר החזירים, וסיכמנו עם הרוסי שבמקרה הצורך אנחנו ניכנס לבור והוא יכסה אותנו בזבל של החזירים. בינתיים הזנו את עצמנו באוכל של החזירים – שהיה מורכב מפסולת של קמח מעורבב בקליפות תפוחי אדמה.

מהשבוי הרוסי למדנו שבבית לא רחוק מאיתנו נמצאים שני אחים שברחו יחד איתנו – האחים ולד. החלטנו להיפגש. בליל יום ראשון הגיעו אלינו החברים. לפתע נשמעה ירייה באוויר. אנחנו קפצנו מיד אל תוך הבור והרוסי הסתיר אותנו. מאוחר יותר התברר שהיורה היה קולה, ידידנו, שרצה להזהיר אותנו מפני שוטרים אוקראינים שהגיעו למקום.

השוטרים באו אל בעל הבית ואמרו לו שאם יגלה להם אם נמצאים אצלו יהודים, לא יאונה לו כל רע. בעל הבית אמר שאין כאן יהודים ופיתה את השוטרים להיכנס למשתה קטן שערך לכבודם. השוטרים שתו ואכלו, ודעתם הוסחה".

הרוסים משחררים אותנו

"התקופה הייתה כבר סוף 1942, והחלה מלחמה מקומית – בין הפולנים והאוקראינים. עבורנו הייתה המלחמה אפשרות להיות קצת יותר חופשיים, מאחר שהאוקראינים היו עסוקים במלחמתם.

באולישקביץ היה קצת מסוכן עבורנו, ולכן יצאתי מהכפר, יחד עם אחותי מרים, והתחלנו לנדוד בין כפרי הפולנים. בילדותי, נהגתי לצאת עם אבא בחופשות עם העגלה אל הכפרים הללו לגבות כספים, ולכן הכרתי כמה משפחות באזור.

באחד מימי ראשון, בשעת לילה, הגענו לבית של משפחה פולנית, ודרך החלון ראיתי שבתוך הבית יושבים כמה גויים וזיהיתי את בעל הבית. היה זה בוגדאן, פולני שהיינו מיודדים איתו. דפקתי בחלון, בוגדאן פתח ואמר 'זה יהודי'. הוא אמר לנו להיכנס לאסם ושלח לנו קצת אוכל. הרגשנו מאושרים, בעולם אחר, קיבלנו קצת אוכל.

הרוסים התחילו להתקרב. היו שמועות שהם כבשו יערות לא רחוק מאיתנו. באותה תקופה נמשכה המלחמה בין הפולנים לאוקראינים. אנחנו היינו בצד הפולני.

שנת 1943 הגיעה והרוסים החלו להתקרב. אנחנו היינו אפילו מסתובבים בלילות בחצר. האוקראינים פחדו מהרוסים, ולכן הפסיקו לחפש יהודים.

באחד הלילות שבהם הסתובבנו בבית ובחצר, נרדמתי על רצפת החדר בבית של בוגדאן. פתאום אני מרגיש שמישהו מעיר אותי. הסתכלתי וראיתי חייל רוסי. התברר שהרוסים כבר עברו בכפר הזה והמשיכו הלאה, ונשארו כמה בעלי תפקידים. השכנים סיפרו להם שבבית הזה יש יהודים.

'מה אתה ישן, באנו לשחרר אותך!' אמר לי הרוסי. שאלתי אותו מי הוא, והוא ענה: 'פרידמן. אני יהודי'. הוא היה סרן בצבא הרוסי. כל אותו זמן מרים הסתתרה, מכיוון שהייתה שמועה שהחיילים הרוסים אונסים. כששמעתי שהקצין יהודי, קראתי לה.

באותה תקופה הכרנו, מרים ואני, בחור שעבד אצל בוגדאן. בוגדאן סיפר לנו שהוא גרמני שברח מהצבא, ושאנחנו לא צריכים לפחד ממנו. ראינו גבר לבוש יפה, מסודר, עומד וגוזר בד – הוא היה חייט. הוא התחיל לדבר עם אחותי, הגיש לנו לאכול, הציע לנו לטפל בנו, ואמר שהוא פולקסדויטשה. במהלך הזמן הוא התוודא בפנינו שבעצם הוא יהודי, ושמו בוריס קליימן. בין אחותי לבין בוריס התפתח רומן, ולימים הם נישאו".

אני נוקם את רצח אימי

"יום אחד סיפר לי בוגדאן שנודע לו כי האוקראיני סאראפאן מהכפר פוז'רק, האיש שקיבל את כל רכושנו ובתמורה היה אמור להסתיר את אמא שלי, הרג את אמא. בדצמבר 1942 הבטחתי לשני בניו של בוגדאן שכל הרכוש שנמצא אצל סאראפאן יהיה שלהם אם יבואו איתי לחסל אותו. מרים ואני נקבל רק כמה בגדים.

הגיע הזמן לסגור את החשבון. לקחתי את שני הפולנים והגענו לפוז'רק על מגלשת שלג. אני לבשתי מדים של חייל רוסי ולשני הפולנים היה נשק. אחד עמד בחוץ, ואני נכנסתי עם השני ועם נשק. בתוך הבית ישבו כמה נערים ושיחקו קלפים. אחת הבנות מהם לבשה את שמלתה של אחותי רחל.

התקרבתי אליהם. הנערים ניסו לקפוץ מהחלון החוצה, והפולני שנשאר בחוץ ירה.  סאראפאן התחיל לייל ולבכות ואני פקדתי עליו שייתן לי את החפצים שלנו. מסרתי את החפצים שלנו לפולנים, הרגתי אחד מבניו של סאראפאן ושרפנו את הבית".

המשפחה שלי בפולין – רק אני ואחותי ניצלנו

הוריי: גיטל ופישל. אמי נרצחה על ידי "חבר" אוקראיני. אבי נפטר לפני המלחמה.

המשפחה של אמא:

אמא של אמא: ביילה – נרצחה בחיסול של גטו רוז'ישץ'.

אבא של אמא: ברל – נפטר לפני המלחמה.

לאמא היו 5 אחיות. כולן נרצחו.

המשפחה של אבא:

אמא של אבא: קיילה – נרצחה בחיסול של הגטו.

אבא של אבא: יעקב – נפטר לפני המלחמה.

האחים של אבא: משה ודוד – נרצחו על ידי הגרמנים.

בחזרה לרוז'ישץ'

"הרוסים, כאמור, כבר הגיעו, ואנחנו יצאנו בחזרה לרוז'ישץ'. הרוסים ישבו בעמדות לאורך הדרך לעיירה, כי היו בסביבה גרמנים רבים שהסתתרו. ביקשנו ליווי, והרוסים ליוו אותנו עד רוז'ישץ'. הגענו לעיירה ופגשנו כמה יהודים: רחל אולינקה, גבר בשם משה, משפחה בשם שוורץ (אבא ושני בנים) ואת פניה רוזנבלט, אשתו של מפקד הפרטיזנים.

כשהגענו לרוז'ישץ', הגרמנים והפרטיזנים נלחמו אלה באלה. אני חליתי בטיפוס ושכבתי בבית חולים. ציפורה שר, אמה של רחל דונגי, טיפלה בי. היא הייתה באה לבקר אותי כל יום, ודאגה לי עד שהחלמתי.

כשיצאתי מבית החולים קיבלתי מהרוסים נשק. תפקידי היה, יחד עם עוד בחורים, לשמור על הפושעים האוקראינים. זה היה בשטח שנקרא 'החווה של היינה'. באחד הימים, במהלך אחת השמירות, בשנת 1944, באו להודיע לי שלאחותי נולד ילד. שלמה בייטש היה זה שהביא אותה אל בית החולים.

יחד איתי, בין הבחורים ששמרו על האוקראינים, היו אשר בקר, יצחק שור וחיים זלץ. היינו יוצאים בכל לילה לפעולות נקם באוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים.  כמעט כל לילה היינוו גונבים את הסוסים של הנ.ק.ו.ד, וקצין העיר העלים עין. היינו רוכבים לכפרים וסוגרים חשבון עם האוקראינים.

יום אחד זיהו אותנו והתלוננו נגדנו בנ.ק.ו.ד. טענו שהרגנו אנשים ושרפנו בתים. קצין העיר כבר לא יכל לעזור לנו ושלח לנו מסר שנברח מרוז'ישץ'. ברחנו, והגענו לקובל.

בקובל קיבל אותי ואת חיים יהודי שנפצע ואיבד את שתי רגליו במלחמה. הוא ניהל סופרמרקט. עבדנו אצלו זמן מה ועזבנו".

לובלין והסגרת בוגוסלבסקה

"אחרי השחרור, כשחזרתי לפולין, הגעתי ללובלין והשתכנתי אצל בן עיר שלנו, וולה לנדאו, שסחר בפרות. נודע לי שבעיר נמצאת מישהי שעבדה יחד עם קצין העיר ברוז'ישץ' בתקופת הגרמנים. שמה היה בוגוסלבסקה. בינתיים פגשתי בן עיר נוסף – בולק רומניוק, פולני שלאבא שלו הייתה חנות אלכוהול ברוז'ישץ'. בולק היה עכשיו קצין בצבא הפולני.

שמחתי מאוד לפגוש את בולק, והוא הזמין אותי לשתות איתו קפה, ואמר לי שבוגוסלבסקה נמצאת בלובלין. בולק היה מאוהב בבחורה יהודייה – שפרה שפירא – והיה לו מקום חם בלב ליהודים. הצעתי לו שנהרוג את בוגוסלבסקה. בולק אמר שהוא לא יכול להשתתף בכזה דבר, אבל נמצא כאן בלובלין אדם שבוגוסלבסקה רצחה את אביו באכזריות – היא קשרה אותו לסוס וגררה אותו כל הדרך, עד לבית הקברות. אותו בחור עבד עכשיו במשטרה החשאית הרוסית, ואני הלכתי לפגוש אותו.

נפגשנו והחלטנו לנסוע לבוגוסלבסקה. הגענו אל הבית שלה, היא פתחתה לנו את הדלת ואמרנו לה 'שלום בוגוסלבסקה', אבל היא ענתה 'אני לא בוגוסלבסקה'. לא יכולתי להתאפק וסטרתי לה. אסרנו אותה והבאנו אותה למשטרה ונתנו עדות נגדה.

בינתיים התברר שבוגוסלבסקה היא אהובתו של התובע הראשי, ושניהם ברחו לפני המשפט. רדפנו אחריהם ותפסנו אותם, והבאנו אותם למשפט. התובע קיבל עונש של 12 שנות מאסר, ובוגוסלבסקה קיבלה 25 שנה".

עם הצבא הרוסי ביום כיבוש ברלין

"החלטתי להצטרף לצבא הרוסי, והתחלתי לנוע אתו. הגענו לקוסטרין – 100 ק"מ מברלין – שם החזיקו הגרמנים את כל כוחותיהם. שכבנו שם כמה ימים והיינו מופגזים מכל עבר – הגרמנים ירו קטיושות והאנגלים תקפו מהצד השני, עד שהגרמנים נכנעו. אחרי הכניעה, המשכתי להתקדם עם הצבא הרוסי וב-9 במאי 1945, יום כיבוש ברלין, נכנסתי עם הצבא הרוסי לתוך העיר.

הצבא הרוסי נתן לנו 10 ימי חופש ואנחנו 'חגגנו' בברלין – בזזנו, שדדנו וירינו – ולא עשו לנו דבר. בכל מקום שהגענו אליו וראינו תמונה של חייל גרמני, היינו מענישים את המשפחה – מרביצים, פוצעים, שוברים.

אחרי 10 ימים חזרתי לפולין. הכרתי אמא ובת שהשתחררו ממחנה הריכוז פטרסבלד, וקיבלתי מהן את הכתובת שלהן בלובלין. באתי אליהן, וביני לבין הבת, אסתר ליטמנוביץ, החל רומן. אסתר ואני התחתנו ועברנו לגור בגרמניה. גרנו במינכן, ואני עבדתי בקיבוץ דרור כנהג. השאיפה שלי הייתה להגיע לארץ ישראל, הייתי בית"ריסט מילדות".

עולים לארץ ישראל

"בשנת 1947 נולדה בתי טובה. היה לי בן דוד בישראל, שהיה ממקימי משק גבעת חיים, ונהג לנסוע בשליחויות לארצות שונות. הוא הצליח לאשר לי, לאשתי ולבתי לטוס לישראל, וב-23.4.49 עלינו בטיסה לישראל.

כשהגענו לארץ לקחו אותנו לבאר יעקב, שם קיבלנו אוהל עם אדם נוסף. נסעתי לגבעת חיים וביקשתי עזרה. בן הדוד שלי לקח אותנו לקיבוץ וסידר לי עבודה בכפר ויתקין, אצל אישה שהייתה יוצאת רוז'ישץ'. עבדתי כנהג.

בשלב מסוים עברנו למגדל אשקלון, כי שם התאפשר לנו לקנות דירה. לא היה לנו כלום. אני עבדתי במע"צ – בכבישים ובפרדסים, ויותר מאוחר עבדתי בחיל הספר – רכבנו על סוסים ושמרנו על קווים. בשלב מאוחר יותר עברתי לעבוד בסניף של האפוטרופוס הכללי, והייתי אחראי על הרכוש של הערבים. בשנת 1952 נולד בני פישל (דני). לאחר שפרצה מלחמת סיני עברנו לגור ברמת גן.

המשפחה שלי בישראל:

אשתי: אסתר.

בתי: טובה קוצר, מתגוררת בנתניה. לטובה יש 3 ילדים: גילי אורי ושרון.

בני: פישל (דני) רויטר, נשוי לשרון ומתגורר בנתניה. לדני יש 2 ילדים: רועי ורונה.

רחל גוטליב לבית פיישטר עלתה לארץ ישראל בשנת 1933, כנערה ציונית. לאחר הגיעה לארץ, שלחה סרטיפיקטים לכל בני משפחתה ברוז'ישץ'. שבועיים לפני מועד הנסיעה לארץ ישראל, נרצח אביה, והנסיעה בוטלה. משפחת פיישטר נשארה בפולין, והושמדה כמעט כליל על ידי הנאצים

אמי, רחל גוטליב לבית פיישטר, עלתה לארץ ישראל בשנת 1933, והיא רק בת 21, כנערה ציונית, חברה בתנועת "החלוץ הצעיר". לאחר הגיעה לארץ ישראל, החלה אמי לפעול להעלאת כל בני משפחתה, ואף הספיקה לשלוח להם סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אולם שבועיים לפני מועד הנסיעה לארץ ישראל, נרצח אביה, דב-בערל, הנסיעה בוטלה וכל המשפחה נשארה בפולין.

אמי רחל, זיכרונה לברכה, היוותה לי את ההשראה שהביאה אותי לקדם ולבצע את האיסוף המחודש של העדויות האישיות מיוצאי העיירה רוז'ישץ' שעדיין נמצאים איתנו, ולערוך אותם באסופה מחודשת, 32 שנים אחרי שיצא לאור ספר הזיכרונות הראשון של ארגון יוצאי רוז'ישץ' והסביבה.

בשנת 2006 נפטרה אמי, ולא הספקתי לשמוע ולכתוב את סיפורה המלא, למרות רצוני. לאורך רוב שנות חיי לא דובר בביתנו על נושא המשפחה שרובה נספתה בשואה. כמו הרבה משפחות אחרות, שהיו שם וחוו את הזוועות, ניסינו גם אנו לשכוח, לפתוח דף חדש, להתחיל מחדש. עם זאת, בשנות חייה האחרונות של אמי, חשתי שהיא מגלה יותר ויותר פתיחות ורצון לספר, ואף גייסתי מראיינת, שבעזרתה קיוויתי לשחזר ולערוך את סיפור חייה המרתק של אמי זכרונה לברכה.

לצערי הרב, בסופו של דבר לא עמד לה כוחה, וכשהגענו אליה לשמוע, להאזין, להבין ולדובב, כבר היה מאוחר. כשל כוחה הפיזי והנפשי להעלות את הדברים כסידרם. כה חבל!

לאחר מותה, והיא בת 94 שנים, גמלה בי ההחלטה להגיע לסיפורים האישיים של אלו שעדיין יכולים לספר אותם ולשמור אותם אצלנו לעד. סיפורים אלו ילוו כל משפחה ומשפחה ויהיו נר זיכרון לעד לשורשים שלנו שנכחדו. סיפורים אלו יהיו גם מורשת לחיי העיירה רוז'ישץ', חיים כה מלאים ועשירים שנקפדו ונעלמו בידיים זדוניות.

רצח סבי קטע את תוכניות המשפחה להגיע לארץ ישראל

רחל גוטליב, אמי, נולדה ברוז'ישץ' בשנת 1912 (12.12.1912), כרחל פיישטר, בתם של דב (בערל) פיישטר, יליד 1883 מהעיירה אוליבקה, ורבקה לבית פופ. אמי הייתה הבת הראשונה מבין שבעת ילדי המשפחה, ומכולם נותרו היא ואחיה הקטן יהודה פיישטר, ששרד את השואה. רחל הייתה בעלת מודעות ציונית עמוקה והיא למדה בבית הספר העברי "תרבות" ודיברה עברית בלבד. היא הייתה חברה בתנועת הנוער "החלוץ הצעיר", ובמסגרתה יצאה להכשרה, שבסיומה הצליחה לרכוש סרטיפיקט ולעלות לארץ ישראל בשנת 1933, והיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה.

רחל אמי, שהגיעה כחלוצה לארץ, חייתה בקיבוץ גבעת השלושה ועבדה בעבודות שונות מסלילת כבישים וחקלאות, הקמת מפעל אבן בגבעת השלושה, ועד עיבוד פרדסים. בסופו של דבר מצאה אמי עבודה קבועה ככוח עזר בבית החולים בילינסון.

כל אותן שנים לא שכחה רחל את משפחתה האהובה שהשאירה אחריה בפולין, ברוז'ישץ', ובשנת 1935 הצליחה להשיג סרטיפיקטים לכל בני המשפחה, ושלחה אותם לאביה דב, כדי שיתכוננו כולם לעלות ארצה. לרוע המזל, שבועיים לפני שהתוכנית עמדה לצאת לפועל, נרצח אביה על ידי שודדים אוקראינים, ותוכנית העלייה לארץ ישראל נגנזה. רצח סבי שינה את גורלה של משפחת פיישטר לעד, ובמקום לעלות לארץ ישראל, מצאה עצמה המשפחה צועדת, שלא בידיעתה, בדרך אל גורלה המר ואל השמדתה הכמעט מוחלטת.

בן המשפחה היחיד של אמי שניצל הוא אחיה, יהודה פיישטר, שכנער בן 14 הצליח להימלט מציפורני הנאצים, לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. יהודה ניצל ועלה ארצה ב-1949. סיפורו מסופר בנפרד במדור זה.

סיפור קצר על העיירה שכתבה רחל 

לכבודה של אמי רחל זכרונה לברכה אני מעלה סיפור זיכרון קצר מן העיירה אשר היא כתבה בעצמה בספר הראשון "רוז'ישץ' עיירתי". הקטע במקור נכתב בשפה האידית, ותורגם ברגישות רבה על ידי ידיד המשפחה ישקה (יעקב) גולן.

אנו שרים "התקווה" בתחנת הרכבת

מאת: רחל גוטליב (פיישטר)

"רוז'ישץ' עיירתי", עמ' 186

"פעמים נזכרים אנו בשנות ילדותינו, שהיו כה יפות ומלאות תוכן, כי היינו אז כה תמימים ולא התעמקנו בבעיות אשר מסביבנו. אולם חשנו כי מתהווה משהו, תחושה שלא הייתה מנת חלקו של כל הנוער היהודי.

בארבע הכיתות הראשונות למדתי בבית הספר העממי ביידיש. המורה יורמאן היה יידישאי, קיצוני שמאלי. לאחר מכן הוא נאסר, ועברתי לבית ספר עממי פולני. יחד איתי עברה גם איטה יוז. מנהל בית הספר היה אנטישמי, ובשל כל עניין פעוט הרביץ לילדים היהודים על ידיהם.

אז הגיע לעיר המורה בינדר, ועלה הרעיון בדבר ייסודו של בית ספר עברי 'תרבות', שבו יחנכו את הנוער לעלייה לארץ ישראל.

אני וסוניה זויברמאן התחלנו ללמוד עברית אצל בינדר בבית גולדפדר ולאחר מכן הצטרפתי לבית ספר 'תרבות'.

המאבק בין הרוצים בטובתו של בית הספר היידישאי ובין בית הספר 'תרבות' עז וקיצוני היה, אולם  בית הספר 'תרבות' התפתח יפה והצטרפו אליו תלמידים יהודים רבים. תלמידים אלה הפכו להיות ברבות הימים חלוצים מסורים. היכן הייתי נמצאת היום לולא החינוך שבו זכיתי בבית הספר שהיה מפורסם במוריו ועסקניו?

בצאת נפתלי זינוק להכשרה, באנו אנו חברי 'החלוץ לתחנת הרכבת ללוותו. אסור היה לשיר בפרהסיה שירים בעברית. התחבאתי בין הקרונות וכאשר בערל גלרשטיין נכנס לקרון התחלתי, ואיתי כל הנאספים, לשיר 'התקווה' בקול רם.

השוטרים היו מלאי חימה ואחד הגויים הלשין עליי. השוטרים הגיעו לבית הספר 'תרבות', פנו למנהל ותבעו להענישני. בסופו של דבר קיבל השוטר הולץ , שהתגורר בסמטה שלנו, משהו מאבי, וכל האירוע עבר בשלום".

לקריאת הסיפור המקורי ביידיש, מהספר "רוז'ישץ' עיירתי", עברו לסוף העמוד

רחל פיישטר מקימה משפחה ובית בישראל

אמי רחל זכתה להקים בית ומשפחה חדשה בישראל. בשנת 1941 נישאה לצבי גוטליב, חלוץ צעיר שעלה ארצה מוורשה, אף הוא נותר יחידי מבין משפחה של שישה אחים ואחיות, שכולם נספו בשואה.

הם הקימו את ביתם בנווה עוז, שכונת פועלים ליד פתח תקווה. בבית הזה חיו כל ימי חייהם ובו גם נפטרו בשיבה טובה.

לרחל ולצבי נולדו 3 ילדים: אהרון גוטליב, הבכור, נולד בשנת 1943, רבקה רותם נולדה ב-1947 ואוסנת גוטליב ז"ל נולדה ב-1955 ונפטרה במהלך לידה ב-1997.

הבן, אהרון, נשוי לחנה (לבית פנר)

לאהרון וחנה 3 ילדים:

עומר, נשוי לורד (לבית זמר). לעומר וורד 2 ילדים – רועי והילה.

שלי, נשואה לסער שוורץ. לשלי וסער בן, תום (ועוד אחד בדרך…)

ליהיא, בתה של אוסנת ז"ל, אומצה על ידי אהרון וחנה, לאחר פטירת אמה.

הבת, רבקה, נשואה לאריה רותם (ממשפחת ותיקי קיבוץ חולדה)

לרבקה ואריה 3 ילדים:

סיגל, שלה 2 ילדים – פלג ויובל.

אופיר רותם

סיוון רותם

כיום במשפחתנו שישה נכדים ונכדות ושישה נינים ונינות – את רובם זכתה רחל לראות בחייה.

לאורך כל שנותיה עסקה רחל בהתנדבות ובתרומה לקהילה. במשך שנים רבות היא התנדבה בארגון אמהות עובדות (כיום נעמת), ושנים ארוכות הייתה מגויסת ופעילה באגודה למלחמה בסרטן, והשתתפה בכל מבצעי ההתרמות של האגודה.

הקשר עם יוצאי עיירת הולדתה, רוז'ישץ', והשמירה על המשכיותו, היו משמעותיים מאוד עבור רחל, וטיפוחם היה חשוב לה מאוד. במשך שנים רבות כיהנה אמי כחברה בוועד הארגון והייתה הרוח החיה בו ושותפה לפעילות הרבה שלו בשנותיו הראשונות. רחל השתתפה כחברה במערכת הספר 'רוז'ישץ' עיירתי', והטביעה חותמה גם בעריכת הספר, שיצא לאור ב-1976 על ידי ועד הארגון, וגם בכתיבה עצמה.

לאורה אני הולך ובדרכה אני פועל. זכרה בליבי תמיד.

יהי זכרה ברוך

אהרון גוטליב

לחצו כאן לקריאת העדות המלאה בעברית >

ביום חיסול גטו רוז'ישץ' שהתה פסיה בת ה-16 מחוץ לגטו, וכך ניצלה ממוות בטוח. היא הסתובבה בין הכפריים, נתפסה על ידי האוקראינים, והצליחה להינצל בשנית, הפעם מפתח בור המוות. פסיה נפצעה, חלתה בטיפוס, ובכל זאת הצליחה לשרוד את המלחמה, נערה אחת בודדה מתוך משפחה שלמה

"נולדתי בעיירה רוז'ישץ' שבחבל ווהלין בפולין, בשנת 1926. אבי, אברהם קליקה, היה קצב וסחר בפרות ואווזים. אמי, טויבה, עזרה לאבי בעבודות השונות.

הבית שלנו היה ממוקם ליד בית הקברות של העיירה. היו בבית 3 חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים וחשמל, ונהגנו ללכת לבאר ולשאוב מים. פעם בשבוע, בימי שני, היה יום שוק ברוז'ישץ', ליד הבית שלנו, וכל הכפריים היו מגיעים לעיירה ומוכרים בשוק".

הוריי היו אנשים דתיים

"ברוז'ישץ' ובסביבתה התגוררו כ-6,000 יהודים. היהודים היוו רוב רוב גדול מתושבי העיירה, והגויים גרו בפאתי העיר, כך שבשבתות ובחגים הייתה אווירת חג בעיר, כמו בעיר יהודית לכל דבר. ההורים שלי היו מכניסי אורחים. ובכל פעם שהיה בא אורח, מיד היו מכינים לו אוכל ומגישים לו.

כשהיו נערכות חגיגות משפחתיות היינו חוגגים בבית גדול, או שוכרים מהשכן את הבית שלו. את החתונות ערכנו בדרך כלל בתוך הבתים, והן היו נמשכות שבוע ימים.

ההורים שלי היו אנשים דתיים – אבי גידל זקן וחבש כובע. בפסח היינו קודם כל מנקים את כל הבית, ואז פונים להתכונן להכנת המצות. כשהייתי קטנה, היינו נוהגים לנקות בית אחד בסביבה, ובו היינו אופים את המצות עבור כולם. בתקופה מאוחרת יותר, כבר היינו קונים את המצות. כל משפחה גרעינית הייתה עורכת סדר קטן בביתה, כמעט לא היו סדרים גדולים ומשותפים לכולם.

בראש השנה היו מכינים מאכלים רבים והייתה חגיגיות רבה. בתקופת עשרת ימי תשובה ויום כיפור ממש היה הרגשנו את הפחד באוויר. ביום כיפור ההורים שלי היו נשארים כל היום בבית הכנסת, וכמובן צמים.

בחנוכה נהגנו להדליק נרות כל השבוע ולהכין לביבות וסופגניות.

בחגים היה נוהג בעיירה לתת מתן בסתר ליהודים שלא היה להם כסף. הייתה גם קבוצה של מורים שהקימה מטבח שבו יכלו לאכול הילדים העניים אחרי הלימודים.

בעיירה היו כמה בתי כנסת ומקווה. ישיבה לא הייתה בעיירה, ובני העיר שרצו ללמוד בישיבה היו נוסעים ללמוד בליטא".

ציונות: דיברנו על ארץ ישראל, אבל לא תכננו לעלות

"ההורים שלי דיברו בבית על ישראל, אבל עלייה לא עמדה על הפרק. היו ברוז'ישץ' כמה תנועות ציוניות – בית"ר, השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, והייתה גם תנועת הנוער הקומוניסטית. אני הייתי חניכה בבית"ר, כמו כל הילדים הדתיים. אני זוכרת שהיינו מדברים בתנועה על ארץ ישראל, על כך שיש לנו מדינה ושאנו מקווים לעלות אליה יום אחד.

בבית דיברנו ביידיש, ואני זוכרת שהיה עיתון ביידיש, שאבא היה מביא הביתה. אני למדתי בבית ספר פולני רגיל, ואחר כך עברתי לבית ספר 'תרבות', שם דיברנו יידיש, עברית ופולנית".

את האנטישמיות הכרנו בעיקר מסיפורים

"אחרי עליית היטלר לשלטון, ב-1933, התחילה האנטישמיות להתפשט גם לפולין. היו בעיר גויים, שסחרו עם היהודים, וגם היו לי חברים גויים, אבל אני לא זוכרת שהרגשנו את האנטישמיות. בתקופת הרוסים הגיעו אלינו יהודים שברחו מהצד הפולני, וסיפרו על הרבה אנטישמיות והתנכלות ליהודים".

המלחמה פורצת, והרוסים מגיעים לעיירה

"ב-1939 פרצה המלחמה בין פולין לרוסיה, והרוסים כבשו את האזור שלנו. הרוסים נכנסו לרוז'ישץ', והתחילו לשלוח בעלי רכוש לסיביר, והעשירים חיו בפחד גדול.

הרוסים אסרו עלינו לשחוט ואי אפשר היה ללכת לבית כנסת, ומכיוון שאבא היה קצב, הוא היה מארגן שחיטות בחשאי. אני זוכרת שהשוחט היה בא עם הטלית לרפת שלנו, ואנחנו הילדים היינו עומדים בחוץ ושומרים. השוחט היה שוחט בשקט ברפת, ואז היינו מוציאים מהר את הבשר, מחלקים אותו, ומיד מוכרים. רשימת הקונים הייתה מוכנה מראש.

באותה תקופה הכל היה משותף, ועל אבא אסרו לעסוק במסחר. עבורנו, הילדים, התקופה הרוסית הייתה לא רעה, אבל למשפחות היה קשה, בעיקר לדתיים. הם פחדו להיראות עם זקן, ללכת לבית כנסת, להדליק נרות.

בית ספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי. המורים נשארו אותם מורים, אולם למדנו רק באוקראינית וביידיש. העברית נמחקה מלוח הלימודים.

בתחילת 1941 הגיעו אלינו פליטים מפולין שברחו מהגרמנים. ידענו כבר מה הגרמנים עושים, אבל לא יכולנו להאמין, לא האמנו שבאמת המצב כל כך רע שם. היה אצלנו פליט בבית, שסיפר שהגרמנים מתעללים ביהודים, ופשוט לא האמנו. ההורים שלי זכרו את הגרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שלא היו רעים ולא פגעו בחפים מפשע.

ביוני 1941 נסוגו הרוסים, וחלק מהיהודים הצטרפו אליהם. בסופו של דבר רוב תושבי העיירה שנשארו בחיים היו אלה שברחו עם הרוסים. אנחנו לא חשבנו לעשות זאת, כי הייתה לנו משפחה ברוז'ישץ', ולא חשבנו לעזוב הכל, להשאיר את הבית, ולברוח. אולי אם היינו בורחים לא הייתי השורדת היחידה מהמשפחה שלי".

הגרמנים בעיירה

"היום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', ביוני 1941, היה יום שחור. הם התחילו מיד לתפוס יהודים, ואני זוכרת שהם כל הזמן צעקו. מיד החלו הגזרות: להצמיד מגן דוד לבגד, לא לגדל בהמות, החרימו רכוש. אחת הפעולות הראשונות שעשו הגרמנים הייתה לקחת את כל הצעירים ל'עבודה'. איש מהם לא חזר. כל הבחורים הצעירים שנתפסו, נרצחו. הגרמנים החרימו רכוש – אסרו עלינו לגדל בהמות, לקחו לנו הכל.

אסור היה לצאת מהבית בלילה. כשהיה חג, ורצינו לחגוג אותו בבית, היינו סוגרים את כל החלונות והדלתות, כדי שלא יראו אותנו. אבא גילח את הזקן, ונשאר רק עם כובע.

בבית שלנו היה מרתף, ואבא היה מתחבא בו, והגרמנים לא הצליחו למצוא אותו. זו הייתה תקופה מאוד קשה. הייתה לנו אדמה ליד הבית, אז היינו עובדים שם קצת, אבל גם את זה הרסו אחרי זמן מה".

בגטו: רעב, עוני ואקציות

"מספר חודשים לאחר כניסת הגרמנים, הם הודיעו שעל כל היהודים לעבור לגטו. הם החליטו על שני רחובות שבתוכם יתחמו את הגטו, והבית שלנו, שהיה ליד בית הקברות, נכלל בגטו. אבל ברחוב שלנו התגוררו שתי משפחות של גויים, שסירבו לעזוב את בתיהן. הגרמנים החליטו, במקום להוציא את הגויים מבתיהם ולהכניס אליהם יהודים, להוציא אותנו ולהעביר אותנו למקום אחר, וכך הקטינו את הגטו עוד יותר.

עברנו למחסן קטן, הספקנו להביא מיטות וכמה דברים שסחבנו על עגלות, וגרנו שם. היינו ארבע הבנות, והגדולה הייתה נשואה עם ילד בן שנה, יוסף. את בעלה של אחותי הגדולה תפסו הגרמנים כבר בתחילת המלחמה, ורצחו אותו. שני האחים שלי נפטרו לפני המלחמה.

כדי לקבל אוכל, אבא שלי התנדב לעבוד אצל הגרמנים במחסן בעבודות ניקיון. מהיודנראט היו באים ומבקשים מספר מסוים של אנשים לעבודה, ואבא שלי נרשם לעבוד. בתמורה אבא היה מקבל לחם ותפוחי אדמה.

אני, כילדה, הייתי בורחת אל מחוץ לגטו, יחד עם הנשים שהיו יוצאות לעבודה. הייתי חומקת אל מחוץ לגטו, בתוך קבוצת הנשים, והולכת אל הבית שלנו, שעכשיו גר בו ידיד פולני שלנו, שאנחנו ביקשנו ממנו שייכנס לגור בבית. אני הייתי הולכת אליהם ועוזרת להם. אמא קשרה לי על הבטן שקית, שהייתה מוסתרת מתחת לבגד, ואני הייתי ממלאה אותה באוכל, ומגניבה לגטו. האוקראינים היו בודקים את הנכנסים לגטו, אבל תמיד הצלחתי להתחמק מהם.

לפעמים, כשלא יכולתי לצאת מהשער, הייתי יוצאת דרך גדר התיל של הגטו. בשלב מסוים רשמו גם אותי לעבודה, והייתי יוצאת מהגטו עם הפועלות, והולכת אל הגויה.

ברחובות הגטו התחלנו לראות מראות זוועה: אנשים היו מסתובבים נפוחים מרעב, ובכל יום היו נופלים מתים על הכבישים. המשטרה היהודית, שתפקידה היה לעשות סדר, הייתה מבקשת לנקות את הרחובות. בכל פעם הייתה יוצאת מהיודנראט גזירה חדשה שעיקרה לתת זהב וחפצי ערך, וכל פעם היו מאיימים שיהרגו קבוצת יהודים אם לא ניתן את הרכוש. אולם תמיד לאחר שהיינו מוסרים את חפצי הערך, הגרמנים היו הורגים את אותם יהודים.

מדי פעם היו אקציות: הגרמנים היו נכנסים לגטו, ותופסים יהודים ברחובות או בבתים. הם היו באים ומוציאים בעיקר גברים, לוקחים אותם באכזריות, מרביצים להם, מעמיסים אותם על המשאיות. אני זוכרת שהייתי רואה אותם בוכים, ואת הנשים שלהם בוכות. אותם גברים מעולם לא חזרו.

גם השוטרים היהודים היו משתתפים באקציות בלית ברירה. הם חשבו שכך יינצלו חייהם, אבל גם הם נרצחו בסופו של דבר".

הלילה שבו חוסל הגטו

"גרנו בגטו עד לחיסולו. במהלך התקופה שבה שהינו בגטו, הייתי נשארת לפעמים ללון מחוץ לגטו, אצל הגויים שעבדתי אצלם. באותו לילה נוראי, ביום חמישי, אמר לי הגוי שעבדתי אצלו, 'תישארי לישון כאן'. הוא כנראה ידע. החיסול לא היה פתאומי, כי שבוע קודם לכן היה חיסול בלוצק, וכבר ידעו שעומדים לבצע חיסול כזה גם אצלנו.

בליל החיסול, יום חמישי, י' באלול, 22 באוגוסט 1942, הורו לכולם לצאת מהבתים. הובילו אותם לשדה שבו חפרו מבעוד מועד בור ענק, ליד הרכבת, והרגו אותם. את כל אנשי הגטו, כ-3,800 היהודים שנשארו.

באותו לילה נלקחה כל המשפחה שלי עם שאר יהודי הגטו אל הבור, ונרצחה.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, אמרו לי שחוסל כל הגטו. רציתי ללכת לחפש את משפחתי, אבל הפולנים אמרו לי לא ללכת, מכיוון שהגרמנים והאוקראינים עדיין חיפשו יהודים שהצליחו לברוח מהחיסול. הפולנים פחדו שאתפס אצלם, והם לקחו אותי אל מחוץ לעיר, כדי שאוכל לברוח משם".

משפחתי האהובה שחוסלה על ידי הגרמנים

הוריי: אברהם וטויבה קליקה.

אחיי: נפתלי, גיטל, רוחל'ה וסוסה, ואחייני התינוק יוסף.

לבד בעולם

"הייתי אז נערה בת 16, לבד בעולם. התחלתי לחשוב לאן כדאי לי לברוח, והחלטתי ללכת לכפר סופילנה, שם היה גוי שהכרתי, שבתקופת הגטו נתנו לו דברים – פרה, רכוש. חשבתי שאם אבוא אליו אולי הוא יסכים להסתיר אותי. אבל כשהגעתי אליו, הוא אמר לי שהוא לא יכול להסתיר אותי, כי הוא פוחד שיהרגו אותו. הוא נתן לי אוכל והלכתי.

התחלתי לשוטט בשדות, והייתי מסתתרת מתחת לחבילות החציר. בלילה הייתי מסתובבת בין הגויים ומבקשת לחם. הם היו נותנים לי קצת אוכל ואומרים לי ללכת. אף אחד לא היה מוכן שאשאר אצלו. אחרי שמונה ימים כבר לא היה לי אפילו מה ללבוש.

לילה אחד יצאה קבוצה של גויים לשתות בעיר. הצטרפתי לקבוצה. הייתי עטופה במטפחת שחורה, והם לא יכלו לזהות שאני יהודייה. אבל כשהתקרבנו לגטו, זיהה אותי אחד הגויים, ומיד אמר, 'הנה יהודייה'".

אני ניצלת מהבור

"באותו שבוע הצליחו הגרמנים והאוקראינים לתפוס כ-100 יהודים שברחו מהגטו. הם צירפו אותי לקבוצה הזו, ולקחו את כולנו לשדה ליד בית הקברות, שם אמרו לנו לחפור בורות. הגרמנים אמרו לנו להתפשט, כי חשבו שיש עוד זהב על גופנו. מי שלא רצה להתפשט, הכו אותו.

אני סירבתי להתפשט, ואחד האוקראינים הכה אותי עם קת הרובה. בלי לחשוב הרבה על מעשיי, התחלתי לרוץ. האוקראיני ירה לעברי ופגע לי ביד. המשכתי לרוץ והגעתי לקבוצה של שיחים, ונשכבתי בתוכה. הוא הגיע אליי, בעט בי, ואני לא זזתי. האוקראיני השתכנע שאני מתה, והלך.

לאחר זמן מה התאוששתי. התרוממתי, הבטתי סביב, ראיתי שאין אף אחד, והתחלתי לזחול, עד שהגעתי לנהר. המשכתי לכפר אוקראיני שהיה בקרבת מקום. נכנסתי לבית וביקשתי אוכל ועזרה בטיפול בפצע. בעל הבית נתן לי חתיכת שומן חזיר ואמר לי לשים אותו על הפצע, כדי שיספוג את הדם. הוא נתן לי קצת אוכל וביקש ממני לעזוב.

המשכתי לשוטט, והגעתי לעיירה סקילה, שבה גר אח של אמא שלי לפני המלחמה. קיוויתי למצוא שם מישהו, אבל כשהגעתי גיליתי שכולם כבר נרצחו. המשכתי לכפר אחר, כפר שבו הבתים היו מבודדים ומוקפים בשדות רבים (חוטור)".

מחלת הטיפוס תוקפת אותי

"נכנסתי לבית של גויה מבוגרת וזקנה. הייתי מאוד חולה – היה לי חום מאוד גבוה וכל הזמן רעדתי. הייתי בטוחה שאלו תופעות של הפציעה ביד, אולם אצל הגויה התברר לי שחליתי בטיפוס. בדיעבד, זה היה הזמן הקשה ביותר בכל התקופה הנוראה הזו – כשהייתי פצועה וחולה בטיפוס, בודדה וחסרת אונים.

הייתי מלאה בכינים, והגויה לא הסכימה להכניס אותי לביתה במצב הזה. היא טיפלה קודם בכינים וביד שלי, ורק אחר כך נתנה לי להיכנס לבית. היא השכיבה אותי מעל התנור, להתחמם. החום לא ירד ואני בערתי, אז היא הלכה ליער והביאה פירות יער, רחצה אותם, ונתנה לי לאכול מהם, בכל פעם קצת. בסופו של דבר הטיפול הזה הוריד לי את החום, ונרפאתי.

נשארתי אצל הגויה כחודש, עד אשר בני המשפחה התחילו לפחד וביקשו שאעזוב. יצאתי מהבית, ונכנסתי ליערות. ידעתי שלא רחוק משם יש חווה גדולה. הצלחתי הגיע לחווה הזו, והתברר לי שמכל המקום הגדול והמפואר הזה, נשאר רק בית קטן, שבו גרה העוזרת של החוואי. נכנסתי אל הבית, וסיפרתי לאותה עוזרת, שהייתה פולנייה, שברחתי ונפצעתי ושיש לי טיפוס. הפולנייה יעצה לי להגיד שאני גויה, ולמצוא לעצמי שם חדש, פולני".

מפסיה קליקה לזושיה בוכולד

"קיבלתי את עצתה, ואימצתי לעצמי את השם זושיה בוכולד – כשמה של שכנה גויה שלנו ברוז'ישץ', שאביה היה פולני ואמה אוקראינית. התחלתי לנדוד בין שני הבתים – של הפולנייה מהחווה ושל המשפחה הפולנית שריפאה אותי מהטיפוס. כשהייתי מגיעה אל הפולנייה, היא הייתה שוחטת ברווזים ומבשלת אותם עם אפונה ותפוחי אדמה, ונותנת לי.

לאחר זמן מה החלטתי להמשיך לכפר קופיין, שבו סבא שלי גר. הגעתי לכפר תחת הזהות של זושיה בוכולד – נערה שאמא שלה אוקראינית ואבא שלה פולני, וכך הצגתי את עצמי. סיפרתי שאבא שלי נסע לבוק ואמא שלי איננה ואין לי לאן ללכת. אחת הפולניות בכפר לקחה אותי אל ביתה, ונתנה לי עבודה. אמרתי לה שאבד לי התליון של האם הקדושה, והיא נתנה לי תליון – כך שעתה גם הסתובבתי עם תליון של נוצרייה, דבר שחיזק את סיפור הכיסוי שלי.

נשארתי באותו בית כחודש, ואפילו הלכתי איתם לכנסייה. אני זוכרת שכשהגענו בפעם הראשונה לכנסייה, לא ידעתי מה צריך לעשות, אז נתתי להם להיכנס ראשונים, עמדתי בפתח, ראיתי מה הם עושים, וחיקיתי אותם. לאחר כחודש אצל הפולנים, הם התחילו לשאול שאלות ולחשוד בי – שאלו מאיפה באתי ומה אני עושה כאן. הבנתי שכבר לא בטוח לי להישאר במקום הזה, אמרתי לפולנייה שאני יוצאת לחפש את אבא שלי בבוק, ועזבתי.

עזבתי את הבית הזה, וחזרתי לשוטט. הייתי מאוד רעבה וצמאה וחיפשתי מקום שאוכל לקבל בו אוכל. הגעתי לבית שבחצר שלו היה כלב קשור בחוט ברזל ארוך. לא הבחנתי בכלב, ולפתע הוא קפץ עליי והתחיל לתקוף אותי. הגויה, בעלת הבית, יצאה מיד לעזרתי, ולבסוף, אחרי שכבר הייתי נשוכה ומלאת דם, הצליחה להשתלט על הכלב.

בעלת הבית הזמינה אותי להישאר בביתה. היא התגוררה עם עוד גבר מבוגר ואישה נוספת. כל הבגדים שלי נקרעו, והגויה שמה על הפצעים שלי בשר חזיר, קשרה בסמרטוטים, וזה נרפא. היא נתנה לי בגדים, ונשארתי בביתה כחודש. אחרי חודש שמעתי שהגרמנים אמורים להגיע לכפר. חששתי שהגויה לא תגיד שאני ילדה שלה, לכן אמרתי להם שאני הולכת לחפש את אבא, וברחתי.

החלטתי הפעם ללכת היה לתוך הכפרים, מקומות שאליהם הגרמנים בדרך כלל לא הגיעו. באותה תקופה התחילו כבר הפולנים לדבר על כך שהגרמנים מתחילים להפסיד. הגעתי לחוטור פולני, אבל נשארתי בו זמן קצר בלבד, מכיוון שבאותה תקופה התחילה המלחמה בין הפולנים לאוקראינים.

כנערה פולנייה, גם לי לא היה בטוח להישאר עם הפולנים, והפולני שהתגוררתי בביתו אמר שיש לו ידיד פולני שזקוק לעובדת, והציע שייקח אותי אליו, וששם יהיה יותר בטוח עבורי. הסכמתי, והפולני לקח אותי לכפר ליד רוז'ישץ'".

אני מוצאת בית קבוע

"בבית הזה נשארתי כשנה, עד תום המלחמה. זה היה בית של שני זקנים, ולידם גרה הבת שלהם. בעלה של הבת היה שוטר. למרות שפחדתי ממנו, הבנתי שדווקא המגורים אצל השוטר ימנעו את חשדם של השכנים. סיפרתי לפולנים שאני זושיה בוכולד, שאיבדתי את אבי, ושאחרי שתיגמר המלחמה אצא לחפש אותו. התנהגתי כנוצרייה לכל  דבר – הלכתי לכנסייה, התפללתי בבית. הפולנים התנהגו אליי מאוד יפה, הם נתנו לי אוכל, בגדים ונעליים.

לאחר זמן מה התחילו לדבר בבית על התקדמות הרוסים, והשוטר, שפחד מהרוסים, ברח. שמעתי את הפולנים אומרים שהרוסים הגיעו לרוז'ישץ', אולם אני רציתי להיות זהירה, והחלטתי לחכות עוד קצת, לראות מה קורה".

ביקור קצר ברוז'ישץ'

"יום אחד אמר הגוי שהוא נוסע לרוז'ישץ', ושאל אם אני רוצה לבוא איתו. הצטרפתי אליו. הגענו לרוז'ישץ', חיפשתי יהודים, ולא מצאתי אף אחד. ראיתי את השוק, פועל כמו לפני המלחמה, את הגויים, אבל לא היה אף יהודי.

חזרתי עם הגוי אל הבית שלו, והמשכתי להתגורר אצלו, ובינתיים הגרמנים חזרו למספר שבועות ונכנסו שוב לעיר. זו הייתה תקופה קשה מאוד ליהודים שהצליחו להינצל, כי הגרמנים והאוקראינים חיפשו יהודים שניצלו, הם פחדו שהיהודים יספרו על מעשיהם בזמן המלחמה. אני, לאורך כל הזמן הזה, הייתי בטוחה בבית הפולנים".

בחזרה לרוז'ישץ'

"בסופו של דבר הצליחו הרוסים להדוף את הגרמנים, והאזור שוחרר. סיפרתי לפולנים שגרתי אצלם שאני יהודייה, ונשארתי בביתם כמה חודשים נוספים. גם אחרי שחזרתי לרוז'ישץ' נהגתי לבקר אותם, אהבתי אותם, הם היו טובים אליי.

כשחזרתי לרוז'ישץ', הלכתי אל אחד הגויים שהשארנו אצלו חפצים ורכוש לפני המלחמה. הוא נתן לי חפצים שנתנו לו – מגבות, כפיות ומזלגות מכסף, וגם תבואה ותפוחי אדמה. העמסתי את הדברים על עגלה וסוס, נסעתי לרוז'ישץ' ומכרתי תפוחי אדמה ותבואה. היה שם יהודי אחד שקנה ממני הכל, וכך הצלחתי להרוויח קצת כסף".

בעלי, יעקב גרובר

"לאחר שהסתיימה המלחמה, יצאו הפרטיזנים מהיערות. הרוסים מיד תפסו אותם ולקחו אותם לצבא. בין הפרטיזנים היה גם בעלי לעתיד, יעקב גרובר. הרוסים שלחו את יעקב לדומבה – לייצור פחם. הוא היה איש חכם וסוחר גדול, והרוסים מינו אותו לקצין הספקת אוכל, וכך הוא הגיע לרוז'ישץ', כדי לקנות אוכל וסחורות. ליעקב היו חברים ברוז'ישץ' שהיו ידידים שלי, והם החליטו לשדך בינינו.

יעקב נהג לנסוע בין רוז'ישץ' לדומבה, כדי לקנות סחורה, והיה מגיע לעיירה פעם בחודש. באחת הפעמים, לאחר שכבר הפכנו לזוג, הוא החליט לברוח מהצבא. יעקב ידע שאם יחזור לדומבה כבר לא יצליח לחזור לרוז'ישץ', אז הוא שלח לדומבה את הסחורה ואת הכסף שנשאר מהקניות, וברח לחלם.

כדי להצטרף ליעקב בחלם, היה עליי לקבל אישור מיוחד, מאחר שבאותה עת הייתי אזרחית אוקראינה. הרוסים נתנו לי אישור לצאת לפולין, והצטרפתי אל יעקב בחלם. בחלם היה בית שכל היהודים היו באים אליו, ואחד הדברים שהיו עושים שם זה לחתן זוגות. ביום שבו הגעתי, התחתנו. הכתובה שלי נכתבה ביד".

יוצאים לכיוון ארץ ישראל

"מחלם יצאנו ללובלין, ובלובלין הצטרפנו לבית"ר. היה זה בחג שבועות. פגשנו את אחיו של יעקב, שגם הוא הצליח לשרוד. אחיו של יעקב הכיר גם הוא אישה בחלם, וגם הם התחתנו.

עכשיו כבר היינו חלק מתנועת בית"ר, ויחד עם אנשי התנועה התחלנו לנדוד ברחבי אירופה, במטרה לעלות בסופו של דבר לארץ ישראל. נדדנו לצ'כיה, הונגריה, רומניה, בכל מקום היינו כשישה שבועות, עד שהגענו לאיטליה. בתקופה הזו כבר הייתי בהריון, וכך עברתי את האלפים.

ההריון שלי עזר לנו לקבל באיטליה סרטיפיקט, וכך הגענו לארץ ישראל באופן לגאלי, בנובמבר 1945.

כשהגענו לישראל, שיכנו אותנו במחנה עולים בחיפה. לבעלי היו בני דודים בחיפה, ובן הדוד בא ולקח אותי אליו. יעקב נסע בינתיים לחבר בפתח תקוה, והצליח לסדר לנו חדר מטעם הסוכנות.

אחד הזכרונות הקשים שיש לי מהתקופה שהגענו לארץ, הוא היחס של הצברים אלינו. הם היו מרכלים עלינו, על איך שאנחנו נראים ומתלבשים.

יעקב התחיל לסחור בפרות. הוא קנה שתי פרות, והקמנו רפת. באותה תקופה התחיל להתפתח השוק השחור. בעלי היה איש דתי, ובשבת הוא לא היה מוכר חלב, לכן, עם החלב של שבת הייתי מכינה שמנת, גבינה, חמאה ומוכרת בשוק השחור. לאחר זמן מה הלשינו עלינו שאנחנו מוכרים בשוק השחור, ועצרו את בעלי. הוא שוחרר מיד, אבל הפסקנו למכור בשוק השחור.

ב-1946 נולד שמואל, בני הבכור, וב-1949 נולד בני השני, אברהם.

יעקב הפסיק לעבוד עם הפרות, ועבר לעבוד במפעל עץ לבוד. לאחר זמן מה קנינו אטליז, ובמשך רוב השנים עבדנו בו שנינו.

יוסף שפיגל גדל בכפר סמוך לרוז'ישץ'. כשהיה נער כבשו הגרמנים את האזור, והמשפחה נשלחה למחנה עבודה. יוסף היה היחידי שהצליח לשרוד את הרעב, הכפור והמחלות, והגשים את חלומו: להגיע לישראל, לפגוש את שתי אחיותיו שעלו לפני המלחמה ולהקים משפחה

משפחתי וכפר הולדתי

" נולדתי בשנת 1927, כבן החמישי להוריי – ישראל וגולדה (קלינגר) שפיגל ז"ל. גדלתי בכפר ברזלופ, במרחק של כ-15 ק"מ מרוז'ישץ'. שתי אחיותיי הבכורות, חיה (גרשוני) ורחל, עלו ארצה לפני המלחמה. הוריי ואחיי יהושע (יליד 1922), יצחק (יליד 1924) ורבקה (ילידת 1929) נספו בשואה. בת-שבע (קינן), בת דודה שלי מדור שלישי, שרדה גם היא, ועד היום אנחנו בקשרים טובים.

אבי היה אדם דתי, ובחגים היה שר כחזן בבית תפילה של בעל אחוזה עשיר שגר בסביבה שלנו. יחד עם זאת, היינו משפחה ציונית. רצינו כולנו לעלות ארצה, ללכת בדרך של התנועה הקיבוצית. חיה הייתה חמש שנים בהכשרה ובהדרכה והיא השפיעה עלינו. אבי הושפע מאוד גם מהשכנים שלנו, משפחת טורצ'ניוק, שהיו מאוד ציונים.

ביני ובין חיה אחותי הבכורה מפרידות כעשר שנים. כמעט ולא הכרתי אותה כשהייתי ילד, כי היא כבר הייתה בוגרת והתגוררה מחוץ לבית. כולנו למדנו בבבית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ'. בברזלופ היו רק 4 משפחות יהודיות, כל שאר התושבים היו גרמנים עשירים ואוקראינים. עד גיל שמונה למדתי בכפר. אחי הגדול, יהושע, שלמד מנהל עסקים, היה המורה שלי, והיה גם 'מלמד' שעזר לי.

מכיוון שהיו כל כך מעט יהודים בברזלופ, כל ילדי הכפר היהודים יצאו ללמוד ב'תרבות' כשהגיעו לגיל 8-10. גם אני רציתי ללמוד ב'תרבות', ניגשתי לבחינת קבלה לכיתה ג', ונכשלתי. לקראת כיתה ד' ניגשתי שוב לבחינה, והפעם עברתי".

תלמיד בבית הספר 'תרבות' ברוזי'שץ'

"בסופו של דבר הספקתי ללמוד שנתיים ב'תרבות' ברוז'ישץ' – בכיתות ד' וה'. מכיוון שהיינו משפחה ענייה, קיבלנו הנחות בשכר לימוד מבית-הספר. אני זוכר שמאוד אהבתי להיות בכיתה, ושהרגשתי טוב בבית הספר.

אחי יצחק, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, למד גם הוא  ב'תרבות', שתי כיתות מעליי. היינו תמיד ביחד. שנינו התגוררנו בעיירה – אצל הדודים מוטל וולבל, אחים של אבא, ואצל אחות של אבא, בלה, ובת דודתו, רחצ'ה. גם מצד אמא היו לנו קרובים ברוז'ישץ': בן אח של אמא, חייקל קלינגר. רוב הזמן היינו ברוז'ישץ', והיינו מגיעים הביתה רק בחופשות. יצחק ואני נהגנו להגיע לבתי הדודים במהלך היום, לארוחות – אני בעיקר לדודה רחצ'ה ואחי לדודה בלה.

בשנת 1937 עלו אחיותיי חיה ורחל לארץ ישראל. אחי יהושע היה חצי שנה בקיבוץ-הכשרה התכונן לעלייה. בשנים 1938-39 העלייה הייתה בלתי לגאלית, אך היו שהצליחו לעלות בדרך זו. בשנת 1939, כשבאו הסובייטים, הם מנעו את העלייה. יהושע כבר לא הספיק לעלות לארץ ישראל, וזה עלה לו בחייו".

ניצני אנטישמיות

"היחסים עם הגרמנים לפני המלחמה היו פחות או יותר רגילים. פחדנו כשהם היו משתכרים בחג המולד, אז היינו מסתגרים בבתים. לקראת פרוץ המלחמה כבר דיברו על 'הייל היטלר', אבל אנחנו לא התייחסנו וחיינו את חיינו.

אני זוכר אירוע אנטישמי ראשון לפני המלחמה. אבא של חייקל קלינגר (אח של אמי) גר בכפר קרוב לעיר לוצק (שהייתה מופצצת מאוד בזמן המלחמה). באחד הימים הגיעו אליהם אורחים, ולפתע נכנסו אוקראינים לבית והתחילו לירות באורחים. הם הרגו תינוק שהוחבא מתחת לשולחן. בן הדוד שלי, שלמה, אח של חייקל, רצה לדבר איתם, אבל הם ירו בו והרגו אותו".

החיים תחת שלטון הסובייטים

"ב-1 בספטמבר 1939 פרץ היטלר לפולין. ידענו שהגרמנים בדרך אלינו וחששנו מאוד, חיכינו לבואם, ולכן הופתענו מאוד, ושמחתנו הייתה גדולה כאשר במקום הגרמנים הגיעו הרוסים. נשמנו לרווחה. ב-1940, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בוצעו חילופי אוכלוסין בין גרמניה לרוסיה – כל הגרמנים באזור שלנו הוחזרו לגרמניה, ובמקומם הגיעו אוקראינים, שאכלסו את בתי הגרמנים.

באוקטובר חזרנו ללימודים ברוז'ישץ'. העברית נעלמה מבית הספר, ומעתה למדנו ביידיש. המורים, שעד כה מעולם לא דיברו איתנו יידיש, פתאום לימדו ביידיש, וזה היה משונה מאוד. אני זוכר שהיה לנו מורה לפולנית שמאוד לא אהבנו אותו. אותו מורה אצל הסובייטים התחיל ללמד פיזיקה, ביידיש, והיה לאחד המורים הטובים. בכלל היו מורים מצוינים באותה תקופה. היה מורה בשם רבין, מורה אחר בשם פלחוביץ', שבגטו התנגד והרגו אותו. לפני תקופת הרוסים הוא תמיד נזף בילדים שדיברו שפות אחרות ולא עברית.

אצל הסובייטים למדנו יידיש, אוקראינית ורוסית. לא למדנו פולנית ועברית. פולנית למדנו בתקופת הפולנים – שפה והיסטוריה. אני זוכר שביום הראשון לחזרה ללימודים נכנס לכיתה מורה אוקראיני, והשאיר לנו את האל"ף בי"ת האוקראיני וחמישה פרקים של האינטרנציונל, שהיינו צריכים ללמוד בעל פה. כתבנו אז באותיות פולניות כי עוד לא ידענו אוקראינית.

אצל הסובייטים למדתי עד שסיימתי את התיכון. אצלם היה נהוג ללמוד 10 שנים ולא 12, מכיוון שלתפיסתם, גם הילדים היו צריכים להתאמץ ולצאת לעבוד למען המולדת. 'הקפיטליסטים' צריכים 12 שנה כדי ללמוד הכל, הפועלים יכולים להספיק הכל ב-10 שנים. ואכן רמת הלימודים אצלם הייתה גבוהה.

החיים נמשכו. לנו זאת הייתה תקופה טובה יותר מבחינה כלכלית. קיבלנו יותר אדמה ואבא קיבל יותר עבודה. באותה תקופה היו לנו שלוש פרות ועשינו חמאה מהחלב שלהן. אבא היה מוכר ליהודים דתיים ברוז'ישץ' וקיבל מחיר כפול, כי זאת הייתה חמאה יותר כשרה מכשרה. אבא היה מגיע לרוז'ישץ' בכל יום שני ליום היריד, פוגש אותנו ומביא לנו דברים מהבית".

אימת המוות במחנה העבודה הגרמני

"ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזור. מאחר שהיה חופש, הייתי בבית, ונוכחתי לדעת שיש לנו שכנים חדשים – אוקראינים.

בתוך יומיים-שלושה כבשו הגרמנים את כל האזור, ומיד הקימו מחנה עבודה גדול, שהיה ממוקם במרחק של כשלושה ק"מ מהבית שלנו. כל משפחתי גויסה לעבודה, והם היו צריכים להגיע למחנה יום יום. הגרמנים הודיעו שיהרגו כל מי שלא יצא לעבוד. אני הייתי אז בן 14, והחלטתי שאני עוד לא צריך ללכת לעבוד, ונשארתי בבית עם אחותי הקטנה, רבקה.

אל בית השכן שלנו, שבעבר היה בית גרמני, הביאו יהודים מהעיירה קופיצ'יבקה לצורך עבודה. בבית התגורר נער בגילי, והוא ואביו לא יצאו לעבודה. הנער, כי במשפחה חשבו שהוא צעיר מדי לעבודה והאבא בגלל שהוא זקן מדי. הגרמנים שלחו אליהם קצין אס.אס עם שני עוזרים גרמנים (תושבי המקום שנשארו באזור מתקופת טרום הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). הגרמנים הוציאו את שניהם להורג, ואני צפיתי בכל המחזה המזעזע.

אחרי הטבח של שכניי, ברחתי לביתה של משפחה פולנייה בכפר, והתחבאתי שם. עליתי לעליית הגג, ושם הסתתרתי. הגרמנים ראו שברחתי, ובאו לבית הזה לחפש אותי. הם לא מצאו אותי ועזבו. למחרת יצאתי לעבודה עם כולם.

עבדנו 16 שעות ביום. מחושך עד חושך. חפרנו תעלות ניקוז לאורך הדרכים. אם מישהו הרים את הראש, אנשי האס.אס היו באים עם מגלבים ומרביצים לו. בעבודה קיבלנו הרבה מכות. שמנו צמר-גפן על הישבן, אבל הם הרגישו את זה, ואז המכות היו יותר חזקות. הם אמרו לנו לשתוק כשהם מרביצים לנו. כלומר, אם הייתי צורח, הם היו מרביצים חזק יותר. אבל לא יכולתי להתאפק. זה כל-כך כאב, צעקתי, ואז הייתי מקבל מכות חזקות יותר.

יום אחד, בחורף 1941-42, כאשר עדיין גרנו בבית שלנו, הגרמנים השאירו את אבא בלילה במחנה העבודה. הם אמרו שקשה לו לעבוד ושיישאר לשמור. יחד עם אבא נשאר עוד יהודי. כשבאנו בבוקר, הוא כבר לא היה. הם הרגו אותו. זה היה נורא. הם פשוט רצו לראות איך זה להרוג יהודים".

המשפחה ללא אבא מתחבאת בבתי האיכרים

"באביב, לאחר שהרגו את אבא, בסביבות מאי 1942, שמענו שבעיירה הולובוי היהודים לא חיים בגטו. ברוז'ישץ' הם כבר הוכנסו לגטו. היו לנו שם קרובי משפחה. לילה אחד עזבנו את הבית, את הכל, וברחנו לשם. היינו צריכים להתקיים ממשהו. מכיוון שהיינו ילדי כפר, אמא חילקה אותנו בין משקי האיכרים. הם ידעו שאנחנו יהודים, אבל הייתה אז עונת הקציר והם היו זקוקים לידיים עובדות. עבדנו תמורת אוכל.

אחי הגדול יהושע היה באחד הכפרים ואני לא יודע מה עולה בגורלו. לא ידעתי באיזה כפר הוא היה, אבל מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

כעבור חודש אחד בלבד התחילה האקציה. אספו את כל היהודים שבעיירה ליער בסביבה. היהודים נאלצו לחפור במו ידיהם בורות ענקיים, והגרמנים ירו בהם. רצחו אותם ללא רחם.

כשהאיכר שאצלו עבדתי גירש אותי, פניתי ליער הקרוב, כי לא ידעתי לאן לפנות. יומיים לא אכלתי דבר, ורק אחר-כך התחלתי לאסוף גרגירים למאכל. יום אחד אספתי קצת תפוחי אדמה והבאתי אותם לאשת האיכר. היא הבטיחה לי לבשל אותם. בינתיים נכנסתי לגורן שלהם. שכבתי על החציר וחיכיתי לתפוחי האדמה. נרדמתי. פתאום הרגשתי שתופסים אותי חזק ביד. היו אלה שלושה אוקראינים מהמשטרה. הם חשבו, כנראה, שעוד יהודים אמורים להגיע לגורן הזה, ולכן שכבו על ידי והמתינו. אחרי מספר שעות, כשנעשה להם קר, הם החליטו לחזור למשטרה ולקחת אותי איתם. ברגע שהם הרפו ממני, זינקתי, ובקפיצה אחת הייתי כבר בחוץ. השוטרים פתחו ביריות אחריי, אך הצלחתי לברוח מהם לתוך היער. למחרת חזרתי, ואשת האיכר נתנה לי את תפוח האדמה המבושלים. היא סיפרה לי ששוטרים היו אצלם בערב".

רצח אמא

"למחרת הלכתי לכפר שבו הייתה אמא שלי עם אחותי הקטנה. מצאתי אותן ביער הסמוך לכפר. הן הסתתרו עם עוד 13 יהודים, ביניהם משפחה שלמה של שוחט העיירה. ביער הזה היינו כשבועיים. בלילות סחבנו תפוחי אדמה מהשדות ובישלנו אותם.

יום אחד אחר הצהריים, אני זוכר שזה היה חג הסוכות, ישבנו והתחממנו בשמש. אני הייתי עם אחותי ועם עוד שני ילדים. פתאום ראתה אחת הילדות אנשים מתקרבים, והיא צעקה: 'אמא, תראי!' באותו רגע נפתחה עלינו אש מרובים. תפסתי את אחותי ואת שני הילדים וברחנו מהמקום. רצנו כשניים-שלושה ק"מ ושכבנו בחורשה. שמענו את היריות והבנו שהרגו את כולם. כשירד הלילה ונהיה קר, חזרנו למקום וראינו את כל ההרוגים. אמא שלי הייתה עדיין חמה. נישקנו אותה, אך היא לא הגיבה. לקחנו קצת בגדים והלכנו לחורשה אחרת ושם נשארנו".

משוטט חסר-כל עם רבקה אחותי ביער ובכפרים

"בינתיים הגיע החורף. אני הייתי המבוגר שבין הילדים. בן 15. אחותי רבקה הייתה צעירה ממני בשנתיים. הילד, בנו של השוחט, היה בן 13, והייתה איתנו עוד ילדה, בת 14. בן השוחט לא החזיק מעמד. נמאס לו והוא חזר לעיירה. זמן קצר אחר-כך רצחו אותו. את הילדה תפסו שוטרים אוקראינים וגם היא נרצחה.

אני ואחותי נשארנו ביער. הלכנו לאיכרים וביקשנו קצת אוכל. רובם נתנו לנו פרוסת לחם, אך גירשו אותנו, כי ידעו שאם ייוודע לשלטונות שעזרו ליהודים, הם בסכנת חיים.

למעשה, לא פחדנו כל-כך מהגרמנים, כי הם לא הבדילו בין היהודים לאוכלוסייה האוקראינית. אך האוקראינים הבחינו היטב, ולא יכולנו להעלים מפניהם את זהותנו. באזור שבו חייתי, גרו בעיקר איכרים עניים. הם לא היו אנטישמים. הייתי עובר ביניהם והם היו נותנים לי פרוסת לחם. פחדתי רק מאיכר אחד שכולם הזהירו אותי שאם אפגוש אותי, יסגיר אותי למשטרה תמורת 500 מארקים גרמניים".

החורף הורג את אחותי, אני נשאר לגמרי לבד

"חורף 1942-43 היה קשה מאוד. הקור הגיע עד 30 מעלות מתחת לאפס. הלבוש שלנו היה דל ביותר. אחותי הקטנה לא החזיקה מעמד בקור הזה. רגליה קפאו ולאט-לאט התחילו להירקב. היא הייתה זקוקה באופן דחוף לטיפול בבית חולים. השכבתי אותה במגררת שלג וסחבתי אותה בכל נדודיי. כל פעם הייתי צריך להרחיק לכת כדי להשיג פרוסת לחם דלה. לא יכולנו עוד להיות בחוץ, ולמען האמת היינו כבר מיואשים לגמרי. אפילו לא היה אכפת לנו אם יתפסו אותנו או לא, אך לא העזנו להסגיר את עצמנו. ביום היינו אוספים כמה פרוסות לחם ומסתתרים בכל מיני מקומות, כמו בגורן, שם היינו מתכסים בחציר – כך שהאיכרים לא יראו אותנו.

מצבה של רבקה אחותי הלך והחמיר, עד שיום אחד היא נפחה את נשמתה בזרועותיי. לא יכולתי לקבור את גופתה הקפואה. לא פעם אני חולם ורואה את מחזה הזוועה: ערימות כינים עברו מגופתה של אחותי לבגדיה. הן עדיין היו חיות… מאוחר יותר מצאו האיכרים את גופת אחותי וקברו אותה. את מקום קבורתה אינני יודע עד היום.

נשארתי לגמרי לבד. המשכתי לעבוד בין האיכרים. הקור הלך וגבר ובלילות הייתי מתגנב לרפתות ושוכב בין הפרות שיחממו אותי. גם הזבל היה מחמם. אחת הבעיות הקשות הייתה הכינמת. היות ולא החלפתי בגדים ולא התרחצתי, התרבו הכינים ומצצו את דמי. למרות שלא סבלתי רעב, הייתי רזה כמקל. האיכרים אמרו לי שדווקא הכינים הצילו אותי מקפיאה, כי בגלל העקיצות לא יכולתי להירדם ליותר מרבע שעה.

אני זוכר שפעם ישנתי בגורן. הכפור היה עצום. בבוקר הבין האיכר שאני שוכב בחציר. אז הוא אמר לי: 'אם אתה חי, תסתלק מפה!' הוא לא האמין שבקור כזה ובלבוש שהיה על גופי, אפשר להישאר בחיים. כך הסתובבתי כל אותו חורף ללא תכלית. הייתי אדיש לגמרי לחיים וללא שמץ תקווה ואמונה שמשהו ישתנה. פעם למשל, פגשתי קבוצה קטנה של צעירים אוקראינים, הם הכירו אותי מיד. אחד מהם הוציא אקדח צעצוע ואמר: 'תסתובב ואני אהרוג אותך'. לא אמרתי מילה, הסתובבתי וחיכיתי לירייה. אחרי כמה דקות הם פרצו בצחוק ואמרו שלא התכוונו להרוג אותי, רק עשו בדיחה, רצו לבחון איך נוהג בן-אדם ברגעים כאלה".

המפגש עם אחי יצחק, מוצאים מחסה בבתי איכרים פולנים

"באותו זמן הסתובבתי בשני כפרים אוקראינים וכפר פולני. כשבאתי לכפר הפולני, מישהו אמר לי שבמרחק חמישה ק"מ מצוי כפר פולני אחר שבו יש לי סיכוי למצוא את אחי יצחק. כשבאתי לכפר ושאלתי את האיכרים, הם הראו לי את הכיוון. בתוך היער מצאתי את אחי עם קבוצה של שישה יהודים. אחי היה גדול ממני בשלוש שנים ואיתו היו חברים מבוגרים יותר. אני לא יודע אם מישהו מהם נשאר בחיים. גם הם עברו את החורף ביער והיו מביאים בלילות תפוחי אדמה ולחם מהכפר הפולני. היו איכרים שעשו אצלנו וודקה, כי בתוך הכפר היה אסור.

עד תחילת האביב של 1943 המשטרה הייתה מורכבת רק משוטרים אוקראינים, כי הגרמנים הבטיחו להם אוקראינה עצמאית. כנראה שהם התייאשו מכל ההבטחות וגם שמעו מה קרה לגרמנים בסטאלינגרד. כך שיום אחד עזבו כל השוטרים, לפי הוראה, את תחנות המשטרה וירדו ליערות. עבורנו היה זה מאוד מסוכן, כי כך יכולנו להתגלות ולהירצח.

לגרמנים לא הייתה שום גישה למקומות הנידחים. הם שמרו בתקופה הזו רק על הכבישים ועל מסילות הברזל, לכן לפולנים לא משקפה סכנה, והם יכלו לתת, ללא פחד, מחסה ליהודים. ואמנם כך הם עשו, בתנאי שהאדם ידע לעבוד. אני התקבלתי אצל זוג זקנים שאימצו את שני ילדיה של בתם. כל החורף הייתי דש איתו את התבואה, הכנתי לחם בריחיים.

באותה תקופה הפולנים נלחמו נגד האוקראינים. הזקן הזה שמר עליי, ואני לימדתי את שני נכדיו פולנית. גם אחי התקבל לעבודה אצל איכר פולני, במרחק של כארבעה ק"מ מהכפר שלי. בצורה כזאת התפזרה הקבוצה, כל אחד לפי אפשרויותיו. אצל האיכר הזה הייתי כמעט שנה, עד לשחרור האזור על-ידי הסובייטים באפריל 1944.

אחי יצחק נרצח על ידי הפולנים, שטענו כי הוא ריגל לטובת האוקראינים. בכפר אוקראיני מסוים היו שתי בחורות יהודיות, ואחי היה הולך לבקר אצלן. עם השחרור הלכתי לאותו הכפר ונודעה לי האמת כולה".

סוף המלחמה, תחילת המסע לארץ ישראל

"עם שחרור האזור על-ידי הסובייטים חזרתי לעיירה רוז'ישץ', שבה התקבצו כשלושים היהודים ששרדו מתוך 6,000 היהודים שחיו בה לפני המלחמה. הלכתי גם לכפר שבו נהרגה אימי עם עוד 13 יהודים, ולקבר האחים שבו נטמנו בני משפחתי.

ניסיתי לברר אם נשאר מישהו בחיים. כשלושה חודשים שהיתי במקום, עד שנודע לי שקרובים שלי, שני בני דודים מצד אמא – יעקב וחיה – נשארו בחיים והם מתגוררים במרחק 200 ק"מ מרוז'ישץ'. פגשתי אותם, וגרתי אצלם כשנה. יחד החלטנו לעזוב את אוקראינה. הודענו שאנחנו אזרחים פולנים והרשו לנו לעבור לצד הפולני. ידענו שכדי לעלות לארץ ישראל, אנחנו חייבים לצאת מהצד הסובייטי. המטרה שלנו הייתה: ארץ ישראל. בינתיים יצרתי קשר עם שתי אחיותיי בישראל, חיה ורחל, וסיפרתי להן מה עלה בגורלה משפחה שלנו.

בתקופות הקשות דירבן אותי הרצון להגיע ארצה. זה היה החזון, רציתי לפגוש את שתי אחיותיי. ידעתי שיש לי את מי לפגוש, וזה נתן לי כוח לשרוד, לחיות.

יחד עם בני הדודים שלי הגעתי לקרקוב, שם שמעתי שמתארגן גרעין עלייה לקיבוץ, והצטרפתי אליו. בני הדודים שלי היגרו בסופו של דבר לארה"ב. הצטרפתי לקיבוץ ההכשרה, ואיתם הגעתי לגרמניה. זאת הייתה תקופה יפה מאוד. פגשתי עוד צעירים ששרדו את השואה. יחד הקמנו את קיבוץ מגידו".

עולה ארצה ומצטרף למייסדי קיבוץ מגידו

"ב- 29 ביוני 1946, יומיים לפני 'השבת השחורה', הגעתי לישראל באוניית המעפילים 'ודג'ווד'. מהאונייה לקחו אותנו ישר לבית הסוהר של האנגלים, כי זאת הייתה אונייה משוריינת. האנגלים הקיפו את האונייה, הורידו שתי סירות ואמרו: 'תנסו להגיע לארץ ישראל'. ירדנו לסירות שהחלו להתקרב לחוף. האנגלים ראו, תפסו אותנו כמובן, ומשם לקחו אותנו לעתלית. בתקופה שבה הייתי בעתלית, חיה ורחל – שהיו שתיהן בהריון – באו לגדר לבקר אותי. הן שאלו אותי מה אני רוצה שיביאו לי, ואני עניתי: 'מכנסיים קצרים כמו של ישראלי'.

יום אחרי שהגענו לעתלית, הייתה 'השבת השחורה', שבעקבותיה היו צריכים לפנות את הצריפים לאסירים תושבי היישוב ואותנו פינו מהמקום.

ב-15 ביולי שוחררתי, הלכתי להכשרה בקיבוץ נגבה עד לשנת 1947. משם עברנו למושבה הדר-רמתיים, כדי להקים קיבוץ עצמאי. מלחמת השחרור שיבשה לנו את התוכניות, ועם פרוץ הקרבות הוזעקנו לעזרת משמר העמק. כעבור תשעה חודשים, באחת ההפוגות, בפברואר 1949, עלינו לקיבוץ מגידו.

הייתי בין מייסדי הקיבוץ. בתחילה גויסתי לצבא, ועם השחרור חזרתי לקיבוץ. ריכזתי את גן הירק ולאחר מכן את ענף השלחין כ-18 שנה. הייתי פרדסן עוד 18 שנה, ריכזתי את הענף עד לעקירת הפרדס. לאחר מכן עבדתי במפעל 'פוליגל' בקיבוץ במשך עשר שנים, וכיום אני עובד קצת כארכיונאי הקיבוץ".

מקים משפחה

"את רבקה אשתי הכרתי עוד בגרמניה, בדרך לישראל, אבל שם עוד לא היינו חברים. רבקה היא ילידת העיירה סטאשוב בפולין, היא שרדה את השואה והייתה בשלושה מחנות עבודה. היא הגיעה למגידו והייתה צעירה ממני. קודם לכן הייתה חברת נוער בקיבוץ יד מרדכי, שהותקף על-ידי המצרים עם הכרזת המדינה. פינו משם את כל האזרחים לניר-עם. היא הייתה מקשרת בין העמדות, והגיעה למגידו. אני הייתי אז בצבא. כששוחררתי פגשתי אותה ונוצר בינינו קשר. באוגוסט 1950 נכנסו לחדר משפחה ובינואר 1951 התחתנו. רבקה עבדה במשך שנים רבות עם ילדים בגיל הרך.

נולדו לנו שלושה ילדים:

יעל (בקשטיין), ילידת 1951, גרה באילינוי ארה"ב, אמא לאור, קריסטל, אמנוטה ואנג'לה.

לקריסטל יש שני ילדים: אודריי ואייזיק.

רמי, יליד 1957, נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, ג'ודי, יש לו שלוש בנות: צליל, שיר ולירן. כעת נשוי לרונית ואב לשני. רמי גר בקיבוץ מגידו, עובד במפעל הפלסטיק 'פוליגל'.

איתי, יליד 1962, נשוי ללני, אב לעמית ונועם (בת), גר במזכרת בתיה, ד"ר לביוטכנולוגיה.

חזרתי לכפר הולדתי עם הבן הצעיר שלי, ואנחנו מארגנים עוד נסיעה".

חיה ורבקה היו ילדות קטנות כשהגיעו הגרמנים. שלוש שנים הן הסתובבו עם הוריהן, אחותן ודודתן בכפרים וביערות, ונמלטו מאימת הנאצים. השנים שנותרו להן מילדותן, עברו עליהן כפליטות ברחבי אירופה. שתי אחיותיהן הגדולות נרצחו על ידי הנאצים. שאר המשפחה ניצלה ועלתה לישראל

 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1939, היו חיה ורבקה ילדות קטנות. חיה נולדה בשנת 1936, ורבקה ב- 1939.

האב אלכסנדר שטיינברג נולד בעיירה רוז'ישץ', והאם, סימה לבית בקר, נולדה בקופיצ'יבקה. האחיות מספרות: "היינו חמש בנות: לאה, שרה, בלה, חיה ורבקה (רבקה נולדה תאומה – אחותה התאומה נפטרה כשהייתה תינוקת). כולנו, חוץ מרבקה (שנולדה בפרספה), נולדנו בנווילנה (יישוב קטן ליד פרספה)".

תיאור סביבת מקום הולדתנו

העיירה רוז'ישץ' נמצאת כ- 20 ק"מ צפונית לעיר המחוז לוצק, בצד המזרחי של הכביש המחבר בין לוצק לקובל.

מערבה לצומת הפונה לרוז'ישץ' נמצאת העיירה קופציבקה ((KOPACHIVKA, כ- 15 ק"מ צפונה מאותו צומת נמצאת העיירה פרספה.

"לאחר נישואיהם, השתקעו אמא ואבא בנווילנה. אבא היה סוחר אזורי – הייתה לו חנות בדים ומפעל לייצור שמנים, והוא היה משווק ומוכר מוצרים לכל המקומיים באזור.

אמא הייתה עקרת בית וניהלה את החנות. ההורים החליטו לעבור להתגורר בפרספה, ושם בנו את ביתם, שהיה בית גדול ומרווח – בית בן חמש חדרים ופאטיו גדול. כשהגיעו הגרמנים, הם הפכו את הבית שלנו למפקדה שלהם".

יהדות

"בבית הקפדנו על חוקי הדת. אבא ואמא היו אנשים שומרי מסורת והקפידו על כשרות בבית. אמא נשארה אישה דתייה עד יומה האחרון. היא נהגה ללכת בשבתות וחגים לבית הכנסת וקיימה את כל המצוות, ואבא הלך בעקבותיה.

היו מקרים, בימי הרעב והמצוקה הקשים ביותר, שהגויים נתנו לנו חתיכת בשר חזיר, ולמרות הרעב העז וחוסר כל, אמא לא נגעה בבשר הזה, וגם לא הסכימה שאנחנו נאכל ממנו".

ציונות

"בבית לא דיברנו על ציונות ולא על ארץ ישראל. אנו חושבות שהיהודים בכפרים המרוחקים היו פחות חשופים לחלום הציוני, אך ידענו שאבא דגל ברעיון שלפיו מקום היהודים הוא בארץ ישראל.

אחיותינו הגדולות למדו בבית ספר ממלכתי, לא יהודי, ובבית דיברו יידיש ושפת המקום".

הדודה ("צ'וצ'ה")

"ב- 1939 הגיעה אלינו לביקור אחיינית של אבא מוורשה, שמה היה רבקה קוטס, ואנחנו כינינו אותה 'צ'וצ'ה' – דודה (בפולנית).

הדודה באה לעזור לאמא בעקבות לידת התאומות, ומשפחתה נשארה בוורשה.כשהתחילה המלחמה בפולין, היא רצתה לחזור הביתה, אך הגבולות כבר נסגרו והיא נשארה איתנו ונקלעה למלחמה הנוראה. במשך כל שנות המלחמה הסתובבה והסתתרה יחד איתנו והצליחה להינצל. כל משפחתה של הדודה בוורשה נספתה".

גירוש לגטו

"ביוני 1941 תקפו הגרמנים את אוקראינה והשתלטו עליה, וגם על האזור שבו גרנו. כעבור כמה חודשים הוקם הגטו ברוז'ישץ'.

ביום בהיר אחד נכנסו לביתנו ז'נדרמרים אוקראינים וציוו עלינו לעזוב את הבית תוך שעתיים, ולהתאסף במרכז העיירה. משם הצעידו את כל תושבי פרספה ברגל לתוך הגטו ברוז'ישץ'.

ובכך נשארו בתיהם וכל רכושם של כל יהודי העיירה מופקרים וזמינים למעשי שוד וביזה של השכנים האוקראינים".

החיים בגטו רוז'ישץ'

"הגטו, באופן טבעי, נוצר וגודר סביב הרובע היהודי הגדול של העיר רוז'ישץ'. כל משפחתנו (שמונה נפשות) נדחסה לתוך חדר אחד בבית של משפחה יהודית. באותו בית הצטופפו משפחות רבות נוספות, וכך היה גם בכל בתי הגטו האחרים.

בגטו סבלנו מרעב וממחלות והיה פחד מתמיד ויומיומי מהוצאה להורג.

כל יום התפרסמו הודעות חדשות. יום אחד נדרשו הגברים להתאסף במרכז הגטו, בטענה שהם מיועדים לצאת לעבודה, אך היה פחד גדול ושמועות שהם מיועדים להוצאה להורג.

בתוך החדר שבו גרנו, מתחת לאחת המיטות, היה מרתף. בכל פעם שהיו באים לחפש את הגברים, הם היו יורדים למטה, והנשים היו יושבות על המיטה. מדי פעם היו הגרמנים דורשים לקבל כמות מסוימת של זהב ודברי ערך, ומאיימים שאם לא תיאסף כמות הזהב הנדרשת, יוצאו אנשים להורג.

אנשי היודנראט היו עוברים בין אנשי הגטו ומשכנעים אותם לתת כל דבר ערך שברשותם, כדי לזכות בעוד קצת חיים – אך בסופו של דבר גם זה לא עזר.

אחרי זמן מה בגטו, נלקחו קודם הגברים ואחר כך הנשים, וביניהם אבא ואמא ושלוש אחיותינו הבוגרות לאה, שרה ובלה, למחנה כפייה, שם עבדו בחפירת כבול ((TORF. הם עבדו מעלות השחר עד הלילה, ושתינו נשארנו עם הדודה בגטו.

בגלל הרעב הגדול היינו יוצאות מדי פעם לאסוף מעט סרפדים מסביב לבניין שבו התגוררנו. הדודה הייתה מבשלת את הסרפדים ומזה היינו ניזונים".

יום חיסול הגטו – אנחנו מצליחים לברוח

"ב-22 באוגוסט 1942 פשטה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו. הדודה לקחה את שתינו, והתקדמה במהירות לכיוון הגדר האחורית של הגטו. בעודנו הולכות, הבחנו במשפחה שחיפשה גם היא פירצה בגדר כדי לברוח דרכה מהגטו.

בני המשפחה הצליחו לחמוק אל מחוץ לגטו, והדודה, כשרבקה נישאת על ידיה, וחיה מחזיקה בשולי שמלתה, הלכה אחריהם. כשהבחינו בנו בני המשפחה, הם התחילו לצעוק לעברנו, 'אל תלכו אחרינו כי יהרגו את כולנו', והחלו לרוץ כדי להתרחק מאיתנו, וכדי שלא נתקרב אליהם.

יצאנו מהגטו, וראינו שסביב הגדר יש פטרולים של ז'נדרמים אוקראינים על סוסים, אך איכשהו הצלחנו לחמוק מהם. מטרתנו הייתה להגיע מהר ככל האפשר אל היער הסמוך".

נפגשים עם אבא, אמא ובלה

"שלושתינו היינו מחוץ לגטו, והדודה ניסתה להתרחק מהמקום ככל האפשר. הלכנו בשדות וביערות רעבות וצמאות כשרק לבוש מינימלי על גופנו, וכל הזמן הזה החזיקה הדודה את רבקה על הידיים. צעדנו ופחדנו מאוד שהאוקראינים ימצאו אותנו ויהרגו אותנו בו במקום, או שיחליטו לרחם עלינו ויחזירו אותנו לגטו המתחסל.

בלה, שעבדה באותה תקופה בכפר, אצל אישה גויה, הייתה בדרכה בחזרה לגטו, ובמקרה, תוך בריחתנו בדרך לא דרך, נפגשנו. סיפרנו לה שברחנו מהגטו וכי עומדים להוציא להורג את כל תושבי הגטו. היא והדודה החליטו לחפש את המקום שבו נמצאים ההורים והאחיות.

הלכנו לכיוון מקום שידענו שבו ממוקם מחנה העבודה לחפירת כבול, ואיכשהו הצלחנו ליצור קשר עם אבא ואמא. באותו מחנה עבדו גם אחיותינו לאה ושרה.

הודענו להורים שכל תושבי הגטו מוצאים להורג. חיכינו ביער מחוץ למחנה. באותו לילה הצליחו ההורים לחמוק ולברוח מהמחנה, והצטרפו אלינו".

הגרמנים רוצחים את אחיותינו שרה ולאה

"לפני שההורים ברחו מהמחנה, אבא הצליח ליצור קשר עם אחיותינו לאה ושרה וניסה לשכנע אותן לברוח יחד איתו ולהצטרף למשפחה שהסתתרה ביער, אך הן לא הסכימו בשום פנים ואופן. הן היו בטוחות שאם יישארו לעבוד בתוך המחנה, לא יפגעו בהן והן יישארו בחיים.

עוד באותו הלילה שבו לאה ושרה לא הסכימו להצטרף אלינו, הוציאו את כל הצעירים ממחנה העבודה לשדה, ושם רצחו את כולם.

אנחנו הסתתרנו מחוסרי כל ביערות הסביבה, לא רחוק ממחנה העבודה. בינתיים בלה חזרה לעבוד בביתה של אותה גויה שאצלה הסתתרה קודם. באותו הלילה בלה שמעה את יריות ההוצאה להורג. זמן קצר לאחר מכן נכנס חייל גרמני לביתה של הגויה ושאל בשאגות 'יש כאן יהודים? הגויה ענתה בשלילה והוא הסתלק. מאותו רגע פחדה הגויה להמשיך להסתיר את בלה, וציוותה עליה לעזוב מיד. בלה פנתה לכיוון היער לחפש אותנו".

בלה מצטרפת אלינו

"אנחנו בינתיים התרחקנו מאוד מהמקום הקודם. הלכנו קילומטרים רבים, עד שהגענו למקום מרוחק ומבודד, שבו ניתן היה למצוא מסתור כלשהו. יום אחד הבחנו בדמות מתקרבת ושמענו בכי וקריאות: 'אמא! אבא!' אבא הציץ מהמסתור וראה שזוהי שהנערה הבוכייה היא בלה. היא חיפשה אותנו במשך מספר ימים ולאורך עשרות קילומטרים, ובדרך נס מצאה אותנו".

אבא כמציל המשפחה

"עם פרוץ המלחמה אבא חילק את הרכוש שלנו בין הגויים שהיו אתו עוד קודם בקשרי מסחר. הוא הכיר אותם מקרוב, וזה היה בשבילנו עוגן הצלה, אשר עזר לנו לשרוד את המשך המלחמה כמשפחה.

אבא הכיר מצוין את כל האזור – את היערות, השדות והכפרים, ולמעשה במשך כל המלחמה הוא נדד ממקום למקום ומגוי לגוי וחיפש אחר מקום שבו יסכימו להסתיר אותנו. אבא היה מעביר אותנו ממקום מסתור אחד לשני, בהתאם להתפתחויות, ודואג לנו למזון. היינו מגיעים לבתי הגויים שקיבלו מאתנו דברי ערך, ומתחננים שיעזרו לנו במצוקותינו.

חלק מהגויים היו עוזרים לנו ונותנים לנו מקום מחבוא, אחרים סירבו. היו כאלה שקיבלו מאיתנו דברי ערך, וכשחיפשנו אצלם מחסה הם פשוט גירשו אותנו ואף איימו להסגירנו לגרמנים. בדרך כלל היינו מתחלקים לקבוצות קטנות: אמא, רבקה וחיה היו במקום אחד, ובלה והדודה במקום אחר – מכיוון שקשה היה להסתיר מספר נפשות גדול במקום אחד,  ועל מנת שלא כל המשפחה תיתפס, ושלפחות חלק מאיתנו יישארו בחיים. אבא הסתתר במסתור אחר. בלילות נהג לצאת ממחבואו, הסתובב בינינו, ולפעמים הצליח להביא מזון כלשהו כדי שנשרוד".

רבקה: "מדי פעם נתנו לנו הגויים להיכנס לבתים שלהם. אני מאוד אהבתי להיות מעל הקמין, בגומחה. אבל בלילות היינו ישנים באורווה. באחד הלילות שכבתי על הקש ופתאום שמעתי אופניים ואמרתי 'ששש…'. הייתי רק בת שלוש, אבל הבנתי שצריך להיות בשקט, שרעש מסכן אותנו".

חיה: "רבקה הייתה מוצצת אצבע, כך היא הייתה נרגעת ושותקת. אם היה צורך להיות בשקט, היו מכניסים לה את האצבע לפה, אני זוכרת שבמשך הזמן האצבע שלה נעשתה כל כך דקה, עד שהפכה לעצם עם עור".

בבית הסובוטניק – ניצלים בנס מחיפוש של הגרמנים

"שוטטנו רעבים ומיואשים ממקום למקום וחיפשנו אחר מקום מסתור. בקיץ היינו ישנים ימים ושבועות בתוך יערות, שדות תבואה ובין אלומות קש. בחורף הסתתרנו בתוך רפתות, אורוות ודירי חזירים. באחד הימים הגענו לביתו של סובוטניק (גוי שומר שבת) שאבא הכיר לפני המלחמה ונתן לו חפצים בעלי ערך מהחנות שלנו, בתקווה לקבלת מחסה בימים הקשים שיבואו. הסובוטניק הכין לנו מחבוא בתוך אסם קש, שהיה ממוקם מעל לוחות עץ, את פתח המחבוא ניתן היה לפתוח על ידי הוצאת אלומת קש אחת.

יום אחד אמר לנו הסובוטניק שלמחרת בבוקר יבואו הגרמנים כדי לקחת חלק מהבקר שלו. החשש הגדול שלנו היה שרבקה, שהייתה תינוקת בת שלוש, תבכה, ופחדנו מכל רעש שיכול היה לגלות אותנו. הגרמנים הגיעו לרפת, ופתאום אחד מהם התחיל לדקור את הקש עם הכידון, ושאל את הגוי אם מסתתרים אצלו יהודים. היינו בטוחים שכאן הכול נגמר. אך למזלנו רבקה הבינה את הסכנה ושמרה על שקט, והגרמנים לא גילו אותנו. ניצלנו הפעם".

רבקה: "רק בלילות אבא יכל להעביר אותנו ממקום מסתור אחד למקום מסתור אחר. אבא היה סוחב אותי בתוך שק על הגב וזה הכביד עליו מאוד. על מנת להציל את חיי, אבא רצה להשאיר אותי ליד ביתו של גוי, אך אמא לא הסכימה לכך בשום אופן. חרות בזיכרוני הפחד שאבא עלול להשאיר אותי לבד. על מנת להרגיע אותי אמא הייתה צריכה כל הזמן להחזיק את קצה השק שאבא נשא אותי בתוכו, וזאת כדי שארגיש את ידה של אמא ואדע שהיא לא תיתן לאבא לנטוש אותי".

חורף ביערות – הרגליים של בלה קופאות

"בקיץ הסתובבנו והסתתרנו ביערות ובשדות. בחורף היה קר מאוד ולא תמיד היה איפה להסתתר. לא היה לנו לבוש חם כלשהו, ולא היו לנו נעליים. בצר לנו היינו קולעים מגומא מעין סוליה (פוסטלס בפי המקומיים), ואז היינו עוטפים בסמרטוטים את הרגליים וקושרים את ה'סוליה' עם חבלים לרגליים.

הסמרטוטים לא הספיקו כדי לחמם את הרגליים ורגליה של בלה קפאו. בלה לא יכלה ללכת, ואבא ואמא היו אובדי עצות. לבסוף הגענו לגוי שאבא הכיר וזה הסכים לאפשר לזמן מה, רק לבלה ולדודה, להתחבא אצלו".

מקום מחבוא זה היה מחסן כלים חקלאיים בשדה מרוחק מכל בית ויישוב, והן נשארו בו מספר חודשים מבלי שאיש הרגיש בהן. פעם בשבוע אבא היה מגיע אליהן בלילות ומביא להן קצת אוכל.

הגוי הציע לאבא שבלה תניח על רגליה קומפרסים שתכין מהשתן של עצמה – והטיפול הצליח.".

דמידחה – "המלאך הגואל"    

"אבא נדד כל הזמן בין מחבוא אחד למשנהו, ודאג שלכולנו יהיו קצת אוכל ומקום להסתתר בו. אך מקומות המסתור הלכו והצטמצמו וכשכלו כל הקצים ולא נמצא עוד איש שיסכים לתת לנו מקום מחבוא, ידע אבא שיש עוד מקום אחד בלבד, וזו משפחת דמידחה האוקראינית שאליה אפשר היה לפנות תמיד כמפלט אחרון להצלת חיי המשפחה.

בכל פעם שכלו כל הקצים, ולא היה לנו לאן ולמי לפנות, היינו באים ומדפקים על דלתה של דמידחה, והיא הייתה מקבלת אותנו מבלי לשאול ומבלי לדרוש דבר. היינו מסתתרים אצלה באסם וברפת.

בתקופה מסוימת השהייה ברפת של דמידחה הפכה מסוכנת. באות זמן פשטה שמועה שכל מי שיביא ראש יהודי – חי או מת – יקבל ½ ק"ג מלח. מכיוון שלא רצינו לסכן את האישה היקרה הזו, כי ידענו שכל אדם שנתפס מסתיר יהודים, שורפים את ביתו ומוציאים להורג אותו ואת כל משפחתו – ברחנו והסתתרנו בתוך היערות ובשיחים במשך שבועות. שהינו ביערות בקרבת ביתה של דמידחה (במרחק של כ-2-3 ק"מ), והאישה הנאמנה הזאת הייתה יוצאת מדי פעם מביתה עם דלי – כאילו כדי לאסוף פטריות ביער – אך למעשה בדלי היה מזון עבורנו, וזה היה מקור האספקה היחידי שלנו".

הפחד והרעב היו הקשים ביותר

"במשך כל התקופה שבה נדדנו והסתתרנו, הקושי הגדול ביותר היו הרעב המתמיד והפחד פן נתגלה. היה קשה מאוד להשיג אוכל, והפחד היה ממש משתק. פחדנו מכל איוושה ורעש. היינו ילדות קטנות – חיה הייתה בת חמש או שש, ורבקה כבת שלוש – אך אף פעם לא התלוננו ולא דרשנו מאומה. המלחמה גרמה לנו להתבגר מהר מאוד מעבר לגילנו".

אחיו של אבא וכל בני משפחתו נרצחים לפני כניסת הרוסים

"אחיו של אבא, אשתו ושתי בנותיו הסתתרו אצל גוי ליד רוז'ישץ'. שבועיים לפני בוא הרוסים הם נתפסו על ידי בנדרוביצ'ים (לאומנים אוקראינים) ונרצחו. הבנדרוביצ'ים רצחו גם את כל בני משפחה של הגוי שהסתיר אותם, וזרקו את גוויותיהם לבאר שבחצר".

הגרמנים מודיעים על הקמת "מחנה עבודה" לשארית השורדים

"הסתתנו ביערות, בשדות, ובבתי הגויים. לאחר זמן מה, אחרי שכבר לא היה לנו למי לפנות, הלך הייאוש והעמיק. בנוסף פחדנו מאוד מהבנדרוביצ'ים, שהיו מלשינים לגרמנים בכל פעם שנודע להם על יהודי מסתתר. לעתים היו הם הורגים את היהודים בעצמם.

באחד הימים הגענו לגוי שאבא הכיר והסכים להסתיר אותנו. בזמן שהיינו אצלו, עברה שמועה שהגרמנים פתחו מחנה עבודה לכל היהודים שהצליחו להישאר עדיין בחיים. זו הייתה הטעיה. אבא החליט מתוך ייאוש שהוא הולך להסגיר את עצמו למחנה זה. אבל הגוי טוב הלב, שכבר הכיר היטב את מעשי הגרמנים, אמר לאבא, 'אם נשארת בחיים עד עכשיו עם משפחתך, חכה עוד קצת, כי הצבא הרוסי מתקדם לאזור. אל תלך, כי הגרמנים יהרגו את כולכם'".

הרוסים באים, ואנחנו מגיעים לרוז'ישץ'

"לאחר שנתיים וחצי של השפלות, תלאות נוראות, מלוות ברעב, במחלות, בקור עז ובאפיסת כוחות כבר הגענו לתהומות הייאוש. אבל אז החלו פתאום להגיע שמועות כי הגרמנים נסוגים, וכי הצבא האדום נמצא כבר ברוז'ישץ'.

באותו זמן היינו במחבוא. הגוי שאצלו הסתתרנו אמר לנו שהרוסים נמצאים במרחק של כ- 50 ק"מ מאתנו, ואם נצליח להגיע עד אליהם – נינצל. הוא הציע לעזור ולהעביר אותנו מעבר לקווים, לצד שבו שלט הצבא האדום. הגוי לקח את אמא ואת שתינו בעגלה רתומה לסוסים, החביא אותנו בתוך ערימת קש והניח עליה כלי עבודה. אמא התחזתה לאשתו וישבה לידו. אבא, בלה והדודה הלכו ברגל דרך השדות, כי אבא הכיר היטב את הסביבה מנדודיו הרבים.

הסכנה הייתה גדולה וארבה בכל פינה. בדרך עצרו את העגלה מספר פעמים, שאלו ליעד הנסיעה, אך למזלנו לא חיפשו בעגלה. אחרי שעות נסיעה רבות בעגלה הגענו לרוז'ישץ', שהייתה למעשה קו חזית קדמי, ומצאנו עצמנו בין חיילי הצבא אדום שניהלו קרבות עם הגרמנים".

הגרמנים כובשים מחדש את רוז'ישץ'

"הגענו לרוז'ישץ' רעבים, עייפים וכחושים. הימים היו ימי חורף קשים, הכפור היה מקפיא והשלג הגיע עד לגובה הברכיים. התאספנו בביתו של אנשל גון, בן דודה של אמא. בבית זה הייתה קבוצה קטנה של יהודים שהצליחו להינצל ולהגיע לעיר. חצר הבית, שהייתה גדולה, שימשה כמטבח של הצבא הרוסי. סברנו שסוף סוף הסיוט נגמר. קיבלנו קצת אוכל מהמטבח שבחצר והייתה הרגשה שכאילו ניצלנו מהגיהינום והחיים לאט חוזרים למסלולם, אולם, אחרי ימים מספר שוב תקפו הגרמנים את רוז'ישץ'. הם הפציצו והפגיזו בעוצמה רבה את העיר, והרוסים החלו לסגת, נוצרה מהומה רבה, ואנו מצאנו עצמנו בחזית יחד עם הכוחות הרוסיים הנסוגים.

אחרי שלוש שנים של נדודים, ואחרי שהצלחנו לשרוד את התופת, אסור היה לנו ליפול שוב לידי הרוצחים הגרמנים והאוקראינים. אלה חיפשו אותנו בכל מקום כדי להשמידנו, כדי שלא נוכל לספר על פשעיהם הרבים.

המהומה הייתה כה גדולה, עד שאחד לא ידע על מקום הימצאו של השני – אמא, בלה, הדודה וחיה היו עם כוח נסוג אחד ואילו אבא ורבקה היו עם כוח אחר.

אבא ביקש מאנשי הצבא לאפשר לו לשים את בתו הקטנה, רבקה, על עגלה שהובילה אספקה של הצבא והוא עצמו הלך אחרי העגלה כדי לא לאבד אותה. הצבא הרוסי נסוג מזרחה לעבר הגשר שעל נהר סטיר. החיילים האיצו בנו לעבור מהר את הגשר כדי שיוכלו לפוצץ אותו לפני בוא הגרמנים. ראינו חיילים רבים, פצועים והרוגים שוכבים בצדי הדרך".

חיה מספרת על נתיב הנסיגה מרוז'ישץ'

"בבית שאליו הגענו ברוז'ישץ' מצאתי זוג מגפי גומי ומאוד שמחתי. מאוחר יותר, כאשר הצטרפנו לצבא האדום בבריחתו מן העיר, היה חורף מקפיא, ואנו שקענו בשלג עד מעל הברכיים. לפתע נתקעו רגליי בשלג העמוק והצלחתי להוציא רק אחת מהן. בלית ברירה ויתרתי על מגף אחד והמשכתי ללכת עם מגף על רגל שמאל ועם גרב על רגל ימין. בינתיים הגרב הימני התכסה בשלג וחימם את הרגל, ואילו מגף הגומי שעל רגל שמאל הפך למלכודת קור, הרגל קפאה ולא יכולתי להמשיך ולהתקדם. בצר לי התיישבתי על השלג וביקשתי שיתקדמו בלעדיי.

אמא סחבה אותי על הגב, וכך נסחבנו עד שהגענו במקרה לבית שהיה בנתיב דרכנו בתוך היער. נכנסנו לבית לבקש עזרה, ולהפתעתנו פגשנו שם את אבא, שהגיע לשם גם הוא כדי לבקש עזרה וסמרטוטים יבשים לרגליו. אבא ביקש מהגויה שתעשה לי קומפרסים חמים וקרים לסירוגין לרגלי הקפואה. לאחר זמן מה התחילה לחזור התחושה ברגל. לא נעלתי יותר את המגף שנשאר לי והמשכתי ללכת רק עם גרביים על השלג.

אבא מיהר לצאת מהבית כדי להגיע אל העגלה שרבקה הייתה בתוכה, כי בתוך כל המהומה שהשתררה אפשר היה בקלות לאבד אותה. התרחקנו כבר קצת מאזור הקרבות וההפצצות במטרה להגיע לתחנת הרכבת הקרובה, בצד הרוסי המשוחרר, ולנסוע ברכבת למקום מבטחים.

אחרי יום שלם של הליכה, רעבים ותשושים, הגענו לתחנת רכבת והתיישבנו וחיכינו, מבלי לדעת אם בכלל תגיע רכבת. כעבור זמן מה הגיעה רכבת משא, עלינו עליה ונסענו.

נסענו ללא כל יעד מוגדר, לתוך רוסיה, ימים ולילות. לרכבת לא היו תחנות מוגדרות מראש, או זמני עצירה, כך שלא ידענו מתי לצפות שתעצור, כדי שנוכל לרדת לעשות את צרכינו ולבקש אוכל מהתושבים שגרו בקירבת המסילה".

הרכבת יוצאת ורבקה נשארת (רבקה מספרת)

"באחת העצירות המקריות של הרכבת ירדנו לעשות את צרכינו. פתאום, בלי הודעה מוקדמת ובלי צפצוף, הרכבת התחילה לנוע. כולם איכשהו עלו על הרכבת, ואני נשארתי למטה. אני זוכרת שעמדתי במרחק מה מהמסילה והסתכלתי על הרכבת המתרחקת ממני, והתחלתי לצעוק ולבכות, גם ההורים התחילו לזעוק מתוך הרכבת, ואז, פתאום, תפס אותי מישהו והשליך אותי אל תוך הקרון האחרון, וקפץ אחריי על הרכבת. בעצירה הבאה של הרכבת הוא העביר אותי להוריי".

אנחנו לא רצויים בשום מקום

"נסענו ונסענו, ובכל פעם שהרכבת הייתה עוצרת בעיירה כלשהי, היינו פונים אל הממונה על תחנת הרכבת ומבקשים ממנו להודיע לשלטונות המקומיים שברצוננו לרדת מהרכבת ולהתמקם באותה עיירה. בכל המקומות סירבו להתייחס אלינו, וכך המשכנו לנסוע ללא תכלית שבועות רבים.

בחורף של שנת 1945 הגענו לעיר סרנה. סרנה הייתה צומת של מסילות ברזל, וממנה היו הרוסים מספקים תחמושת ומזון לכוחותיהם הצבאיים. הגרמנים ידעו על כך והיו מפציצים את העיר ביום ובלילה, ללא הפסקה. רוב ההפצצות היו מתרחשות, בדרך כלל, במהלך הלילה. בגלל ההפצצות העזות, עזבו התושבים את העיר ואנחנו התמקמנו בבית נטוש. בזמן ההפצצות היינו רצים ומסתתרים בתוך שוחות יחד עם החיילים הרוסים.

בין החיילים היה קצין יהודי שאבא הכיר, והוא נתן לנו מעט אוכל. הקצין יעץ לנו לברוח מסרנה המופגזת והמופצצת ואמר שאחרי כל מה שעבר עלינו, לא כדאי שניפגע דווקא כאן".

אנחנו מגיעים לקלוסוב, ואבא מגויס לצבא

"אחרי כחודשיים בסרנה, כשההפצצות לא פסקו, החלטנו לעזוב את העיר. הקצין היהודי, שדאג לנו למעט מזון לדרך, העלה אותנו בהחבא על רכבת שהייתה בשירות הצבא ואיתה יצאנו מזרחה לכיוון קלוסוב. קלוסוב הייתה עיירה קטנה וכנראה שהגרמנים לא מצאו אותה חשובה, ולכן לא הפגיזו אותה.

הגענו לקלוסוב רעבים, חולים וחלשים, לבושים בסחבות קרועות ומרופטות. היו לנו פרונקלים ופצעים בכל הגוף. פנינו לבית העירייה וביקשנו מקום לינה ומעט אוכל. בעירייה פגשנו אישה יהודייה ששמה היה גליה, ועבדה בעירייה. היא הסתכלה עלינו ושאלה בזלזול ובכעס: מאיפה באתם ומה אתם מחפשים כאן?' אמא ענתה לה: 'למה את מדברת אלינו בכזה זלזול, האם את לא רואה את מצבנו? שרדנו אסון כל כך גדול. האם אין בך טיפת רחמים?'".

דבריה של אמא השפיעו על גליה, והיא מצאה עבורנו חדרון קטן באחד הבניינים, שם יכולנו לנוח. הצטופפנו בחדרון הזה שש נפשות. הוא היה צר וארוך, המטבחון היה משותף לכל דיירי הבניין והשירותים היו כלליים ובחוץ. לאחרי זמן קצר גייסו את אבא ל'צבא העבודה', והוא הועבר לעיר מגנטוגורסק בסיביר (שבהרי אורל), שם עבד במפעל לייצור טנקים בעבודה קשה ומפרכת, ובכך תרם את חלקו למאמץ המלחמתי נגד גרמניה. אנחנו נשארנו לבד, בלי אבא ובלי אמצעי קיום כלשהם".

החיים בקלוסוב ומפגש עם זוג רוקחים יהודיים (חיה מספרת)

"השלטונות הרוסיים סיפקו למחוסרי אמצעים כמונו חצי ק"ג לחם לנפש ליום. הלחם היה כבד, מלא מים וכמעט לא אפוי – כדי שישקול יותר. אני זוכרת שאמא הייתה עומדת בתור שעות ארוכות כדי לקבל את מנות הלחם שלנו.

אני והדודה היינו מסתובבות בכפרי הסביבה ומבקשות מהכפריים לעזור לנו במעט אוכל. אני זוכרת את הבושה הגדולה שהרגשתי כאשר עמדתי בפתח הדלת כקבצנית והתחננתי בפני הגויים הכפריים שייתנו לנו דבר מה לאכול.

בינתיים, אחותי בלה מצאה עבודה במאפייה. תפקידה היה לסחוב מים מהבאר בדליים עם מוט על הכתפיים.

לא ידענו איפה אבא ומה עלה בגורלו. מצבנו היה רע. היינו חולים, חלשים, תשושים ורעבים.

בינתיים הגיע לעיירה בית חולים שדה של הצבא. בית חולים זה כלל, בין יתר אנשי הצוות, גם רופאים ורוקחים יהודים. ביניהם היה גם זוג רוקחים יהודים שהתעניין במיוחד בגורלם של ניצולים בני עמם. אנשים אלה פנו לגליה (שהייתה מאד דומיננטית בעיירה) ושאלו אותה האם ישנם ניצולים יהודים במקום. גליה ענתה בזלזול: 'כן, יש כאן איזושהי משפחה יהודית עם ילדים, שהגיעה לא מזמן', והם ביקשו לראותנו. גליה, לא ברצון רב, הראתה להם את מקום מגורינו, והם באו לפגוש אותנו.

לעולם לא אשכח את המראה הזה – כאשר חמישתנו שוכבות בחדר הקטן והצר, כחושות, מדוכאות וגופינו מלאים בפצעים, ולפתע נפתחה הדלת וזוג הרוקחים היהודים עומדים בפתח המומים, מביטים בנו ומתחילים לבכות. מאותו רגע עזרו לנו הרוקחים מאוד ומצבנו הלך והשתפר.

הרוקחים סיפרו לכל אנשי הצוות היהודים בבית החולים שיש בעיירה משפחה יהודית שניצלה. הם עזרו לנו – הביאו מזון, בגדים ותרופות, וגם חפיסות סיגריות, שאותן אפשר היה להחליף במצרכי מזון חיוניים אחרים, ובכך עודדו אותנו ועזרו לנו להתאושש.

באותה תקופה הייתי בת תשע, הרוקחים אהבו אותי מאוד. הם לימדו אותי, לראשונה בחיי, קרוא וכתוב וחשבון. את שיעוריי הייתי כותבת על נייר עיתון כי זה מה שהיה לי. הם יעצו לאמא לשלוח אותי ללמוד בבית ספר באופן מסודר.

וכך רשמה אותי אמא לבית ספר בקלוסוב. בבית הספר הזה למדתי יום אחד בלבד, ולא הסכמתי לחזור יותר. היום היחידי הזה, בבית הספר, היה טראומטי: אמא הביאה אותי בבוקר ואחת המורות שעמדה בחצר אמרה לה להשאיר אותי וללכת. אני זוכרת שעמדתי בפינה מפוחדת, והילדים התחילו להסתובב סביבי ולבחון אותי כי הייתי יהודייה וזרה במקום. פעמון בית הספר צלצל והמורה עזבה את החצר ובאותו רגע הילדים התנפלו עליי – הם דחפו אותי, הכו אותי, משכו לי בשערות, וצעקו לעברי 'ז'ידובקה' (כינוי גנאי ליהודייה). התחלתי לבכות וברחתי מבית הספר. הלכתי חזרה הביתה, אבל לא הכרתי את הדרך. בדרך התנפלו עליי כלבים, ופחדתי מאוד. בסופו של דבר הצלחתי למצוא את הבית, ולא חזרתי יותר לבית הספר.

בעקבות הקשר הטוב שלנו עם זוג הרוקחים שינתה גליה את יחסה אלינו והחלה לעזור לנו. היא מצאה לנו מקום בדירתו של כומר, אשר כללה חדר ומטבח – בחדר התגורר הכומר ובמטבח התגוררנו אנו. הכומר היה אדם טוב לב ואדיב ועזר לנו כמיטב יכולתו. לאחר זמן מה גליה גם מצאה לאמא עבודה כמנקה. אמא עבדה יום יום, והדודה נשארה לשמור עלינו. לאט לאט התחלנו להתאושש ומצבנו השתפר במעט.

לאחר כחצי שנה קיבלנו מכתב ראשון מאבא, ובו הודיע כי הוא נמצא בעיר מגנטוגורסק, וכי הוא חולה מאוד ובגלל מחלתו כנראה ישחררו אותו בקרוב. אבא ביקש שנחזור לבית שלנו בפרספה ושם ניפגש".

אנו חוזרים לבית שלנו בפרספה (PERESPE)

"אחרי כשנה בקלוסוב ולאחר היעדרות של כחמש שנים (1946), חזרנו לפרספה, לבית שלנו. מצאנו את הבית במצב טוב, אך מאויש ותפוס. הבית היה גדול וכלל, בין היתר, ארבעה חדרי שינה, חדר אוכל גדול ומטבח – חדר אחד שימש למשרד מנהל הרכבת וחדר שני היה משרדו של ראש הכפר. בחדר השלישי התגוררו שתי מורות רוסיות ואילו חדר האוכל שימש כיתת לימוד לילדי המקום, וכך לא נותר מקום בשבילנו. הדיירים החדשים לא אפשרו לנו להיכנס לביתנו שלנו, אך אמא לא ויתרה להם, והתעקשה על זכותנו לגור בבית שלנו. לבסוף הם הסכימו להכניס אותנו למטבח. היינו חמש נפשות וגרנו כולנו במטבח – שהיה בשימושם של כל דיירי הבית.

מאחר שהיה בית ספר בתוך הבית, הצטרפתי לכיתת הלימוד. הייתי היהודייה היחידה בכתה והילדים היו מנצלים כל הזדמנות להתנכל לי.

לא היה לנו שום אמצעי קיום, ואמא, שהכירה את איכרי הסביבה וכאלה שקיבלו מאיתנו סחורות ודברי ערך לפני בוא הגרמנים, פנתה אל השכנים וביקשה שיעזרו לה במצרכי מזון שיאפשרו לה לקיים את ילדיה. אמא הקפידה לשמור כשרות, גם במצבים הקשים ביותר, ולא נגעה בבשר, מאחר שלא היה בנמצא בשר כשר".

אבא חוזר ממגנטוגורסק

"בפרספה היינו המשפחה היהודית היחידה, ולא היינו בטוחים כלל וכלל. הבנדרובצ'ים, שקודם שיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח יהודים, התנכלו עתה, עם בוא הרוסים, לקומוניסטים וליהודים. הם הסתובבו בלילות, חיפשו משתפי פעולה עם השלטונות הסובייטים והרגו אותם, והתנכלו ליהודים הבודדים שעוד נותרו בחיים. הפחד היה גדול.

באחד הלילות, כשישבנו במטבח. נשמעו דפיקות על החלון. מיד כיבינו את העששית. אמא צעקה, 'מי זה, מה אתה רוצה?' ופתאום שמענו את קולו הלוחש של אבא: 'זה סנדר, זה סנדר' – אבא חזר אלינו".

אנו עוזבים את פרספה לכיוון פולין

"מאחר שהאזור שבו גרנו היה עד 1939 היה שייך לפולין, נחשבנו לאזרחים פולניים, ולכן ניתנה לנו האפשרות לעבור לתחום פולין. החיים בפרספה היו בלתי נסבלים, ואבא החליט לנצל את הזכות  שניתנה לנו לעזוב את אוקראינה ולצאת לפולין. הגענו לעיר וולבז'יך שבשלזיה, כאן היה סניף של הג'וינט אשר הושיט עזרה וסייע לניצולים. קיבלנו מהג'וינט מנות מזון מסודרות וחבילות בגדים. במקום היה גם מרכז לחיפוש קרובים, ומכאן יצאו הודעות וסימני חיים לבני משפחה בארצות קרובות ורחוקות.

בוולבז'יך התחילו גם להתגבש הדעות לגבי הגירה – לארצות אמריקה ולארץ ישראל. ההורים החליטו שמקומם של יהודים הוא בארץ משלהם, ולמרות שיצרנו קשר עם שני אחיו של אבא באמריקה, שרצו שנגיע אליהם, החליטו ההורים לעלות לארץ ישראל.

לאחר מספר חדשים בוולבז'יך, כשכבר התחלנו לחזור לעצמנו, הועברנו על ידי הג'וינט למחנה מעבר בהזנהקה שבגרמניה".

אחותנו בלה עולה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער

"בוולבז'יך התחילה התארגנות, באמצעות שליחים מארץ ישראל, שגיבשו והכינו קבוצות נוער לעלייה לארץ. בלה הייתה באחת הקבוצות והיא הייתה הראשונה מהמשפחה שעלתה לארץ לישראל. כשהתקרבה האונייה שבה הפליגה בלה לחופי הארץ, נתפסה האונייה על ידי הבריטים והובלה על אנשיה לקפריסין. בלה הייתה עצורה כשנה באחד מהמחנות, שם גםהכירה את בעלה לעתיד, שמוליק קופרק".

במחנה מעבר בהזנהקה ((HASENHECKE – מחכים לאישורי עלייה לישראל

"בתחילת שנת 1946, לאחר כחצי שנה בוולבז'יך, הודיעו לנו שכל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל צריך לעבור למחנה מעבר בגרמניה. הועברנו להזנהקה שליד העיר קאסל, באזור שליטה אמריקאי (מחנה שיריון של הצבא הגרמני לשעבר). במחנה זה נשארנו כשנתיים.

הגענו להזנהקה בלילה, והתקבלנו על ידי אנשי תברואה של המחנה. הם הפרידו בין  הנשים לגברים,  הכניסו את הבגדים שלנו לתנורי חיטוי, ריססו אותנו בדי.די.טי ושיכנו אותנו באחד ממבני הקסרקטין. הם נתנו למשפחתנו, שמנתה חמש נפשות, חדרון קטן. לחדרון זה הוסיפו עוד זוג.

במחנה רווח לנו במידת מה. אמא עסקה בחלוקת מזון שסיפק הג'וינט. אבא עסק במסחר זעיר, ואנו הילדים, בפעם ראשונה בחיינו, התחלנו ללמוד עברית ומקצועות אחרים. הלימודים נעשו באופן מסודר, כי קודם הדבר לא התאפשר.

במחנה התחילה התארגנות של תנועות נוער כמו השומר הצעיר, בית"ר, הציונים הכלליים ועוד. כל תנועה הייתה מחלקת מדים שונים לחניכיה. באותה תקופה הגיעו למחנה שליחים מארץ ישראל שארגנו והכינו קבוצות צעירים לעלייה לארץ. בגלל שהיינו משפחה עם ילדים קטנים, לא הסכימו לכלול אותנו ברשימות המועדפים לעלייה, ובכל פעם נדחינו לאונייה הבאה. כאמור, נשארנו במחנה כשנתיים".

רבקה – זיכרונות ילדות

"יום אחד אבא קנה לי בובה. זו הייתה הבובה הראשונה והיחידה שקיבלתי בכל ימי ילדותי. זה היה כמו לקבל פרס עצום. הייתי מאושרת. הסתובבתי במחנה עם הבובה ולאושרי לא היה גבול".

יוצאים לארץ ישראל

"באותה תקופה שימשה מארסיי שבדרום צרפת נמל ליציאה לכיוון ארץ ישראל. הבטיחו לנו שנעלה בקרוב, כבר היינו רשומים להפלגה והועברנו למארסיי. ברגע האחרון הוחלט שלא לוקחים להפלגה זו משפחות עם ילדים. נשארנו להפלגה הבאה. בדיעבד נודע לנו כי האונייה שלא הורשנו לנו לעלות עליה הייתה האונייה 'אקסודוס', שנתפסה קרוב לחופי הארץ על ידי הצבא הבריטי ולאחר מאבק קשה ועיקש נשלחה עם הניצולים חזרה לאירופה, לגרמניה.

באמצע נובמבר 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל וכשמלחמת השחרור עמדה לפני סיום, סוף סוף יצאנו לדרך הנכספת.

שם האונייה שבה הפלגנו היה 'קוממיות'. זו הייתה אוניית משא. לצורך הובלת העולים התקינו בחללים הפנימיים של האונייה דרגשים זה מעל זה.

היה זה חורף קשה וסוער. המסע לארץ היה קשה ומחליא, וערך כשלושה שבועות. האונייה היטלטלה מעלה ומטה בין גלי הים הגבוהים.

הרוב סבלו ממחלת ים והקאות, אך שכבו על הדרגשים כשבלבם התקווה כי הסבל עומד להיגמר, וכל שעה שעוברת מקרבת אותם לחופי הארץ.

לא היה גבול לאושר ולשמחה, כאשר פתאום בלילה נראו באופק הרחוק אורותיה של העיר חיפה. כל הנוסעים עלו אל הסיפון, וליוו במבטיהם את התקרבותה של האונייה לחופי הארץ.

למחרת היום האונייה נכנסה לנמל חיפה.

סוף סוף הגענו לארץ המובטחת.

הגענו למדינת לישראל".

הקליטה בארץ

"בדצמבר 1948 הגענו לחופי חיפה. ההתרגשות הייתה גדולה והיה רצון גדול להשתלב בחיים בארץ. לנמל, ואחד הדברים הראשונים שקיבלנו היו תעודות עולה. מהנמל לקחו אותנו במשאיות פתוחות למחנה עולים בפרדס חנה. בדרך חלפנו על פני פרדסים עמוסי תפוזים, ומאוד התרגשנו מהמראה. התפוזים היו פירות נדירים באירופה. נהגו לקנות אותם רק לחולים.

בפרדס חנה שיכנו אותנו בצריפים שפינה הצבא הבריטי. אחותנו בלה ובעלה שמוליק קופרק הגיעו לארץ לפנינו, אחרי ששהו כשנה בקפריסין. הם התגוררו בקיבוץ גבעת ברנר, שבו גם התחתנו, ועתה באו לבקר אותנו.

במחנה פרדס חנה, אחרי שלא התראינו כשנתיים, מאז הצטרפותה של בלה לעליית הנוער בוולבז'יך, הייתה ההתרגשות רבה. נשארנו במחנה פרדס חנה זמן קצר בלבד כי הגיעה הוראה לאכלס את הבתים בערים הנטושות מתושביהן הערביים, וביניהן הערים רמלה ולוד ששוחררו ב'מבצע דני'. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, הופיעו במחנה העולים משאיות, ובלי להודיע לנו על מטרת ומגמת הנסיעה, העלו אותנו על המשאיות והביאו אותנו לעיר לוד, שם קיבלנו בית ערבי נטוש בן שני חדרים. הגיע סוף לנדודינו".

התחלה של חיים חדשים

"את החיים בלוד ראינו כהתחלה לחיים חדשים ונוצר בנו צורך גדול להספיק לעשות את כל מה שהפסדנו עד כה. חיה הייתה בת 12 והיא התקבלה לכיתה ו'. רבקה, שהייתה בת 8, התקבלה לכיתה ג'. באותה כיתה ו' (שהייתה הכיתה הגבוהה ביותר והיחידה בבית הספר), התחילו את לימודיהם תלמידים מארצות מוצא שונות – פולניה, בולגריה, רוסיה, רומניה וכו' – ובגילאים שונים. היו ביניהם צעירים יותר, והיו כאלה שגילם הגיע ל-17. בין התלמידים היו כאלה שבגלל המלחמה לא למדו כלל, למשל יוצאי פולניה, אוקראינה וכו', והיו כאלה, למשל יוצאי בולגריה, שהגיעו עם רמת ידע נאותה. מה שאיחד את כולם היה הרצון העז ללמוד, להתקדם ולהגיע להישגים. תפקיד המורים היה לאחד בין הרמות השונות.

באותה תקופה לא היה חשמל בעיר והיינו מכינות את שיעורי הבית לאור עששית. התחלת החיים בלוד לא הייתה קלה כלל וכלל. באותו זמן התחילה בארץ תקופת ה'צנע'. אבא עבד בעבודות דחק – פעם בקטיף, פעם בשתילת עצים, בתיקון כבישים וכו'. אמא עבדה בבית החולים תל השומר בעבודות שירות שונות. לאט לאט המצב הכלכלי הלך והשתפר, אך גם בזמן הקשה לא היו לנו דרישות, טרוניות ותלונות לאף אחד. תמיד שמחנו בחלקנו והיו גאים לחיות חופשיים במדינתנו העצמאית. לאחר זמן מה גם בלה ובעלה הצטרפו אלינו, ועברו להתגורר בדירה סמוכה לשלנו.

חיה

"אחרי שסיימתי את לימודי בביה"ס העממי ובתיכון, בשנת 1953, נרשמתי ללימודים בבית ספר לאחיות בבית החולים 'אסף הרופא'. למדתי שם שלוש שנים והוסמכתי לאחות מוסמכת. בין השנים 1959- 1956 עבדתי כאחות מוסמכת בבית החולים 'אסף הרופא' במחלקות פנימיות ועיניים. בין השנים 1960-1964 עבדתי כאחות אחראית במחלקת עיניים ופנימית בבית החולים 'תל השומר', ומשנת 1965 הייתה לי הזכות להימנות בין מקימי מחלקת היולדות ב'תל השומר', שם עבדתי כאחראית מחלקה וכמיילדת עד לפרישתי ב-2001.

את אברהם, בעלי, הכרתי עוד כשלמדנו יחד בכיתה ו' בלוד. בשנת 1958 התחתנו (אברהם יליד ורשה, ויחד עם משפחתו הוא עבר את תקופת המלחמה בסיביר).

בני הבכור, חגי, נולד בשנת 1959. הוא נשוי לאיריס ומתגורר בקריית אונו. יש לו שלושה ילדים – מאיה, ירדן וניצן.

בני רוני נולד ב- 1963. הוא נשוי לאמליה. הוא מתגורר זמנית בקניה. יש לו שלושה ילדים –  נמרוד, שני ויעל.

בני עמי נולד ב- 1974. הוא נשוי לשירלי. הוא גר בתל מונד. יש לו שני ילדים – לירון ומידן".

רבקה

בשנת 1961 נישאה רבקה ליוסף וישניה, שניצל כילד הודות לכך שהוסתר כל תקופת המלחמה במנזר על יד מחנה טרבלינקה. לאחר נישואים, עברה הדודה/הצ'וצה להתגורר אתם, וחיה במחיצתם  20 שנה עד שנפטרה בשיבה טובה. לאחר לידת הילדים פרשה רבקה מעבודתה כמנהלת חשבונות בתעש"א.

בתה הבכורה של רבהק, ציפי, נולדה ב- 1963. היא נשואה ליגאל. יש להם ארבעה ילדים: טרי, יואב, יעל וירון.

בנה גיא נולד ב- 1970. הוא נשוי לשרון, יש להם שתי בנות: אלי וליבי.

עם גידול הילדים סיימה רבקה את לימודיה במכללה למינהל בתל אביב בתחום הפרסום ויחסי ציבור. במשך כל השנים רבקה מתנדבת ותורמת רבות למען הקהילה ובמיוחד פעלה ועשתה רבות למען רווחת ציבור העיוורים בתל אביב. בשנת 1987 נבחרה לכהן כיו"ר מועצת ארגוני המתנדבים בתל אביב. בשנת 1990 ארגון "ליונס" העניק לה תעודת הערכה כ"אשת השנה" על פעילותה הענפה למען הקהילה.

כיום רבקה פעילה בתחום התקשורת, בטלוויזיה הקהילתית, שדרכה היא מביעה ומביאה לידי ביטוי את הצרכים והמאוויים בכל התחומים והנושאים הקשורים ומעניינים את האוכלוסייה הבוגרת. רבקה תיעדה וצילמה את המשלחת שיצאה לשקם ולגדר את בית הקברות ברוז'ישץ', ואף ערכה את הסרט (הסרט באתר).                                                         

אחותנו בלה ז"ל

בלה נישאה ב- 1948 לשמוליק קופרק בקיבוץ גבעת ברנר, אחרי שחזרו מהגלייתם בקפריסין (שמוליק היה ניצול שואה ממחנה השמדה טרזינשטט). כל משפחתו הושמדה בשואה, שמוליק נפטר בשנת 1977 ובלה נפטרה בשנת 1996.

בנם הבכור, ברוך, נולד בשנת 1949. הוא נשוי לברכה ומתגורר בחולון. יש להם שלושה ילדים – מיכאל, שמוליק ועינת. מיכאל נשוי לרוית ויש להם בת בשם רונה.

בתם זהבה נולדה ב- 1954. היא הייתה נשואה לצביקה. היא מתגוררת בלוד. יש לה שני ילדים – שרון וליאת. שרון נשוי לדפנה".

תולדות המשפחה 

ההורים שלנו:

אבא ז"ל – אלכסנדר (סנדר) לבית מיכאל וחיה שטיינברג מרוז'ישץ

(1898-1980)

אמא ז"ל – סימה לבית שמואל ורבקה בקר מקופיצ'יבקה (ע"י רוז'ישץ)

(1902-1997)

הדודה (צ'וצ'ה) ז"ל – רבקה קוטס לבית שלמה ופייגה רוזין שהיגיעה אלינו לפני פרוץ המלחמה מוורשה

(1900-1982)

האחיות שלנו ז"ל: לאה ושרה – נרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942.

המשפחה של אבא: האחות מאיה היגרה לארגנטינה לפני המלחמה.

                           שני אחיו היגרו לאמריקה לפני תחילת המלחמה.

                           כל שאר בני המשפחה נספו בשואה.

המשפחה של אמא: לאמא היו שבעה אחים ואחיות ומשפחה מורחבת – כולם נספו בשואה –

יהי זכרם ברוך.

ביקור שורשים ברוז'ישץ'

"בשנת 2000 הצטרפנו למשלחת של ארגון יוצאי רוז'ישץ' במטרה לנקות, לשפץ ולגדר את בית הקברות היהודי שבעיר. המשלחת מנתה שמונה אנשים שבמשך 11 יום עסקו ללא הפסקה באיסוף והעברה של מצבות מחצרות הבתים הסמוכים, שם שימשו כשבילים וגדרות.

פינינו ואספנו ערמות אשפה וביצענו גידור סביב בית הקברות. הגידור כלל גם שער רחב ובכנפיו הותקנו שני מגני דוד.

בתום עבודות השיפוץ ערכה המשלחת טקס מרגש ומרשים. לטקס הוזמנו אוקראינים רבים, ביניהם בנים של מצילי יהודים, ראש עיריית רוז'ישץ' לשעבר ומשפחתו וכן עיתונאית מקומית שסיקרה את האירוע.

בתום הטקס נאמרה תפילת 'אל מלא רחמים', וכנר יהודי, שהגיע לטקס מהעיר לוצק, ניגן ה'עיירה בוערת' וסיים בהמנון התקווה.

באותה הזדמנות ביקרנו גם בקופצ'יבקה ובפרספה, מקום הולדתנו.

מצאנו כי הבית שלנו נהרס ושרידיו מצויים היום בתחום בית ספר מקומי.

יצרנו קשר עם מספר גויים מבוגרים שהכירו וזכרו היטב את כל בני משפחתנו, ולא הבינו איך נשארנו בחיים.

ניסינו גם לאתר ולמצוא את אותם הגויים ששמו את חייהם בכפם על מנת להצילנו בימי הזוועה הנוראים, אך לצערנו לא מצאנו אותם כבר בין החיים.

משה גדל בעיירה רוז'ישץ'. ב-1941 גויס לצבא הרוסי ולחם בו עד שהצטרף לצבא הפולני. ב-1943 הגיע הצבא הפולני לישראל, ומשה ערק ונשאר בישראל. הוריו וששת אחיו ואחיותיו נספו בשואה. כיו"ר ארגון יוצאי רוז'ישץ' במשך 25 שנה והנשיא הנוכחי של הארגון, עשה משה רבות למען הנצחת הנרצחים

המשפחה שהייתה לי

"שמי משה גרברסקי. נולדתי ב-17.2.1915 בעיירה רוז'ישץ' בפולין, הייתי בן הזקונים להורי קלמן ומסי. היו לי שישה אחים ואחיות: שרה (ילידת 1899), חיים (1901), דוד (1904), טשרנה (1906), פייגה (1909) ורחל (1912). כולם נספו בשואה.

אבי קלמן בן יעקב נולד בשנת 1868 בסומוטל. אמי, מסי בת אריה נולדה ברוז'ישץ' בשנת 1872.

לאבי הייתה טחנה שבה היה מכין שמן מגרעינים. זה היה פרימיטיבי, אבל הוא הצליח להתפרנס ממנה, למרות שלא היה עשיר. גם אחיי הגדולים עזרו לו. בכלל, רמת החיים של היהודים הייתה נמוכה. לא היה כסף. אבא שלי הסתדר קצת יותר טוב מהאחרים, אבל היו עניים בעיירה.

אמא הייתה עקרת בית, אישה דתייה, יותר דתייה מאבא. אבא היה פרוגרסיבי, קרא עיתון וספר, בניגוד לדתיים, אבל כמובן הלך לבית הכנסת בשבתות וחגים וגידל זקן. הורי היו אנשים ישרים וטובים".

חינוך יהודי טוב

"בגיל חמש התחלתי ללמוד אצל הרבי של השכונה, שמו היה פסח גרופן. היינו קבוצה של 15 ילדים ולמדנו אצלו בבית. לרבי היו שני חדרים. באחד החדרים אנחנו למדנו ובחדר השני, חיה המשפחה של הרבי. היה אצלו שולחן ארוך עם ספסלים מסביבו. אני למדתי אצלו מגיל חמש עד גיל שבע. אחר-כך עברתי ל'חדר', שהיה יותר מפותח ולמדו שם תלמידים בוגרים יותר. למדנו ביידיש ובעברית.

בבוקר לפני הלימודים היינו צריכים להתפלל שחרית – זה היה ב'ישיבה'. המושג 'ישיבה' היה יותר מפותח. המקום היה מחולק לחדרים. הגדולים יותר למדו רש"י וגמרא. אני הייתי מהקטנים ולמדתי רק כדי להתפלל, וכך התקדמתי ללמוד חומש ורש"י. חבשתי כובע (לא כיפה, זה לא היה מקובל). הרבה בנים למדו קודם בישיבה, אבל שם לא למדו קרוא וכתוב. למדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, אוכלים פעם אחת ביום. בשעה שמונה בערב חזרנו הביתה. בחורף, היה חושך ולא היה חשמל. הלכנו עם פנס פרימיטיבי. בגל צעיר יותר הצטרפתי לילדים הגדולים יותר, פחדנו ובקושי ראינו את הדרך. בצורה הזו למדנו והתקדמנו יפה. הרבע עמד עם מקל ביד, למדנו בפחד מהרבי.

בגיל שמונה עברתי לבית הספר ביידיש, 'פולקשולה', שבו למדתי ארבע כיתות. בבית ספר הזה למדנו לכתוב עברית, יידיש, חשבון ופולנית. בגיל 19 עברתי לבית הספר 'תרבות', כי ההורים רצו שאלמד עברית. למדתי ב'תרבות' עד לבר המצווה. לאחר מכן עברתי לתיכון מקצועי פולני. בגיל 13-14 התחלתי לעבוד בתור זבן בחנות. בעל החנות היה משה רוזנברג. למדתי בבית ספר מקצועי שנתיים, חלק מהזמן במקביל לעבודה. לא הייתי דתי, אבל הלכתי לבית הכנסת כדי לתת כבוד לאבא".

זכרונות מרוז'ישץ' של לפני המלחמה

"חיי החברה שלי כילד ברוז'ישץ' לא היו כל-כך שמחים, אבל כשגדלנו יצרנו חברה. היינו נפגשים. היו חוגים, בילויים, היה שמח. השתייכתי לתנועת בית"ר. היו שיחות פוליטיות, שיחות חופשיות ועוד. הכל עד שהתחילה המלחמה.

היחסים עם הגויים היו טובים, לא הייתה שנאה. היהודים סיפקו שירותים מקצועיים לגויים. הגויים ברובם עבדו בחקלאות. הם יותר מפגרים מהיהודים. היהודים עסקו במקצועות מפותחים יותר. יהודים עסקו בנגרות, חייטות וכד'.

ברוז'ישץ' היו הרבה עסקנים. היו שמונה בתי כנסת. בתי הכנסת היו מחולקים לפי מפלגות, או לפי מעמדות. לכל קבוצה היה את בית הכנסת שלה. (ביניהם בית הכנסת הגדול.)

המפלגות שפעלו בעיירה היו: קומוניסטים, רוויזיוניסטים, חלוץ, השומר הצעיר, מפלגה דתית, ארגון בעלי מלאכה, ארגון סוחרים וארגון "ברית החייל".

הייתה עיירה נהדרת. היו מברכים 'בוקר טוב' האחד את השני. לא היו ריבים, אפילו שהיו מפלגות. מכל זה לא נשאר זכר.

איבדתי את כל המשפחה שלי ברוזישץ. אני רואה בהנצחה מפעל חיים. זה בדם שלי. חשוב לי מאוד להנציח ולספר".

מגויס לצבא הפולני עד להסכם ריבנטרופ-מולוטוב

"ב-1939, כשפרצה המלחמה בין פולין לגרמניה, גייסו אותי לצבא הפולני. לחמתי עד שפולין התפוררה. בזמן חלוקת פולין, עקב הסכם ריבנטרופ-מולטוב, הייתי בצבא הפולני. נלחמנו נגד הגרמנים. כשפולין התפוררה, חלק מהחיילים לקחו לשבי בפולניה וחלק לגרמניה. אני הצלחתי להגיע הביתה.

הרוסים השתלטו על האזור שלנו, עד נהר בורק. החיים תחת הרוסים היו די נורמאליים, למרות המצב הגרוע. הרוסים התחילו להביא אוכל. מה שהיה חסר השגנו לבד. אני אז הייתי בן 24. התחלתי לעבוד. עבדתי במפעל גדול כמו סופר מרקט. היה טוב. חיינו חיים נורמאליים. הכריחו כל-אחד מאיתנו להישבע לקומיסריון , ארגון הנוער הקומוניסטי כהכנה לכניסה למפלגה הקומוניסטית. כל-אחד היה חייב להיות בארגון הזה אחרת לא היו מקבלים כרטיס אדום ועבודה. מי שלא נכנס, ציונים, לא קיבל עבודה. ציונות ברוסיה הייתה בלתי לגאלית. היו חלק שברחו אל הגבול והגיעו איכשהו לארץ. אחרים המשיכו את החיים הנורמאליים. לא נגעו בהם. הנוער הלא-ציוני פרח. התחילו להיכנס לארגונים, מקהלות ועוד. שרו והיה טוב. אני הייתי רוויזיוניסט, אבל הצלחתי להסתיר את זה.

הכל נגמר ב- 1941".

1941: מצטרף לצבא הרוסי

"ב- 4 במאי 1941 גייסו אותי לצבא הסדיר הרוסי. כשהתחילה המלחמה הייתי חייל במשך שבעה שבועות, שמאל-ימין, שמאל-ימין. עם פרוץ המלחמה החליפו לנו את המדים, נכנסו עמוק עמוק לתוך רוסיה. ראינו שהרוסים נכשלים במלחמה שלהם. כל-אחד חיפש דרך איך להשתחרר.

ידענו שהמשפחות שלנו נהרגו. הידיעות הגיעו ב-1942. איך נודע לנו? היינו קבוצת יהודים בצבא הרוסי. ביום כיפור היינו רחוק מהבית. בצבא. בלב היה לא טוב. נכנסו לחדר והתחלנו להתפלל. הגיע יהודי, שהיה תובע כללי ונולד ברוסיה. אסור היה לנו להתפלל. אמר לנו שאסור להתפלל. שאל: 'מה אתם עושים? אתם מתעסקים בשטויות, ושם הורגים את ההורים שלנו'. הוא התחיל לספר לנו איך הורגים את ההורים שלנו. עד אז לא ידענו".

המשפחה שנשארה מאחור

"אחותי שרה הייתה נשואה לישעיהו פופ. היו להם שישה ילדים: יהושע, יליד 1920 – היחידי ששרד ונפטר בארץ. בני אחותי: זלמן, יצחק, יוהנה, לייבל ויעקב נספו בשואה.

אחי חיים היה נשוי לקריינדל ממשפחת רוזנקי והיו להם שלושה ילדים: אלקה, לייבל ויעקב. כולם נספו בשואה.

אחי דוד היה נשוי לדווסקי ממשפחת גלרשטיין. היו להם שתי בנות: פייגלה ופרלה. כולם נספו בשואה.

אחותי טשרנה הייתה נשואה לתושב רוז'ישץ' ממשפחת פוקס. היו להם שתי בנות: רחלה ואטלה. כולם נספו בשואה.

אחותי פייגה הייתה נשואה לברוך פרמן, שבתקופת הלחמה הצטרף לפרטיזינים.

אחותי רחל הייתה נשואה לבצלאל נוטריש, נולדה לה ילדה בגטו. כולם נספו בשואה".

אני מצטרף לצבא הפולני של ונדה וסילייבסקה

"כל-אחד התחיל לחפש דרך להישאר בחיים. בינתיים רוסיה התחילה לשחרר שבויים פולנים. שניים מהם, גנרל סקולסקי וגנרל אנדרס – קצינים פולנים. הם התחילו להקים צבא פולני שילחם נגד הגרמנים.

בינתיים, פולניה קומוניסטית בשם ונדה וסילייבסקה, לא הסתדרה עם שני הגנרלים האלה. הויכוח ביניהם היה על כך שונדה וסילייבסקה אמרה שהיא רוצה ללכת ללחום דרך המזרח. ושני הגנרלים רצו ללחום דרך המערב. כך נפרדו שתי הארמיות. אני הצלחתי להשתחרר, כלומר לברוח מהצבא הרוסי ולעבור לצבא הפולני שלחם עם האנגלים נגד הגרמנים.

הצבא הפולני היה מורכב מפולנים שברחו לרוסיה והחליטו לצאת כנגד הגרמנים. 'הצבא הפולני' היה תחת פיקוח אנגלי".

מגיע לחזית המזרח התיכון

"אני הצטרפתי לצבא של ונדה וסילייבסקה. לקחו אותי לצבא הפולני בזכות זה שכבר לחמתי כנגד הגרמנים בצבא הרוסי. הייתי ברוסיה, עד שהגיע יום שהיה צריך לצאת לחזית, מזרחה. הגענו דרך אירן, נכנסו לעירק. שם עמדנו בערך שנה וחצי לאימונים. היינו קשורים כבר לצבא האנגלי. לחמנו נגד גנרל רומל במזרח התיכון.

היינו צריכים ללחום במונטה קסינו ולעבור דרך ישראל. כאן עשינו תחנה. היו בינינו הרבה יהודים כשהגענו לכאן. כשהגענו הנה, חשבנו האם להמשיך הפולנים, ששנאו אותנו היהודים, או לעזוב אותם – להישאר בארץ. היחס של הפולנים ליהודים לא היה טוב. שמחנו שהגענו לארץ. ברוך השם הגענו לארץ שלנו. זה היה בספטמבר 1943".

עורק מהצבא הפולני ונשאר בישראל

"החלטתי לערוק מהצבא. הלכתי לקצין שלי, זה היה ערב ראש השנה, ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע לחג לחופש לאחות שלי. שיקרתי לו. עמדנו בכפר ערבי ליד עזה לבשתי את המדים ונסעתי לתל-אביב. בדרך בנס ציונה, בקיבוץ גלאון, הייתה לי ידידה – יפה טויבר (וידרה) – נכנסתי לשם, ובעלה שרת גם בצבא – דוד וידרה, הוא עדיין היה בצבא. מסרתי לה דרישת שלום. היא אמרה לי: 'תיסע  לתל-אביב, כמו כולם'. הקיבוץ היה קרוב מדי לצבא הפולני, ופחדנו שיתחילו לחפש אותנו, העריקים. נסעתי לתל-אביב. היינו בערך 200-300 חיילים פולנים-יהודים שנשארו כאן. כל אחד חשב מה לעשות ולאן ללכת. מי שהיה כבר בארץ והכרנו לא יכל לייעץ לנו. הם בעצמם לא ידעו מה איתם. רומל היה בכניסה למצרים וישראל. אמרו לנו: 'תעשו מה שטוב לכם'".

החיילים שהגיעו עם הצבא הפולני בספטמבר 1943

גרברסקי משה

גייז משה

בירמן אליהו

תחור שמשון

וידרה דוד

קלימבורד משה

שטאוקר שמואל

זילברשטיין אריה

פליט בארץ ישראל

"התחלתי את החיים בישראל. לא היו כל-כך חיים בהתחלה. הייתי ללא שפה, ללא כסף, ללא משפחה. בודדים כמו שנפלנו מהשמים. התחלנו לבנות את החיים שלנו.

פגשתי  חבר מרוז'ישץ', אליהו בירמן. הייתה לו אחות בגבעת השלושה. איתו נסעתי לקיבוץ גבעת השלושה. שם החליפו לנו את המדים בתלבושת אחרת. הפכנו לאזרחים ישראלים. הייתי בקיבוץ כמה חודשים. עזבתי את הקיבוץ.

יעצו לי לנסוע לתל-אביב. נסעתי לתל-אביב לחפש עבודה. אמרו לי שבסוכנות היהודית יש אחד בשם כרמל שהוא נותן עבודה. באתי אליו אמרתי לו שאני רוצה יום עבודה. שאל אותי בן כמה אני. אמרתי לו. אני בן 24, אני עולה חדש, רוצה לעבוד. הוא אמר: אצלנו לא נותנים עבודה, אתה צריך ללכת לצבא, לבריגדה. אמרתי: 'חמש שנים הייתי בצבא, לחמתי, הייתי עם הרובה. אני לא הולך שוב לצבא'. אמר לי: 'אם אתה לא הולך לצבא, אני לא נותן עבודה'. בכל זאת לחמתי גם במלחמת השחרור.

התגלגלתי בלי עבודה כמה חודשים עד שהשגתי עבודה. הייתי בלי כסף, בלי עזרה של אנשים, בלי בגדים, בלי שום דבר. עבדתי בתחנת קמח ברחוב ויגרה בתל-אביב. עבדתי בכל מיני עבודות בחולון, ברמת-גן. עד שאספתי כמה גרושים. הקליטה הייתה קשה. הייתי ללא גרוש. עבדתי קשה, יום ולילה, כדי להגיע למשהו, לתת לילדים חינוך, השכלה שלי לא הייתה מספיק. לא חסכתי בכלום".

מקים משפחה

"שכרתי חדר בתל-אביב. באותה תקופה הכרתי את טובה ברנסקי מהעיר טוקוצ'ין בפולין. התחתנתי איתה. היא ברחה ממש לפני תחילת המלחמה לארץ. נהייתי תושב העיר. הייתי צריך להחליף את השם שלי כי הפולנים חיפשו אותנו, החיילים שערקו מהצבא.

התחלתי להסתדר. נולדו לנו שני בנים: אלחנן, גר כיום בלוס אנג'לס ארה"ב וקלמן (קמי) ע"ש אבא, גר בתל-אביב. רוב השנים הייתי קבלן בנין גדול, יזם".

יש לי שבעה נכדים וארבעה נינים

"אלחנן נשוי לאיימי ויש להם שלושה ילדים: היניה, טוד וגיא. להניה יש בן: רון. גיא חי בישראל, נשוי למיכל ויש להם שני ילדים: איה ואורי.

קלמן נשוי לעמליה, אב לשניים: קרן הנשואה לעמי פורן, הורים לפלג ויובל. שגיב, נשוי לדלית, הורים לדניאל".

על ארגון יוצאי רוז'ישץ'

"באנו לארץ ב-1943. חמישים חיילים נשארנו בארץ. ב-1944 עשינו את האסיפה הראשונה בבית לאה גלזר ברחוב נווה שאנן בתל-אביב. אז בחרנו בוועד. כל הותיקים נכנסו לוועד. כל שנה היו בחירות, עד שהותיקים סיימו את תפקידם.יו"ר הקודמים של הוועד היו: אבנר רחמיאל, אריה מרמור, אברהם ציטרין.

הייתי יו"ר הארגון 25 שנה, ולפני שנה התמניתי לנשיא הארגון. 13 פעם חזרתי לפולין, לרוז'ישץ'. הייתי בשנה שעברה ואני מתכנן לנסוע גם השנה. לפני מספר שנים בניתי  אנדרטה על הקבר בו נספו כ- 4000 מאנשי העיירה. כיו"ר יזמתי הקמת גדר מברזל בגובה של שני מטר גובה מסביב לבית הקברות היהודי, אותה בנינו במשך עשרה ימים.

כשאני בא לרוז'ישץ' אני מרגיש כאב ומצד שני אני מרגיש מאושר שאני יכול לחזור הביתה. אני זוכר כל בית ובית. אני זוכר איפה עמד בית-ספר 'תרבות'. המבנה עוד קיים. על הבית של הורי בנו כבר בית אחר, אבל הבאר שבניתי במו ידיי עוד עומדת במקומה. כשביקרנו, אני עם ילדיי ונכדיי בפעם האחרונה שתינו ממנה מים.

בנוסף, היה לוועד אולם יפה של 400 מטר ברחוב קרליבך, (בית רוזישץ, רח' קרליבך פינת המאספים בתל-אביב), שם היינו מתאספים למסיבות, בחגים. מסרנו אותו לפני כמה שנים ל'יד ושם'.

הארגון יזם קופת גמילות חסדים, עזרנו לכל עולה שהגיע, לא היה עולה מהעיירה שהגיע לישראל ולא בא אלי לבית ועזרתי לו להסתדר, יזמנו מלגות – הכל בעזרת תרומות של יהודים מארה"ב וקנדה".

כשהייתה מרים בת 19 הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. בזכות שכנים וחברים גויים, שגמלו לאמה על טוב לבה, ניצלו מרים ואחיה צבי. היא הכירה את בעלה אצל אחד הגויים שהסתיר אותה, ולפני שתמה המלחמה כבר נולד בנה הבכור. אמה וארבעת אחיה של מרים נרצחו על ידי הנאצים והאוקראינים  

"נולדתי ב-1922 בעיירה רוז'ישץ', במחוז ווהלין בפולין. להוריי, פישל וגיטל רויטר, היו שלוש חנויות למכירת בדים בעיירה ושני בתים. משפחתנו הייתה אמידה ונחשבה למשפחה מכובדת בעיירה. היו לי חמישה אחים: חיים, לייבל, רחל, ברל (בבה) וצבי. רק צבי ואני שרדנו.

ילדות מאושרת ברוז'ישץ'

"הייתה לי ילדות מאושרת. למדתי בבית ספר 'תרבות', ואחרי שסיימתי את הלימודים, נרשמתי ללימודי הנהלת חשבונות. היו לי הרבה חברות, והייתי חברה בתנועת הנוער בית"ר, שהסניף הרוז'ישצ'אי שלה היה מול הבית שלי. הבית שלנו היה ממוקם ליד הסטיר, ואני ואחיי נהגנו לשחות הרבה בנהר.

אני זוכרת שהייתי הילדה הראשונה ברוז'ישץ' שקיבלה בגד ים, אופניים ושעון. אבא היה נוסע לוורשה וללודז', להביא סחורה, ותמיד היה חוזר עם מתנה מיוחדת עבורי".

אבא נפטר, ואמא המשיכה להפעיל את החנויות

"היו לנו יחסים מצוינים עם השכנים, אף פעם לא היו לנו בעיות איתם. כל החברות שלי היו יהודיות, מכיוון שלמדתי ב'תרבות', ואבא ואחיו היו בין מקימי 'תרבות' ברוז'ישץ'. המשפחה שלי לא הייתה משויכת פוליטית לשום פלג. גם ציונות אני לא זוכרת שהייתה בבית. ההורים היו עסוקים בעיקר עם החנויות.

בשנת 1930 אבא נפטר, ואמא נשארה לבדה עם שישה ילדים. אמא המשיכה לעבוד בחנויות שלנו, האחים שלי עזרו לה, ומצבנו הכלכלי המשיך להיות טוב. הרווחנו כסף וחיינו ברווחה".

הרוסים לקחו מאמא את כל החנויות

"ב-1939 נכנסו הרוסים. הרוסים סיווגו את אמי כ'בורז'וי', סיווג שעלול היה להיגמר בגלות בסיביר, אולם בסופו של דבר בוטלה הגזרה. הם לקחו את כל החנויות של אמא – והפכו לבעלי הבית של החדשים שלהן. למרות שכל רכושנו נלקח, המשכנו לחיות טוב, כי היו לנו חסכונות שהספיקו לחיים נוחים. מהרוסים היינו מקבלים מוצרי בסיס – שמן, לחם – ולא רעבנו.

למרות שנישלו אותנו מהרכוש, היה לנו טוב, כי הרוסים לא פגעו בנו. אחותי, רחל, כבר הייתה נשואה באותו זמן והיה לה בית מאוד יפה. כשהגיעו הרוסים, נכנס אחד הקצינים הבכירים להתגורר בביתה, והיא עברה לגור איתנו. לרחל היה ילד אחד.

.

באותה תקופה הגיעו לרוז'ישץ' פליטים יהודים שברחו מפולין הגרמנית. אנחנו ארחנו בבית משפחת סנדלרים מז'ליכוב. הפליטים היהודים הביאו עמם שמועות על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים, והתחלנו להבין מה מתרחש שם".

הגרמנים מגיעים, ומיד מתחילים לרצוח יהודים

"ביוני 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה. הרוסים התחילו לסגת, והיו יהודים שניצלו את הנסיגה והצטרפו אל הרוסים. בבית שלנו גר טייס רוסי, שהציע לנו לצאת עמו במטוסו. כבר היינו מוכנים ליציאה, הכל היה ארוז, כשאמא פתאום התחרטה ואמרה לנו שאינה רוצה להשאיר מאחור את כל עמל חייה. מאחר שלא רצינו להשאיר אותה לבד, נשארנו איתה ולא ברחנו.

ביום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', הם הלכו במצעד אל תוך העיר, וכבר באותו יום החלו לירות ביהודים. אני זוכרת שהיו גופות ברחובות, והגרמנים לא נתנו לנו להכניס אותן הביתה, וכך הן שכבו כמה ימים. זה היה יום חמישי, יום יפה ומלא שמש. ביום המחרת כבר הוצאה קבוצה של יהודים לשוק ונורתה לעיני התושבים.

הגרמנים החלו להיכנס לבתים ולקחת רכוש – אופניים, מקלטי רדיו, סוסים, פרות, זהב, וקראו לגברים היהודים להתייצב ל'עבודה'. אחרי שהקבוצה הראשונה שיצאה לא חזרה, הבנו שאלה שנקראים לעבודה נרצחים. הגברים התחילו להסתתר ולהתחמק מהגרמנים, והגרמנים יצאו למסעי רדיפות וציד של יהודים.

בפעם השלישית שבה נקראו היהודים לעבודה, לקחו הגרמנים את אחי חיים, ואת דודי מוטל רויטר ובנו מאני. שלושתם נרצחו. באותו יום הצליח בבה אחי להימלט ולהסתתר בתוך קני הסוף שעל גדות הסטיר. שני שוטרים אוקראינים תפסו אותו, אולם מאחר שהכיר אחד מהם, מתקופת לימודיו בבית הספר, עזבו אותו השוטרים, והוא ברח לתוך רפת והסתתר בה.

ואז הגיע מצוד נוסף, ובבה, שהתחבא בתוך עדר פרות, נתפס. הוא נלקח, יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, וכולם נורו ונקברו בבור אחד.

אחי השני, לייבל, היה מגויס לצבא האדום, אך עם כניסת הגרמנים הוא שוחרר מהצבא וחזר לרוז'ישץ'. זמן קצר לאחר שובו הוא נחטף, ויותר לא ראיתי אותו. הגרמנים רצחו אותו".

בגטו: עבודה קשה ומחסור באוכל

"לאחר כמה חודשים הכניס אותנו לגטו. גרנו בחדר אחד עם אחות של אמא ועם סבתא. היינו כ-10 אנשים בחדר. לקחו אותנו לעבודה. אני עבדתי בשדה, בתבואה, בתפוחי אדמה. אמא הפסיקה לאכול, היא שמרה את האוכל לנו, הילדים, ורזתה מאוד.

היה לנו שכן אוקראיני – קולה טומאשביץ' – שכאשר נכנסו הגרמנים הוא בא אלינו ושאל איך יוכל לעזור. אמא אמרה לו שהוא יכול להצטרף למשטרה, ולהעביר לנו ידיעות, וכך היה. קולה היה בא ומספר לנו על מהלכי הגרמנים, וכך היינו יודעים מה מתרחש ומתי צריך להסתתר או לברוח.

קולה עזר לנו כל הזמן, והציל את חיינו שוב ושוב. אחי צבי עבד בבית חרושת לחוטי צמר. באחד הימים הוא ניסה להבריח לתוך הגטו שני בקבוקי שמן, ונתפס. השוטרים האוקראינים מצאו את הבקבוקים, הכו אותו מכות רצח וכלאו אותו במרתף. אולם בלילה הגיע אליו קולה, הוציא אותו מהמרתף והחזיר אותו הביתה".

הבריחה מהגטו: קולה טומאשביץ מציל אותי

"יום אחד הודיע לנו קולה שלמחרת מתוכנן חיסול הגטו ברוז'ישץ'. בלוצק כבר חיסלו את הגטו, ובקרוב מאוד יגיע החיסול של הגטו שלנו. קולה הגיע אלינו באותו לילה, לקח אותי על אופניו ונסענו אל ביתו, שם הוא הכניס אותי לתוך ארגז, ואחותו התיישבה עליו. כשבאו הגרמנים, הם חיפשו ולא מצאו דבר.

אחרי שקולה הוציא אותי מהגטו, הוא חזר ולקח את אמא, והעביר אותה לכפר טופילנה, שגבל עם הגטו.

נשארתי אצל קולה כמה ימים בעליית הגג, אבל הוא לא יכל להמשיך ולהחזיק אותי בביתו. הוא לקח אותי לביתו של פולקס-דויטשה, שהיה מוכתר הכפר אולישקביץ, נתן לו מן הכסף שאנו נתנו לו בזמן שברחנו, וביקש ממנו להציל אותי. נשארתי אצל אותו גוי בגורן".

הפגישה עם צבי

"יום אחד קרא לי אחד העובדים של האיכר לגורן, כדי שאבוא ואראה משהו. כשהגעתי לגורן לא האמנתי למראה עיניי – אחי צבי היה שם, מסתתר עם עוד כמה חברים. מאותו רגע נדדנו ביחד, וכשלא יכולנו להישאר יחד, דאג לי צבי למקום להסתתר בו.

באחד מימי ראשון, בשעות הבוקר, שמענו לפתע יריות. לחצר נכנסו שתי עגלות עמוסות בשוטרים אוקראינים, שטענו כי יש כאן יהודים. שכבנו בתוך בור והתכסינו בערימת זבל. האוקראינים ערכו חיפוש בכל המשק, אך לא מצאו אותנו, ולבסוף עזבו.

הבנו שמסוכן להישאר במקום הזה, ויצאנו לחפש מקום אחר. צבי החליט ללכת לרוז'ישץ' ולבדוק מה קורה בבית שלנו. כשהגיע לבית, מצא שקרוב משפחה של קולה, בורקה טומאשביץ, עבר להתגורר בביתנו. בורקה היה ידוע כאנטישמי גדול ורוצח יהודים. צבי פנה אליו והציע לו כסף תמורת מקום מסתור. בורקה הסכים, ובמשך שבועיים גרנו בבור מתחת לרצפת ביתנו. אחרי שבועיים גילינו שבורקה מתכוון לרצוח אותנו, יצאנו מהבור וברחנו.

הלכנו כל הזמן ממקום למקום, בהתחלה הייתי עם צבי. בשלב מסוים הוא הצטרף לפרטיזנים ליד טרוכימברוד, ואני המשכתי בלעדיו. הסתובבתי בין הגויים, והוא תמיד דאג לי".

בבית של בוגדאן

"צבי ואני החלטנו לצאת לביתו של בוגדאן, בכפר קירילוכה. בוגדאן היה גוי שאמא עזרה לו רבות לפני המלחמה, וכל המשפחה שלו הכירה אותי. לפני המלחמה נהגו בני משפחת בוגדאן להגיע בימי שני לרוז'ישץ'. הם היו קונים מאיתנו סחורה ונשארים לאכול אצלנו בבית. כל בעיה שהייתה להם – טיפול רפואי, עזרה כספית – אמא פתרה.

נשארתי בלילה בעליית הגג, ובבוקר, כשהגיע בנו של בוגדן להאכיל את החיות, ירדתי כדי שיראה אותי. הבנים של בוגדן פחדו להסתיר אותי, אבל בסופו של דבר הם הסכימו, ואני נשארתי שם. במשך היום הייתי מתחבאת בחדר בגג, שבו שמרו את האוכל של הבהמות. ובלילה הייתי יוצאת.

הגג, במקום שבו ישנתי, שרץ עכברושים. כל לילה העכברושים היו נושכים אותי, ועד היום נותרו סימני הנשיכות בגופי".

ה"עריק הגרמני" שהיה לבעלי

"בבית של בוגדאן הסתתר אדם נוסף, שטען שהוא עריק גרמני. ימים ספורים לאחר שהגעתי לבית התגלה סודו של העריק: היה זה יהודי מקאטוביץ', בעל ניירות אריים, שעבד כחייט, וסיפור הכיסוי שלו לאיכרים היה שהוא עריק גרמני. שמו של האיש הזה היה בוריס (ברוך) קליינמן, ולימים הוא הפך להיות בעלי.

בוריס היה בן 33, ואני בת 19. ומרגע שנפגשנו הוא התחיל לדאוג לי. הדבר הראשון שהוא עשה היה לתפור לי נעליים וחצאית מסמרטוטים.

אחי צבי מצא גם הוא מסתור בבית בכפר קירילוכה, אצל פולני בשם מאשאשטשוק. אותו פולני סיפר לאחי שהאוקראיני סאראפאן מהכפר פוז'ראק, שהסכים להסתיר את אמי תמורת סכום כסף גדול, לקח מאמא את כל כספה ותכשיטיה, והוציא אותה להורג בשדה.

צבי החליט לנקום את רצח אמא. הוא יצא לביתו של סאראפאן, הרג אחד מבניו, לקח את כל הרכוש שאמא השאירה אצלו, ושרף את ביתו".

המלחמה נגמרה, ובוריס מגויס לצבא האדום

"כשנגמרה המלחמה יצאנו בוריס ואני מביתו של בוגדאן. אני כבר הייתי בהריון. מיד אחרי שעזבנו את ביתו של בוגדאן, תפסו הרוסים את בוריס וגייסו אותו לצבא.

בוריס חלה והיה מאושפז 9 חודשים בבית חולים. ב-16.6.1944 נולד בני, וקראתי לו פישל, על שם אבי. חזרתי לרוז'ישץ', והגעתי לביתה של בת הדודה שלי שורה, שגרה עכשיו בקנדה. בינתיים תחילו להגיע לעיר הניצולים, ואצלי גרו 4 ילדים, שטיפלתי בהם: הבן שלי, צבי אחי, יהודה פיישטר ואייזיק פליישר. לא היה לנו מה לאכול והילדים היו יוצאים לגנוב אוכל. הגויות, שריחמו עליי, עזרו לי קצת – אחת נהגה לתת לי חלב, מדי יום, בשביל התינוק, והייתה גויה נוספת שעזרה לי והביאה לי מיטה בשביל הילד.

כשהגענו לרוז'ישץ', גילינו שהגרמנים שרפו את שני הבתים שלנו ואת כל החנויות. כמעט ולא הצלחתי לזהות את העיר, לא נשאר בה דברמלפני המלחמה.

צבי הצטרף לקבוצה "נקם" שהייתה קבוצה של בחורים צעירים מרוז'ישץ', אשר ערכה בלילות פשיטות נקם על בתיהם של גויים שהשתתפו ברציחת יהודים".

המשפחה שלי ברוז'ישץ'

המשפחה של אבא:

לאחותי רחל היה בן, פישל, שנרצח גם הוא.

ההורים של אבא: קיילה וינקל רויטר. סבא נפטר לפני המלחמה ואת סבתא רצחו הגרמנים.

האחים של אבא: מוטל ומשה. מוטל היה סוחר תבואה, והיה גם הוא אדם עם ייחוס בעיירה. שני בניו של מוטל שרדו את כל המלחמה, וביום האחרון, כאשר יצאו מהמחבוא שלהם, ירו בהם.

המשפחה של אמא:

ההורים של אמא: ביילה וברל. שניהם נפטרו לפני המלחמה.

עוזבים את רוז'ישץ' ונוסעים לארגנטינה

"כשבוריס חזר מהצבא, עדיין לא נגמרה המלחמה. לילה אחד שמעתי דפיקות בדלת, ופחדתי לפתוח. אחרי חצי שעה של דפיקות, ניגשתי לדלת ופתחתי אותה, וזה היה בוריס. בוריס ואני ובני פישל עברנו לדירה אחרת בעיר, לבדנו, בלי שאר הילדים.

אחרי שהמלחמה הסתיימה, הלכנו אל משפחת טומאשביץ, שאצלם נשארנו הרבה רכוש כשברחנו. הם החזירו לנו כל מה שנשאר – כסף, וארגזים מלאים בבגדים. אחרי שעזבנו את רוז'ישץ', מעולם לא שכחנו את משפחת טומאשביץ', ובמשך שנים ארוכות נהגנו לשלוח להם חבילות באופן קבוע.

לבוריס היה אח בארגנטינה, והחלטנו לנסוע אליו. נסענו לפאריז וחיכינו שם 9 חודשים, בבבית מלון שהג'וינט מימן את המגורים בו. חיכינו וחיכינו, אבל לא קיבלנו ויזה. אח של בוריס היה חבר של פרון. פרון נתן לו אישור מיוחד להביא אותנו, והוא בא לצרפת ולקח אותנו לארגנטינה".

שנת 1963: עולים לישראל

"בארגנטינה נשארנו 20 שנה, ונולדו לנו עוד שני ילדים – שמואל וטובה. בסך הכל היו לנו חיים טובים שם, אבל בשלב מסוים הבן הגדול שלנו התחבר עם חברים בטאקווארה – תנועה פשיסטית ואנטישמית, וזה היה מאוד מסוכן. השנה הייתה 1963, והחלטנו לעזוב, ולעלות לישראל.

הגענו לישראל, לשכונת רמת אליהו בראשון לציון. פתחתי חנות מכולת ועבדתי בה. בוריס חלה ונפטר ב-1982. אחר כך התחתנתי בשנית, והתגרשתי".

הילדים שלי

פישל (פדר) קלינמן. נשוי לססי, גר בעפולה, ויש לו 3 ילדים: נמרוד, הילה ודלית. להילה יש שני ילדים.

שמואל (ארנסטו) קלינמן נשוי לשרה, ומתגורר ברעננה. יש לו 4 ילדים: מיכל, עומר

טובה (גרסיאלה), נשואה לאבי ביטנר, גרה במשמר השבעה. יש לה בן אחד, דרור.

שרה נולדה למשפחה ציונית בעיירה רוז'ישץ'. רבים מבני משפחתה עלו לארץ ישראל לפני המלחמה, ושרה, הוריה ואחיה חלמו גם הם לעלות. המלחמה גדעה את כל התוכניות, והיא ברחה והסתתרה בין הגויים. לאחר שעלו לישראל, איבדה גם את אחיה, שנפל במלחמת השחרור

"הייתי צעירה מאוד כשפרצה המלחמה. הוריי, טייבל וישראל בקר, היו בעלי חנות סדקית בעיירת הולדתי רוז'ישץ', ואני ושני אחיי, אשר ויהושע, למדנו בבית הספר העברי 'תרבות'. אבי נרצח על ידי הנאצים, אמי, אחי אשר ואני עלינו לישראל, והצטרפנו אל אחי הגדול יהושע, שכבר היה כאן. אשר נהרג במלחמת השחרור.

אני הייתי הבת הקטנה, אחרי שני אחים, ולכן תמיד הייתי מאוד מפונקת. גם סבא וסבתא פינקו אותי, ולא היה חסר לי דבר בבית. מצבנו הכלכלי היה טוב. סבא שלי גר בכפר, ובחופשים הייתי נוסעת אליו לבלות אצלו. באותם חופשים הכרתי גם את הגויים בכפר והתיידדתי איתם. אחר כך, בתקופת המלחמה, אותם גויים עזרו לנו הסתירו אותנו".

כולנו חלמנו לעלות לארץ ישראל

"היינו משפחה ציונית, וכולנו חלמנו לעלות לארץ ישראל. דודיי, משה ופרידה פולישוק, עלו לישראל ב-1934, והשתקעו בפתח תקווה. סבא וסבתא שלי, ניסל ואלקה פרמאן, עלו לארץ ישראל ב-1938, והשתקעו בכפר סבא, ואחי יהושע עלה ב-1939, קצת לפני פרוץ המלחמה. אבא ואמא רצו מאוד לעלות גם הם, וכבר היו לנו תוכניות מוכנות לעלייה, אבל אז פרצה המלחמה.

אחי, יהושע בקר, היה לוחם לח"י. באחת הפעולות של הארגון תפסו אותו הבריטים ודנו אותו למוות. סבתי, שהיו לה קשרים עם רבנים ואישי מפתח ביישוב, התרוצצה מאחד לשני, והרעישה עולמות, עד שבוטל גזר הדין, והומר במאסר עולם. יהושע נכלא בכלא עכו, וב-1947, לאחר שהאצ"ל פוצץ את כלא עכו, הוא נמלט והסתתר עד קום המדינה.

ברוז'ישץ' היה רוב יהודי – כ-75% מהתושבים היו יהודים. בבית ספר 'תרבות' הייתה תנועת נוער – 'בני יהודה', וב'בני יהודה' היה חוק – שמותר לדבר רק בעברית. כך דיברתי בעברית ושיפרתי כל הזמן את כישוריי בשפה.

אני זוכרת גם את החלוצים שהיו מגיעים לעיירה להכשרה בעבודות משק. אני זוכרת שהיינו עורכים להם מסיבות פרידה, ואחר כך מלווים אותם עד לתחנת הרכבת, ונפרדים מהם לפני שעלו לארץ ישראל".

אנטישמיות: הגויים כינו אותי "יהודייה מלוכלכת"

"את רוב שנות ילדותי העברתי בין היהודים. מאחר שלמדתי בבית ספר יהודי, לא היו לי קשרים חברתיים רבים עם גויים. אבל בפעמים שבהן הייתי משחקת עם הגויים, זכור לי שהיו לועגים לי ומכנים אותי 'יהודייה מלוכלכת'. לכן השתדלתי שלא להתחבר איתם".

דת: חיינו חיים יהודיים יפים

"המשפחה שלי הייתה משפחה מסורתית, ואבא היה ממש דתי. שמרנו שבת, הייתה כשרות מלאה בבית וביקרנו בבית הכנסת. חיינו חיים יהודיים יפים. בחגים היינו לובשים בגדים חגיגיים והולכים לבית כנסת. בפורים היינו מתחפשים. אני זוכרת שבשנת 1939 סבא בא לבקר אותנו והביא לי חלוק יפני ושמשייה, ואני התחפשתי ליפנית וקיבלתי פרס על התחפושת".

הרוסים סוגרים את החנות של אמא ואבא

"כשהגיעו הרוסים, ב-1939, הם סגרו את החנות של אמא ואבא, ובמקומה פתחו הוריי פתחו במקומה מזנון צנוע. בבית הספר אסור היה ללמוד עברית, ולמרות שאותם מורים המשיכו ללמד, למדנו עכשיו רק ביידיש.

כילדים היה לנו טוב בתקופת הרוסים. למבוגרים היה יותר קשה – במיוחד כאלה שנחשבו לבורגנים, כמו ההורים שלי, שלהם עשו בעיות".

הגרמנים מגיעים: אבא חולה והם יורים בו במיטה

"ב-1941 הגיעו הגרמנים. אני זוכרת שהתחבאנו בבית, הצצנו דרך הסדקים, ואסור היה לנו לצאת מהבית. הבנו שהתחילה המלחמה ביהודים. הגרמנים מיד התחילו לחפש צעירים לעבודה. באחת הפעמים שבהן נכנסו הגרמנים לחפש גברים, אמא הלבישה את אחי בשמלת אישה, והוא עמד וכיבס בגדים בגיגית. הגרמנים חשבו שהוא אישה, ולא לקחו אותו.

אבא שכב במיטה, הוא היה חולה מאוד וחצי משותק. הם אמרו לו לקום, והוא לא הצליח, ואז הם פשוט ירו בו והרגו אותו במיטה. אני הייתי בבית וראיתי הכל.

אחרי שהרגו את אבא, אני זוכרת שהרביתי לבכות, ופחדתי. הייתי עדיין ילדה והיה לי מאוד קשה, אבל ידענו שזה המצב, כבר הבנתי שהגרמנים באים כל פעם, לוקחים מישהו והורגים אותו.

בכל יום הגיעו הגרמנים כדי לבקש משהו – זהב, משי, חפצים. מאוחר יותר, התחיל היודנראט להגיע, עם רשימת הדרישות של הגרמנים: פרוות, נחושת, כסף, זהב. היהודים תמיד שיתפו פעולה, ונתנו כל מה שהיה להם, ואני זוכרת שדיברו אצלנו בבית שהם בסך הכל חיילים שאומרים להם מה לעשות, והם צריכים לציית".

בגטו: היינו מחליפים חוטים וסיכות בתמורה לאוכל

"בתחילת תקופת הגרמנים עדיין גרנו בבית, אבל כעבור כמה חודשים גורשנו לגטו. בשכונה שבה הוקם הגטו גרו אח של אבא שלי, שלמה בקר, עם משפחתו, ואנחנו נכנסנו לגור איתם. אחי היה יוצא כל יום לעבודה, ולפעמים היה מבריח עבורנו קצת אוכל, בעיקר תפוחי אדמה. לפעמים היינו הולכים בהיחבא אל הגדר של הגטו, ומחליפים עם הגויים חוטים, מחטים, סיכות וכד' תמורת אוכל.

אחד הדברים שעשיתי בגטו היה ללמוד לסרוג. ישבתי עם דודה שלי והיא לימדה אותי את מלאכת הסריגה. אחר כך, כשיצאנו מהגטו, חיי ניצלו בזכות הסריגה – הייתי עוברת מבית לבית וסורגת תמורת קצת אוכל.

בגטו היינו אוכלים בעיקר תפוחי אדמה, לחם ועוגיות שאמא הייתה מכינה מהקמח שהיה לנו, בתוספת של קצת סוכר. אני זוכרת שאמא הכינה חמאה ודבש והטמינה באדמה, כדי לשמור אוכל. אמא גם הכינה כדים עם דברי ערך וטמנה אותם באדמה. אחר כך, בתקופת המלחמה, קיבלנו מהגויים מקום מסתור בתמורה לרכוש".

אנחנו יוצאים לעבוד בקופאצ'יבקה, ובורחים

"יום אחד הגיעו נציגי היודנראט ואמרו שצריכים פועלים בקופאצ'יבקה, אצל הגרמנים. אמא התנדבה ללכת, ולקחה אותי איתה. אחי אשר כבר עבד באותו מקום – היה זה בית שבו התגוררו הממונים על עבודות התיקונים בכביש לוצק. הבית היה ממוקם בצומת דרכים שממנו יצאו הדרכים ללוצק, רוז'ישץ', טורצ'ין וקובל. אחי עבד בכביש, ואמא ואני היינו במטבח.

אמא עסקה בעבודות המטבח השונות, ואני הייתי עוזרת לה בקילוף תפוחי אדמה, והייתי מצחצחת לגרמנים את הנעליים. אני זוכרת שהם חיבבו אותי, ליטפו אותי לפעמים, מדי פעם נתנו לי סוכר.

לילה אחד ניגש אל אמא אחד הגרמנים שהתגוררו בבית, והזהיר אותה שעומדים להרוג את כל היהודים. אמא, אשר ואני יצאנו מהבית, עברנו דרך הגטו, לקחנו את בת דודי, שרה בקר, וברחנו ליער.

כשהגענו ליער, פגשנו עוד יהודים, ובסך הכל היינו קבוצה של כ-20 יהודים".

האוקראינים בוזזים יהודים ורוצחים אותם ביער

"ביער לא נשארנו הרבה. די מהר גילו אותנו האוקראינים, ובאו לשדוד אותנו. הייתה איתנו משפחה שהייתה לה תינוקת, משפחת בוימל, והתינוקת בכתה. כשהאוקראינים עברו בלילה, הם שמעו את הבכי של התינוקת, וכך הם מצאו אותנו. באותו יום הם לא התכוונו להרוג, רק לבזוז – הם לקחו מאיתנו כל מה שיכלו, והלכו. אבל למחרת הם חזרו, והפעם במטרה להרוג אותנו. מי שהצליח לברוח, ניצל, ומי שלא, נרצח.

בעקבות המקרה הזה, החליטו ההורים של התינוקת למסור אותה למשפחה של גויים. הם השאירו את הילדה על מפתן ביתה של איכרה פולנייה, שם היא חיה עד היום. האיכרים אימצו את הילדים, והוריה האמיתיים נרצחו ביער".

כל רכושנו תמורת מקום מסתור

"אחרי הלילה שבו ברחנו מהאוקראינים, יצאנו לשדות. ניסינו במשך כמה ימים להתחבא בשדות, אבל הקור היה קשה, והתחלנו לשוטט. הסתובבנו בין בתי הכפריים, ובכל פעם עברנו לגורן אחר. בוקר אחד גילה אותנו אחד הגויים, ומיד אמר שהוא עומד להרוג אותנו, או שיסגיר אותנו לגרמנים. אמא פנתה אליו והתחננה שלא יפגע בנו, ואמרה לו שיש לנו רכוש, ושהיא תיתן לו הכל אם לא יסגיר אותנו וייתן לנו לחיות אצלו בגורן.

הגוי הסכים, ובאמצע הלילה אחי הלך לגטו, הוציא את הדברים שאמא קברה באדמה, והביא לגוי. הגוי חפר בור בתוך הגורן, כיסה אותו בחציר, ושם התחבאנו. הרכוש שנתנו לו הספיק כדי שנסתתר אצלו במשך חצי שנה.

אחרי חצי שנה נגמר לנו הכל, ולא היה לנו יותר מה לתת לו. מיד הוא הפסיק לתת לנו אוכל, ואיים שילשין עלינו לגרמנים. אמא לא ויתרה והבהירה לו שאם הוא ילשין עלינו, הוא ייענש יחד איתנו, כמי שהחביא יהודים. הגוי פחד, ולא גירש אותנו מהגורן, אבל הוא הפסיק לתת לנו אוכל.

היינו מלוכלכים ומלאים בכינים, בראש בגוף, בבגדים. הבור היה מאוד צר, ואנחנו היינו ארבעה אנשים. כשמישהו רצה להסתובב, הסתובבנו כולם ביחד. אני זוכרת שאמא תמיד הייתה מעודדת אותנו, היא הייתה אומרת: 'תראו שנעבור הכל, ויהיו לנו חיים טובים, ואוכל', וזה מה שהחזיק אותנו. לפעמים היינו מדברים על אוכל, אבל חוץ מזה כמעט לא דיברנו בינינו, לא תיכננו שום עתיד.

אחרי שהאיכר הפסיק לתת לנו אוכל, התחלנו לצאת בלילות מהגורן, כדי לחפש מזון. אני זוכרת שלפעמים היינו לוקחים אפילו מהאוכל של החזיר. התפצלנו, וכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר. אני זוכרת שכל כך פחדתי בלילות האלה, ממש רעדתי בכל הגוף מרוב פחד. הייתי קשובה ונכונה להגיב – לכל רשרוש, כל נביחה. אני זוכרת שהרבה פעמים, בדרך, נתקלנו בכלבים, ובאחת הפעמים האוקראינים עם הכלבים גילו אותנו, ורדפו אחרינו, אבל הצלחנו להימלט. מאז אני פוחדת מאוד מכלבים, עד היום".

אצל טומאש באוז'ובו

"האוכל שהיינו משיגים בלילות לא הספיק לנו, והתחלנו להיחלש. החלטנו לעזוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי לאור, אחרי חצי שנה בחושך – האור כל כך סינוור אותי שלא הצלחתי לראות כלום.

עזבנו את הבית של הפולני, ויצאנו לכפר אוז'ובו, אמא ואני הגענו לפולני שהכרנו, בשם טומאש, ואחי אשר הצטרף לפרטיזנים. למשפחה הייתה בת אחת, ואני הצטרפתי למשפחה. אמא המשיכה למשק אחר בכפר, וכל הזמן היינו בקשר.

נשארתי אצל טומאש שמונה חודשים, עד סוף המלחמה. ממש נכנסתי לגור אצלם בתוך הבית, וקיבלתי יחס טוב. הם הכינו לי כפכפי עץ, נתנו לי שמלה, ובבוקר הייתי יוצאת איתם לעבודה בחוץ. בשלב מסוים ניסתה המשפחה לשכנע אותי להישאר איתם, והציעו לאמץ אותי, הם אמרו לי: 'למה לך להיות יהודייה? קשה להיות יהודי, תישארי איתנו ותהיי הבת שלנו'.

בכפר אוז'ובו כולם היו משפחה אחת, כך שכולם ידעו הכל אחד על השני, ותמכו אחד בשני. אחד מאנשי אוז'ובו עבד אצל הגרמנים כמתורגמן, ובכל פעם שהגרמנים התכוונו לבוא לכפר לחפש יהודים, אותו בחור הודיע לנו, וכל היהודים ברחו.

החיים בכפר היו שלווים למדי: הייתי קמה בבוקר, מוציאה את התרנגולות. בקיץ היינו יוצאים לשדה ועובדים כל היום בתפוחי אדמה, בגזר. היינו נשארים כל היום בשדה, נחים שם, אוכלים שם. בחורף היינו נשארים בבית, ואני הייתי יושבת סגורה בחדר אחד, וסורגת. לא היו לי חיים חברתיים, בדרך כלל כשהייתי בבית, הייתי מטפלת בילדה של האיכרים – רוחצת אותה, מאכילה אותה".

הלאומנים האוקראינים משתוללים

"באחד הימים נכנס לבית בחור אוקראיני שהיה מטפל בפרות, ולא ידע על קיומי. לא הספקתי להסתתר, והוא ראה אותי. בעלת הבית ביקשה שלא יסגיר אותי, והוא ריחם עלינו ולא אמר דבר.

ואז התחילה תקופת ההשתוללות של הבנדרובצים (הלאומנים האוקראינים). הבנדרובצים רצו אוקראינה עצמאית, והם התחילו לרדוף את הפולנים. הסיסמה שלהם הייתה – הגרמנים הרגו את היהודים, עכשיו אנחנו נהרוג את הפולנים, ואוקראינה תהיה עצמאית ורק שלנו.

בעקבות ההתפרעויות של האוקראינים, הפולנים, שמאוד פחדו מהם, התחילו לברוח העירה בלילות, ואנחנו, היהודים, היינו נשארים בכפר ושומרים על המשק עד שהם היו חוזרים בבוקר.

באחד הימים הגיעו גם הגרמנים לכפר, ולא הספקתי להתחבא. הם ראו אותי, ואמרו, 'את בחורה יפה, בואי איתנו, למה לך להישאר במקום כזה?'. ואז הגויה נתנה לי סימן, ואני ברחתי והתסתתרתי בגורן עד שהם הלכו. כשהם הלכו, היא באה והוציאה אותי".

המלחמה נגמרה ואני לא חוגגת

"יום אחד הלכו טומאש ואשתו לרוז'ישץ', וכשחזרו, סיפרו שהרוסים הגיעו. הם פנו אמרו לי שאני חופשייה לעשות כרצוני, להישאר או לעזוב. עזבנו את הכפר והלכנו לכיוון רוז'ישץ'. בינתיים היהודים המעטים שנשארו בחיים התחילו לצאת מהיערות והכפרים, ולחזור לרוז'ישץ'.

תמיד היה לנו חלום שכשהמלחמה תיגמר, נצא לרחובות ונרקוד משמחה. והנה המלחמה סוף סוף נגמרה, באו לקצן שנים של סבל וייסורים, ברחבי רוז'ישץ' היו תלויות מודעות שקראו 'המלחמה נגמרה!', אבל אני הייתי אדישה לגמרי, זה כלל לא נגע לי. כבר לא יכולתי לשמוח יותר משום דבר. אחרי המלחמה, ועד היום, לא הצלחתי יותר לשמוח באמת מדברים. אני פשוט מקבלת את הדברים כמו שהם קורים.

אני זוכרת שהרוסים באו ונתנו שוקולד לילדים. התאספנו כל היהודים בכמה בתים, ופשוט חיינו, ללא מאורעות מיוחדים. השאיפה שלנו הייתה להגיע ארצה, לאחי, למשפחה שלנו. על זה חשבנו כל הזמן".

המשפחה שלי בפולין

הוריי – יונה (טייבל) וישראל בקר

אחיי: אשר (נהרג במלחמת השחרור) ויהושע (עלה לישראל לפני המלחמה)

המשפחה של אבא:

ההורים של אבא: שרה ויהושע בקר.

האחים של אבא: בן ציון, שמואל, שלמה ובת שבע – כולם נרצחו על ידי הנאצים.

לבת שבע יש שתי בנות: פנינה ויוכבד, שעלו לפני המלחמה.

לשמואל הייתה בת, רבקה קליגר, שגם היא ניצלה.

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: ניסל ואלקה פרמאן – עלו לפני המלחמה.

אחות של אמא, פרידה פולישוק – עלתה לפני המלחמה.

 

יוצאים מפולין לכיוון ארץ ישראל

"כעבור זמן קצר הודיעו הרוסים שמי שרוצה אזרחות פולנית, יכול לקבל אותה. ידענו גם שעם אזרחות פולנית אפשר לעלות לישראל.

ביקשנו אזרחות פולנית, וברגע שהיא הייתה בידינו, יצאנו ללודז', שם כבר היו יהודים רבים. לאחר מספר חודשים בלודז', הגיעו אנשים מישראל, ולקחו אותי ואת אשר במסגרת עליית נוער לאיטליה. אמא נשארה בפולין, ויותר מאוחר עברה לגרמניה.

באיטליה הגענו לסנטה מריה די באני, שם חיכינו עם קבוצת עליית הנוער לעלות לישראל. אחד הנערים בקבוצה היה ישראל צוקרמן, מי שהיה אחר כך לבעלי. בזמן שחיכינו לאישור עלייה, למדנו עברית – ואני עזרתי ללמד, כי היה לי ידע רב יחסית בעברית. אנשי הבריגדה היו מארגנים לנו קבלות שבת, לימדו אותנו לרקוד הורה, ודאגו לנו לאוכל.

יום אחד הודיעו לנו שעולים לישראל. היינו קבוצה גדולה של ילדים ונוער, שרוב הילדים בה היו יתומים וצעירים. אני הייתי במצב טוב יחסית, כי הייתה לי אמא, וגם הייתי יותר מבוגרת. אני זוכרת שהילדים לא בכו. היינו, כולנו, כל כך למודי סבל, שפשוט כבר היינו אדישים לכאב. במשך השנים שמרנו על קשר, הילדים של הקבוצה, אבל אף פעם לא דיברנו ממש על מה שעברנו בשואה. אנחנו יודעים איפה כל אחד היה, באופן כללי, אבל אנחנו לא מכירים את הסיפורים לפרטים".

עולים לארץ ישראל

"העלו אותנו על האונייה 'פלמ"ח', בעלייה ב'. כשהגענו לארץ ישראל, תפסו אותנו האנגלים. אנשי הבריגדה הכינו בקבוקים ואבנים, ואנחנו יידינו אותם באנגלים. לא רצינו להיכנע, ובשלב מסוים הורו לנו לקפוץ לים. אחי ובעלי לעתיד קפצו, אבל האנגלים תפסו את כולם, ולקחו אותנו לקפריסין לחצי שנה. שוב היינו מאחורי גדר תיל.

במחנה בקפריסין למדנו, ופשוט העברנו את הזמן בציפייה לשחרור. כאשר השתחררנו, עברנו לעתלית, ומעתלית השתחררנו ב-15 באפריל 1946.

ההתחלה שלנו בארץ ישראל הייתה מאוד קשה. כשהגענו, פנינו לסבתא ולדוד שלי, שאצלו סבתא התגוררה, וביקשנו עזרה. הדוד לא רצה לעזור, ואמר שהסוכנות תעזור לנו. כשפנינו לסוכנות, קיבלנו חדר בחדרה – אחי, אני ובעלי, שהיה אז בן זוגי. יום אחרי שהגענו יצאנו לחפש עבודה, ואז אמרו לנו שבחדרה בקיץ אין עבודה, רק בחורף, בפרדסים. כאשר שאלנו 'ממה נחיה?', אמרו לנו, 'תחיו מאהבה'.

הבנו שאין לנו מה לעשות בחדרה, ועזבנו אותה. יצרתי קשר עם בת דודה שלי בתל אביב, פנינה כהן, והיא לקחה אותי לביתה והכניסה אותי לעבוד בבית חרושת לגופיות – שמו היה 'רוטלוי'".

הצברים נהגו לומר שהיהודים שניצלו הם הפושעים

"ידעתי את השפה והייתה לי פה משפחה, אז יחסית הייתי במצב טוב. אבל במציאות המשפחה לא כל כך רצתה לקבל אותי, והחיים כאן היו מאוד קשים. מכיוון שידעתי עברית, שמעתי איך מתלחשים עליי. נהגו לומר אז שכל היהודים הטובים וההגונים נהרגו בשואה, ורק הפושעים נשארו.

לעולם לא אשכח איך זמן קצר אחרי שהגעתי לארץ, נסעתי באוטובוס ושמעתי שמדברים עלינו, על 'הפליטים'. אמרו שמי שנשאר הם רק אלו שיכלו לשרוד בכוח – להרוג, לשדוד. אני לא הגבתי, עד היום יש לי תחושת גלותיות, אני לא מדברת ולא מספרת על הגולה.

בינתיים, בשנת 1947, ישראל ואני התחתנו. בת דודתי פנינה עזרה לנו למצוא חדר בשכונת שפירא בתל אביב. זמן קצר אחרי שנכנסנו לגור בשכונת שפירא, התחילו לירות עלינו מחסן בק – שממוקם מול השכונה. ברחנו מהבית והתחבאנו בחדרי מדרגות במשך ימים.

נכנסתי להריון, ולא יכולנו להמשיך להסתובב כך. בת הדודה שלי, שהייתה תופרת עילית והכירה את פנחס רוזן ואת שוקן, שמעה מהם על חדש לא מושכר, שאפשר לפלוש אליו. פלשנו לחדר, וגרנו שם עד מלחמת השחרור.

אשר אחי נהרג במלחמת השחרור

"ב-1947 אמא הגיעה לארץ. היא עברה מלודז' לגרמניה, ועלתה מגרמניה. אחרי שנה, ב-1948, כששחררו את יפו, נכנסנו לבית של חמישה חדרים ביפו, ואסתי, בתי הבכורה, נולדה.

אשר אחי יצא להילחם, ולא חזר. הוא הבטיח לבוא לסוכות, אבל לא בא, וכשהגיע יום כיפור, הגיעה ההודעה שהוא נפל. אשר נפל בקרב על משטרת עירק-נשייה בדרום, בתאריך 16.10.1948.

ב-1950 עברנו להתגורר ברמת גן. פתחתי חנות לצמר בעיר, והתפרנסתי ממכירת צמר וממתן הוראות סריגה. ישראל עבד בעיריית תל אביב.

ב-1953 נולדה אריאלה, בתי הצעירה, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 46.

ב-1967 פתחתי חנות לצמר בתל אביב, ובעלי הצטרף אליי, ושם עבדנו עד הפנסיה.

כשהייתי בת 63 עברנו לגבעתיים".

טראומות השואה מלוות אותי כל חיי

"בשנים האחרונות כל הזכרונות חוזרים אליי, אני חולמת בלילות על מה שעברתי. חבל לי מאוד שכנערה לא הצלחתי ללמוד. זה חור שאף פעם לא הצלחתי למלא, ותמיד חסרו לי הלימודים.

יש לי עדיין טראומות מתקופת המלחמה: גם היום, כשאני הולכת לישון אני מסדרת את הבגדים שלי כך שאם יבואו לקחת אותנו באמצע הלילה, אני אהיה מוכנה.

המלחמות פה תמיד מזכירות לי את התקופה ההיא, מחזירות אותי למלחמה ההיא. אבל יש הבדל גדול – כי פה כולנו בסירה אחת, ושם הייתי נערה בודדה מול כל הגרמנים והאוקראינים. כשאני נוסעת לחו"ל אני עדיין מסתירה את היותי יהודייה, אני עדיין פוחדת.

המשפחה שלי בארץ

בעלי, ישראל צוקרמן

בתי אסתי, נשואה למשה (תומי) יעקבי, ומתגוררת בגבעת שמואל. לאסתי 3 בנים: אסף, ירון ואמיר. אסף נשוי לנורית, וירון נשוי לעינת, ויש לו בת אחת – יובל.

בתי השנייה, אריאלה, נהרגה בשנת 1999 בתאונת דרכים. לאריאלה שני בנים: רועי ואיתי.

פנינה קורן (טורצ'ניוק) גדלה בבית ציוני וחם. כשהגיעו הגרמנים, עבדה בעבודות פרך מחושך ועד חושך. ביום חיסול היהודים בכפר, הצליחו פנינה וכל בני משפחתה להימלט, אבל לא כולם שרדו. שתי אחיותיה, אביה ואחיינה התינוק נרצחו. פנינה נישאה לבן רוז'ישץ', עלתה לישראל והקימה כאן משפחה

"נולדתי ב-1925 בברזלופ, קולוניה גרמנית ליד העיירה רוז'ישץ', למשפחה חמה. לפני המלחמה היו לי 4 אחיות, אחרי המלחמה נותרו רק שתיים. אבי, דב טורצ'ניוק, היה אדם משכיל ורחב דעת. הוא למד לרבנות בישיבת קישינייב, אך המשיך ולמד לימודים כלליים, ועסק בהנהלת חשבונות. אמי, הניה טורצ'ניוק לבית אוקסמן, ניהלה את חנות הכלבו המשפחתית".

אבא היה המורה של אמא

"סבא וסבתא שלי מצד אמא גרו גם הם בברזלופ. הייתה להם אחוזה גדולה ומצבם הכלכלי היה טוב. היו להם 9 ילדים, ובאותה תקופה היה נהוג במשפחות מרובות ילדים להביא הביתה מורה, שילמד את כל הילדים. וכך אבא הגיע אל בית סבא – הוא בא להיות המורה של הילדים.

אבא היה מדמידובקה, והיו לו שני אחים ואחות. כאשר הוא הגיע לברזלופ אמא הייתה בת רק 15, אבל התפתח ביניהם רומן. אחרי 5 שנים הם נישאו. סבא לא היה כל כך מרוצה, כי הוא רצה חתן עשיר, לא רק חכם.

לאחר שנישאו, עברו אבא ואמא להתגורר בלוצק. ב-1914 נולדה אחותי הבכורה, בת ציון. (ב-1934 עלתה בת ציון לישראל, והייתה ממקימי קיבוץ בית השיטה). אחרי מספר שנים בלוצק, חזרו ההורים לברזלופ, ושם נולדנו אני ושלוש אחיותיי שושנה, הדסה ושולה.

היה לנו בית מאוד הומני, תרבותי. חינכו אותנו לערכים, לכבוד לזולת, עזרה הדדית. דיברנו בבית ביידיש, פולנית, גרמנית וקצת עברית. הבית שלנו עמד על פרשת דרכים – דרך אחת הובילה לרוז'ישץ', דרך אחרת ללוצק, ודרך שלישית לברזלופ הגדולה".

ציונות: הרגשנו שאנחנו חיים בגולה באופן זמני

"הבית שלנו היה בית חם, ציוני, רווי אהבת ארץ ישראל. הרגשתי שאנחנו חיים בגולה באופן זמני, שאנחנו רק מחכים להזדמנות לעלות. אחרי שבת ציון עלתה לארץ ישראל, גם שושנה הייתה אמורה לעלות. לפי התכנון, אחרי שושנה ובת ציון היינו אמורים לבוא כולנו, כתיירים, אבל אז פרצה המלחמה ושינתה את כל התוכניות.

אבא נתן לכולנו שמות עבריים, ואני דיברתי איתו עברית. אחותי בת ציון, כשהייתה בת 10, עברה ללמוד בבית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ'. אבא היה פעיל מאוד בוועד בית הספר. 'תרבות' היה בית ספר פרטי, שנתמך מתרומות עשירי הקהילה, ואבא עזר לגייס תרומות.

בבית שרנו שירים עבריים, שהיינו לומדות בבית הספר. אני זוכרת ששרנו הרבה את 'למרחקים מפליגות הספינות'.

בבית ספר 'תרבות' הייתה תנועת נוער ששמה היה 'בני יהודה'. כל החברים בתנועה התחייבו לדבר אך ורק בעברית. אני הייתי מדריכה בתנועה. בגיל 13 כבר דיברתי עברית שוטפת, ובבית, עם אבא, דיברתי עברית".

דת: בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא

"בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא, ובחגים יהודי הסביבה היו באים להתפלל אצלו. ביום כיפור אבא היה משמש כחזן בבית הכנסת, ואת התמורה שהיה מקבל על כך, היה שולח לירושלים.

אבא לא הקפיד איתנו על חוקי הדת. השתדלנו לא להדליק אש, אבל אם הדלקנו, הוא אף פעם לא כעס.

בברזלופ היו בסך הכל ארבע משפחות יהודיות. אחת מהן הייתה משפחת שפיגל, ששתי בנות שלה עלו לארץ ישראל בשנות ה-30.

הבית שלנו היה מחולק לשני חלקים – בחלק אחד היו החנות והמחסן, ובחלק השני היו 2 חדרי מגורים, מטבח ופרוזדור. בנוסף לחנות הכלבו, הייתה לנו חלקת אדמה של 100 דונם. הייתה לנו בבית עוזרת גרמנייה, ואני זוכרת שהיא הייתה שרה איתנו בעברית.

לסבא ואבא היו קצת חיכוכים, על רקע הרצון של אבא לעזור לבנים של סבא לצאת מהכפר ולתפתח. סבא העדיף שהילדים שלו יישארו במשק, אבל הבנים עזבו- שלושה עברו ללוצק, שניים נסעו ללמוד בוילנה אחד מהם הוא שלמה אוקסמן, שלמד אגרונומיה ופילוסופיה, והפך לפאר הבנים. והשני – בן ציון אוקסמן, שניצל, ואחר כך עלה לישראל וגר במעגן מיכאל. בן ציון ממש גדל אצלנו. הוא למד בוילנה, ואחר כך היה בורשה, ומשם עלה לישראל".

אנטישמיות: בשנת 1933 זרקו אותי מבית הספר הגרמני

"כשהייתי בת 6 נרשמתי לבית הספר הגרמני בכפר. אחרי שנתיים בבית הספר – בשנת 1933 – השנה שבה עלה היטלר לשילטון – מנהל בית הספר קרא לאבא ואמר לו: 'אני מצטער מאוד, בתך היא תלמידה מצטיינת, אבל קיבלנו הוראה מגרמניה לא להכניס ילדים יהודים לבית הספר'.

בית הספר היה גרמני פרטי, והייתי מיודדת מאוד עם הילדים שלמדו בו. אבל בשלב מסוים חלק מהילדים נסעו לגרמניה, וכשהם חזרו, הכל השתנה. אם קודם מאוד אהבו אותי, פתאום התחילו להתייחס אליי לא יפה. הם היו מדברים על 'גרמניה הגדולה', והיו אומרים, 'אנחנו ננצח את כל העמים'. אני זוכרת גם שבאותה תקופה פתחו מחלבה גרמנית ומכולת בכפר, ועל הדלת תלו שלט: 'אסור לקנות אצל יהודים'.

התחלנו להרגיש, יותר ויותר, את השינויים באוויר. אחרי שנזרקתי מבית הספר הגרמני, פרצו יום אחד השכנים שלנו לחנות הכלבו של אמא, והציתו אותה.

בעיר היו תגרות בין היהודים לבין הגויים. הגויים טענו שבעלי הכרכרות היהודים לקחו להם את הפרנסה.

אני כל הזמן פחדתי. הייתי רגישה מאוד. מדי פעם ההורים שלי היו נוסעים לקניות, במקום מאוד מרוחק. הדרך לא הייתה סלולה, ולפעמים העגלות היו שוקעות בבורות, ומהיער היו יוצאים שודדים, ואני חששתי מאוד שההורים ייפגעו.

בתנועת הנוער בני יהודה נהגנו לצאת מדי פעם עם הילדים לפעולות מחוץ לעיר. באחת הפעמים שבהן יצאנו מחוץ לעיר, הגיעו פתאום 10 חבר'ה פולנים לאומנים למקום, ואני חששתי שהם יפגעו בילדים, מאחר שכבר ידענו שהם נוהגים להכות כל מי שאינו פולני. במקום לחכות שהם יתנפלו עלינו, ניגשתי אליהם בעצמי, ופניתי אליהם ואמרתי להם שאנחנו מעבירים פעולה לצופים (גם להם הייתה תנועת נוער), ואמרתי גם: 'אנחנו נותנים לכם כבוד, ואנו מבקשים שתיתנו לנו להעביר את הפעולה'. המנהיג שלהם קם ואמר לחבריו, 'חבר'ה, בואו', והם הלכו.

אל השכנים הגויים תמיד התייחסנו בכבוד, ואם מישהו היה במצוקה, עזרנו לו. הייתה לידנו משפחה שהאישה הייתה גרמנייה – פולקסדויטשה, והבעל היה סובוטניק. קראו להם מריה ויוסף דובינסקי, והיו להם 2 בנות. יום אחד מריה הגיעה אלינו ואמרה שהיא צריכה לעבור ניתוח, ואין להם כסף לשלם עבורו. התברר גם שפתאום כל בני המשפחה שלהם נעלמו. אנחנו נתנו לה כסף לניתוח, ואחר כך, בתקופת השואה, המשפחה הזו הצילה אותנו. הנצחתי אותם בתור חסידי אומות העולם".

בית ספר 'תרבות': למדנו עברית ותנ"ך, וגם היסטוריה פולנית

"אחרי שגורשנו מבית הספר הגרמני, לקחו לנו מורה פרטי, לכל הילדים היהודים בכפר. למדנו עם המורה עד כיתה ד', ובגיל 9-10 נסעתי לרוז'ישץ', עברתי בחינה בבית ספר 'תרבות' ונכנסתי לכיתה ה'. למדתי שם עד כיתה ז'. למדנו שם הכל – עברית היסטוריה, תנ"ך, ובמקביל היסטוריה פולנית, שפה פולנית, וכל מה שלומדים בבית ספר פולני עממי. ברוז'ישץ' גרתי בהתחלה אצל חברה, ואחר כך שכרו לי חדר אצל משפחה.

כשהרוסים נכנסו, בית הספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי, והמורים שלנו התחילו ללמד ברוסית".

הרוסים מגיעים, ואני מתחילה ללמוד בלוצק

"המלחמה פרצה ביום שבו הייתה צריכה להתחיל שנת הלימודים, 1 בספטמבר 1939. אני הייתי בבית, בברזלופ, היה עדיין חופש גדול, והאווירה הייתה מחושמלת. היה מתח נורא ואווירת מלחמה.

כשפרצה המלחמה, כולנו היינו בבית, ופשוט חיכינו לראות מה יקרה. שמענו שהגרמנים כבר כבשו את ורשה, ומאוד פחדנו. ואז, אחרי שבועיים, פתאום נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שקבע שהגרמנים נשארים עד לקו שבו עובר נהר הבוג, ומהבוג והלאה, בפולניה המזרחית, שולטים הרוסים. אלינו הגיעו הרוסים.

אני זוכרת את החיילים עוברים ליד הבית שלנו – גדודים גדודים של צבא. הם התקדמו כדי לכבוש את החלקים שלפי ההסכם עם הגרמנים היו שלהם – קובל, רובנו, הערים הגדולות.

שבוע אחרי שהרוסים הגיעו, אבא התחיל ללמד אותנו את האל"ף-בי"ת הרוסי. היו חילופי אוכלוסין בין גרמניה ורוסיה: הגרמנים העבירו את התושבים שלהם לחלק הגרמני, ולבתים שלהם הכניסו תושבים רוסים. אני זוכרת שאבא עזר לשכנים הגרמנים להכין את האינוונטר שלהם – את רשימת הדברים שלקחו והשאירו. הם עזבו לגרמניה בלית ברירה, הממשלה הגרמנית פקדה עליהם לעזוב, ומעולם הם לא חזרו.

בברזלופ היה פריץ פולני, שהיה חבר טוב של סבא. כשהגיעו הרוסים, הם החרימו את אדמותיו, ובאחוזה שלו הקימו קולחוז. גם האדמות שלנו נלקחו, והשאירו לנו גן ירק קטן. היינו צריכים לצאת לעבוד, ולרשום ימי עבודה.

אבא עבד בהנהלת חשבונות, אמא הייתה בבית, ובשנת 1940 עזבתי ללוצק, לגימנסיה. עברתי שם בחינות, והתקבלתי. בתקופת הרוסים, הלימודים היו בחינם, והייתי צריכה לדאוג רק לתשלום של שכר דירה וכלכלה. בגימנסיה חייבו אותנו להיכנס לקומסומול, ולמעשה, מי שלא נרשם לקומסומול, לא היה לו סיכוי לקבל עבודה. הייתי חברת קומסומול במשך 9 חודשים.

שושנה והדסה נלקחו על ידי הרוסים לעבוד בחפירות. הן עבדו שם שבועיים, ואחר כך עברו לגור ברוז'ישץ'. רק שולה נשארה עם ההורים בברזלופ".

אנחנו מתחילים לשמוע על מעללי הגרמנים

"התחילו להגיע שמועות וידיעות על מה שמתרחש בחלק הגרמני של פולין. ב-1939, בתקופה שקדמה להקמת הקולחוז, הגיעו אלינו 10 בחורים יהודים מלודז', שברחו מהכיבוש הגרמני. הם התגוררו בבית של סבא, והיו מגיעים אלינו במהלך שעות היום. הבחורים סיפרו לנו על מעללי הגרמנים, ולמעשה הכינו אותנו מעט לזוועות שהתרחשו עלינו אחר כך. הם סיפרו שהגרמנים מתעללים באנשים. סיפרו שהם אומרים לאנשים ללכת לנהר, לנקות ממנו עשבים, ומכיוון שהרבה לא יודעים לשחות, הם פשוט טובעים. אמרו שהתחילו להקים גטאות, סיפרו על היודנראט.

למעשה, כבר לפני המלחמה אבא ידע הכל על הגרמנים. אני זוכר שששמעתי אותו אומר לסבא שהגרמנים של היום הם לא אותם גרמנים של מלחמת העולם הראשונה.

כשהקימו את הקולחוז, עזבו הבחורים מלודז' לכיוון רוסיה. אחרי שנים רבות, כשכבר הייתי בארץ, פגשתי את אשתו של אחד הבחורים האלה".

הגרמנים מפציצים את לוצק ואני בורחת הביתה

"ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה. היה זה יום ראשון בבוקר, ואנחנו היינו בחופשה, התכוננו לבחינות בגרות. הייתי כבר בת 16, וכבר הבנתי שמתרחשים דברים קשים מסביבי.

באותה תקופה גרתי עם רבקה, חברה מרוז'ישץ' בחדר שכור בדירה בלוצק. בשעה 4:00 לפנות בוקר שמענו פתאום רעמים חזקים. כאשר שמענו את הרעמים, אמרתי לחברה שלי שאני שמחה שלא נצטרך ללכת להיבחן. חשבתי שעוד מעט ירד גשם חזק.

לא חלפו חמש דקות, ובעל הבית נכנס לחדר, פתח את התריסים ואמר לנו: 'בנות, לקום, משהו מתרחש'. הדירה שבה גרנו הייתה ליד הגשר שעל הסטיר, ואיתנו בדירה התגורר גם חיל רוסי. כשהתחילו ההפגזות, החייל בכלל לא ידע מה מתרחש, להפך, הוא הרגיע אותנו ואמר שזה 'שום דבר'. אבל באותו זמן הגרמנים כבר היו על הגשר.

רבקה ואני רצנו לבית הספר, והמנהל אמר לנו לא להתפזר. הוא אמר שנחכה ושהם יפנו אותנו אל מעבר לגבול, לרוסיה. אבל אני לא רציתי להישאר בבית הספר, רציתי לחזור למשפחה שלי, והחלטתי לרוץ לביתה של אחותי הדסה, שכבר הייתה נשואה ובהיריון. הדסה גרה בחלק השני של לוצק, ואני רצתי כל הדרך, עד אליה, בין ההפצצות, קופצת בכל פעם להתחבא בתוך סמטה. המטרה של הגרמנים הייתה לפגוע בגשר ולנתק את העיר מהצד הרוסי.

בשעות הצהריים הגעתי לביתה של הדסה. גיסי, שעבד בדואר, הגיע הביתה, ואמר שמפנים אותם עם הצבא. הוא חיבק את אחותי, ויותר לא ראינו אותו. הדסה ואני ראינו שאנשים רבים הולכים לכיון בית הקברות, והצטרפנו אליהם. התחבאנו בבית הקברות עד לפנות בוקר, וכשעלה היום החלטנו ללכת ברגל הביתה. לא לקחנו כלום איתנו. הלכנו לאורך הנהר, כדי שנוכל לחצות את הגשר ולהגיע הביתה. בינתיים גם שושנה הצטרפה אלינו, וצעדנו שלושתנו, 20 ק"מ עד הבית. כשהגענו הביתה הכל היה שלם, וכולם בחיים.

בינתיים הגיע אלינו גם אח של סבתא עם המשפחה שלו, שהניחו שאצלנו יותר שקט".

הגרמנים מגיעים לברזלופ

"עם כניסת הגרמנים, האוקראינים הרימו ראש ומיד התחילו להתעלל ביהודים. אם היה נדמה שמישהו שומע רדיו – הם היו יורים בו. חבר טוב של הדסה, בן 21, ועוד ארבעה חברים שלו, נורו באותה תקופה, בטענה שהם מרגלים.

הלאומנים האוקראינים בזזו בתים עוד לפני שהגרמנים הגיעו.

מכיוון שגרנו על אם הדרך, אבא ידע לזהות, לפי התנועה, מתי לא כדאי לו להיות בבית. באותה תקופה הוא היה הרבה בקולחוז, והשתדל להישאר שם. חלפו ימים ספורים, והגרמנים הגיעו לכפר. עד היום אני זוכרת את המראה של הקומנדקר הגרמני, המלא באנשי אס.אס, נכנס לתוך הכפר. מאחר שהגרמנים עדיין לא ידעו שאנחנו יהודים – עוד לא היה טלאי צהוב – הם פנו אלינו, ואחד מהם שאל, 'איפה כאן הקולחוז?'. הראנו להם, והם נסעו לשם. אחר כך הבנו שהמטרה שלהם הייתה להיפטר מכל מי שעבד בקולחוז.

היה אצלנו בכפר בחור גרמני, ששמו היה אלברט שוונקה, שהתחתן עם אוקראינית. אלברט הפך מיד בהתחלה ליד ימינם של הנאצים. באותו יום היה זה אלברט שנתן לגרמנים את כל האינפורמציה על הקולחוז – מי עבד שם ומי ניהל.

הגרמנים הורו לחפור בור, ולקחו את כל חברי ההנהלה, ואבא ביניהם. אחרי שהרגו שישה מחברי ההנהלה, הגיע התור של אבא. פתאום ניגש אלברט ואמר שהוא יהודי טוב, ושהוא לא עשה שום דבר רע בזמן הסובייטים, והגרמנים עזבו אותו.

עם הגרמנים הגיע לכפר לוטננט נאצי בשם הנס דונר. זמן קצר אחרי כניסתם לכפר, הם אספו את כולנו, והודיעו לנו שיש לנו 20 דקות כדי לקחת דברים, ולהיכנס לגור בגטו. למעשה, יצרו בברזלופ מעין גטו פתוח, שאפשר היה להיכנס ולצאת ממנו".

הגרמנים מקימים מחנה לעבודות פרך

"הגרמנים הקימו מחנה עבודה, לכל בית הכניסו חמש משפחות, והבהירו לנו: 'מהיום אתם חייבים לעבוד כאן, מזריחת החמה ועד השקיעה. מי שיסרב לעבוד, ימות', ונתנו לנו סרט כחול לבן. אחרי זמן מה הוא הוחלף בטלאי צהוב – שהיינו צריכים לתלות מלפנים ועל הגב.

בינתיים הדסה ילדה בן, ועשינו טעות גדולה ומלנו אותו. דונר הרשה לאמא להישאר בבית עם התינוק של אחותי, עם שולה, ועוד כמה ילדים של המשפחה, ואנחנו יצאנו לעבוד במחנה.

הגרמנים הוציאו מיד הנחיות מפורשות: אסור ליהודים ללכת על המדרכה, הם יכולים ללכת רק על הכביש. לעבודה יבואו לקחת אתכם ויחזירו אתכם. לסבא היה זקן ארוך, הוא היה אדם מכובד, והגרמנים גזזו לו אותו בוולגריות, תוך שהם פוצעים אותו. בינתיים הוקם גם יודנראט, והגרמנים לקחו מאיתנו את כל דברי הערך שהיו לנו.

אני עבדתי בדיש. אחרי שלושה שבועות קיבלתי פתק שבו היה כתוב שאני צריכה לבוא למחנה. הם אמרו שבגלל שאני עובדת טובה, הם רוצים שאני אנקה את המגורים של הגרמנים, אדאג להסקה, ואעזור במטבח. עבדתי שם שלושה חודשים מאוד קשים. מי שלא היה עומד בדרישות העבודה, היו משכיבים אותו ומלקים אותו משני צדי הגוף, עד זוב דם".

לוטננט הנס דונר האכזר

"המחשבות על בריחה עלו בראשי לא פעם במהלך התקופה האיומה הזו, אבל ידעתי שאם אעשה את זה, אסכן את כל המשפחה שלי. היו כמה שברחו, וכעונש הלוטננט הוציא להורג כמה יהודים. בכלל, לדונר היה חוק – להרוג לפחות יהודי אחד ביום.

עבדתי במפקדה עד סוף 41. היה לנו אוכל בהקצבה במחנה – צלחת מרק ו-80 גר' לחם לא אפוי ביום. היו לנו שכנים שלפעמים השאירו לנו ליד הגדר לחם וקצת חלב, וזה הציל אותנו.

יום אחד הלוטננט קרא לכמה אוקראיניות, ואמר לי, 'עכשיו תלמדי אותן את העבודה', ונתן להן מתנות. אותי הוא שלח לעבוד בשדה.

לוטננט דונר היה אדם אכזרי מאוד, ופעמיים כמעט מצאתי את מותי בהתקלויות עמו. בפעם הראשונה הוצאתי שמיכה כדי לנער אותה, ודרכתי בטעות על הקצה שלה. בתוך שבריר שנייה עמד לידי דונר, רכוב על סוסו, עם המקל ביד. הוא פנה אליי ואמר לי: 'שאי את השמיכה שלי כאילו שהיטלר לפנייך'. השפלתי את עיניי ואמרתי שאני לא מסוגלת. ואז הוא צחק צחוק אכזרי, והלך. במקרה אחר, הוא הביא מלחייה מקריסטל, זרק אותה אליי מרחוק, ואמר לי, 'קחי את זה למטבח'. במקרה הצלחתי לתפוס אותה, אם לא הייתי תופסת, הוא היה יורה בי.

עבדנו בשדה. אבא היה מאוד מעשי, הוא ראה שכל הזמן הורגים אנשים ולכן הוא הציע לזרוע טבק. שתלנו מטעים גדולים של טבק, גידלנו אותו ואחר גם גם ייבשנו אותו. אבא פשוט חיפש דרכים ליצור לנו עבודה, כדי שיצטרכו אותנו ויעסיקו אותנו.

אני והדודות שלי עבדנו במטעים של הטבק, אבא בחממה, ושתי אחיותיי עבדו בתוך המחנה – הן הועסקו בתפירת וילונות".

החיסול הסופי

"בסוף אוגוסט 1942 נשארנו 50 מתוך 250 יהודים שהיו במחנה עם בוא הגרמנים. התחילו להגיע שמועות על חיסול קרב, והיו מרביצים לנו כל הזמן, ודורשים לקבל עוד ועוד דברים. מאחר שכבר לא נשאר לנו דבר, דודי שמואל אוקסמן הציע לנסוע ללוצק עם אדם נוסף כדי להביא בגדים ובדים לתפור מהם בגדים לגרמנים. אלברט הסכים.

כאשר דונר שמע על הנסיעה, הוא רתח. כשדודי חזר, הוא הורה לו ולחבר שלו לחפור בור. דונר ירה בהם והם מתים לתוך הבור.

ביום שבת, 22 באוגוסט, ישבנו ואכלנו את המרק שלנו, ושמנו לב שטעמו טוב מהרגיל, ואני זוכרת שהדודה שלי אמרה: 'אני חושבת שזו השבת האחרונה שלנו'. המשכנו כל אחד לעבודתו, ופתאום אני רואה חברה שלי שעבדה במטבח, רצה לעברנו בוכה, ואומרת: 'זה הסוף שלנו, באו משאיות, הם מעלים אנשים ולוקחים אותם לחיסול'.

דודתי רצה הביתה, ואני נשארתי לבד. התחלתי ללכת וראיתי חיילים גרמנים עם רובים וכידונים אוספים את המשפחות ומעלים אותן למשאיות.

לא ידעתי מה לעשות. פחדתי להישאר לבד. ראיתי משאיות עוברות, ובתוכן יושבות בחורות עם מטפחות על הראש, והייתי בטוחה שגם האחיות שלי, שושנה והדסה, שם. הייתי משוכנעת שתפסו אותן, וגם את אבא.

התחלתי להתקדם לעבר המשאיות כדי שייקחו גם אותי, ואז פתאום יצאה לקראתי שכנה נוצרייה והתחילה לצעוק לעברי, 'לאן את רצה? יתפסו אותך ויהרגו אותך'. עניתי לה שאני חושבת שתפסו את כולם, וגם אני הולכת. אבל הנוצרייה אמרה לי, 'אני נשבעת לך שגם אבא שלך וגם אחיותייך ניצלו. הסתירו אותם'. נעצרתי וחזרתי אחורה, והתחלתי לחפש את המשפחה.

התחלתי ללכת, ובדרך פגשתי פתאום את אבא. הלכנו לגורן של אוקראיני ונכנסנו למטעים שלו. בינתיים התברר שדובינסקי הודיע לכל מי שהיה יכול להודיע שהגרמנים באו (הוא ואשתו גרו בקצה המחנה, והיא הייתה המזכירה של הלוטננט), והאחיות שלי הסתתרו באותו יום אצלם בבית, בתוך המחנה.

באותו לילה נשארתי עם אבא בגורן. למחרת בבוקר, אבא נשאר אצל הגוי, ואני יצאתי לברר מה עלה בגורלם של אמא, שולה, הילדים והדודות".

סבא וסבתא נרצחו ביער ליד ברזלופ

"התקדמתי לכיוון הבית שלנו, ובדרך כבר סיפרו לי השכנים שראו את אמא רצה עם שולה והתינוק. הנחתי שהם הלכו לאיכר אחד שהכרנו, אבל לא יכולתי לצאת לחפש אותם, כי הגרמנים והאוקראינים הסתובבו עדיין סביב המחנה – הם ידעו שחלק מהיהודים הצליחו לברוח וחיכו לתפוס אותם.

חיכיתי עד הבוקר, ויצאתי להביא את אבא ליער ולברר איפה אחיותיי. עברתי ליד הבית שלנו, נכנסתי, וראיתי שהכל הרוס. לקחתי חבילה שידעתי שאמא השאירה לי שם, ורצתי לבית של סבא. נכנסתי לבית של סבא וסבתא, וראיתי שם את סבא, סבתא ועוד דודה פשוט יושבים ומחכים שיבואו לקחת אותם. התחלתי להתחנן בפני סבא שיבואו איתנו להסתתר ביער, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר לי: 'ילדתי, הצילי את עצמך, רוצי, אני כבר לא אצליח לברוח'. יצאתי החוצה, נעמדתי על המדרגות והמשכתי להתחנן בפניהם שיבואו איתי, אבל אז הבחנתי בעגלה מלאה באנשים יורדת לכיוון הבית.

ברחתי מהבית, זרקתי את עצמי לתוך שדה תלתן והתחלתי לזחול. הגרמנים נכנסו לבית ולקחו את כולם. אחר כך סיפרו לנו שאפילו לא לקחו אותם עד לגטו ברוז'ישץ', אלא הרגו את כולם ביער שליד הבית – סבא סבתא והדודים.

יצאתי משדה התלתן והתחלתי לרוץ אל אבא. לפתע ראיתי שתי נשים מתקדמות לעברי, וחשבתי שהן אוקראיניות. אבל אז הן התקרבו והתברר שאלו שושנה והדסה, שהלכו ליער לחפש את אמא. הן המשיכו לכיוון היער, אל אמא, ואני הלכתי לאבא, לקחתי אותו והלכנו ליער. ביער התאחדנו עם כולם – אמא, שולה, התינוק, האחיות שלי, דודה שלי והבן שלה, וגם משפחת שפיגל הצטרפה אלינו".

האוקראינים פושטים על היער

"ביער היינו צריכים לבנות לעצמנו מקום שבו נוכל להסתתר. בתוך היער היו שוחות, שנשארו עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, והחלטנו להתחבא בתוכן. נכנסנו לשוחות, כיסינו את עצמנו בענפים ועלים, ובקושי יצאנו החוצה.

גרנו ביער כשלושה חודשים, עד חודש דצמבר 1942. בימים היינו מסתתרים בתוך השוחות, ובלילות היינו יוצאים לחפש אוכל. אולם אז אירע המקרה שגרם לנו לעזוב את היער:

לילה אחד שושנה ואני יצאנו להביא אוכל. בזמן שנעדרנו הייתה פשיטה של אוקראינים על היער, והמשפחה שלי נתפסה. האוקראינים הגיעו למקום, ראו את המשפחה וביקשו מהדסה, שהייתה עם התינוק על הידיים, שתלביש את התינוק ותבוא איתם. הדסה סירבה לבוא ושאלה אותם למה היא צריכה להלביש את התינוק, אם ממילא הם עומדים להרוג אותם. ואז היא הסתכלה על אחד השוטרים, ואמרה לו 'אתה לא מכיר אותי, נכון? עכשיו אני יהודייה מושפלת. אנחנו הרי למדנו באותה כיתה'. והאוקראיני הוריד את הראש ולא ענה.

האוקראינים לא ידעו מה לעשות עם המשפחה, והם הלכו לשומר היער, שהיה גם הוא אוקראיני, ושאלו אותו אם הוא מכיר את משפחת טורצ'ניוק. שומר היער, שהתברר שהכיר אותנו, חזר איתם אל המקום, ואמר לאבא: 'אתם יהודים טובים, אנחנו לא נהרוג אתכם, אבל כדאי לכם לצאת מפה, כי אם אנחנו לא נהרוג אתכם, יבואו אחרים ויעשו את זה'.

אחרי המקרה הזה הבנו שהיער כבר לא בטוח, ויצאנו. אמא, שולה והתינוק הלכו לבית של זקנה בת 90, שהסכימה להסתיר אותם, לנו לא היה איפה להיות, והחלטנו לחזור ליער לכמה ימים. בינתיים באה ליער גם משפחת שפיגל (משפחתה של בת שבע שפיגל קינן), והציעה לנו להצטרף אליה, ולחפור ביחד בונקר".

אבא והדסה נרצחים

"באותו לילה שושנה ואני יצאנו להביא אוכל, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו את אבא והדסה. למחרת בבוקר באו השליחים של הנאצים, האוקראינים, ועברו ליד הבונקר. הם שמעו את התינוקת של שפיגל בוכה, ניערו את השלג, ומצאו את הבונקר.

בבונקר היו 8 אנשים: אבא והדסה, דודה שלי, שרה, ובנה, ובני משפחת שפיגל – ההורים הבת הגדולה והתינוקת שלה. אמרו להם להתפשט והרגו את כולם.

אחרי המלחמה נפגשתי ברוז'ישץ' עם משפחה שהייתה לה בת יחידה והיא הייתה חברה של אותם אוקראינים. היא סיפרה שאחר כך הם באו לכפר וסיפרו שאחד מהם כיוון את הרובה אל אחותי, ולא יכול היה לירות בה. חבר שלו החליט 'לעזור' לו, והוא לקח את הרובה ואמר לו, 'מה, חבל לך על יהודייה?'. וירה".

אני משאירה צוואה: לספר לעולם מה עשו לנו

"בינתיים שושנה ואני התפצלנו, ובגלל סופת השלג לא חזרנו ליער. חיכינו כל הלילה, ובבוקר נפגשנו. כשפגשתי את שושנה, היא פרצה בבכי וסיפרה לי מה שקרה: 'אין לנו לאן ללכת, פנינה, הרגו את כולם'. התחלנו ללכת אל אמא, כדי לספר לה. אני זוכרת שהלכתי ובכיתי ובכיתי בקול רם, לא היה אכפת לי שישמעו אותי ושיתפסו אותי ויהרגו אותי. אבל אז נזכרתי במשהו שאבא אמר לנו בתחילת המלחמה, וזה נתן לי כוח להמשיך. אבא אמר, 'אני חושב שאני כבר לא אשאר בחיים, אבל אם מישהו מכם יינצל, צריך לספר לעולם. לא ייתכן שאומות האולם ישתקו על מעשים כאלה. מי שיישאר שיספר, ואולי אפילו מישהי מכן תגיע אל בת ציון'.

הגענו אל אמא, וסיפרנו לה ולשולה, ואמא אמרה שהתינוק כל כך בכה כל יום, כנראה הייתה לו הרגשה שאמא שלו כבר לא בחיים. חשבנו מה לעשות. החלטתי ללכת למשפחה שהכרנו היטב, ועזרה לנו לא מעט – זו הייתה משפחתו של המזכיר הקודם של המועצה. סיפרתי להם מה קרה ביער, והם התקשו להאמין. הבעל החליט לצאת לבדוק מה קרה, והוא לקח עגלה וגרזן ויצא ליער, כאילו לחטוב עצים. כאשר הגיע ליער, הוא מצא שם את כולם. הדסה ישבה ליד עץ והיה לה כדור במצח, וגם אבא היה ירוי. אחר כך סיפרו לנו שהילדים של משפחת שפיגל הגיעו למקום וקברו את כולם.

אחרי שהמזכיר חזר, וסיפר לנו מה ראה ביער, ביקשתי מאשתו, שהכירה את בת ציון, שאם אף אחת מאיתנו לא תישאר, שידאגו לספר לה מה קרה. והיא הבטיחה לי שתעשה זאת".

האוקראינים מגלים שהתינוק נימול ורוצחים אותו

"לא ידענו מה לעשות עם הילד של הדסה. הוא כבר הרגיש מאוד לא טוב – הגפיים שלו כל הזמן קפאו, ולנו כבר היה קשה ומסוכן להסתובב איתו. רצינו להציל אותו. באותו זמן גם התחיל להיות קשה יותר למצוא מחסה אצל הגויים – הסתובבנו מבית לבית, ובכל בית שהגענו אליו אמרו לנו ללכת, פחדו שיתפסו אותם, בעיקר מכיוון שעם הילד היה יותר מסוכן. על כל דלת הייתה רשימה של שמות האנשים שגרו באותו בית, וכל אדם נוסף, בעיקר אם לא היו לו תעודות – כמו לנו – היה סכנה.

אחרי כחודש כבר לא הייתה לנו ברירה, והחלטנו לתת את התינוק לאיכרה אחת שהכרנו. החלטנו שהיא תגיד שהילד הוא של בן משפחה שלה, שנפגע במלחמה, והיא עכשיו מגדלת אותו.

אמא ושושנה יצאו עם הילד אל האיכרה, ואני ושולה נשארנו במתבן אצל הזקנה. כאשר הגיעו אל האיכרה, הילד ישן, והן הניחו אותו על מפתן הדלת. בבוקר, כשהאיכרה התעוררה, היא מצאה אותו והכניסה אותו לבית. מיד התחילו כל השכנות להתעניין מי הילד, האיכרה סיפרה את הסיפור שעליו סיכמנו, אבל השלטונות כבר שמעו על הילד החדש, והגיעו כדי לראות אותו. השוטרים האוקראינים בדקו אותו, וגילו שהוא נימול. הם לקחו אותו ליער, נתנו לו לשחק עם הקנה של הרובה, ואז ירו בו.

אחרי שמסרו את התינוק, היו אמא ושושנה מאוד מדוכאות, ומרוב עצב תעו ביער ולא מצאו את הדרך. כשראינו שהן לא חוזרות, התחלנו, שולה ואני, לפחד שקרה להן משהו. ואז הגיע הבן של הזקנה והודיע לנו שהרגו את שתיהן. שולה ואני נשברנו. אני אמרתי שאם זה נכון אני הולכת להסגיר את עצמי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך יותר. הייתי כל כך מלוכלכת, מלאת כינים, וכבר לא היה לנו איפה להיות – כל האיכרים הגויים כבר פחדו להכניס אותנו לבית.

אחרי יומיים אמא ושושנה פתאום חזרו. התברר שחברים שלנו הפיצו את השמועה כאילו הן מתו, כדי שלא יחפשו אותן. אחרי שהן חזרו החלטנו להתפצל, וכל אחת הלכה למקום אחר. שולה הלכה לפולני בשם קוטרסקי, וגרה אצלו כשנה יחד עם בת שבע שפיגל – הניצולה היחידה מבני משפחת שפיגל".

אני משוטטת בין הבתים, מחפשת מחסה

"אני הסתובבתי, בכל יום הייתי במקום אחר. היו לנו תעודות, שהמזכיר סידר לנו, אבל לא יכולנו להשתמש בהן, כי בסביבה כולם הכירו אותנו. שמי בתעודה היה טורחניוק נינה, אבל כולם ידעו שאני טורצ'ניוק פנינה.

ב-1 בינואר 1943, נכנסנו אמא ואני לבית של הזקנה, שהיה מול המחנה, והיא הרשתה לנו להתחמם ליד התנור. הזקנה שכבה במיטה, ואנחנו הורדנו את הנעליים כדי לייבש אותן והתחממנו. פתאום הכל היה מואר, והבן של הזקנה התפרץ אל תוך הבית וצעק 'אתן לא רואות שהבית נשרף?'. מתברר ששרפנו את הבית בלי להרגיש. הבן תפס את הזקנה, שחרר את הפרה, ורץ. אמא ואני רצנו החוצה, בלי נעליים, לתוך שלג שהגיע לנו עד המותניים, ומולנו המחנה.

רצנו לתוך רפת של גוי שהכרנו שגר במחנה. כעבור כמה דקות הוא נכנס לרפת, ראה אותנו, התחיל להצטלב, ואמר, 'אתן רוצות להרוג אותי? ראו אתכן רצות בשלג'. אבל הוא לא היה מסוגל לשלוח אותנו. הוא הוציא את הילדים שלו מהבית, כדי שלא יראו אותנו, והכניס אותנו למיטה מלאה בכרי קש, שהכינו אותה במיוחד לכבוד ראש השנה. הקש דקר כמו מסמרים, וכל היום נשכנו את השפתיים, כדי לא להשמיע קול. בלילה הם השכיבו את הילדים, נתנו לנו סמרטוטים לרגליים וביקשו שנלך.

כבר בתחילת המלחמה לאמא היה מסתור משלה אצל גוי שהכרנו. אבל מכיוון שהיא הסתובבה הרבה איתנו ועם התינוק, היא הייתה אצלו מעט מאוד. באותו יום החלטנו ללכת אליו. כשהגענו אל הגוי, התברר לנו  שדוד שלי, יצחק אוקסמן, אח של אמא מלוצק, מסתתר שם במקומה. אותו דוד איבד את כל משפחתו בחיסול הגטו – כאשר לקחו אותם למשאיות, זרקו את אשתו ואת הילדים על המשאית, ואותו לקחו הצדה ואמרו לו – אתה עוד צעיר, אתה עוד יכול לעבוד. ואז הוא ברח, והגיע למחבוא של אמא. כשאמא באה, היא לא הייתה מסוגלת להגיד לו ללכת, והיא נתנה לו את המקום שלה, ואנחנו המשכנו".

אני סוחבת את אמא על הגב

"הלכנו והלכנו, ובשלב מסוים אמא, שכבר הייתה מאוד רזה וחלשה, אמרה לי שהיא לא יכולה יותר ללכת, וביקשה שאשאיר אותה ואציל את עצמי. אמרתי לה שאני לא הולכת בלעדיה, ועזרתי לה ללכת. חילקנו את ההליכה כך שחלקים מהדרך היא הלכה בעצמה, ובחלקים אחרים סחבתי אותה על הגב.

אחרי ימים ארוכים בדרכים, הגענו לבית של איכר אחד שהסכים להחביא את אמא, ואני המשכתי למשפחה אחרת. הסתתרתי באותו בית, אבל כבר למחרת בבוקר גיליתי שמאוד לא בטוח שם, ושזה בית שמסתובבים בו הרבה אנשים.

התחבאתי במרתף ושלחתי משם, עם האיכר, פתק למשפחת דובינסקי: 'אין לי ברירה, אם אתם רוצים להציל אותי, תנו לי עצה מה לעשות'. הם ענו לי: 'אם תצליחי להיכנס למחנה בלי שיתפסו אותך, נעזור לך ככל יכולתנו. אם יתפסו אותך, אל תזכירי את שמנו'".

אלוהים שומע אותי

"לפנות בוקר יצאתי למחנה כאילו אני איכרה אוקראינית שהולכת לעבודה. אבל בכל זאת הלכתי דרך השדות, להימנע מכל מפגש עם אנשים שעלולים לזהות אותי.

התקרבתי למחנה, וראיתי שבשער עומד המשגיח האוקראיני, עם כלבים, ומחכה. אני זוכרת שביקשתי בלבי, 'אלוהים, רחם עליי פעם נוספת'. לא פחדתי שיהרגו אותי, פחדתי מהעינויים. ופתאום אני רואה שהוא מסתובב, עם הכלב, ועולה לעבר המפקדה. נכנסתי למחנה, והלכתי אל בית דובינסקי.

למשפחת דובינסקי היה חדר אחד ומטבח, והם היו ארבעה אנשים. במשך שלושה חודשים הסתתרתי אצלם, ובחלק מהזמן גם שושנה הייתה איתי. מאחר שהם היו מיודדים עם הגרמנים, במשך התקופה הזו היו כל הזמן ביקורים של גרמנים בבית.

בכל פעם שהגרמנים היו מגיעים להתארח אצל דובינסקי, אני הייתי קופצת לארון. באחת הפעמים אני זוכרת שעמדתי בתוך הארון הקטן, בזמן שהם אכלו ארוחת ערב, ושמעתי את הגרמנים מספרים שאתמול הם מצאו ביער פוטוצ'ובקה בונקר מלא יהודים. הגרמנים התלוצצו על כך שהיהודים יצאו מהבור כמו עכברים מחור, וסיפרו איך הרגו את כולם. כך עמדתי שעות בארון, בלי לנשום, בלי להשתעל, שומעת את סיפורי הזוועה שלהם.

אחרי שלושה חודשים, לקראת סוף 1943, שושנה ואני עזבנו את משפחת דובינסקי. ידענו כבר שהחזית מתקרבת, והחלטנו ללכת לביתו של אותו מזכיר מועצה לשעבר. בינתיים קיבלנו פתק מבחורה יהודייה מורשה שהסתתרה אצל איכר פולני. היא כתבה שהאיכר עומד לעזוב, והיא צריכה מקום להיות בו. החלטנו ללכת להביא אותה. קבענו שמקום המפגש יהיה אצל משפחת קוטרסקי".

מותה של שושנה

"בנובמבר 1943 יצאה שושנה עם איכר שכן ועם העוזרת שלו לכיוון המשק שבו הייתה אותה יהודייה. כאשר התקרבו לבית, כבר חיכו להם שם האוקראינים, והחלו לירות עליהם. הפולני נפצע, העוזרת ברחה, ושושנה נהרגה – מבלי שיידעו אפילו שהיא יהודייה. את היהודייה מורשה תלו ביער על עץ.

העוזרת ניצלה והיא זו שסיפרה לנו אחר כך את כל הסיפור.

החלטתי שאני לא משאירה את הגופה של שושנה ללא קבורה. יצאתי למקום שבו היא נרצחה, מצאתי את גופתה, ופניתי לאנשים שגרו ליד היער וביקשתי שייקחו עגלה ויביאו את הגופה של שושנה לחצר של משפחת קוטרסקי. אבל כמובן שאיש לא הסכים.

בסופו של דבר מצאנו בחור צעיר, בשם צ'ייקי, שהסכים לצאת עם עגלתו ולהביא את גופתה של שושנה. צ'ייקי הביא את שושנה וקברנו אותה בחצר של קוטרסקי.

אחרי שאיבדנו גם את שושנה, התפזרנו. אני זוכרת שהייתי מאוד סחוטה, אחרי שלא אכלתי יומיים, ופתאום ראיתי מלונה של כלב ונכנסתי לתוכה ונרדמתי. כשהתעוררתי, ראיתי כלב גדול עומד מעליי, ומביט בי ברחמים. בכוחותיי האחרונים יצאתי מהמלונה. בבוקר באו להאכיל את הסוסים וביקשתי קצת אוכל. באותו משק נשארתי חודש.

השתדלתי כל הזמן להחליף מקום, לא רציתי שהגויים ירגישו שהם מסכנים מדי את חייהם, וגם לא רציתי להמאיס את עצמי עליהם".

נס קטן

"במהלך שיטוטיי באותו חורף של 42-43, הגעתי לבית של איכרים שהסכימו להסתיר אותי. בבוקר הבעל והילדים יצאו מהבית, ובעלת הבית הזמינה אותי להיכנס פנימה. החלונות היו קפואים, ואי אפשר היה להבחין במתרחש בחוץ. פתאום נפתחה הדלת, ובפתח עמד חייל גרמני מהמחנה. הייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות, ופשוט נעמדתי ובלי לחשוב התחלתי לדבר בגרמנית.

פניתי אל הגרמני, ואמרתי לו,  'בוקר טוב. אחותי חולה, ואני הגעתי מכפר מרוחק, כדי לעזור לה'. הסברתי לו שפעם גרו כאן גרמנים, והיו לי חברות גרמניות, וכך אני יודעת גרמנית. החייל שמח מאוד וענה לי: 'אני שמח מאוד שאני יכול לדבר בשפה שלי. אני עדיין צעיר, ואני לא אשם במצב הזה, אשמים היטלר וסטלין. בגללם הרגו את היהודים'. עניתי לו: 'כן, פעם היו פה יהודים, אבל הרגו את כולם, לא נשאר אף אחד'. והוא אומר: 'פרויליין, האם תהיי כאן ביום ראשון?, אני אבוא עם הקומורט שלי ואנחנו נשוחח'. בסופו של דבר הוא הלך, ואני החלטתי להסתלק משם ולברוח. הלכתי למשפחת דובינסקי.

ביום ראשון הגיע הגרמני עם פולני שהכרתי, והיה משתף פעולה שחיפש יהודים כדי להסגיר אותם בעבור סוכר ומלח. אם הייתי נשארת באותו בית, היו הורגים אותי".

הגרמנים נסוגים, ושוב חוזרים

"בסוף חודש פברואר 1944 הגיעו אלינו הרוסים, ואיתם נכנסו גם הפרטיזנים. כמה פרטיזנים הגיעו לבית של דובינסקי, ואני ביקשתי שייקחו אותי איתם, כי חששתי מכך שנלך לבד עד לרוז'ישץ'. הם הסכימו, אבל אמרו שיבואו למחרת לקחת אותנו. למזלו לא יצאנו איתם באותו יום, כי אחרי יומיים הגרמנים חזרו, לחודשיים נוספים, ולמעשה התחילה התקופה הקשה ביותר בכל תקופת ההסתתרות שלנו.

אחרי שהרוסים הגיעו, התחלנו לצאת ולהתגלות, ובעצם הגויים כבר ידעו שנשארנו בחיים. ברגע שהגרמנים חזרו, האוקראינים, שחששו שנספר אחר כך שהם שיתפו פעולה עם הנאצים, חיפשו אותנו באדיקות, במטרה לרצוח כל יהודי שנשאר בחיים".

אני שומעת על השחרור

"הגעתי לבית של איכרה אלמנה, שחיה עם ילדיה. מסביב היו כל הזמן חילופי ירי, ובכל מקום הסתובבו פליטים. באחד הימים נכנס אוקראיני מיליציונר לבית ומודיע לאלמנה: 'היום אני ישן אצלך'.

הייתה איתי חברה, צ'רנה, שהספיקה, לפני שהוא נכנס, לצאת מהבית ולעלות לגורן. אני קפצתי אל מתחת למיטה, והמיליציונר נעמד ליד המיטה ושם לידה את האקדח והרימון שלו, והלך לאכול. בינתיים החלו חילופי ירי קשים, הוא יצא לחצר כדי לראות מה קורה, ואני חמקתי לגורן.

באותו לילה ישנתי בעליית הגג של האלמנה, ושם גם שמעתי את המילה הראשונה על השחרור. אני זוכרת שהצצתי דרך חריץ וראיתי פתאום חייל, רכוב על סוס, שנעצר ליד הבית ושואל: 'חברים, איפה הגרמנים?'. הבנתי שהוא ראש החץ של הרוסים".

חוזרים לרוז'ישץ'

"חיכיתי עד ללילה, ואז ירדתי והתחלתי לחפש את אמא ושולה. אחרי יומיים מצאתי אותן, ושלושתנו התחלנו לצעוד לרוז'ישץ'. כשהגענו, לא ידענו לאן ללכת. אני הצעתי ללכת לבית של אח של סבתא שעזב לארצות הברית לפני המלחמה, שהיה בית גדול ומפואר. ידענו שעכשיו התגוררה בבית העוזרת שלהם.

הגעתי לבית, ודפקתי בדלת. הבן של העוזרת פתח לי, וכשהוא ראה שזו אני, הוא הרים גרזן ואמר, 'את רוצה שאפתח לך את הראש? בעל הבית נמצא באמריקה, ואנחנו שומרים לו על הבית'.

חזרתי אל אמא ושולה, והחלטנו ללכת לבית של משפחת גון, שבו התאספו רוב היהודים שהצליחו לחזור לרוז'ישץ'. באותו זמן החזית הייתה עדיין מאוד קרובה – רק 30 ק"מ מאיתנו. הבית של גון היה מחולק – בחלק אחד שלו היו אנשי צבא, ובחלק השני אנחנו היהודים. יום אחד נפלה פצצה ופגעה בצד של החיילים, והרגה 3 חיילים. היהודים ברחו מהבית, אני נשארתי אחרונה וקיבלתי הלם.

ההפצצות של הגרמנים לא הפסיקו, ואנחנו נאלצנו לעזוב את רוז'ישץ', ולהתרחק עד לרובנו. אחרי שההפצצות פסקו, חזרנו לרוז'ישץ', ושם התחלנו לחיות. אני עבדתי כמזכירה בבית משפט ושולה הלכה לבית ספר".

המשפחה שלי בפולין – כמעט כולם הושמדו

הוריי: דב והניה טורצ'ניוק. אמא ניצלה ואבא ניספה.

אחיותיי: בת ציון, שושנה, הדסה ושולה. להדסה היה תינוק. בת ציון עלתה לארץ לפני המלחמה, שולה ניצלה, שושנה והדסה והתינוק של הדסה נרצחו.

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: משה ורבקה אוקסמן – נרצחו על ידי הנאצים.

האחים של אמא: בלה קליינר – הייתה נשואה והיו לה 3 ילדים: חנה, יצחק ובן נוסף – כולם ניספו.

ישראל אוקסמן, היה נשוי למרים.

יוסף אוקסמן – נפטר לפני המלחמה. היו לו שני ילדים – פסיה ויעקב – והם ניספו.

שמואל אוקסמן היה נשוי לשרה. ילדיו היו: יצחק, יששכר ושלמה – כולם ניספו.

שלמה אוקסמן היה נשוי לפניה, רופאת שיניים. הייתה להם בת אחת, חנה. כולם ניספו.

עזריה אוקסמן היה נשוי ללאה, והיו להם שני ילדים – דוד ובן נוסף.

יצחק אוקסמן היה נשוי לבלה והיו להם שלושה ילדים: חנה, מנדל ובן נוסף. בלה והילדים ניספו ויצחק ניצל.

בן ציון אוקסמן – ניצל.

המשפחה של אבא:

סבא וסבתא: מרדכי ודבורה טורצ'ניוק – נפטרו לפני המלחמה.

האחים של אבא: ניסן, יששכר ומרים.

סוף המלחמה

"ב-9.5.1945 נגמרה המלחמה. אני זוכרת שדפקו בחלונות מהרחוב וצעקו: 'קומו, קומו, המלחמה הסתיימה'. למרות שהייתי אמורה לשמוח על סיום המלחמה, באותו יום בכיתי נורא, והייתי מאוד מדוכאת. הייתי מאוד עצובה על הגורל של משפחתי, של אחיותיי שושנה והדסה, שלא זכו לראות את היום הזה.

רצינו להמשיך, לצאת מרוז'ישץ'. הייתי צריכה להשתחרר מהעבודה אצל הרוסים, ולכן אמרתי להם שאני רוצה לחפש את משפחתי, שאולי מישהו עוד נשאר. הם הסכימו, וקיבלנו ניירות רשמיים שאיפשרו לנו לצאת.

באותו זמן גם הכרתי את בעלי, ברוך קוס, גם הוא בן רוז'ישץ' שכל משפחתו נספתה. ב-9.7.1945 התחתנו".

עוזבים את רוז'ישץ' לכיוון ארץ ישראל

"יצאנו כאזרחים פולנים לפולניה – אמא, שולה, ברוך ואני, והצטרפה אלינו גם שושנה קמפר. הגענו לגלייביץ בשלזיה, וגרנו שם כמה חודשים, מחכים לפקודה להמשיך. בדצמבר 1945 הגיעה הפקודה. עברנו את הגבול הפולני, ועתה היה עלינו לעבור גם את הגבול הצ'כי, בדרך לגרמניה.

הגענו ללייפהיים בגרמניה, ונשארנו במחנה מספר חודשים. באפריל 1946 כבר הייתי בהיריון, וברוך ואני הצטרפנו לקיבוץ של פרטיזנים. אמא ושולה נשארו בגרמניה.

הלכנו ברגל, בשלג, דרך האלפים, כדי לעבור לאיטליה. תוך סיכון חיי וחיי בתי הגעתי למילאנו. כשהגענו למילאנו, לקחו אותנו לאחוזה של יהודי עשיר, ושם חיינו 4 חודשים של חיים טובים ונוחים.

ב-1 באוגוסט 1946 קיבלנו פקודה לצאת. עלינו על משאיות והגענו לנמל קטן. אני כבר הייתי בחודש שמיני. אמא עדיין הייתה בגרמניה, ושולה נסעה עם חברת נוער לצרפת".

סוף סוף בארץ ישראל

"באיטליה העלו אותנו על האונייה כ"ג יורדי הסירה, ואחרי 14 ימים קשים מאוד בים הבריטים גילו אותנו. ב-16 באוגוסט הגענו לישראל והבריטים הביאו לאונייה רופא מבית חולים רמב"ם שבדק את הנוסעים, וקבע מי מסוגל מבחינה גופנית להמשיך, ומי צריך לרדת לקבלת טיפול רפואי. הרופא רשם אותי ברשימה, ואני הורדתי באלונקה לנמל, ומיד העלו אותי על אמבולנס. אני זוכרת שבדרך זרקתי פתק, שבו ביקשתי שמי שימצא אותו יעביר אותו לקיבוץ בית השיטה, ויודיע שהגעתי.

ב-18 באוגוסט הגעתי לעתלית, ואחרי שלושה ימים ילדתי את בתי הבכורה, טובה. ברוך נשלח לקפריסין.

בנובמבר 1946 הגעתי לבית השיטה, אל אחותי בת ציון, עם ילדה בת 4 חודשים. ברוך השתחרר מקפריסין אחרי חצי שנה והצטרף אלינו.

בשנת 1947 הגיעה אמי לארץ, ובאה להתגורר בבית השיטה. היא חיה בקיבוץ עד שנפטרה, בשנת 1977".

מבית השיטה לתל אביב

"את בתי השנייה, נעמי, ילדתי ב-1953. ב-1956 עזבנו את בית השיטה ועברנו להתגורר בגבעתיים. במשך שלוש שנים גרנו בשכירות אצל משפחה שנתנה לנו חדר אחד, מטבחון ופינת אוכל. בתקופה הזו עבדתי בטיפול בילד.

ב-1958 עברנו לדירה בשכונת יד אליהו בתל אביב. בתקופה שבה גרתי בבית השיטה למדתי להיות מטפלת מוסמכת בבית ספר בעפולה, והתמחיתי בטיפול בתינוקות חולים. אחר כך, בבית השיטה, הייתי אחראית על בית התינוקות.

כשהגענו למרכז, פניתי לבית החולים צהלון ביפו, ובשנים 1960-1961 עבדתי בבית החולים עם ילדים חולים.

מ-1961 ועד 1964 עבדתי במרקוזה – חנות בגדים בנחלת בנימין בתל אביב. כשהיה משפט אייכמן, ביקשתי לנסוע למשפט. כשחזרתי, גיליתי שהבוס ניקה לי את היום הזה מהמשכורת. זה מאוד הכעיס אותי, והתפטרתי.

בשנים 1964-1966 עבדתי אצל חברים בחנות בנחלת בנימין לצמר.

מ-1973 עד 1976 הייתי המזכירה הראשית של העיתון 'יידישע צייטונג'".

בעלי, ברוך קורן

"ברוך, בעלי, נולד גם הוא ברוז'ישץ'. הוא איבד במלחמה את הוריו, צבי וגיטה, ואת אחותו היחידה, פייגה.

ברוך היה בעל תואר של מנהל תנועת רכבות, שאותו רכש עוד בימי הרוסים, כאשר למד בטכניקום. כשהגענו לגבעתיים, הוא נרשם ללימודי ערב בתיכון סינגלובסקי, ובמשך 4 שנים למד מסגרות, רתכות וטכנולוגיה. בשעות היום הוא עבד בבית חרושת לאמייל.

אחרי שנה התחיל ברוך ללמד בתיכון מקצועי ביפו. לאחר שקיבל תעודת הוראה, התחיל לחנך כיתות י"א-י"ב. הוא עבד שם עד שיצא לפנסיה, ב-1985. במהלך השנים הוא שימש כמנהל החשבווות של ארגון יוצאי רוז'ישץ' בישראל".

המשפחה שלי בישראל

בעלי, ברוך קורן, נפטר ב-1992.

בתי טובה – נשואה לנחמיה פרידלנד, מתגוררת ברעננה. לטובה שני ילדים: אפרת ויקי. אפרת נשואה לאסף.

בתי נעמי – נשואה למשה לברטוב ומתגוררת בנווה מונוסון. לנעמי שני ילדים: ארד וענת.

ארד נשוי לדנה ויש לו שני ילדים, תאומים: נועה ורועי.

כ-30 שנה לאחר שניצלה פנינה והגיעה לארץ ישראל, היא כתבה את השיר הבא:

 

מהרהורי לבי

 

מאת: פנינה קורן לבית טורצ'ניוק

 

יש לי צורך לפעמים לשוחח עם לבי,

כי תשובתו הכנה לא תרגיז אותי.

כי מי מלבדו ירצה כעת –

להקשיב לדברים שקרו לדורותינו באמת.

 

סודות רבים טמונים בלבי

כי הוא לעולם לא יבגוד בי.

ואם נשארתי אני לבדי,

בוכה לבי בקול חרישי.

 

למי אוכל לספר בכלל

מה מרגישים –

כשנפרדים לרגע קט

ולא נפגשים יותר לעד.

 

לעתים קרובות אומרות לי הבריות:

"עלייך להתרחק מן העבר,

ולחיות במציאות של המחר".

 

אין כיום מי שיבין

רגשות ששייכים לימים רחוקים.

אז מה יועיל ולמי אומר,

גם לא נאה להטיף מוסר.

 

אולי תבינו באחד הימים

את פירושן של אותן מילים.

ותפילה יוצאת מלבי בקול,

שהמחר יהיה באמת יפה מהאתמול.

 

נובמבר, 1977

צבי רוזנבאום גדל בעיירה רוז'ישץ'. כבחור צעיר ברח מהגטו ושוטט בין הכפרים עם אחותו יהודית, חסרי כל, רעבים וקופאים מקור. הם מצאו מקלט בבית איכרה פולנייה, ובהמשך חצו את הגבול לרוסיה, שם התגייס צבי לצבא האדום. הוא ואחותו עלו ארצה. אמו, אביו ואחיו הצעיר נרצחו על-ידי הנאצים

החיים עד המלחמה

"נולדתי בעיירה קובל בשנת 1921. כשהייתי בן 4-5 עקרנו לרוז'ישץ'. עד שנות השלושים המוקדמות הייתה לאבא (זאב) חנות. כנראה בגלל קשיי פרנסה החליט ללכת לכיוון אחר. לפני מלחמת העולם הראשונה עבד וניהל מחלבה. מישהו שהכיר אותו הציע לו שותפות בהקמת מחלבה חדשה ומתחילת שנות השלושים עד פרוץ המלחמה עסק במחלבה שהייתה באחד הכפרים הסמוכים לרוז'שץ'. אמי (בריינה) הייתה עקרת בית. הייתה לי אחות, יהודית, שנולדה ב-1923, שרדה איתי את המלחמה ונפטרה בארץ לפני שנתיים. אחי הצעיר משה, יליד 1927, נהרג יחד עם אבי. אמי נרצחה הראשונה.

מצבנו הכלכלי היה בינוני. בשנות 1936-37 התחילו השלטונות להציק לנו ומסביבנו נפתחו עוד מחלבות, אז הורע מצבנו מאוד. השקענו הרבה מאוד כסף במחלבה החדשה. כשפרצה המלחמה נשארנו בלי רזרבות.

היינו משפחה מסורתית. סבתא לאה (אמה של אמי), שגרה אצלנו, הייתה מאוד דתייה. שמרנו שבת, אבל כשפתחנו את המחלבה נאלצנו לעבוד גם בשבת וזה היה באישור הרב. היה לנו גם אישור כשרות על התוצרת. בבית דיברנו אידיש.

למדתי בבית הספר 'תרבות', שבע כיתות. אני זוכר את הבנין הישן לפני שהקהילה בנתה בית ספר אחר. אחר הצהרים הלכתי ל'חדר' ללמוד לימודי קודש. לאחר שבע שנות לימוד נאלצתי לעזוב ולעזור בבית. אני השתייכתי לתנועת 'השומר הצעיר'. השתתפי במפגשים, בשיחות ובמחנות הנוער. דיברנו עברית ושרנו את שירי ארץ ישראל.

העיירה ברובה הייתה יהודית. בסביבות הכפר היו אוקראינים, אבל חוץ ממגעים מסחריים לא היה לנו קשר איתם. גם לא הייה עוינות. ברוז'ישץ' היו מוסדות יהודים, הייתה קהילה, היה רב, שוחט, חברה קדישא והיו הרבה בתי כנסת. אלה היו בתי כנסת ממוסדים ותוססים עם לימודים. הייתה גם ישיבה והיו מלמדים שלימדו בשיעורים פרטיים לימודי קודש".

חיים בצל המלחמה

"כשפרצה המלחמה ב-39' הייתי בן 18, עבדתי בהולובי (Holoby) בסניף של יצור מוצרי חלב. זה היה לפני שהרוסים נכנסו לאזור שלנו. עברו דרכנו פליטים והציעו לי להצטרף, לברוח לרוסיה מהגרמנים. אני זוכר, זה היה יום שישי בלילה. אמא התחילה לבכות מתוך שינה, ואמרה: 'אתה לא תלך. לא תעזוב את הבית'. ידענו שרוב מי שברח לרוסיה, כדי להגיע לארץ ישראל, נעצר בוילנא או בסביבתה.

אמנם הגרמנים עמדו 40-50 ק"מ מהאזור שלנו אבל הם לא מיהרו. לא חשבו שאסון כזה יכול לקרות. לא תיארנו לעצמנו. לא ברחתי ב-39', אבל אני לא מצטער.

למחרת שמענו שהרוסים עוברים את הגבול ויכבשו את האזור שלנו. בוקר אחד שמענו הפצצות. יום או יומיים אחר-כך הרוסים הגיעו לאזור שלנו. באותה תקופה, תחת שלטון הרוסים, עבדתי חלק מהזמן במחלבה ועזבתי את הבית. למדתי בחוגי ערב של המשטר הרוסי שהיו חובה ומכיוון שרציתי ללמוד מסגרות עבדתי מספר חודשים בבית מלאכה לתיקון קטרים, אבל פיטרו אותי כי לא רציתי לקבל פנקס אדום. אז פניתי למחלבות, עברתי שם מספר קורסים ונשארתי עד שנכנסו הגרמנים בשנת 1941.

בזמן הרוסים אבא עבד במקצוע במשכורת מאוד דלה. האווירה הייתה מתוחה. תמיד תחת איום. אם נעשו מדידות ונמצא שחסר שומן יכלו לשים אותו בכלא או לפטר אותו. למרות זאת בתקופה הזאת אפשר היה לחיות את החיים. אני עבדתי, אבא עבד כשכיר במחלבה שלנו וגרנו באותו הבית. אני גרתי במקום העבודה שלי, במחלבה, שהייתה במרחק של 25 ק"מ מהבית".

הגרמנים מגיעים, אנחנו נשלחים לגטו

"בסתיו 1941 נכנסו הגרמנים. אחד המהנדסים במחלבה הבטיח שיקח אותי, אבל כשהגרמנים הגיעו הם נעלמו ואני נשארתי. אנשי המשטר הרוסי ליוו אותי לגטו ברוז'ישץ' והמצב הדרדר לגמרי.

בגטו הייתה חלוקת מזון אבל כל אחד בישל בשביל עצמו. הרבה נהרגו כשיצאו מהגטו לחפש מזון, או שנכנסו לגטו עם המזון. התחלנו לחפש מקומות עבודה. באותו זמן לקיתי בדיזנטריה קשה מאוד. כשהתאוששתי אבא רשם אותי ביודנראט לעבודה. כולנו – אני, אחותי יהודית ואחי הצעיר משה עבדנו מחוץ לעיירה, מרחק של כ-12 ק"מ. בימים הראשונים הלכנו וחזרנו ברגל לעבודה עד שקצת התיידדנו עם האיכרים ונשארנו ללון קרוב, איפה שכל אחד יכול. אנחנו עבדנו בפרספה, שהייתה תחנת רכבת. עבדנו על הכביש שקראו לא פעם כביש קייב-ורשה. עבדנו באחזקת הכביש. מאבנים גדולות עשינו חצץ ומילאנו את הבורות. היינו בגטו פחות משנה. אבא השתדל להוציא את אמא לעבודה איתנו, אבל היא לא עבדה לידנו אלא במרחק מה משם, בחפירות בקובל.

בשנה הזאת היו אקציות, אבל הצליחו לשרוד. אני לא זוכר שלקחו הרבה אנשים. הרגו בעיקר את מי שתפסו ברחוב. או שלקחו אותו והרגו או שהיו הורגים במקום".

בורח מהגטו, נתקל בסכנות וגם במזל

"באחד הימים קרוב לראש השנה השמידו את הגטאות בקובל ולוצק. חפרו בורות, הביאו את האנשים לבורות וירו בהם. התחלנו להתעורר ולחפש דרך לשרוד. ניגש אלי חבר, אברהם נאום, זה היה ביום שישי, ושאל אותי: 'רוצה להצטרף אלינו? אני ואהרון הולכים להולובוי'. (כפר גדול בו גרו הרבה יהודים, כעשרים ק"מ מהמקום בו עבדנו בכביש). לאברהם היו קרובי משפחה בהולובוי שהיו להם קשרים עם הקומוניסטים וציפינו להצטרף אליהם, לברוח ליערות. ניגשתי לאבא וסיפרתי לו. הוא אמר לי:'לך!'. מאמא לא נפרדתי בכלל.

זה היה ביום שישי בבוקר, שנת 42'. שלושתנו התחלנו לצעוד לכיוון הולובוי. הגענו לשם ביום שישי לפנות ערב, התחלנו לחפש את בני הדודים של אהרון, אבל הם לא היו בבית. לקראת ערב נעלם החבר שלנו. הוא לא נפרד מאיתנו. חיפשנו אותו, אבל לא ראינו אותו יותר מאז ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו.

למחרת, שבת בבוקר, התחלנו שנינו לחפש מה לעשות. לא הכרנו אף אחד והם לא הכירו אותנו. החלטנו לחזור למקום העבודה שלנו. בדרך פגשנו נער שבישר לנו שהגטו מכותר וכולם ברחו מהכביש. חזרנו להולובוי. הנער הזה הציל אותנו. כשחזרנו בחזרה כבר הגיעו גם לשם הגרמנים. הם הטילו על הכפר את המס, הכופר – הקונטורבוציה. לא היה טעם להישאר שם. תכננו להתקרב בלילה לאזור החפירות בקבול, מקום עבודתו של אביו של אהרון ואחיו. חשבו לנסות לעלות על עקבותיהם. לפני שעזבנו נכנסו לאחד הבתים האחרונים בישוב. התברר ששם גר בן דוד של אבא. לא היינו בקשרים איתו, אבל השכן הכיר גם את ההורים של אהרון. בתו של בן הדוד מאוד רצתה להצטרף אלינו, אבל שכנענו אותה להישאר כי הוריה היו מבוגרים והם לא רצו שתלך. נפרדנו.

המשכנו ללכת לפי הירח. הגענו לנהר ששמו סטוכוט, שפירושו: מאה יובלים, מאה דרכים. זה אזור של ביצות ובין הביצות עברו נחלים. הגענו לנהר ולא יכולנו לעבור אותו. שנינו לא ידענו לשחות. הלכנו לאורכו ומצאנו סירה. לקחנו את הסירה והתחלנו לשוט בה. כנראה טעינו בכיוון. עלינו על ביצה והיינו צריכים לדחוף את הסירה כדי לעבור. אז שקענו בבוץ עד צוואר. כשהירח עלה קצת ראינו מרחוק את החוף השני של הנהר. הצלחנו להגיע אליו אבל השחר עלה ונאלצנו להמתין במקום. זאת הייתה תקופה בה האיכרים גמרו לקצור את השחת והרימו אותו בערמות. הצלחנו להיכנס מתחת לערימה כזאת שעמדה על כלונסאות. בבוקר התאספו שם רועים עם עדרי צאן. כלבים הסתובבו שם. שמענו אותם מהמסתור שלנו. היינו רטובים, מכוסים בבוץ. התחבאנו שם עד רדת הלילה. למזלנו הם לא גילו אותנו.

לקראת ערב התחלנו ללכת, אבל לא ידענו איפה אנחנו. היינו רעבים. דפקנו על חלון אחד הבתים שהיה בודד בכפר. דפקנו על החלון, יצאה אישה. סיפרנו לה שברחנו מטרנספורט של הגרמנים ואנחנו רעבים. באותה תקופה העבירו לא רק יהודים, טרנספורטים מאוקראינה או מרוסיה לעבודות כפיה. הגויה הושיבה אותנו באחת הפינות והגישה מרק ולחם

זה היה לילה בהיר, עשרה באלול – זה חצי חודש. התיישבו ליד הקיר כדי שהירח לא יאיר עלינו. אבל הירח קצת הסתובב והאיר עלינו. אז הגויה פרצה בצעקה לחבר שלי: אתה הבן של מניו. סומרנו לקיר. היא התחילה לספר על עובדי החפירות בקבול ומה שקרה להם ולאלה שברחו מהכביש. היא ידעה לספר את מי הרגו ומי הצליח לברוח. היא סיפרה שבין שבת לראשון היה ניסיון בריחה. חלק הרגו מיד וחלק החזירו לגטו והוציאו להורג ביום ראשון. היא אפילו ידעה להצביע איפה בערך אמור להיות אבא של אהרון. היא אמרה לו: 'את אמא שלך הרגו, את האחיות שלך הרגו'. בת אחת נשארה עם ילדיה הקטנים. היא אמרה לו: 'הם מסתובבים בסביבה ואבא שלך ואחיך צריכים להיות גם כן בסביבה'.

יצאנו שבעים ועם אינפורמציה. הוקל לנו. ידענו איפה אנחנו נמצאים. הוא הכיר את השטח, אז הלכנו והגענו לאיכר אצלו היו אביו ואחיו, אבל הם עזבו עם רדת החשיכה ולא פגשנו אותם. אהרון אמר לי: 'אני יודע שאבא שלי חי ואני אמצא אותו. בוא נחפש את אבא שלך'".

מוצא את אבא, אחותו ואחיו. אמא כבר איננה

"מאחר וכל האספקה למחלבה שלנו באה מאוקראינים ופולנים שיערתי איפה אבא יכול להיות. כדי להגיע אליו היה צריך לחצות את פסי הרכבת באזור הביצתי ההוא. המסילה הייתה מורמת מהקרקע בגלל הביצות. על הקו הזה היו הרבה גשרונים, והגרמנים שמרו עליהם.

בחרנו באזור של צמחיה סבוכה. כשהתחלנו ללכת הם שמעו רעש והתחילו לירות מעלינו. למזלנו בדיוק באותו לילה הפגיזו את תחנת הרכבת בקובל, כ-25 ק"מ משם. כל פצצה שנפלה הייתה מלווה ברקטות תאורה. כל פצצה שנפלה שמענו את הדינג לאורך פסי הרכבת. כשהפגיזו הגרמנים נשכבו. זאת הייתה הפגזה ממושכת עם הפסקות. אנחנו ניצלנו את רגעי ההפגזה בקובל ואת הרעש הנורא שהם עשו כדי לחצות את המסילה. קפצנו מעל פסי הרכבת. החצץ שבין פסי הרכבת נתן מכות בברזלים והם שמעו את זה, אז הם התחילו לירות אחרינו. היות והיו שם ביצות ושיחים בתוך הביצות, נעלמנו והצלחנו לברוח.

הגענו לפולני אצלו חשבתי שנמצא אבי. הוא היה מיודד עם אבי. בעלת הבית יצאה ובישרה לי שאבי, אחותי ואחי נמצאים בסביבה. בערב הקודם הם היו אצלם. לקחו לחם וחלב ויבואו שוב מחר בערב. והם הגיעו. נפרדתי מאהרון שחזר לאביו ואחיו. בהמשך, לבית הזה היינו מגיעים בכל עת צרה. לפעמים היינו יושבים שם שבוע ימים בעליית הגג מעל הרפת והם לא ידעו. לפעמיים כשלא הייתה ברירה הם קיבלו אותנו. הם תמיד הביאו לנו אוכל ולפעמים בלילה היינו נכנסים להתחמם.

המפגש עם המשפחה שלי היה עצוב כי אמא איננה. אמא נספתה במקום העבודה שלה בקבול או שלקחו אותה לגטו ומשם לבור ההריגה. אבא ישב בתוך הביצות. ליד הנחל הייתה גבעה כזאת והוא ישב שם בין השיחים. זאת הייתה תקופת החגים. אבא זכר שלמחרת יום כיפור וצריך לדאוג לסעודה מפסקת.

התחיל להיות קר. היו לנו שני זוגות נעליים. או שהייתי הולך יחף או לוקח את הנעליים מאבא, ואו שאחותי או אחי הקטן היו הולכים איתי לחפש אוכל. או שהיינו מוצאים משהו בשדות או שהיינו מקבלים אצל האיכרים איזה פרוסת לחם. כל זמן שאפשר היה למצוא פרות בשדה היה יותר קל.

גרנו בבור בשדה. כשירדו גשמים כיסינו את הבור. בלילה כשהיה קר הדלקנו זרדים בבור ובגלל שנוא היה מכוסה מלמעלה לא ראו את האש. אבא תמיד נשאר עם אחי משה. אני ואחותי יהודית הלכנו לחפש אוכל".

נשארנו רק אני ואחותי

"זאת הייתה תקופה שהגרמנים והאוקראינים פרסמו הודעה על כך שבאזור מסוים יוכלו היהודים לצאת לחופשי, לעבוד ולא יאונה להם כל רע.

אני ואחותי נשארנו באחד הכפרים. אבא הלך עם אחי לאזור ההוא, אבל זה היה מארב ליהודים. יום או יומיים אחרי שהם הגיעו לקחו את כל היהודים שהתאגדו באותו בית להולובוי ושם הוציאו אותם להורג. זה היה מרחק של חמישה שישה ק"מ בסך הכל מהפולני הזה שהיינו נכנסים אליו לעתים קרובות.

אני ואחותי הלכנו לכפר סמוך בכיוון אחר והיינו שם יממה לא יותר. האיכרים היו באים בבוקר להצטייד במזון. כשחזרו משם הם סיפרו שכל היהודים 'שיצאו לחופש' נלכדו והוצאו להורג.

חזרנו לבית הפולני, באה הפולניה וקראה לנו להיכנס. היה אצלם יהודי בשם משה ואלד מרוז'ישץ' והוא אישר את השמועה. הוא נשאר איתנו על הקש ועוד באותו לילה יצא והמשיך לנדוד. הוא היה יהודי מבוגר יחסית, עם שפם ועם כובע מצחייה בנוסח האזור ונראה כפולני לכל דבר. הוא כבר שאת ביתו היחידה, נשואה עם ילד, הרגו. הוא הצליח לשרוד. פגשנו אותו אחרי השחרור".

במנוסה ממקום למקום, חסרי כל בחורף המקפיא

"זה היה חורף שבין 1941 ל-42'. לא יכולנו להישאר שם מפחד שיגלו אותנו וגם לא היה לנו איך לפצות אותם. הלכנו ממקום למקום. היינו נשארים יומיים שלושה וממשיכים. בסוף הסיבוב חזרנו לבית הפולני, לשם תמיד יכולנו לבוא.

גרוע יותר היה כשירד שלג. הייתי בלי נעליים ועשיתי נעליים מצמות קש עד שמצאתי פיתרון. נכנסתי למבואה של בית והורדתי משם סנדלים עשויים מקליפת עץ וחבלים שנעלו האוקראינים. אז הוקל לי. במשך הזמן השגתי נעלים דומות לנעל הולנדית עם עור מלמעלה. ככה שרדתי את החורף.

אני זוכר, זה היה השישי בינואר, חג שלושת המלכים שלהם. לא ידענו לאן ללכת. הגענו עד לקצה היער מול בית של אחד השוטרים האוקראינים. בתחילת הסתיו הוא הבטיח לשני אחים ואחות לחם. אנחנו נפגשנו איתם פעם והם סיפרו לנו. הם באו לבית אחיו. הוא הזמין משטרה. תפסו אותם, עינו אותם, קשרו אותם חיים עם חוט ברזל וסחבו אותם עם עגלה לאורך הדרך עד שהם נגמרו.

הלכנו בשלג ולא היה לנו לאן ללכת, ואני הולך לגוב האריות, אל אותו שוטר אני הולך. דפקנו בדלת, הוא פתח, הוא קיבל אותנו. זה היה בית חם, הוא בדיוק ישב ועשה י"ש ביתי. הוא נתן לנו לשתות כדי להתחמם, נתן לנו לאכול, ואמר לנו: 'חבר'ה תכנסו לאסם ותתחפרו שם'. הוא התייחס אלינו כאילו לא היה שום דבר. למחרת בבוקר הוא אמר: 'יבואו אלי חברים לשתות. לכו'. אף אחד לא האמין שהיינו אצלו והוא לא נגע בנו.

כל החורף ברחנו ממקום למקום. לא דיברנו. קיווינו רק לעבור את זה. לא התרחצנו, היינו יחפים וערומים וזהו. אלה היו החיים. השלג התחיל להפשיר. אנחנו יושבים באסם ושומעים עגלה נוסעת. ראינו שיושבים שם גרמנים. אמרתי לאחותי: 'אלה לא גרמנים, אלה אוקראינים'. הייתה לי תחושת בטן. לא רחוק משם גר פולקסדויטש והם נסעו לשם. הוא היה קרוב משפחה של הפולני שעזר לנו. הפולקסדויטש הזה ברח, ומי ששמר על המשק ראה את הגרמנים אבל גם הוא הרגיש שהם לא גרמנים. הוא התחיל לברוח. הם ירו בו ופצעו אותו, אבל הוא הצליח לברוח. תכף אחרי היריות שמענו אותם חוזרים בחזרה. אמרתי לאחותי: 'בואי נברח מפה'. עברנו את הדרך ונכנסו לתוך השיחים. רואים דרך השיחים האלה מקצה לקצה. לא היה שם אף אחד. נצמדנו לעץ וישבנו. כבר התחיל להחשיך. ראינו שהפולקסדויטש הזה בורח, כשהוא ראה דמויות הוא סטה וברח. הגרמנים המדומים האלה חזרו משם. כשהחשיך לגמרי חזרנו לחצר. אמרתי לאחותי: 'יהודית, אנחנו עוזבים את המקום, כרגע'. היא לא התווכחה איתי. אמרנו לפולנים שאנחנו הולכים, אז הבן אמר לנו: 'היום שבת. אמא אופה מאפה ליום ראשון. זה אביב וקשה להשיג לחם. תישארו, תיקחו איתכם לחם ותלכו'. אמרתי לו: 'לא. אני חייב לברוח עכשיו'. אנחנו ברחנו. הלכנו למרחק של שבעה-שמונה ק"מ מהמקום הזה ואז שמענו יריות מהכיוון ממנו ברחנו. התברר מאוחר יותר שנכנסו לשם אוקראינים, הרגו 24 איש וחיפשו את שני היהודים שמסתובבים באזור (אותנו).

האיר השחר. נכנסנו לחצר של פולנים. דפקנו בחלון. לא ידענו מי גר שם. יוצאת פולניה. היא תכף ראתה שאנחנו יהודים. היא שאלה אותנו אם אנחנו רוצים לראות יהודים. אמרתי לה כן. חוץ ממשה ואלד זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו יהודים. בחצר היה בור ומעליו גגון מקש. היא פתחה שתי אלומות, מסביב עשבה קבוצת יהודים. הכרנו אותם והם הכירו אותנו. בין היהודים האלה היה זוג עם ילדה. הם הסתתרו אצל אחיה של אותה פולניה והם כנראה נפגשו מדי פעם. הילדה נשארה לישון אצל האח של הפולנייה וההורים שלה חזרו לפנות בוקר. עם עלות השחר היהודייה לקחה דלי ונכנסה לחלוב את הפרות. כשהיא יצאה מהרפת היא ראתה גרמנים נוסעים, אז היא החישה צעדיה לכיוון האסם. הגרמנים ראו את זה ותכף הקיפו את האסם. הם מצאו את הבעל, את האישה ואת הילדה היהודים. זה היה במרחק של כ-200 מטר מאיתנו.

אלה שתפסו אותם לא היו גרמנים גרמנים, אלא עובדי רכבת, היו שם וורמאכט, היו שם קרפטורוסים במדים גרמנים. חלק נסעו לכיוון היריות וחלק חזרו לתחנת הרכבת עם זוג היהודים והילדה. הם נכנסו לחצר, היהודים האלה היו בני המקום, הם גרו ליד תחנת הרכבת. הם נכנסו לחצר שפעם היה גר שם סובוטניק אחד גוי, מאוד מאוד ליברלי כזה, והם החזיקו אותם כל היום מהבוקר עד הצהרים. הם החזיקו אותם רעבים בחצר והיה מרץ וקר. הילדה כל הזמן קופצת מאבא לאמא מאמא לאבא ושואלת: 'אמא יהרגו אותנו? אבא יהרגו אותנו?' לפנות ערב לקחו טוריה, לא מצאו את חפירה כביכול, ונסעו איתם ליער. הם לא ידעו לאן הם נוסעים. לקחו אותם ליער למרחק כמה ק"מ מהמקום הזה, אמרו לו לחפור את האדמה לקבר, הוא עשה ערמה כזאת. ירו כמה יריות באוויר, נתנו להם חופן כסף, שקית עם בונבונים, נתנו לילדה ומן שמיכה כזאת תוצרת בית של האיכרים ואמרו להם: 'לכו שיותר לא נראה אתכם'.

אנחנו נשארנו לשבת אצל הגויה הזאת, אחות של בעל הבית שתפסו אותם אצלו. בלילה השני הופיעה הגויה ואמרה לנו: 'משה, איטה עם הילדה חזרו'".

מתחבאים בחווה

"נשארנו שם כל הקיץ. הייתי לבוש בבגדי עבודה, למזלי זה היה גוי עצלן. הוא נתן לי ללבוש את המקטורן שלו, הייתי נשכב בתוך העגלה והיינו יוצאים לשדה. הייתי מוציא את הסוסים מהעגלה ורותם אותם למחרשה. הוא היה שוכב מתחת לעגלה וישן ואני הייתי חורש, עובד באסם, מאבס את הבקר, חולב פרות, אוסף ביצים ועוד.

אחד מבניו של הפולני נרשם למליציה פולנית כדי להגן על עצמן ועל רכושם מפני האוקראינים. הם היו עוזבים בלילות את הבתים ומתאספים בחבורות. הוא ברח משם. באו גרמנים לחפש אותו. אני עומד וטוחן קמח ליד הבית. אחותי הייתה מעבר לדרך ותלשה קנבוסים, מהגרעינים שלהם עשו שמן, מאכלים ומהגבעולים חוטים ובד. כשהם נכנסו יצאתי מהמטבח לרפת. שמעתי שהם סוגרים את דלת המטבח. הספקתי לעלות על התקרה. הגרמני התחיל לטפס בסולם. הוא בן לחפש את הבן של הפולנייה. למזלי עליית הגג הייתה ריקה ועמדתי מאחורי הארובה והם לא ראו אותי. אחותי הסתתרה מאחורי הקנבוסים שהיו מאוד גבוהים. הם לא מצאו כלום. עזבו את הבית והלכו. הבריחה באותו היום, הבריחה מהאוקראינים המחופשים לגרמנים ובכל מקום אחר שהייתי בסכנה וניצלתי – זה בזכות חוש כלבי, הלכתי עם החוש הזה.

בקבוצת היהודים שהסתתרה היה פליט מפולין, חייט. הוא ניצל בזכות היותו בעל מקצוע. הוא היה על המגרש, כבר היה ערום, הוציאו אותו מהשורה שהלכה להשמדה ולקחו אותו לקובל, לחצר אחת של לפני ההשמדה שם ישבו חייטים וסנדלרים, ותפרו ועשו נעליים לגרמנים. הוא הצליח לברוח מהמחנה, כי היו לו מראה גרמני והוא גנב ולבש בגדי קציני אס.אס, נדד, הגיע למקום שהיינו, נשאר בחיים והגיע לאמריקה אחרי המלחמה.

אחותי הלכה איתו לעבוד בכפר אחר ואני רציתי ללכת לבקר אותה. היו לי כבר נעליים עם סוליות עץ, ועם סמרטוטים ליפפתי את הרגליים, הייתי כמו מקומי לכל דבר. הגעתי לאיכר אצלו הם ישבו. פתאום דופקים בדלת, נכנסים החיילים הקרפטורוסים. אחותי והחייט הזה הסתלקו. אני נשארתי לשבת. ישבתי איתם, עישנתי סיגריות, שתינו תה. הם קמו והלכו ואני נשארתי לשבת. הגויים התפלאו באיזה קור רוח התנהגתי. דיברתי אוקראינית יפה, לא הבחינו בשום דבר.

חורף-אביב 42-43', הפולניה לא בבית. אני שומר לה על המשק. יום אחד היא באה לבקר, לוקחת את הצידה ואומרת שהרוסים הגיעו, מתקרבים ושואלת אם אני רוצה לנסוע איתם".

חוצים את הגבול לרוסיה

"אני ואחותי נסענו עם הפולנייה והבן. מצד אחד עמדו הרוסים, מצד שני הגרמנים ואפשר היה לעבור איכשהו. הגענו לרוז'ישץ'. שם התאספנו כ-150 יהודים. מאחר והגרמנים עברו להתקפת נגד ברחנו מרוז'ישץ' לאחת מתחנות הרכבת. מצאנו קרונות ריקים, נכנסנו אליהם ואיתם נסענו לרוסיה. אני לא זוכר כמה יהודים אנחנו היינו, היו כמה מבוגרים, היו שם חלק צעירים, הייתה משפחה של הורים עם שתי בנות ובן שהגיעו לארץ ובת אחת היגרה לברזיל.

הגענו לקורוסטן (Korosten) באוקראינה הרוסית שכבר הייתה משוחררת. הורידו אותנו שם ונשארנו בתחנת הרכבת. לא היה לנו כסף. לא היה לנו כלום. עד שבא מנהל התחנה, הציע לנו לפרוק קרונות, היה עליהם טרנספורט של מזון. עבדנו יותר מ-24 שעות. היינו רעבים. המקומיים שעבדו איתנו לקחו ארגז עם בשר וזרקו אותו. הארגז התפוצץ ואכלנו את הבשר. ככה אכלנו והבאנו גם לאלה שלא עבדו ונשארו בתחנת הרכבת. נשארנו שם כמה יממות. אחר כך העלו אותנו על רכבת עם קרונות פתוחים על פלטפורמות עם תותחים.

ככה הגענו לסרנה (Sarny), תחנת רכבת גדולה מאוד. לאזור שלנו עוד אי-אפשר היה לחזור כי הגרמנים עדיין נמצאים שם. לפנות בוקר באו מלשכת הגיוס ואת כל הצעירים לוקחים ללשכת הגיוס. ב-1942 גייסו את הגברים הבריאים לצבא האדום. אחותי נשארה עם יתר הקבוצה. כשהאזור שלנו השתחרר הם חזרו לכפרים באזור רוז'ישץ'".

חייל בצבא האדום

"אחרי כחודש וחצי אימונים בקורוסטן יצאתי לחזית כחייל. נדדתי עם הצבא: פינלנד, פולניה, גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה. בהונגריה פגשתי לראשונה יהודים. בצבא היה לי מזל. השתלבתי מצוין בכל העבודות והמשימות. לא היו מיטות רק דרגשים. לכל אחד היה שמיכה וסדין שצריכים להיות מקופלים בדיוק, כמו בקופסה. אני עשיתי את זה בצורה שאני השתדלתי לעשות. מפקד המחלקה השאיר אותי לסדר את המצעים ופטר אותי מהמשימות הקשות. הוא כאילו לקח עלי חסות, וככה זה הלך לכל אורך הדרך.

לפני שהגענו לחזית הכניסו אותנו לקרנטין, מחנה הסדר. סידרו אותנו במסדר, שתי שורות. סרן אחד עבר, מסתכל עלי ומצביע עלי: 'אתה תהיה רס"ר המחנה'. אותו סרן שמר עלי והדריך אותי בכל דבר.

שלחו אותי לקורס הנדסה קרבית. חזרתי אחרי שבוע או שבועיים למחנה ממנו יצאתי ולא מצאתי מחנה, רק מטה יחידה. אני בא לשם ואחד הקצינים אומר לי: 'היום שלחתי את משלוח החיילים האחרון לתותחים ארוכי טווח'. כך הוא רמז לי שהוא יודע על עברי ומי אני. רצה שאני אהיה בין אלה שיורים על הגרמנים וגם שלא אפגע. בסוף שלחו אותי למרגמות 120.

יצאתי לחזית. זה היה חורף 1943. אני שוכב בהגנה על המטה בפולין, בשלג. פתאום בא אלי קפיטן, קצין גבוה, קרא לי. אני מתייצב. נכנס לביתן. הוא מציג את עצמו ושואל אותי אם אני דובר פולנית. עניתי כן. ביקש שנשב ונעשן סיגריה ונשוחח על איזה נושא אישי מריבה שהייתה לו. מאז הוא לא שחרר אותי. הייתי מתרגם, הייתי יד ימינו. הוא קרא לי 'בן'. היה לו בן יחיד שהיה גם בצבא והוא לא ידע איפה הוא במשך כל המלחמה. רק בסוף המלחמה נודע לו שהוא חי. לקראת גמר המלחמה הגענו לגרמניה, לאוסטריה, להונגריה. הגענו להונגריה, השנתון שלי היה אמור להשתחרר. זה היה בשנת 1945. אני אומר שאני לא חוזר הביתה. בינתיים קיבלתי מכתב מחברה שכתבה שאחותי עזבה את אוקראינה והיא נסעה לפולין, נמצאת בלודג'.

בהונגריה במקרה עליתי על יהודים, יצרתי איתם קשר. מהם נודע לי מה זה פולין, שיש בריחה, שנוסעים לישראל. אני הרי יוצא תנועת השומר הצעיר, למדתי בבית ספר עברי, וכל שאיפותיי היו שאותי פעם נגיע לשם. אז אני מחליט לברוח, אבל רציתי להבטיח את עצמי שלא יוכלו לעלות על עקבותיי".

משתרר מהצבא, עולה לישראל

"בצבא אמרתי שאני רוצה להישאר בקבע. העבירו אותי מהיחידה שלי ליחידה אחרת. נמצאתי בתוך קבוצה גדולה של אנשי קבע. לא רציתי לחזור לרוסיה. נודע לי שמנהל 'השקם', הקנטינות הצבאיות, הוא קפיטן כץ, יהודי, הוא לא יכול לקחת איש קבע אבל אזרח עובד צבא הוא יכול לסדר לי. קיבלתי את הצעתו. הלכתי להשתחרר כביכול. נסעתי ברכבת. ביקשו ממני ניירת. הייתה לי הפניה לשחרור. במקום לנסוע למטה הכללי כדי להשתחרר נסעתי לוינה-נוישטאט בוינה, שם היה בית חולים 'רוטשילד' שהיה בית חולים לפני המלחמה ומקום ריכוז לפליטים יהודים אחרי המלחמה.

השומר לא נתן לי להיכנס למקום כי אני במדים. הייתה שם קבוצה של יהודים, תכף הקיפו אותי, אני לא ראיתי כלום מה שנעשה סביבי אבל ככה יחד עם הקבוצה דחפו אותי למבנה. אבל אף אחד לא רצה לקבל אותי. פגשתי שם קובלאים שהכרתי, ואחד אדם מבוגר הכיר את דוד שלי, נוח רוזנבאום. הוא תכף אימץ אותי, הכניס אותי לקבוצה, אנחנו נפגשנו עם שני קצינים רוסיים, ועברנו את הגבול.

הגענו ללינץ באוסטריה, למחנה עקורים. שם פגשתי את אסתר (ביבה) גרובר (בייזר) ומשפחתה. היא ואחותה סיפרו לי שאחותי נמצאת בגרמניה, נתנו לי את הכתובת. הם חזרו חזרה לשם, ותכף הודיעו לה. היא הייתה אז נשואה, שלחה את בעלה, ואז אנחנו נפגשנו. הגענו לאיטליה ביחד. מאיטליה עלינו לספינה והגענו לקפריסין. בקפריסין נפרדנו שוב, כי היא ילדה אז את הבן הבכור שלה. היא עלתה ארצה כשנה לפני, ואני נשארתי עד חיסול קפריסין. עליתי ארצה בינואר 1949.

הגעתי ארצה והצטרפתי לאחותי בהרצליה, עיר בה אני גר עד היום. התחלתי את דרכי. עבדתי בתעשייה הצבאית קצת. עזבתי כי רציתי להיות עצמאי, אבל זה לא הצליח, אז התקבלתי לעבודה בחברת חשמל, ושם עבדתי 33 שנים. את אשתי, מלכה זיסקינד, ניצולת אושוויץ ומצעד המוות, פגשתי לראשונה בקפריסין, אבל לא נוצר שום קשר. עבדנו יחד בתעשייה הצבאית ואז נוצר הקשר. התחתנו בשנת 1950.

בשנת 1952 נולדה חביבה, היום מנהלת בית-ספר בפ"ת, גרה ברעננה, גרושה ואם לארבעה. אבי הילדים: חיים להב.

בשנת 1955 נולד אביהו, היום גר בקרית גת, עובד בתעשייה אווירית, אלמן, אב לשלושה".

ילדי חביבה:

נירית – משפטנית, נשואה לדודו קניזו – הורים לניצן ועידו.

איתי להב, נשוי לרחל, הורים לעמית (בן).

ליאור נשוי לענת, הורים לעלמה

יערה משרתת בצבא

ילדי אביהו: תאומים: אלה ועמית (בני 25) וגיל (בן 23).

מרדכי לבד נולד וגדל בעיירה רוז'ישץ'. בעיירה היהודית הקטנה קיבל חינוך ציוני, הצטרף ל"חלוץ הצעיר", ובגיל 19 עלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם המשפחה ברוז'ישץ', ורק כעבור שנים רבות נודע למרדכי שהוריו ואחיו נרצחו כולם ביום שבו חוסל גטו רוז'ישץ'

"נולדתי בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיירה רוז'ישץ' שבחבל ווהלין. אבי, ברל (דב) לבד, היה נגר, ואמי, שרה לבד, הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים. אני הייתי הבכור מבין כל האחים – חמישה אחים ואחות אחת. חוץ ממני, איש מבני משפחתי לא שרד".

לימודים בחדר

בגיל 5 התחלתי ללמוד בחדר. בסך הכול היינו כ-30 ילדים בחדר. למדנו שם ביידיש, אבל גם עברית למדנו – דרך תפילות. מחוץ לחדר, בבית, אבא היה מלמד אותי את האל"ף-בי"ת ביידיש.

כשסיימתי את לימודיי בחדר, בגיל 7-8, עברתי ללמוד בפאלקשול – בית הספר היידי של רוז'ישץ'. כאשר פתחו את בית ספר 'תרבות' ברוז'ישץ' עברתי ללמוד בו, ושם סיימתי כיתה ח'. בתרבות למדנו יידיש, עברית ופולנית.

אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי, יצאתי לעבוד. הוריי לא היו עשירים ובחורף היו קשיי פרנסה, מאחר שאבי היה נגר ובחורף לנגרים הייתה מעט מאוד עבודה. לכן עבדתי ועזרתי בפרנסת הבית".

אני מצטרף לתנועה הציונית

"בתקופת ילדותי התנועה הציונית ברוז'ישץ' עדיין לא הייתה כל כך מפותחת. היו בעיירה הרבה יידישיסטים, ולא היו הרבה ציונים. כשהייתי נער החלו לקום תנועות ציוניות בעיירה. אני הצטרפתי לחלוץ הצעיר, ובעצם מכאן התחיל המסלול שלי לעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1931, כשהייתי בן 17, הצטרפתי להכשרה. ההכשרה של החלוץ הצעיר הייתה מחוץ לרוז'ישץ', בגרוחוב, ליד ורשה. למעשה התנועה הציונית בוורשה היא זו שארגנה את ההכשרה. ההכשרה שיצאתי אליה הייתה הכשרה חקלאית, ולמדנו לעבוד בחקלאות.

אחרי שנה בהכשרה בגרוחוב, חזרתי לרוז'ישץ', עם עוד כמה חברים. ברוז'ישץ', כהמשך של ההכשרה, יצאנו לעבוד בחקלאות. ליד העיירה גר פריץ פולני עם נחלה גדולה, ובקיץ היינו עובדים אצלנו בקציר, באיסוף תבואה, תמורת סכומי כסף קטנים מאוד. אני זוכר שהיו לי פצעים בידיים, מהעבודה בשדה, ואמא נתנה לי תחבושות לשים על כפות הידיים, כדי שהכלים שעבדתי איתם לא יפצעו אותי".

העלייה לארץ ישראל

"עבדנו ברוז'ישץ' ולמעשה חיכינו לאישורי העלייה לארץ ישראל. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה שעמדתי לעזוב, אבל האמת היא שלא היה לי מה לעשות יותר בפולין – אם הייתי נשאר היו מגייסים אותי לצבא. בדיעבד, זה מה שהציל את חיי.

באותה תקופה (שנת 1933), יכלו לעלות לישראל רק מי שבהכשרה המליצו עליהם לעלייה. הייתה נטייה לתת סרטפיקטים רק לזוגות נשואים, ולכן היה עלינו להתחזות לנשואים כדי שנוכל להגיע לארץ ישראל. אני הייתי אז בן 18, עדיין צעיר, אבל כבר 'שידכו' לי בת זוג. הגעתי לישראל בסטטוס של נשוי, ואף פעם אפילו לא ראיתי את בת זוגי.

נפרדתי מהמשפחה, בלי לדעת שלעולם יותר לא אראה אותם, ושרק כעבור שנים רבות, כשאהיה כבר סבא, ייוודע לי מה עלה בגורלם. הפרידה הייתה קשה, והגעגועים שבאו בעקבותיה קשים מנשוא.

את הדרך לארץ ישראל עשיתי באונייה דרך איטליה, כשעל גופי נשק שנתנו לי להבריח לישראל. כשהגענו לנמל, לקחו אותנו לקיבוץ גבעת השלושה, שם חייתי כשנה. מגבעת השלושה עברתי לעין השופט, שם הייתי גפיר (שוטר במשטרת היישובים העבריים). מעין השופט עברתי לתל אביב".

כל משפחתי נרצחה ברוז'ישץ'

שמרתי על קשר של מכתבים עם הבית. להורים היה מאוד קשה עם המרחק הגדול והניתוק, וכשפרצה המלחמה, פסק הקשר איתם.

על מה שעלה בגורל הוריי ומשפחתי נודע לי רק כ-60 שנה אחרי המלחמה. בן עיירה שפגשתי סיפר לי שרצחו את הוריי ביער, עם חיסול הגטו, באוגוסט 1942. אחותי יהודית מתה מדלקת ראות לפני המלחמה, וסבא וסבתא מתו גם הם לפני שהגרמנים הגיעו.

המשפחה שלי ברוז'ישץ'

הוריי: ברל (דב) ושרה לבד

האחים שלי: חיים, יהודית, אברהם, ברוך ואח נוסף

ההורים של אמא שלי, סבא וסבתא: זלטה (זהבה) וז'ידה

המשפחה שלי בישראל

את אשתי עדינה פגשתי ביערות הכרמל, שנינו היינו חיילים במלחמת השחרור. בשנת 1951 התחתנו.

אחרי שהתחתנתי עבדתי לעבוד בחברת אמקור, ואחר כך בבית חרושת לאלומיניום.

ב-1952 נולדה בתי הבכורה, אילנה.

ב-1955 נולדה יהודית, שנקראה על שם אחותי.

אילנה נשואה לישראל ינלביץ, מתגוררת בארה"ב. לאילנה 3 ילדים: צביקה, נורית ומאיה.

יהודית נשואה ליעקב פרי, ומתגוררת בראשון לציון. ליהודית שתי בנות: ליאת ורויטל.

ליאת נשואה ויש לה 2 ילדים: אביב ושני.

יפה וידרה (טויבר) נולדה בעיירה רוז'ישץ'. ביחד עם אחותה הצעירה, מרים, ברחה יפה מרוז'ישץ' והצליחה לשרוד את המסע אל הגבול הרוסי. הוריה, אחיה הקטן, אחותה הבכורה ובתה התינוקת נרצחו. היא מעולם לא פגשה שוב את אחיה הגדול, ששירת בצבא הרוסי ושיקם את חייו ברוסיה

ילדות ברוז'ישץ': משפחה ולימודים

"נולדתי ברוז'ישץ' בשנת 1921. היינו חמישה ילדים במשפחה (טויבר). חוה הבכורה נולדה בשנת 1917, אחי שחנא נולד בשנת 1919, אחר-כך נולדתי אני בשם שיינדל וכשעליתי ארצה הפכתי אותו ל'יפה', אחותי מרייסה (בארץ מרים) נולדה בשנת 1926 ואחי הצעיר משה נולד ב-1931. אבי, יצחק, היה חייט, תופר בגדים סלוניים. אמי, רייזל, הייתה עקרת בית.

להורים שלי היה קשה. בכלל היו להם חיים קשים, ונתנו לילדים כמה שיכלו. אני, אחותי ואחי הגדולים היינו מאוד מאוד קשורים אחד לשני. כשהתבגרנו הייתה לנו שפה משותפת. אנשים השתוממו שאחים עם אחיות חיים כל-יפה ביחד. כשנולדה לי בת קראתי לה ע"ש אחותי, חוה.

הבית שלי היה מסורתי, אבל לא דתי. אצלנו בעיר, היו כמה בתי ספר, היה בית-ספר פרטי שהיה מבוסס על שפת האידיש והשפה השניה הייתה פולנית. היה בית-ספר פרטי 'תרבות', שהיה מבוסס על השפה העברית. היה בית-ספר פולני, ממלכתי, בו יכלו ללמוד כולם והיה בית-ספר דתי יהודי פרטי.

אני למדתי בבית הספר באידיש 'פולק שולר', שהיה באופיו עממי, פוליטי לכיוון השמאלני. למדנו יום ארוך משמונה עד ארבע. למדנו נושאים כלליים, אבל לא דתיים. בחגים לא למדנו. אני אהבתי מאוד ללמוד, ותמיד הייתי עסוקה בלימודים, ובהפסקות – בספורט. בסוף כל שנת לימודים עשינו הצגות לסיום השנה.

למדתי שמונה שנים, אבל לא הייתה ברוז'ישץ' אוניברסיטה או גימנסיה שהיה אפשר עוד ללמוד. היה צריך לנסוע ללמוד בעיר יותר גדולה ולא לכל אחד היה כסף. סיימתי את לימודי בבית-הספר בשנת 1938 ולאחר מכן למדתי באופן בלתי רשמי אצל מורה מבית הספר באופן פרטי עד פרוץ המלחמה בשנת 1939. במקביל עבדתי קצת בעבודות מזדמנות כמו טיפול בילדים.

ברוז'ישץ' היו תנועות חלוציות: "החלוץ", "בית"ר ועוד. השתתפו בהן המונים. אני לא הייתי שייכת לאף תנועה חלוצית. יותר היינו לכיוון השמאלני. האח הגדול שלי ואחותי הגדולה היו קומוניסטים וישבו בבית סוהר. בעלי לעתיד, דוד וידרה, ושלושת אחיו היו קומוניסטים וכולם ישבו בבית הסוהר באותה תקופה, בזמן הפולנים. אחר-כך שחררו את כולם".

אנטישמיות ברוז'ישץ'

"ברוז'ישץ' גרו כמעט רק יהודים. גם בבית-הספר הפולני למדו הרבה יהודים. לדעתי יותר פולנים מיהודים. היחסים בין היהודים לגויים, האוקראינים, היו יוצאים מן הכלל. הם היו באים פעם בשבוע מהכפרים ומביאים את התוצרת שלהם למכור ליהודים. הם באו לחנויות בעיירה לקנות את כל צרכיהם. הם היו כפריים שעסקו בחקלאות ומכרו את התוצרת ליהודים.

שנים לא הרגשנו שנאה.

הקורבן הראשון של המלחמה, בשנת 1939, היה מורה, מלמד, איש צנוע ותם, שהאוקראינים ירו בו בלי סיבה. זה היה מקרה ראשון של רצח על רקע אנטישמי.

מאז התחילה השנאה".

"בין שלום למלחמה" – חיים תחת המשטר הרוסי

"ב-1939 פולין התחלקה בין גרמניה לרוסיה, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב. הצד שלנו היה שייך לאוקראינה, ולמעשה היינו שייכים לרוסים. מ-1939 עד 1941 היינו תחת המשטר הרוסי.

אני עבדתי בתור עוזרת למנהל החשבונות של העיר מטעם המשטר רוסי. למנהל החשבונות קראו מנדל שאמס. הוא ואשתו מירל'ה שאמס שרדו את המלחמה ועברו לקנדה. בנוסף, בחרו אותי מטעם העבודה לתפקיד כמו אחת מחבר מושבעים במשפט, שיכולה להביע את דעתה על כל דבר במשפט וגם על השופט. היה לנו אוכל. חיינו. אבל פחדנו מאוד מהגרמנים. ידענו שיהיה רע ליהודים. זאת הייתה תקופה של בין שלום למלחמה".

בורחת ברגע האחרון

"יומיים לפני שהגרמנים נכנסו אלינו לעיר, ברחתי. ידעתי מה הגרמנים עושים, ידעתי שהם קרובים אלינו. רציתי להציל את כל המשפחה שלי. רצינו לברוח, לאן לא ידענו. לא ידענו אם נציל את עצמנו או נלך ישר לידי הגרמנים- למוות. אנשים ברחו לכל הכיוונים. אנשים היו מבוהלים, מבולבלים. ידענו שכשהגרמנים נכנסים זה סוף החיים.

בשנת 1941, כשהתלקחה המלחמה באזור שלנו, התחילו להביא פצועים והרוגים לבית החולים בעיר. אני ואחותי הגדולה חוה, שכבר הייתה נשואה והייתה לה תינוקת, הלכנו לבית החולים לעזור לפצועים כי לא היו מספיק אחים ואחיות. את התינוקת היא השאירה אצלי ההורים שלי.

בשלב מסוים לקחתי קצת זמן והסתכלתי בחלון. ראיתי שהכל ריק. לא הייתה שום ממשלה ושום שוטר ואף אחד. לא ראו נפש חיה בחוץ מצד הרוסים. אמרתי לאחותי: 'רוצי הביתה לתינוקת שלך ואני אשאר פה, ונראה מה יהיה'.

ליד בית החולים פגשתי את אחד החברים של אבא שלי, טייבל שויחט. היו שם הרבה מאוד עגלות עם סוסים שגויסו על-ידי הרוסים, אבל אף אחד לא היה שם. אמרתי לו, לטייבל שויחט: 'אתה יכול לרתום עגלה עם זוג סוסים הכי טובים, ואנחנו נסע בין המשפחות וניקח אותם. נברח. נחפש דרך איך לברוח'. והוא עשה את זה. נסענו. הגרמנים באותו זמן היו קרובים מאוד לעיר, הם היו בכל האזור.

הגעתי קודם למשפחה שלי. אחותי הגדולה חוה לא הייתה בבית. אחותי הקטנה, מרים, כן היה בבית ואחי הקטן, משה. ההורים לא רצו לנסוע. הם אמרו: 'אנחנו לא נשאיר בית. לא נשאיר הכל ונצא בלי כלום, ולא יהיה לנו ממה לחיות. אנחנו נשארים פה'. אני לא כועסת עליהם, הם לא ידעו לאן בורחים.

הם אמרו לאחותי הקטנה מרים ללכת איתי. אני הבנתי טוב מאוד מה קורה וחשבתי על האחריות שלי. ידענו שאנחנו בורחים, אבל לא ידענו לאן. אנחנו יכולים ליפול ישר לידיים של הגרמנים. האומץ לא קשור לגיל. יש לי אותו עד היום. זה ענין של אופי. ככה בניתי את החיים שלי.

יצאנו, והאיש ההוא טייבל שויחט, היה בעל משפחה, יותר מבוגר – 40 ומשהו. הוא אמר שמהמשפחה שלו אף אחד לא ייסע. אבל הבת של אחותו כן הצטרפה לעגלה שמה: חנה גילדין. היא עוד חיה בתל-אביב".

במנוסה אל הגבול הרוסי

"בדרך אספנו מי שרק רצה. העגלה הייתה גדולה. התחלקנו – חלק הלכו ברגל והתחלפנו. הלכנו מאות קילומטרים ביערות, ולא ידענו בדיוק את הדרך. העגלה עזרה לנו. בינתיים הגיעה חברה שלנו, חנה מהעיר צ'רנגובץ'. היא הגיעה עם עגלה וסוס שעמד למות, עד שהשארנו אותו והיא הצטרפה אלינו.

הגענו למקום שכל מסביב היה אש בוערת, כמו עיגול. הגרמנים סגרו את המקום והציתו אותו. הרוסים שברחו גם הם מהגרמנים לכיוון הבית – רוסיה – והיו שם גם כאלה עם מכוניות, לא ידעו איך להימלט מהמקום. התחילו לשלוח משלחות לחפש איפה אפשר למצוא מקום דרכו אפשר לצאת לכיוון רוסיה. בסוף הם הצליחו למצוא פירצה לכיוון רוסיה ואנחנו אחריהם. הלכנו והצלחנו. היה שם נחל וחשבנו שאם הגרמנים יתפסו אותנו נקפוץ למים, נתאבד, בין כה וכה היו הורגים אותנו".

מחסה זמני ברוסיה

"הצלחנו להגיע לנובוגראד- ולנסק על גבול רוסיה. שם לקחו מאיתנו את הסוסים והעגלה. הצטרפו אלינו כמה בחורים וביחד נשארנו בלי הסוסים והעגלה. הרוסים נתנו רכבות ואפשר היה לנסוע, כל אחד לאן שהוא רוצה. הרוסים נתנו להיכנס, לכל מי ששרד ולא מת בדרך ממחלה או מקור. הם לא גרשו אותנו, להפך הם נתנו רכבות ובכל תחנה הכינו לנו תה, בלי כסף.

הגענו ליד סטלינגראד. הינו קבוצה. אני הייתי עם אחותי הצעירה מרים ועם חנה – בת אחותו של טייבל שויחט. חיפשנו לעבוד בקולחוז, אבל האוכלוסייה הרוסית פחדה מהיהודים – לקחת אותנו לבית. בעיקר מהגברים, שיפתו את הנשים הרוסיות שבעליהן הלכו לצבא. אבל הם ראו אותנו – קבוצה שמסתדרת כל כך יפה ביחד. חילקו אותנו לבתים. אני ואחותי  ישנו על הרצפה מכוסות במין מעיל פרווה בחורף, והיה קר. ככה ישנו כמה לילות, ולא רצינו להישאר. גם לא כל-כך רצו להחזיק אותנו. לא היה לנו מה לאכול, וגם להם לא היה. התחלנו לחפש, חשבו איך לברוח הלאה הלאה. החלטנו ללכת לכיוון אוזביקיסטאן, שם חם יותר ואולי משם נוכל לצאת לישראל. חשבנו על זה".

על אוניית "ילדי טהרן" לישראל

"כל אחד התחיל לנדוד בכל מיני מקומות. החבורה התפרקה. לי נודע שמתארגנת נסיעה של פולנים לכיוון ישראל. ברוסיה אספו אלף איש – ילדים קטנים וילדים גדולים ואנשים בגילי. הילדים היו ללא הורים ואנחנו טיפלנו בהם.

בתחילת שנת 1943עלינו על האוניה. שטנו שישה שבועות בים. כל לילה היינו צריכים לנטוש את האוניה ולקפוץ לים כי רצו להפציץ אותה.

הגענו לטהרן. זאת הייתה העלייה הראשונה של פולנים. אף ארץ אחרת לא נתנה לנו להיכנס. יצאנו מטהרן והגענו לחיפה. אוניה של פליטים ראשונים, המוכרת עד היום בכינוי אוניית 'ילדי טהרן'.

הנרייטה סולד הייתה אחראית על העלייה שלנו. לקחו אותנו למעצר בעתלית, והיא טיפלה בשחרור שלנו. כל אחד הלך לאן שרצה. לי לא היה בישראל אף אחד.

בארץ, התחילו ללחום על "הירושה" שהגיעה: אונית ניצולים ראשונה עם ילדים קטנים. חילקו את הילדים בכל מיני מוסדות: קיבוצים או מקומות אחרים. זה היה בפברואר 1943.

אני הגעתי לקיבוץ גלאון ליד נס ציונה. אחותי הלכה לקיבוץ משמר העמק ושם עבדה קצת ולמדה. מאוחר יותר התחתנה ועברה לחיפה. היא נפטרה לפני 12 שנה.

בעלי, דוד וידרה מרוזישץ, היה בן זוגי עוד משנת 1939 ברוז'ישץ', אבל אחר כך לא ידענו מה עלה בגורל האחר. הקשר לא היה קשר בזמן המלחמה. גם שני אחיו, שיקה ומשה וידרה, שרדו וחיו בארץ. דוד הגיע לישראל אחרי ונפגשנו כאן. בעלי היה בצבא הפולני, הסתובב והסתתר, היה בשבי. הגיע עם הצבא הפולני למזרח התיכון, לישראל, ואז ערק. הוא נפטר לפני 18 שנה".

מה עלה בגורל המשפחה

"המשפחה שנותרה מאחור נכנסה לגטו ברוז'ישץ'. הורי ואחי הצעיר, משה, שהיה בן 10 כשהגרמנים נכנסו, הוצאו להורג עם כולם באקציה האחרונה. התמונה שהוא, אחי, הילד הקטן, הולך עם הורי והם מובלים להורג, לא עוזבת אותי יום ולילה.

התינוקת של אחותי חוה נפטרה בראשית התקופה בגטו. אחד הרוסים שעבד בשביל הגרמנים התאהב באחותי חוה. היא הייתה בחורה מאוד יפה. הוא החליט לשמור עליה, החביא אותה ושמר עליה כל המלחמה. אבל היא לא רצתה להיות איתו. היה לה גהנום. זמן קצר לפני שהמלחמה נגמרה, אמרה שהיא רוצה לחפש אותי ויצאה ישר לידי הרוצחים. סיפרה לי על זה אשת אחיו של בעלי. היא הייתה תופרת לגויים בלילות וביום הייתה מסתובבת ביערות. כך היא ניצלה. היא ידעה כל מה שהתרחש, שמעה הכל  כשעבדה אצל הגויים.

אחי השני, שחנא, היה מגויס לצבא האדום משנת 1941. הוא היה בין הראשונים שכבשו את ברלין. הוא חזר לרוז'ישץ' כשנגמרה המלחמה ב- 1945 ולא מצא אף אחד מהמשפחה. אז הוא חזר לספורוז'ה – באוקראינה הרוסית – התחתן ובנה משפחה, נולדה לו בת. לא היה לי קשר איתו. חשבתי שהוא חי. לא רציתי לחשוב אחרת. זכרתי את המספר האישי שלו בצבא ושלחתי לו מכתבים. הוא קיבל אותם וענה לי, בזמן המלחמה. כך ידעתי שהוא בחיים. סיפר לי שנכנס למקלחות וראה את ראשי הילדים על הקירות. כתב לי שינקום בגרמנים אחרי המלחמה. חלק מהמכתבים עוד אצלי.

רוסיה הייתה מסוגרת בפני המערב. אסור היה לו להיות איתי בקשר כשגר ברוסיה. רק כשהתחילו לשחרר אנשים מרוסיה, התחלתי לברר מה עלה בגורלם, אמרו לי שהם בדרך לארה"ב. אחי נפטר בשנת 1978, היה חולה. כשהתחילו לצאת קצת משם, חבר שהיה איתו בצבא הרוסי, גם הוא מרוז'ישץ', הרשל וקסמן ז"ל, שגר בארץ, סיפר לי עליו.

המשפחה של אחי שחנא היגרה לארה"ב. היה לי קשר איתם כשהם עוד היו באיטליה, לפני הנסיעה לארה"ב, דיברתי איתם בטלפון והם סיפרו לי הכל. הם כבר קיבלו אישור לנסוע לארה"ב. סמוך להגעתם לארה"ב, הם באו לביקור בארץ. פגשתי את הבת שלו ואת בעלה והבן שלהם. הם חיים בארה"ב עם האם, אשת אחי. את אחי לא פגשתי שוב.

אחותי מרים, שעלתה איתי לישראל, הגיעה לקיבוץ משמר העמק, שם עבדה קצת ולמדה. היא עזבה אחרי כשלוש שנים, התחתנה עם צבי, הם גרו בחיפה ונולדה להם בת אחת, איריס פייזילבר, אומנית וציירת, אם לשתי  בנות. אחותי הייתה גם היא ציירת. אחותי מרים נפטרה לפני 12 שנה.

הורי אימי, בנציון ושרקה סטולר, לא שרדו את המלחמה. לאימי היה אח בארגנטינה עוד מלפני המלחמה. שמו: פנדר סטולר (ז"ל). יש לו שתי בנות, מרגה ולאה. הנכדה שלו, פטריסיה גרה בישראל, באופקים.

לאמא היו עוד שתי אחיות שנספו יחד עם הורי. הם היו יחד בגטו ברוז'ישץ'. לאחיות של אמא קראו רבקה ומטל. שתיהן רווקות. בזמן המלחמה הן עברו לרוז'ישץ'. עד אז גרו בעיירה קטנה – רפלוסקה בפולשיה.

מצד אבי, לא שרד איש. אימו איטה נספתה ואביו נפטר עוד כשהיה ילד. לאבא הייתה אחות,  רחל, שהייתה נשואה למשה. הם גרו ברוז'ישץ', היו להם שלושה ילדים, והם היו בעלי מאפיה. לא נשאר מהם אף אחד".

בקיבוץ גן שמואל

"בעלי ואני באנו לגור בקיבוץ גן שמואל. רציתי להיות עם אנשים ביחד, רציתי להיכנס לחברה ולא לחפש את ימי האתמול. בקיבוץ היינו יחד, עבדתי בכל מיני מקומות. אהבנו את החיים האלה, למרות שהיינו זרים ולא הבינו מה עבר עלינו.

נולדו לנו שלושה ילדים: רמי בשנת 1945, חוה ב-1949 ותמיר ב-1958. הילדים למדו וגדלו, ואח"כ התחתנו. כרגע יש לי עשרה נכדים וחמישה נינים. משפחה גדולה ואוהבת.

אני עבדתי במטבח, אחר- כך קצת בגן ירק. החליטו שאלך לעבוד עם ילדים. אבל היו לי כאבים בכיס המרה. בבדיקות בבית-חולים בכרמל גילו כתם על הריאה. החליטו לשלוח אותי למוסד ליד ירושלים, שם הייתי שישה חודשים. הבראתי ושלחו אותי הביתה. אז התחלתי לעבוד בעבודות יותר קלות. שלחו אותי ללמוד תפירה, למרות שכבר ידעתי לתפור טוב. למדתי גם גזירה. שנים שנים עד גיל 80 תפרתי. בגיל 80 קיבלתי התקף לב. בעלי סבל מכאבים בעצמות, ראומטיזם קשה. היו לו בעיות עם הכליות וגם עם הלב. 18 שנה מאז הוא נפטר.

הנכדים שלי קשורים מאוד אלי. היום, כפנסיונרית, אני הולכת לחוגים. הלכתי ללמוד עבודות יד מבדים. יש לי עבודות אמנות והצגתי את העבודות שלי בתערוכות. סיימתי את התחום הזה. הציעו לי להיות מורה אבל אני רציתי ללמוד. הציעו לי ללמוד ציור. אחותי הצעירה הייתה ציירת, הבן שלי מפסל, בת אחותי מציירת. החלטתי ללכת לציור. אני כבר חמש שנים הולכת לחוג של ציור ומציירת. אני אוהבת את זה מאוד".

דור ההמשך

רמי וידרה (1945) נשוי לאביגיל, גר בפתח-תקווה, עוסק ברפואה אלטרנטיבית, יש לו שלושה בנים: אורי (בן 35-36) נשוי לאלה ואב לגיא. אסי (בן 33) ויובל (בן 29), נשוי לרוני.

חוה גייסט (1949), גרה בגן שמואל, גרושה, אב הבנות: יוסי. אם לשלוש בנות: ענבר, דגנית, ורד. מטפלת ברפואה אלטרנטיבית. ענבר (בת 36) נשואה לאבי ביטון, יש להם שני ילדים: עומר, עמית (בת), דגנית (32) נשואה לרונן נחמיה + התינוק עדי. ורד (28) רווקה.

תמיר וידרה (1958) גר ליד נהריה בגילאון. מהנדס. נשוי פעמיים. 4 ילדים – שירה, ליהי (תאומות), זוהר ונועם.

בלה קפלן (בינדר) הייתה בהשתלמות למורים כשהגיעו הגרמנים לעיירת מגוריה, מנייביץ'. כחברה בקומסומול, קיבלה בלה הוראה לצאת לרוסיה, שם התגייסה לצבא האדום. כשחזרה, גילתה שכל משפחתה נרצחה. היא נישאה וילדה את בתה מרים. לאחר שבעלה נפטר, עלתה לישראל לבדה עם הבת

"נולדתי בסקילה, ב-1923, עיירה השוכנת במרחק של כ-14 ק"מ מרוז'ישץ', על נהר הסטיר. אבי, ברוך בילדר, היה דייג. כשהתמעטה הדגה בנהר, היה צריך לחפש פרנסה, וכשהייתי בת 10 העתקנו את מגורינו לעיירה מנייביץ', שם היו בריכות מים ואבא עבר לגידול דגים בבריכות.

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה סקילה מרכז סחר של תבואה ובקר, ולכן כל העיירה בנויה במעגל. בתי היהודים היו בתוך המעגל ובתי הגויים היו בצדדים.

כשבנו את הרכבת ברוז'ישץ', ירדה סקילה מגדולתה ואנשים רבים עברו לרוז'ישץ'. ברוז'ישץ' הייתה לי משפחה. היה לי שם דוד, אח של אבי ומשפחתו. אחר כך האח הצעיר של אבא, נחום בינדר, עבר לרוז'ישץ' והיה מורה בבית הספר 'תרבות'. כנערה מתבגרת סבלתי מאקנה, פצעי בגרות, והיו לי רגשי נחיתות, חשבתי שאני לא יפה, שמנה, ולכן לא מצאתי את עצמי במנייביץ', וכמעט לא היו לי חיי חברה. החברה העיקרית שלי הייתה ברוז'ישץ'. היו לי ברוז'ישץ' 2 חברות בנות בגילי, והייתי באה לבלות איתן, אחת מהן הייתה יהודית, שאחר כך פגשתי בישראל וחזרנו להיות חברות.

את כל החגים ביליתי ברוז'ישץ', ובגלל שכל משפחתי וחברותיי היו ברוז'ישץ', זכרונות הילדות שלי ממנה משמעותיים יותר מאלה שיש לי ממנייביץ'".

הרוסים שולחים אותי ללמוד הוראה

"ב-1939 שוחרר האזור שלנו על ידי הרוסים, ואז ניתנה לי האפשרות ללמוד. הרוסים היו זקוקים למורים, ופתחו בקובל קורס למורים ומורות. אני הצטיינתי ולכן שלחו אותי ללוצק, עיר המחוז, לקורס למורים לכיתות ה'-ז'. סיימתי גם אותו בהצטיינות ושלחו אותי לעבוד במנייביץ' בתיכון.

הייתי רק בת 17 והיה עליי ללמד בנים ובנות בגיל תיכון. החברים והחברות שלי, ואפילו אחי, למדו בבבית הספר התיכון הזה. פניתי למנהל ואמרתי לו שאני לא יכולה ללמד בבית הספר הזה, שבו לומדים חבריי ואחי, והוא שלח אותי לעבוד בעיר אחרת – בפובורסק, הנמצאת 30 ק"מ ממנייביץ'.

בפובורסק עבדתי שנה אחת. גרתי בעיר, ובסופי שבוע הייתי מגיעה הביתה. בסוף שנת הלימודים קיבלתי את התואר מורה מצטיינת וכפרס שלחו אותי לבית הבראה למורים לשלושה שבועות. בתום שלושת השבועות בבית ההבראה, חזרתי הביתה למנייביץ', ומשם יצאתי להשתלמות שהייתה בעיר רחוקה. ואז פרצה המלחמה.

ניסיתי לחזור הביתה, אך בינתיים כבר הספיקו הגרמנים להפציץ את כל הגשרים והייתי בדרכים שלושה ימים, עד שהצלחתי להגיע למנייביץ'. מכיוון שהייתי חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית – הקומסומול –  כשהגעתי הביתה חיכה לי מכתב מהתנועה שבו נאמר שעליי להתפנות, לנסוע לברית המועצות".

רייזלה אחותי התחננה שאקח אותה איתי

"לא רציתי לנסוע ולעזוב את הבית ואת המשפחה, אבל אז אבא אמר לי: 'את היית בקומסומול, שיתפת פעולה עם הרוסים. את רוצה שבגללך יפגעו בנו?'. אבא ואמא שלחו אותי כדי שלא יפגעו בהם. אמא תפרה לי תיק בד גדול מסדין כותנה, והכניסה לתוכו את כל הדברים שלי. חשבנו שזה יהיה רק לשבוע-שבועיים. באותו זמן האמונה בברית המועצות הייתה כל כך חזקה, עד שהיינו בטוחים שהיא תנצח תוך זמן קצר.

אמא הכניסה לתיק לחם, ספל עם חמאה ומעיל, וליוותה אותי לתחנת הרכבת. באותה תקופה הרכבות פשוט נסעו, והיעד לא היה ידוע. הרכבת האחרונה שיצאה מקובל הייתה מלאה בעובדי רכבת שעזבו את העיר, והיא עברה במנייביץ'. עליתי על הרכבת הזו, ומצאתי את עצמי, נערה בת 18, ברכבת מלאה בחורים צעירים, שנוסעת לכיוון מזרח, ליעד לא ידוע.

מהפרידה מהמשפחה אני זוכרת רק שבכיתי כי אחותי הקטנה רייזלה רצתה לבוא אותי. רייזלה הייתה מאוד קשורה אליי, אני גידלתי אותה וטיפלתי בה. היא התחננה לבוא איתי ואמרה: 'אני לא אבקש ממך אוכל, אפילו לא בגד, רק קחי אותי'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

הרכבת נסעה ונסעה, ואנחנו לא ידענו לאן ולא ידענו כמה זמן עוד ניסע. בינתיים התיידדתי עם כמה בחורים יהודים שהיו עובדי רכבת בקובל, שנסעו עם האופה של העובדים מקובל. התחברתי עם האופה ועם החבר של הבת שלו, ששמו היה טולק, שנלווה אליו, והוא היה כמו אבא שלי בכל התקופה ההיא.

300 ק"מ לפני סטלינגרד הרכבת עצרה. הקטר נסע, והשאיר אותנו על הפסים. היה קיץ, ואני זוכרת מסביבנו שטחים עצומים של תבואה. התושבים מכל הסביבה באו להסתכל עלינו, ולקחו עובדים לקולחוזים.

הייתי בחורה יחידה בין 30 גברים. כולנו נלקחנו לקולחוז שהיה במרחק של 3 ק"מ מהתחנה, ושם התחלנו לעבוד בשדה. עשינו הכל – עבדנו על הקומביין ועל הטרקטור".

הקשר עם הבית נותק

"הידיעות על מעשי הזוועה שמבצעים הגרמנים בשטחים שהם כובשים התחילו להגיע אלינו. כתבנו מכתבים הביתה ולא קיבלנו תשובות, ולא ידענו מה קורה בבית. בעיתונים התחילו להתפרסם ידיעות על מה שהגרמנים עושים, ובינתיים הגרמנים התקדמו, כבשו וכבשו, עד שהגיעו לסטלינגרד. הבנים התחילו להתפזר, חלקם נלקחו לצבא, ואני נשארתי בקולחוז יחד עם הדוד.

החורף של שנת 41 כבר הגיע, והיה קר מאוד – 40 מעלות מתחת לאפס. שיכנו אותנו בבתי האיכרים. תמורת העבודה שעשינו, קיבלנו יבול, מכרנו אותו, ובזה שילמנו עבור עצמנו. מהקולחוז היינו מקבלים מצרכים תמורת העבודה.

חיכיתי לידיעות מהבית, ולא קיבלתי כלום. החלטתי להתגייס לצבא – הייתי בטוחה שכל המשפחה שלי מתה והרגשתי שכבר אין לי בשביל מה לחיות. חשבתי שאם אתגייס לצבא, אמות שם וזהו. עדיין לא ידע מה עלה בגורל משפחתי, אבל הבנתי שיש סיכוי גדול שכולם מתו.

כשהודעתי בקולחוז שאני מתגייסת, הם לא הסכימו שאעזוב. באותו זמן כבר לא היו גברים לעבודה, כולם היו מגויסים, ואני הייתי עובדת מצטיינת, והיה חבל לוותר עליי. כל היום עבדתי, בערב חזרתי הביתה, אכלתי משהו והלכתי לישון. לא היו לי חיי חברה, לא היה כלום, רק עבודה, אוכל ושינה".

אני מתגייסת לצבא האדום

"ואז 'התמזל מזלי' והגרמנים הפציצו בית חולים שדה של הרוסים ליד חרקוב. נהרגו גם עובדים וגם חולים, ואת מי שנשאר בחיים היה צריך לשלוח לחופש. בית החולים היה צריך להתארגן מחדש, והם חיפשו כוח עבודה מיומן ומלומד.

בספטמבר 41 גייסו 40 בנות לבית החולים הזה, ואני ביניהן. מיד לימדו אותנו קורס לאחיות מעשיות, ונכנסנו לעבודה. בית חולים השדה הזה הלך אחרי הארמיה. כל מי שנפצע היו מטפלים בו במקום, ואז שולחים אותו לבית חולים רגיל.

התקדמתי עם הצבא עד לברסלאו, גרמניה, ונשארתי שם עד 1944. במשך שלוש שנים התקדמתי עם הצבא, ועברתי איתו את כל הקרבות. למרות כל הקושי הייתה גם חוויה חיובית – שחררנו מקומות ואנשים מידי הכובשים הגרמנים ועזרנו להם לחזור להיות חופשיים".

בחזרה למנייביץ'

"בשנת 1944 שוחרר האזור של הבית. ביקשתי לנסוע הביתה, וקיבלתי שבוע חופש. יצאתי לדרך הארוכה, מיטלטלת ברכבות ממקום למקום, ולא יודעת למה לצפות כשאגיע הביתה. בכל מקום שהגעתי אליו מצאתי מישהו שעזר.

כשעליתי על הרכבת למנייביץ', פגשתי קצין יהודי שסיפר לי שהוא נוסע ליחידה שלו במנייביץ'. הקצין, שראה את ההתרגשות שלי, אמר לי לא לפתח תקוות, ולהיות מוכנה לגלות שאיש מבני משפחתי לא נשאר.

נסענו ברכבת, והגענו כבר ממש קרוב למנייביץ', שני חיילים במדי צבא. דרך חלון הרכבת אני מבחינה בכמה בנים מהעיירה שלי, עם רובים ביד. התברר שהם היו עם הפרטיזנים, וכבר חזרו הביתה. הדבר הראשון שהם עשו זה להתחיל לסחור בכל מה שיש, כדי להשיג קצת כסף לקיום.

ירדתי מן הרכבת וניגשתי לשלושה בנים שהכרתי. בתחילה הם לא זיהו אותי, ומאחר שהייתי במדי צבא, הם נרתעו. המשכתי ללכת אחריהם, ניגשתי אל אחד מהם ואמרתי לו שלא יחשוש, אני בלה בינדר.

אחרי שנרגענו מההתרגשות שבפגישה, אמרו לי הבנים שאין טעם לנסוע למנייביץ', כי לא נשאר אף אחד. אבל אני כמובן לא ויתרתי. חזרתי לרכבת והמשכתי לנסוע עם הקצין. הגענו למנייביץ', ומצאתי עיירה הרוסה.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לעיירה היה ללכת לראות את הבית שלי. הגעתי לרחוב שלנו וראיתי שהבית הראשון נמצא ובהמשך הרחוב עומדים עוד שני בתים – אחד מהם היה הבית שלי. צעדתי לכיוון הבית והתחלתי לעלות במדרגות, ואז התעלפתי. לא הצלחתי להיכנס הביתה ולא ניסיתי יותר. מעולם לא נכנסתי שוב לבית שלי.

הקצין, שהיה איתי כל הזמן הזה, לקח אותי איתו למקום שבו הוא התאכסן, ונשארתי איתו בינתיים. היו לי בסך הכל עוד יומיים, והתחלתי להסתובב במנייביץ'. הסתובבתי ברחובות ופגשתי פה ושם בני עיירה שניצלו, והם סיפרו לי בדיוק מה קרה".

אני מגלה מה עלה בגורל משפחתי האהובה

"הניצולים שהסתובבו בעיירה סיפרו לי שאת הגברים לקחו בשנת 1942 בתואנה שהם יוצאים לעבודה. אבי ואחי חיים היו ביניהם. אמרו להם ללבוש בגדי עבודה ולקחת צידה לדרך שתספיק ליומיים. ליד מנייביץ' יש יערות אורנים, אחד מהם הוא יער צ'לבחה. הגרמנים הובילו את כל הגברים ליער צ'לבחה, אמרו להם לחפור לעצמם בור, העמידו אותם ליד הבור, וירו בהם. וזהו.

אחרי הרבה שנים, כשכבר הייתי בישראל, סיפר לי מישהו שהלך עם אבא שלי ביער, שהוא הציע לאבא שיעשו את עצמם הולכים לאט, וברגע שהם יוכלו, הם יברחו. ובאמת הם עשו את זה, אבל מזלו של אבא איתרע, והגרמנים ירו בו לפני שהצליח להתרחק. החבר שלו הצליח לברוח והסתתר בקרבת מקום. הוא סיפר לי שהוא כיסה את ראשו בעלים, ושמע את היריות, שמע איך רוצחים את כולם ואת נפילת הגופות לתוך הבור".

אמא, רייזלה ואליעזר נהרגו ביחד בגטו

"אחי אליעזר היה ילד באותה תקופה, ונשאר עם אמא ועם רייזלה בגטו. הוא היה ילד מאוד חכם ופיקח. אליעזר החליט שהוא צריך להכין מסתור – מסתור שאליו ייקח את כל המשפחה כשיתחילו להרוס את הגטו. הוא הכין מרתף, שבתוכו אחסן אוכל וציוד. כשהתחילו להתפשט השמועות על תחילתו של חיסול הגטו, לקח אליעזר את אמא ואת אחותי רייזלה לכיוון המסתור שהכין. בין הבית לאותו מרתף היה רק כביש אחד שהיה צריך לחצות. ברגע שהם התחילו לחצות את הכביש, ירו בהם, והם נהרגו במקום".

כל משפחתי נרצחה על ידי הנאצים

הוריי: ברוך ומרים בילדר

אחיי: אליעזר, חיים ורייזלה (רוזה)

המשפחה של אמא:

אבא של אמא: שלמה זלמן סוקולובסקי – התגורר בסקילה

האחים של אמא: שמואל ואהרון – התגוררו בסקילה

המשפחה של אבא:

אמא של אבא: נחמה – התגוררה בסקילה

אחים של אבא: חינצי ונחום וארבעה אחים נוספים.

אני משתחררת מהצבא ומגיעה ללוצק

"בתום הביקור הראשון והקשה במנייביץ' חזרתי לצבא. הייתי בצבא כמה חודשים נוספים, עד לשחרור, ב-1945. אחרי השחרור חזרתי למנייביץ', והתחלתי לנדוד מעיירה לעיירה, בין כל עיירות הסביבה, לראות מי נשאר. נסעתי לרוז'ישץ', לסקילה, לכל מקום שידעתי שיש בו קרוב משפחה, אבל לא מצאתי אף אחד.

החלטתי לנסוע ללוצק. ברכבת ללוצק ישב לידי יהודי שאמר שהוא מכיר אותי. התברר שזה היה האיש ששכר מאיתנו את הבית שלנו בסקילה. אמרתי לו שאין לי לאן ללכת, והוא הציע לי לקחת אותי למשפחה יהודית בלוצק שיש לה בית גדול.

כך הגעתי לבית של שלמה ברגר בלוצק. בדרך לבית של ברגר, הלכנו ברחוב בלוצק, על גשר, ופתאום פגשנו קצין יהודי, שהתברר שגם הוא הולך אל שלמה ברגר. שמו היה זליג טייטל, ולימים הוא הפך להיות בעלי. זליג היה יליד לוצק, וגם הוא, כמוני, איבד את כל משפחתו ואת ביתו, ולכן בא לשלמה, למצוא מקום לישון בו.

הגעתי לבית של שלמה, התקלחתי ואכלתי ויצאתי לעיר לחפש קרובי משפחה, אנשים שהכרתי מתקופת הלימודים. אבל לא מצאתי איש.

לא רציתי להישאר לגור אצל שלמה, ולכן החלטתי לצאת לחפש עבודה. מאחר שהיה לי פנקס אדום, פניתי למשרדים של המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים דאגו לי וטיפלו בי מיד. הם שלחו אותי לעבוד בתכנון ממשלתי, וסידרו לי מקום יפה לגור בו – דירת 3 חדרים במרכז העיר עם עוד אישה. הכניסו לחדר שלי ריהוט ומיטה, וכך גם היה לי איפה לגור.

לא רציתי להישאר בלוצק, אבל בינתיים לא היה לי מה לעשות. באותה תקופה עדיין לא סיימתי את לימודי ההוראה שלי, ולא הייתה לי ברירה.

בינתיים התברר לי ששתיים מהבנות שהיו איתי בצבא הגיעו ללבוב ללמוד, ושהן מחפשות אותי. אותן בנות, המשפחות שלהן נשארו שלמות, ולכן היה להן קל יותר להסתדר מהר ולהתחיל את הלימודים. לי לא היו כסף או יכולת ללמוד, אבל החברות שכנעו אותי לבוא ללבוב ולנסות להתקבל ללימודים איתן".

אני לומדת הוראה בלבוב

"היה זה יום ראשון, ואני עליתי לרכבת ללבוב. בלבוב הלכתי הישר למעונות הסטודנטים שבהם גרו שתי החברות שלי, והפגישה הייתה מרגשת. לא ידעתי מה לעשות. לא היו לי מסמכים שהעידו על ההשכלה שלי, היה בידיי רק אישור שעבדתי בבית ספר בשנים 40 -41. שתי החברות שלי התעקשו שאכנס לגור איתן בחדר, והחלטנו להתחיל לפעול בעניין הקבלה שלי ללימודים.

שלוש חיילות צועדות אל משרד הרקטור של האוניברסיטה של לבוב. זו תמונה שלעולם לא אשכח. הרקטור היה עסוק, אבל אנחנו לא ויתרנו, והחלטנו לפנות אל הסגן שלו. נכנסנו אל הסגן והתברר שעל סמך המסמכים שיש בידיי הוא לא יכול לקבל אותי ללימודים באוניברסיטה. אולם, אומר לנו סגן הרקטור, בלבוב מבקר בימים אלה שר ההשכלה הגבוהה, כדאי לכן לנסות לדבר איתו. ואכן, אחת הבנות מצטרפת אליי ואנחנו הולכות לפגוש את השר.

כך זכיתי לפגוש את שר ההשכלה הרוסי, והייתי אצלו בפגישה שנמשכה 20 דקות. השר שאל מה המטרה שלי, ואני אמרתי שאני רוצה להיות מורה. הוא שאל אותי על המשפחה שלי, וסיפרתי לו איך כולם נרצחו על ידי הגרמנים. לאור כל מה שסיפרתי לו, הוא הציע לי לקצר את משך הלימודים, ובמקום ללמוד 5 שנים באוניברסיטה, לפנות לבית ספר גבוה למורים, שבו לומדים 4 שנים.

ללימודים בבית הספר הגבוה למורים בלבוב, התקבלתי מיד. במעונות של בית הספר לא היה מקום, לכן נשארתי לגור עם שתי החברות שלי. בחדר שלהן היו רק שתי מיטות, ואנחנו היינו חולקות אותן – כל פעם היו שתיים אחרות ישנות ביחד. בינתיים נסעתי ללוצק, שם עדיין הייתי רשומה כעובדת, והשתחררתי מהעבודה.

חייתי מ-150 רובלים בחודש שקיבלתי כמלגה מבית הספר. למזלי, ההורים של שתי החברות שלי היו שולחים להן חבילות עם מצרכים, והיינו מבשלות לעצמנו בחדר, וכך התקיימתי".

פגישה נוספת עם זליג טייטל, וחתונה

"כשפגשתי את זליג טייטל בפעם הראשונה הוא היה בחופשה של שישה חודשים מהצבא. הוא הגיע ללוצק והתחיל לעבוד כספק סחורות, והיה נוסע הרבה בין לוצק ללבוב. אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא נשאר לעבוד בלבוב.

ביום הראשון שבו הגעתי ללימודים בלבוב, ב-1945, פגשתי שוב את זליג. הוא בא איתי למעונות, והקשר בינינו התחיל להתפתח. באותה תקופה עדיין גרתי עם החברות שלי במעונות, אבל בשלב מסוים התחילו בעיות, מהנהלת המעונות הבינו שאני מתגוררת עם הבנות בחדר, ולא הסכימו שאמשיך להתגורר שם. לזליג היה חבר בלוצק, שהייתה לו דירה שבה הוא גר עם אישה נוספת. בדירה היה חדר פנוי ומסודר, וזליג הכניס אותי לגור שם.

באותה תקופה הייתי די ענייה. לא היה לי כסף לעצים ולא יכולתי לחמם את החדר שלי וכל הזמן היה לי קר. הייתי מחממת את השמיכה שלי ליד התנור של השותפים שלי לדירה, ונכנסת איתה לחדר, כדי להתחמם מעט. לארוחת ערב הייתי אוכלת גלידה, כי זה הדבר היחידי שיכולתי להרשות לעצמי לקנות.

זליג ראה את המצב שלי, והתחיל להביא לי אוכל. הסידור בינינו היה שהוא היה קונה את המצרכים, ואני הייתי מבשלת לשנינו. במרץ 1946 זליג ואני נישאנו. הייתה לנו חתונה גדולה ושמחה, עם רב וחברים.

התחלנו לחפש דירה, וזליג קנה דירה מרוהטת ויפה במרכז לבוב. אני למדתי וזליג עבד, ונסע הרבה. ב-1947 נולדה הבת שלי וקראתי לה מרים, על שם אמי. מכיוון שלמדתי, נעדרתי לא מעט מהבית, לכן שכרנו מטפלת, שגרה איתנו וטיפלה במרים ובבית.

בשנים הראשונות אחרי המלחמה לא דיברו על מה שהיה. אני לא ידעתי מה עבר על זליג בכל אותן שנים, והוא לא ידע מה עבר עליי. רק אחרי שנים הוא סיפר לי.

סיימתי את הלימודים, והתחלתי לעבוד בעיירה ליד לבוב. לעתים הייתי צריכה להישאר לישון שם, ומרים הייתה רוב הזמן עם המטפלת. מדי פעם זליג היה בא לבקר אותי. באחת הפעמים שהוא בא לבקר, היה בעיירה שליח של השלטונות שתפקידו היה לתפוס 'פושעים'. הוא חיפש אנשים שמבחינת השלטונות נחשבו ל'אויבי העם'. זליג הגיע במונית, מה שהעיד על מצב כלכלי טוב, ואותו אדם החליט לשים עליו את ידיו".

זליג נעצר על ידי השלטונות

"ב-1947 עצרו את זליג. והוא לא היה היחיד. באותה שנה האשימו הרבה בחורים יהודים בציונות, והיו מעצרים רבים. השלטון הרוסי האשים את זליג במה שהוא הגדיר 'אויב העם'. הסיבות היו: זליג הוא ציוני והוא חותר נגד המשטר, וכמובן, יש לו רכוש, מה שלא תואם את האידיאולוגיה הקומוניסטית. בפועל, כלל לא היינו מעורבים בכל פעילות ציונית.

זליג חיכה כמעט שנתיים לגזר הדין. כשסוף סוף החל המשפט, מרים כבר היתה בת שנתיים. המשפט היה משפט ראווה. גזר הדין היה 20 שנות גלות בסיביר, עם איסור לחזור ללבוב במשך 5 שנים אחר כך.

מצאתי את עצמי לבד, עם ילדה. המטפלת עדיין נשארה איתנו, למרות שעכשיו היה לי מאוד קשה לשלם לה. היא המשיכה לעבוד אצלי תמורת לינה ואוכל.

לפני המשפט הזהירה אותי המטפלת שכשיהיה המשפט יבואו מהשלטונות להחרים רכוש, ולכן כדאי לי להיפטר מהכל עכשיו. אמרתי לה למכור הכל, והיא מכרה, והשאירה את המינימום ההכרחי.

מכיוון שהייתי אשתו של 'אויב העם', הגיעו כל החשובים לשיעור שלי כדי לראות איך אני מלמדת. אני הייתי מורה לספרות, והקפדתי ללמד ספרות רוסית לפי כל הכללים הקומוניסטיים. שלושה בכירים במשרד החינוך נכנסו לשיעור שלי, וישבו לראות איך אני מלמדת. למרות שרעדתי מפחד והתרגשות, השיעור התנהל כהלכה והם היו מאוד מרוצים, והחליטו שלא רק שאמשיך ללמד, אלא גם נתנו לי העברה למקום קרוב יותר לבית.

לאחר המשפט של זליג החליטו להמתיק את גזר הדין שלו, ולא שלחו אותו לסיביר, אלא לעבודות פרך ליד חרסון. מאחר שהוא נעדר שנים רבות מהבית, מרים לא ראתה אותו וכמעט לא הכירה אותו, לכן לקחתי אותה פעם אחת ונסענו לבקר אותו בחרסון, כדי שהיא תדע מי זה אבא שלה".

זליג חולה מאוד וחוזר הביתה

"בינתיים זליג חלה, ומצבו הבריאותי היה מאוד מאוד רע. ב-1955 הוא שוחרר בשל מצבו הבריאותי, ובנוסף הורידו את האיסור לא לחזור ללבוב למשך חמש שנים. זליג חזר הביתה צל של עצמו, אבל חי, וזה היה לא מעט.

כשנגמרה שנת הלימודים של 1956, ארזנו הכל ונסענו לפולין. היה לי בן דוד בפולין, שאפילו לא ידעתי שהוא נשאר בחיים, והוא התקשר ואמר לי שהוא עוזב את דירתו ומשאיר לי אותה. ב-1957 הגענו לפולין, ונכנסנו לגור בביתו של בן הדוד. הייתה לי תעודת הוראה והיה לי ותק, והשלטונות הפולנים רשמו אותי כמורה ונתנו לי משכורת של מורה בלי לעבוד, זה היה החוק בפולין. אחר כך גם קיבלתי דירה בעיר, וגילינו שחיים בה הרבה יהודים. כעבור זמן התחלתי לעבוד כמורה ליידיש בבית ספר יהודי.

זליג היה חולה כל הזמן, הוא חי בין אשפוזים בבית החולים לבין שכיבה בבית. באותה תקופה החלטנו להתחיל לפעול כדי לקבל מסמכים לעלייה לישראל. בינתיים גם איתרתי את הדוד שלי בארה"ב, ואת הדודה שלי ברכה בתל אביב, והתחילה התכתבות ביני לבינם. למעשה התלבטנו באותו זמן אם לנסוע לישראל או לנסוע לארה"ב".

המחלה מכריעה את זליג

"ערב אחד, בחודש ינואר 1960, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות שלנו. זליג לא הרגיש טוב ונשאר בבית, ואני הלכתי לבד. כשחזרתי, הוא ישב ליד הרדיו והאזין לו, ואז הוא הביט בי פתאום ואמר  'חייבים לנסוע לישראל'.

ב-3 לפנות בוקר התעוררתי וראיתי שזליג יושב במיטה. שאלתי אותו, 'מה קרה?' והא ענה, 'לא טוב לי'. הלכתי למטבח והבאתי לו מים. זליג לא הספיק לשתות את המים, והתמוטט. הזמנתי אמבולנס, ולפרמדיקים שבאו נותר רק לקבוע את מותו".

מרים ואני עולות לישראל

"קברנו את זליג, וחיכינו למסמכי העלייה לישראל. אחרי חודשיים קיבלנו את המסמכים, ובאוקטובר 1960 עליתי עם מרים לישראל.

כשהגענו לישראל, לקחו אותנו לאזור חיפה, אבל אני רציתי להגיע אל הדודה ברכה, שגרה בתל אביב. לדודה כבר היתה משפחה גדולה – היו לה שתי בנות , שני בנים ונכדים. אני זוכרת שכשפגשנו את הדודה אמרתי למרים, שכבר הייתה בת 13, 'הנה דודה', והיא שאלה, 'מה זה דודה?'.

קיבלתי הלוואה מהסוכנות, כדי להתחיל את החיים כאן, ובינתיים גרנו אצל הדודה ברכה. הגשתי בקשה לעבוד, אבל לא ידעתי עברית, ולכן דרשו ממני קודם כל ללמוד באולפן. בינתיים למדתי גם פקידות, והתחלתי לעבוד כפקידה, כדי שאוכל להתפרנס עד שאקבל את תעודת ההוראה".

אני מתחילה ללמד בישראל ונישאת לסנדר קפלן

"באותו תקופה התקיים טקס אזכרה של הארגון של יוצאי רוז'ישץ' בישראל. הגעתי לאזכרה, ופתאום אני רואה שם את חברת הילדות שלי מהעיירה, יהודית. התברר שיהודית גרה בהרצליה, ואנחנו חידשנו את הקשר בינינו.

יום אחד יהודית הגיעה לבקר אותי. היא ראתה איך אני חיה, והודיעה לי שאני לא נשארת לגור בעוני כזה, ועכשיו אנחנו עומדות לעשות הכול כדי שאני אקבל תעודת הוראה ואוכל להתחיל לעבוד כמורה. כמה חברים שהכרתי דרכה הפעילו קשרים, ובסופו של דבר קיבלתי הפניה ללמד בבית ספר רמז בבני ברק, שם לימדתי עד הפנסיה.

דרך יהודית הכרתי גם את בעלי השני, סנדר קפלן. יהודית והחברים החליטו שצריך לחתן אותי. הם הכירו את סנדר, שהיה אלמן, והחליטו להפגיש בינינו. סנדר ואני התחתנו, והוא אימץ את מרים כאילו הייתה ביתו, והיה לה לאבא נהדר. בשנת 2006 הוא נפטר, ואני עברתי לגור ברמת גן".

המשפחה שלי בישראל

בתי מירי קול, נשואה לאלכס קול, ומתגוררת בהרצליה. למירי שתי בנות: אליה ומיכל.

אליה נשואה לאיתמר כספי. ויש לה בן אחד: דניאל.

* שבועות ספורים לאחר קיום הראיון, נפטרה מירי קול ז"ל, בתה של בלה קפלן.

שולמית מושקט (טורצ'ניוק) הייתה רק בת 11 כשהגיעו הגרמנים לכפר הולדתה ברזלופ, שליד רוז'ישץ'. ביום חיסול הגטו הצליחה להימלט עם הוריה ואחיותיה, ובמשך שלוש שנים הסתובבה ביערות ואצל הגויים. שולמית איבדה את אביה ושתיים מאחיותיה, ועלתה לישראל עם אמה ואחותה פנינה

"נולדתי ב-1929 בכפר ברזלופ, השוכן ליד העיירה רוז'ישץ', במחוז ווהלין בפולין. היינו חמש אחיות, ואני הייתי הצעירה מכולן. אבי, דב טורצ'ניוק, שהיה ציוני, נתן לכולנו שמות עבריים: בת ציון, שושנה, הדסה, פנינה, ואנוכי, שולמית.

אבי היה אדם מאוד ליברלי – הוא סיים לימודי רבנות בקישנייב, אבל המשיך בלימודים חילוניים, ולמד ראיית חשבון. הייתה לנו חנות כלבו בכפר, ואמי, הניה טורצ'ניוק, ניהלה אותה.

אמי הייתה ילידת ברזלופ, ואבי נולד בדמידובנה, מחוז דובנה, בווהלין. לאחר שנישאו הוריי הם עברו להתגורר בלוצק, אך חזרו לברזלופ לאחר שנולדה אחותי הגדולה, בת ציון.

בברזלופ היו כמה משפחות יהודיות. משפחתה של אמי הייתה משפחה מאוד גדולה – הם היו שמונה בנים ושתי בנות, ואמי הייתה הבכורה. לסבא הייתה אחוזה גדולה, והוא העסיק עובדים רבים.

רוב האחים של אמא עזבו את ברזלופ, ועברו ללוצק ולרוז'ישץ', ושניים אפילו עברו לוילנה. אחד מהם היה רופא, והוא גם היה הראשון שנספה מבין כל בני המשפחה. לפני שפרצה המלחמה האחים של אמא היו מגיעים עם המשפחות שלהם בחופשים ובחגים, והיינו משחקים בגן הגדול של סבא.

למעשה היינו שייכים לקהילה של רוז'ישץ'. כל הילדים היהודים של ברזלופ נסעו ללמוד ברוזי'שץ' כשהגיעו לגיל 10, בבית ספר 'תרבות'. אני לא הספקתי ללמוד ב'תרבות', כי כשהגעתי לגיל 10 כבר הגיעו הרוסים ובית ספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי. בכל שנות ילדותי למדתי בבית ספר עממי פולני בכפר. אחרי הצהריים למדתי, יחד עם שאר הילדים היהודים בכפר, עברית ותנ"ך אצל מורה שהגיע במיוחד לכפר, ולמעשה הכין אותנו לבית ספר 'תרבות'".

ציונות: היינו כל הזמן בקשר עם ארץ ישראל

"הבית שלי היה בית מאוד חם ומאוד ציוני. אחותי בת ציון, האחות הבכורה, עלתה לישראל ב-1934, והייתה ממקימי קיבוץ בית השיטה. היא נפטרה בשנת 2000.

עד שפרצה המלחמה, היה לנו כל הזמן קשר עם ישראל. היינו מקבלים את כל העיתונים שיצאו אז בארץ, ואני זוכרת שששרו אצלנו בבית שירים עבריים. כל הצעירים היו מתאספים בבית שלנו ושרים, גם העוזרת הגרמנייה הייתה שרה איתנו. היינו שרים את השיר 'למרחקים מפליגות הספינות', וגם העוזרת הייתה שרה אותו. לאורך כל שנות ילדותי אני זוכרת שדיברו הרבה עברית בבית. אני עדיין לא ידעתי עברית מספיק טוב, אז הייתי מדברת עם ההורים והאחיות ביידיש ובפולנית, אבל האחיות שלי דיברו עברית ביניהן.

לאחר שבת ציון עלתה לארץ ישראל, רצינו כולנו לעלות. ב-1939 אחותי שושנה כבר הייתה מוכנה לעלייה, אבל אז פרצה המלחמה, והיא לא עלתה. מאוחר יותר נרצחה שושנה על ידי הנאצים".

דת: בית הכנסת היה בבית של סבא

"למרות שאבא למד רבנות, הוא היה מאוד ליברלי. לאמא לא היה כיסוי ראש, אבל לסבתא שלי, אמא שלה, כן היה. ההורים של אמא היו יותר דתיים. לסבא שלי היה זקן ולסבתא הייתה פאה.

בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא. לסבא היה בית מאוד גדול, עם הרבה חדרים, ובאחד מהם היה בית הכנסת. בחגים ובשבתות היו מגיעים כל יהודי הכפר להתפלל אצל סבא. לאבא שלי היה קול מאוד יפה, והוא היה החזן".

הסביבה והחברים: כל החברים של ההורים היו יהודים

"רוב החברים שלי לא היו יהודים, אבל הייתה משפחה יהודית בכפר, משפחת שפיגל, שאחת הבנות שלה הייתה חברה טובה שלי, בת שבע שפיגל (קינן). לאורך כל שנות המלחמה, ואחרי השחרור, וגם היום – הגורל לא מפסיק להפגיש בינינו.

להורים שלי לא היו חברים לא יהודים. היו בכפר הרבה גרמנים ואוקראינים, והקשר העיקרי שלנו איתם היה דרך החנות – הם היו באים לקנות אצלנו. הגרמנים היו עשירים, אבל האוקראינים היו בדרך כלל עניים והיו קונים אצל אמא בהקפה. אחרי הקציר, ואחרי שהיו מוכרים תבואה, הם היו באים לשלם את החוב. אני זוכרת שאמא הייתה אומרת על חלק מהאוקראינים שאין טעם לרשום להם בהקפה, כי אין סיכוי שהם יוכלו לשלם, והיא לא הייתה רושמת. בזמן המלחמה, כשהיינו זקוקים לעזרה, האוקראינים זכרו לאמא את טוב לבה. אמא הייתה אישה יוצאת דופן בטוב לבה ובאופייה".

אנטישמיות: פתאום החברים הגרמנים התחילו לאיים עליי

"כשהייתי בערך בת 7 התחילו בכפר גילויים אנטישמיים מצד הגרמנים. האחיות שלי, כשהיו עדיין קטנות, לפני שיצאו ללמוד ב'תרבות', למדו בבית הספר הגרמני של הכפר, שהיה ממש ליד הבית שלנו.

ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הגיעה פקודה מגרמניה לא לאפשר יותר ליהודים ללמוד בבית הספר הגרמני, והוציאו משם את האחיות שלי. אני כבר למדתי בבית הספר הפולני.

גם החברות הגרמניות שלי – היו לי כמה חברות גרמניות מאוד טובות שהיינו משחקות ביחד כל הזמן – החליפו פתאום את עורן. ב-1938 הילדים הגרמנים נסעו לבקר בגרמניה, במסגרת חילופי תלמידים, והם חזרו חדורי אנטישמיות. פתאום כל הילדים שהיו קודם חברים שלי, התחילו להטיח בפניי: 'חכי חכי, מה היטלר יעשה לך כשהוא יבוא'".

הרוסים באים ולוקחים את הכל

"ב-1939 נכנסו הרוסים. סבא וסבתא כבר היו אנשים מבוגרים, ולקחו להם את הכל. את הבית שלהם הפכו לבית המועצה – והם קיבלו חדר אחד לגור בו. לנו לקחו את החנות, והפכו אותה לחלק מהקולחוז. אבא עבד בקולחוז כמנהל חשבונות. האחיות שלי, שכבר לא היו בבית באותה תקופה, נשארו מחוץ לברזלופ: פנינה למדה בבית ספר למסחר בלוצק ושושנה והדסה נשארו ברוז'ישץ' ועבדו בעיר, כדי לא לחזור ולעבוד בקולחוז.

סבא וסבתא נכנסו לרשימה השחורה של הרוסים, והיו מיועדים להישלח לסיביר. הסיבה היחידה לכך שהם לא נשלחו הייתה שהגרמנים הגיעו לפני שהספיקו לשלוח אותם.

התושבים הגרמנים מהכפר התחילו לעזוב את הכפר ולנסוע לגרמניה, ובינתיים התחילו להגיע אלינו פליטים מפולין, מהאזורים שנכבשו על ידי הגרמנים. אצלנו בבית התארח בחור שהגיע מכפר ליד חלם, וגר אצלנו כשנה. אמא גם הייתה שולחת חבילות למשפחה שלו. אצל סבא וסבתא התגוררו שני בחורים. בשלב מסוים הם נסעו לפולין, הביאו את הכלות שלהם, והתחתנו אצלנו בבית. לאחר זמן מה התחילו להגיע שמועות על כך שעומדים לשלוח אותם בחזרה לפולין הגרמנית או לסיביר, והם עזבו.

כשהרוסים נכנסו, אבא מיד לימד אותי את האל"ף-בי"ת הרוסי והכניס אותי לבית ספר רוסי, שבו למדתי עד 1941. הרוסים השקיעו מאוד בחינוך, ובסך הכל היה לי טוב בבית הספר וזו הייתה תקופה טובה עבורי. אמא עבדה בקולחוז ואבא עבד כמנהל חשבונות, והרוסים לא הטרידו אותנו יותר. הסתדרנו מבחינה כלכלית, כי הרוסים גם השאירו לנו חלקת אדמה מהקולחוז שיכולנו לעבד אותה".

הגרמנים מפגיזים את האזור

"ב-20 ביוני 1941 נסעתי עם אבא לבקר את אחותי הדסה, שהייתה כבר נשואה והתגוררה בלוצק. זה היה יום שישי, ועדיין בזמן הרוסים, וכבר יצאתי לחופש מבית הספר. ביקשתי להישאר כמה ימים אצל הדסה, ואבא הסכים – השאיר אותי שם, וחזר הביתה. אהבתי להיות בלוצק – זו הייתה עיר מאוד גדולה, והיו לנו שם הרבה קרובים – שני אחים של אמא עם המשפחות שלהם. בזמן הרוסים שלחו את אחד האחים של אמא לעיירה קטנה, מכיוון שהיה עשיר. את האח השני השאירו כי היה מורה והיו צריכים אותו.

בערב התחילו הטנקים לעבור בעיר. אחת הדודות של באה לבקר, ונשארה גם היא ללון אצל הדסה. אני זוכרת שהסתובבנו ברחוב, ושהמבוגרים דיברו על כך שעומד להתחיל משהו.

חזרנו הביתה והלכנו לישון. באמצע הלילה התעוררנו בבהלה – היו הפצצות כבדות, ועדיין לא הבנו במה מדובר. בבניין של אחותי התגורר קצין רוסי, שהרגיע אותנו ואמר שאלה כנראה רק אימונים של הצבא הרוסי.

ב-22 ביוני, ביום ראשון בבוקר, אחותי החליטה להעביר אותי מעבר לנהר הסטיר, מחשש שיפציצו את הגשרים, ואחר לא אוכל כבר לעבור. מהצד השני של הסטיר התגוררו הדודים שלי, אח של אמא והמשפחה שלו. הדוד חיכה לי שם, ולקח אותי הביתה. בדרך הביתה היו הפגזות כבדות מאוד, ואני זוכרת את המטוסים של הגרמנים, שכל הזמן הנמיכו טוס והפגיזו אותנו.

באותו בוקר של 22 ביוני, בשעה עשר, סטאלין כבר דיבר ברדיו, והודיע שהרוסים הותקפו על ידי הגרמנים. הם גייסו את כל מי שיכלו. בעלה של הדסה, שהייתה בהריון, גויס מיד, עם כל העמיתים שלו מהמשרד.

פנינה אחותי התגוררה גם היא בלוצק באותה תקופה. אחרי שהתברר שהגרמנים תוקפים, היא הגיעה אל הדסה, ושתיהן צעדו ברגל יום שלם מלוצק, כ-20 ק"מ, שהגיעו לבית שלנו בברזלופ".

הגרמנים נכנסים לכפר – הגיהינום מתחיל

"למחרת, ב-23 ביוני, נכנסו הגרמנים לברזלופ, מיד אחריהם הגיעה המשטרה האוקראינית, והגיהינום התחיל. אמנם הייתי עדיין ילדה, אך הבנתי בדיוק את המצב. הבנתי שעומדים לקרות דברים מאוד רעים.

יומיים-שלושה אחרי שהגרמנים נכנסו לכפר, הם אספו את כל היהודים, והקימו מחנה בקולחוז. נתנו לנו סרט כחול-לבן עם מגן דוד, ואחרי כמה חודשים החליפו אותו לטלאי הצהוב.

סבא וסבתא ודודי עם דודתי ושני ילדיהם עברו להתגורר איתנו. עבר אלינו עוד דוד עם דודה ושלושה ילדים, וכמה משפחות נוספות.

כולם עבדו בשדות, בעבודות הכי קשות, גם הרוסים והאוקראינים, אבל את היהודים היו מכים כל הזמן. למחנה הגיעו אנשי אס.אס, ואיתם לוטננט הנס דונר – רוצח קר דם. דונר נהג לומר שאם הוא לא רואה דם יהודי לארוחת בוקר, אין לו תיאבון. בסופו של דבר הגרמנים חיסלו אותו בטעות, והיהודים שילמו על כך מחיר גבוה.

בתוך המחנה היהודים קיבלו את העבודות הכי משפילות. בנוסף, מדי פעם, לשעשוע, הגרמנים והאוקראינים היו מורים ליהודים לרקוד אחרי העבודה עם המטטאים שלהם, כאשר יהודי אחר מנגן להם".

החיים במחנה העבודה

"בשנת 1940 התבצעו חילופי אוכלוסין בין גרמניה לרוסיה. הגרמנים מווהלין נשלחו לגרמניה, והפולנים והאוקראינים שהתגוררו באזורי הכיבוש הגרמניים, עברו אלינו.

רוב הגרמנים נסעו לגרמניה, אבל נשארו כמה משפחות. אחת המשפחות הייתה משפחת שוונקה, שהיה להם בן בשם אלברט – לימים הפך אלברט לאחד הרוצחים של הגרמנים. גרמנייה נוספת שנשארה הייתה נשואה לסובוטניק (אוקראיני שומר שבת), שמה היה מרישה דובינסקי, והיא הייתה אחר כך המלאך המציל שלנו.

הגרמנים התחילו להעביר יהודים מכל מיני עיירות בסביבה, לרבות רוז'ישץ', למחנה העבודה אצלנו. כולם יצאו לעבודה, ואני נשארתי עם אמא, עם הבן של אחותי הדסה, שבינתיים ילדה, ועם עוד שני בני דודים שלי. באותה תקופה אלברט שוונקה לקח אותי להיות המטפלת של הבן שלו, אבל אחרי שבוע חזרתי.

כך התנהלו החיים, כאשר מדי פעם היו הורגים יהודים במחנה. בסוף חורף 1941 הודיעו יום אחד שיש פרטיזנים באחד מכפרי הסביבה, והגרמנים אינם מתכוונים לעבור על זה בשתיקה – הם רוצים את הפרטיזנים. הם הגיעו לבית שבו התגוררה אישה אוקראינית עם שבעת ילדיה, הקיפו את הגורן, והתחילו לירות. באותו ירי נפגע לוטננט הנס דונר ונהרג. מותו של דונר החמיר מאוד את המצב מבחינת היהודים, וכבר באותו יום הודיע אלברט שבגלל שדונר נהרג, יהרגו עכשיו 100 יהודים.

הגרמנים יצאו במסע הרג רצחני – הם פשוט הסתובבו בכפר ורצחו אנשים. את בעלת הגורן גררו בכל הכפר קשורה לסוס, עד שנפחה את נשמתה. אבל, איכשהו, למרות המצב הכל כך קשה, היה מין רצון להמשיך לחיות.

באותה תקופה מצא את מותו גם דודי, שמואל אוקסמן, אחיה של אמי. כבר עם כניסתם של הגרמנים הם לקחו את כל הרכוש של כל יהודי הכפר – פרוות, זהב, בגדים טובים, אופניים, ומדי פעם יצאה דרישה נוספת למסור להם חפצים בעלי ערך. באחת הפעמים, כשכבר לא נותר לנו דבר, הורה אלברט לדודי וליהודי נוסף לצאת ללוצק ולהביא משם בדים וחפצים נוספים. כשנודע ללויטננט שהם יצאו, הוא רתח מזעם. כאשר חזרו, הורה להם הלויטננט לכרות לעצמם בור, וירה בהם למוות. לחיי אדם לא היה כל ערך, הרגשנו שאין לנו שום תקווה".

הגרמנים מחסלים את היהודים

"באוגוסט 1942, אני זוכרת שזה היה יום שבת, הלכתי להביא קצת אוכל ממשפחה של גויים, משפחתה של חברתי אניה, שנהגו לעזור לנו. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגעתי אל הבית שלהם: אניה ואני עמדנו אחת מול השנייה, היא הוציאה חלב בשביל הילד של אחותי, ואז נכנסה אמא שלה לחדר. ברגע שאמא של אניה ראתה אותי היא פנתה אליי ואמרה: 'את כבר לא צריכה את החלב. אני באה עכשיו מרוז'ישץ', הם חפרו שם בורות והורגים את כולם, ועכשיו גם באים לקחת אתכם'.

זרקתי את הכלי של החלב, והתחלתי לרוץ.

רצתי כקילומטר, עד הבית, ובדרך כבר ראיתי שתי מכוניות משא ועליהן אוקראינים וגרמנים עם רובים בדרכם אל המחנה. הגעתי הביתה, אמא וסבא היו שם. אמא עמדה בפתח הבית, מחזיקה את הילד של אחותי בידיים, ודיברה עם סבא. התחלתי לצעוק, 'אמא, בואי נברח', אפילו לא נתתי לה להיכנס הביתה. ואז הגיעה גם דודה שלי, ואמרה שהגיעו למחנה העבודה ולקחו את כולם. היא לקחה את שני ילדיה ורצה החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.

סבא רץ אל סבתא, ואמא ואני, עם התינוק של הדסה, יצאנו מהדלת האחורית של הבית, והתחלנו לרוץ.  מאחורי הבית היה שדה של תלתן וקוצים, ואנחנו פשוט נשכבנו בין הקוצים הגבוהים וחיכינו. ראיתי שהמשאיות עוברות בדרך הראשית, מלאות באנשים, ולא ידעתי אם האחיות שלי נמצאות עליהן. לא ידענו שום דבר. כשהתחיל להחשיך, יצאנו לכיוון היער, איכשהו התינוק של הדסה, שהיה בן שנה בערך, לא בכה, והצלחנו להגיע לבית של אוקראיני, שגר בחוטור (יישוב מאוד קטן, בן מספר בתים בודדים).

האוקראיני אפשר לנו לעלות לעליית הגג שלו, ונתן לנו קצת אוכל. היינו שם יום אחד, ולמחרת הגיעה למקום גם אחותי פנינה, וסיפרה שבינתיים כולם ניצלו –אבא, שושנה והדסה.

פנינה עבדה במחנה יחד עם אבא בטבק, ושושנה והדסה עבדו בניקיון אצל הקצינים הגרמנים. שושנה והדסה התחבאו אצל משפחת דובינסקי, שהבית שלה היה ממש בתוך המחנה. בני המשפחה תמיד נתנו לאחיות שלי קצת אוכל, גם בשבילנו. כך שלמעשה במשך יומיים האחיות שלי התחבאו ממש בתוך המחנה, בתוך הארון של משפחת דובינסקי. פנינה ואבא נשכבו בתוך שדה הטבק, והתחבאו שם, עד שהגרמנים נסעו. בסופו של דבר יצאו האחיות שלי מהמחנה, בעזרת הגרמנייה, וגם אבא ופנינה הצליחו לצאת, וכולנו נפגשנו ביער".

הבריחה ליער

"וכאן מתחיל סיפור הבריחה שלנו. כאשר הגענו ליער, ביער פגשנו גם את הדוד שלי, אח של אמא, יששכר אוקסמן, עם אשתו ושני בניו. הגיעה גם משפחת שפיגל, המשפחה של בת שבע – לאחר מכן כולם נרצחו, ורק בת שבע שרדה.

התחלנו להסתובב ביערות, שחלקם היו דלילים, וזה היה מאוד מסוכן וקשה. היינו הולכים לגויים שהכירו אותנו והם היו נותנים לנו קצת אוכל. בשלב מסוים הכנו לעצמנו מין מחסה באדמה – היו ביער תעלות ממלחמת העולם הראשונה, ואנחנו פשוט נכנסנו לתוכן וכיסינו את עצמנו בענפים ועלים.

הסתיו הגיע והתחיל להיות קר. שושנה ופנינה היו יוצאות בלילה לשדה, להביא תפוחי אדמה שהגויים עוד לא הספיקו להוציא.

מדי פעם היו פשיטות של אוקראינים, שהיו באים לחפש יהודים שמתחבאים ביערות. יום אחד, בזמן ששושנה ופנינה הלכו לחפש אוכל, ואנחנו היינו בתוך השוחה, בא הילד הקטן של דודי, והתחיל לצעוק: 'באו לתפוס אותנו'. התחלנו לרוץ – הדסה עם התינוק לכיוון אחד, ואני, אמא ואבא נכנסנו לתעלה שהייתה קצת מוסתרת. שמענו את האוקראינים רצים אחרי היהודים ובכל פעם תופסים מישהו אחר. שמעתי את הדוד שלי ואת אשתו והילדים בוכים אחרי שהאוקראינים תפסו אותם. האוקראינים ממש קפצו מעל התעלות שבהן הסתתרנו, ורק בדרך נס הם לא ראו אותנו.

לפנות ערב, פנינה, שושנה, הדסה והתינוק חזרו. כבר לא נשארו כמעט יהודים ביער, ופחדנו להישאר לבד, אבל לא היה לנו לאן ללכת. בינתיים התחיל לרדת שלג. משפחת שפיגל ברחה למקום אחר, רחוק משם, והזמינה אותנו להצטרף, אבל אנחנו נשארנו. היינו משפחה גדולה, היה קר, לבשנו סמרטוטים, לא היה לנו במה לעטוף את הרגליים. כבר כשיצאנו מהבית היו לנו בגדים לא טובים, כי את הטובים לקחו מאיתנו, כך שהבגדים שיצאנו איתם התבלו במהירות.

מדי פעם הייתה מגיעה אלינו גם מרישה דובינסקי, הגרמנייה שעזרה לאחיות שלי במחנה, ומביאה חלב ומצרכים. פעם אחת היא אפילו הביאה תנור קטן, כדי שנוכל לבשל משהו לילד. היא סיכנה את החיים שלה, כי אם היו פוגשים אותה, היו מגלים שהיא עזרה לנו. בסופו של דבר, לפני השחרור, הגרמנים פינו את משפחת דובינסקי למזרח גרמניה".

אני מצליחה לברוח מהאוקראינים

"נשארנו ביער. באחד הימים, אני זוכרת שזה היה יום יפה – היה שלג, אבל השמש זרחה – שושנה ופנינה יצאו להביא אוכל, הדסה ואבא והתינוק היו בתוך השוחה, ואני ואמא הסתובבנו בחוץ.

פתאום אני שומעת 'הלט!' – 'עצור!' בגרמנית. אני עומדת בתוך התעלה, מסתכלת ורואה שלפניי עומד אוקראיני עם רובה ביד. ביני לביני, הייתה לי מין החלטה כזו, שאם יירו בי, אני רוצה שזה יהיה מאחור, בגב, ולא מלפנים. חשבתי לעצמי, הרי בכל מקרה הוא יהרוג אותי, אז אין לי מה להפסיד, והתחלתי לרוץ בין העצים בשלג. הוא ירה אחריי, אבל לא הצליח לפגוע.

רצתי כמו אחוזת אמוק, עד שהרגשתי שהתרחקתי מספיק. לפנות ערב יצאתי מהיער, וראיתי שעל הדרך עומדת עגלה, הבנתי שזו העגלה של האוקראינים, ועברתי לצד השני של היער. הגעתי למקום שבו היו נחל קפוא ושיחים, ופשוט נשכבתי בתוך אחד השיחים. התחיל להחשיך, אני שומעת יריות, ובטוחה שכבר הרגו את כולם. אני לא זוכרת כמה זמן שכבתי ככה, אולי אפילו נרדמתי, אבל בשלב מסוים התעוררתי והתחלתי לחשוב מה אני עושה.

אני בת 13, לא יודעת מי נשאר ממשפחתי ומי לא. ידעתי רק ששתי האחיות שלי, פנינה ושושנה, יצאו בלילה לכפר, וקיוויתי שהן נשארו. למרות שכל הזמן חשבתי שזהו זהו, הסוף שלי קרב, כל הזמן גם היה הרצון הזה לחיות".

שוב עם המשפחה

"קמתי והתחלתי ללכת. ליד היער, מצדו השני, היה כפר שבו גרו שתי משפחות שעזרו לנו מדי פעם.  התחלתי לחצות את היער לכיוון הכפר הזה. אני זוכרת שצעדתי בתוך היער וחשבתי שאולי האוקראינים מחכים לי, כדי לתפוס גם אותי, ובכל זאת הלכתי והתקרבתי, עד שפתאום הרגשתי ריח של עשן. אני מתקרבת, ורואה את אבא שלי יוצא לקראתי.

התברר שכולם נשארו בחיים, והם סיפרו לי מה קרה באותו לילה: אחרי שברחתי הגיעו, שני אוקראינים נוספים, ואמרו לאחותי הדסה, 'תעטפי את הילד ובואי'. אחותי שאלה אותם, 'למה אני צריכה לעטוף את הילד אם בכל מקרה עומדים להרוג אותנו?', ואז פתאום היא זיהתה אחד מהם – היה זה בחור שלמד איתה בבית ספר באותה כיתה.

הדסה פונה אל הבחור האוקראיני ואומרת לו: 'אתה יודע שלמדנו יחד', והוא עונה לה: 'אני לא מכיר אותך'. אבל משהו קרה. האוקראינים השאירו שוטר אחד שישמור, והלכו לשומר היער, שהכיר את אבא. מתברר שהם פשוט ריחמו על ההורים שלי ועל אחותי ולא רצחו אותם, אבל הזהירו אותם שהם חייבים לעבור מקום, כי יבואו אחרים ויהרגו אותם.

אחרי שפגשתי את ההורים והדסה, הגיעו גם פנינה ושושנה, והתחלנו לחשוב ביחד מה לעשות. החלטנו ללכת לכפר. הגענו לאישה זקנה בת תשעים, שהסכימה שנישאר אצלה יום אחד. היא אמרה שלא אכפת לה שיתפסו אותה, כי היא כבר חייתה מספיק".

אבא והדסה נרצחים בבונקר

"למחרת בלילה יצאנו כולנו. עמדנו בחוץ, בשלג ובגשם, עם התינוק. חשבנו מה לעשות, ועלה רעיון ללכת לבונקר שבו מסתתרת משפחת שפיגל. אני התחלתי לבכות, בכיתי לאמא שאני לא מוכנה לחזור לשם, ושאני לא אלך איתם. בסופו של דבר נשארנו, אמא, התינוק ואני, יום נוסף אצל הזקנה, ואבא, שושנה, פנינה והדסה יצאו לבונקר.

הם הגיעו לבונקר, ופנינה ושושנה יצאו לחפש אוכל. הדסה נפצעה בדרך, ולכן היא ואבא נשארו בבונקר, עם חלק מבני משפחת שפיגל – האמא, האבא, האחות הגדולה ובתה התינוקת. יחד איתה היו גם דודתי שרה אוקסמן, ובנה הצעיר יצחק.

באותו לילה נרצחו כל יושבי הבונקר.

הידיעה על רצח אבי, אחותי הדסה, בני משפחת שפיגל ודודתי ובן דודי, הגיעה אלינו אחרי יומיים. פנינה ושושנה הגיעו אליי ואל אמא, בוכות, וסיפרו שבלילה הגיעו כעשרה שוטרים אוקראינים לבונקר והרגו את כולם, גם את אבא והדסה.

מאוחר יותר למדנו מה בדיוק קרה באותו לילה – כמה אוקראיניות סיפרו לאחיות שלי שהשוטרים האוקראינים הגיעו לכפר והתרברבו במעשה הטבח שביצעו.

השוטרים האוקראינים סיפרו שלפתע הם שמעו בכי של תינוק – הבכי של בתה התינוקת של האחות הגדולה של בת שבע – וכך הם גילו את הבור. בהדסה, סיפרו השוטרים, הם התקשו לירות, מכיוון שהייתה כל כך יפה, אבל המפקד של השוטרים האוקראינים לא ראה ביופייה של הדסה בעיה. הוא שאל אותם: 'חבל לכם על יהודייה?, וירה לה כדור במצח.

מאוחר יותר באותו לילה הגיעו למקום הבנים של משפחת שפיגל וקברו את כולם".

אנחנו מוסרים את התינוק של הדסה

"נשארנו עם התינוק של הדסה, חששנו להמשיך להתקדם איתו – גם לנו היה קשה, וגם לו לא היה סיכוי לשרוד בתנאים הללו. לאחותי הייתה חברה פולנייה שלמדה איתה בבית ספר, שגרה לא רחוק מהבית של הזקנה שהסתירה אותנו. החברה אמרה שהיא תיקח את התינוק ותציל אותו. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, ילד יפהפה. הוא לא נראה יהודי, אך היה נימול.

אמא ושושנה יצאו עם התינוק אל הפולנייה, ופנינה ואני נשארנו בערימת הקש אצל הזקנה. חיכינו כל היום, ולמחרת בלילה הגיע הבן של הזקנה ואמר לנו שהרגו את התינוק, את אמא ואת שושנה, ושאנחנו צריכות להסתלק מהבית של אמא שלו.

לא עזבנו את הבית של הזקנה – נשארנו אצלה לילה נוסף, ולמחרת בבוקר הייתה לנו הפתעה – אמא ושושנה הגיעו. התברר שידידים שלנו הפיצו בכוונה את השמועות כאילו שלושתם מתו, כדי שלא יחפשו את אמא ואת שושנה.

אולם בנה של הדסה לא שרד – שכנים של הפולנייה סיפרו על התינוק למיליציה המקומית, ואלה הגיעו כדי לבדוק אותו. כאשר מצאו שהוא נימול, לקחו אותו, ובמרחק מה מהבית ירו בו".

אצל משפחת קוטרסקי

"אמא אמרה שהיא רוצה לקחת אותי למשפחה פולנייה שהכרנו, שההתגוררה בשכנות למשפחת שפיגל. שמה של המשפחה היה משפחת קוטרסקי, הם עזרו לנו מאוד, ואחרי המלחמה הם קיבלו את תואר חסידי אומות העולם.

כשהגעתי למשפחת קוטרסקי, הם הכניסו אותי למחבוא ליד החזירים, שהיה סגור במעין דלת קטנה. בתוך המחבוא פגשתי את חברתי בת שבע שפיגל, שהגיעה אליהם אחרי שרצחו את כל משפחתה ביער.

בת שבע ואני גרנו אצל משפחת קוטרסקי שמונה חודשים, ומדי פעם אמא או פנינה או שושנה היו מגיעות לבקר אותי. גרנו ליד החזירים, אבל כשהיו לילות מאוד קרים, היו מכניסים אותנו הביתה. למשפחת קוטרסקי היו 18 ילדים, אבל רובם כבר לא גרו בבית. האבא תמיד היה אומר לאשתו: 'תכיני אוכל, כדי שאם יבואו יהודים בלילה, שיהיה לנו לתת להם'.

בת שבע ואני היינו עוזרות למשפחת קוטרסקי בכל עבודות הבית, ואם היה בא מישהו, היינו קופצות לתוך המרתף. אני זוכרת שבת שבע – שעד היום יש לה חוש הומור מפותח – הייתה אומרת לי, 'שולה, בואי נעשה מניקיור', ואז היינו יושבות ופולות אחת לשנייה כינים".

גם שושנה נרצחת

"התחילה שנת 1944, ומכיוון שכבר לא היו יהודים באזור – חיסלו את כולם – האוקראינים החלו לריב עם הפולנים. האוקראינים היו מסתובבים בין הבתים של הפולנים ושוחטים משפחות שלמות. כתוצאה מכך, התחילו הפולנים לעזוב את הכפרים, והתאספו ליד ההרים. בני משפחת קוטרסקי פחדו גם הם, ועברו לישון בשדה.

בינתיים נודע לנו על בחורה יהודייה מוורשה שמסתתרת אצל משפחה פולנייה אחרת. באותו זמן גם אחותי שושנה הייתה אצל קוטרסקי, ויצרנו קשר עם הבחורה. קבענו להיפגש איתה, ותכננו להביא אותה אלינו, כי המשפחה שאצלה שהתה עמדה לעזוב את  הבית.

שושנה יצאה עם אחד האיכרים הפולנים והעוזרת שלו לכיוון המשק של הפולני, במטרה לפגוש את הבחורה. אבל כהתקרבו אל הבית שבו הייתה היהודייה, כבר חיכו להם האוקראינים בחוץ. הם התחילו לירות עליהם. הפולני נהרג מיד, העוזרת ברחה, וגם שושנה התחילה לרוץ. היא הגיעה עד לפתח היער, אבל אז השיגו אותה כדורי האוקראינים, והיא נהרגה. את הבחורה היהודייה שהייתה בבית הם תלו על עץ.

פנינה, שבינתיים הגיעה גם היא אל קוטרסקי, הייתה בדיכאון קשה על מותה של שושנה. רוב הזמן הן הסתובבו יחד, והיא אפילו הלכה ליער, למצוא את גופתה של שושנה. היא חזרה וביקשה שיביאו את גופתה של שושנה. ובלילה יצא אחד מהחתנים של קוטרסקי, הביא את הגופה, וקברנו את שושנה בחצר ביתם".

משפחת קוטרסקי עוזבת את הבית, ואנחנו מתחילות לנדוד

"בפברואר 1944 עזבה משפחת קוטרסקי את ביתה, ואמא ואני התחלנו לנדוד. החזית כבר התחילה להתקרב, ואנחנו הגענו לגוי אחד שאח שלו היה במשטרה וברח מהגרמנים, והחליט שהוא רוצה לעזור לנו – ככל הנראה בגלל שהוא הבין שהרוסים מתקרבים, הוא רצה להראות שעזר ליהודים. הוא החביא אותנו בבית שלו, ובינתיים הגיעו הרבה אנשים שעזבו את הבתים שלהם. היו המון אנשים בתוך הבית, ואמא ואני היינו תקועות בתוך המחבוא. איכשהו, בלילה, כשכולם ישנו, הוא הצליח להעביר אותנו לגורן, זה היה מלחיץ מאוד, ממש ראיתי את המוות מול העיניים".

כמעט שחרור, והגרמנים חוזרים

"כששכבנו בגורן, שמענו שהרוסים הגיעו ושמדברים רוסית, והבנו שהשתחררנו. יצאנו מהמחבוא ופגשנו את פנינה. ידענו שמשפחת קוטרסקי עברה לגור ליד רוז'ישץ', כ-4 ק"מ מהמקום שבו היינו. אמא אמרה לי לצאת לבד לרוז'ישץ', ואני הגעתי למשפחת קוטרסקי, שם פגשתי גם את בת שבע. בת שבע ואני יצאנו לפגוש את היהודים שחזרו לרוז'ישץ', אבל לא הכרנו אף אחד, אז החלטנו לחזור לקוטרסקי. בדרך, בעודנו צועדות בסמרטוטים לגופנו, ראינו טנקים. לחרדתנו, גילינו שאלה הטנקים של הגרמנים. כשהגענו לקוטרסקי הם אמרו לנו שהגרמנים חזרו, ומכיוון שעכשיו כולם כבר יודעים שאנחנו יהודיות, אנחנו לא יכולות להישאר אצלם.

בת שבע ואני החלטנו להתפצל. צעדתי כ-10 ק"מ, פוחדת עד מוות, בשלג ובקור, והרגליים שלי היו פצועות ומדממות. רציתי להגיע למקום שבו פעם היה מחנה וחשבתי שאפגוש שם את אמא ופנינה. כשהתקרבתי, ראיתי שהלאומנים האוקראינים הציתו אותו, על כל בתיו, ולא נשאר ממנו כלום.

מצאתי את אמא ופנינה, ונשארנו יחד לזמן מה. זו הייתה תקופה איומה. הגרמנים חזרו לחודשיים, ועכשיו האוקראינים ידעו שאנחנו בחיים, והם חיפשו יהודים כמו מטורפים. לעתים הסתובבנו ביחד, לעתים כל אחת לחוד. בסופו של דבר הגענו אל משפחה צ'כית, שעזרה לנו גם בעבר, והם הכניסו אותנו לתוך המרתף שבו היו שומרים אוכל. ישבנו שם, היה חושך ורטוב, ואמא ואני סרגנו.

פנינה הסתובבה בנפרד. המשפחה שגרנו אצלה פחדה גם היא מהגרמנים, כי הם היו קומוניסטים, ויחד איתם היינו בורחים ליער בכל פעם שהייתה מתקרבת עגלה לבית. באחד הימים לקח אותי הבן שלהם אל המקום שבו ירו באבא ובהדסה. על אחד העצים הייתה תלויה המסגרת של המשקפיים של אבא. עד היום אני לא סולחת לעצמי על שלא לקחתי אותה. אבל הייתי רק עם סמרטוטים על הגוף, לא היה אז איפה לשים או לשמור חפצים.

יום אחד הגיעו אלינו כמה חיילים ושאלו אם יש גרמנים באזור. הבנו שאלה הרוסים, ושעכשיו אנחנו באמת משוחררים, אבל עדיין פחדנו לצאת. יצאנו בלילה, אספנו את פנינה מהכפר שבו היא הייתה, והתחלנו ללכת. הגענו למשפחת קוטרסקי, ישנו שם, ולמחרת בבוקר נתן לנו קצין רוסי יהודי רכב עם נהג שלקח אותנו לרוז'ישץ'".

רוז'ישץ' נהרסה כליל

"הגענו לרוז'ישץ', וראינו שכל העיירה נהרסה. פגשנו כמה יהודים שנשארו בחיים, כאלה שנותרו בודדים. הלכנו לבית של דוד של אמא שלי, שהיה איש עשיר עם בית יפה, ועזב לפני המלחמה לארצות הברית. עכשיו גרה שם האישה שהייתה האומנת של הבנות שלו. שאלנו אם אנחנו יכולות לקבל כאן חדר, אבל אז יצא הבן של האומנת עם גרזן ביד, ואמר שאם שלא נלך הוא יגמור אותנו.

התאספנו, עם עוד כמה יהודים, וגרנו בביתו של אנשל גון, שנשאר שלם. לא היו מיטות, אז ישנו על הרצפה. לקראת הקיץ של 1944 החיים כבר התחילו להתארגן. אני התחלתי ללמוד בבית ספר, ביחד עם רחל שר (דונגי), שהייתה תלמידה מצטיינת. אחותי פנינה התחילה לעבוד כמזכירה בבית משפט.

אמא כתבה לבת ציון, דרך הג'וינט, וקיבלנו ממנה גלויה בחזרה. אמא סיפרה לה מי נשאר ומי נספה.

ב-9 במאי 1945 נגמרה המלחמה, וביוני כבר עזבנו את רוז'ישץ'. היה ברור לנו שהכיוון הוא רק ארץ ישראל. פנינה התחתנה בינתיים, עם ברוך קוס, בן רוז'ישץ' שניצל. יצאנו לפולין וגרנו שם חצי שנה, בגלייביץ, שלזיה, בחלק הפולני".

המשפחה שלי בפולין – כמעט כולם הושמדו

הוריי: דב והניה טורצ'ניוק. אמא ניצלה ואבא ניספה.

אחיותיי: בת ציון, פנינה, שושנה והדסה. להדסה היה תינוק. בת ציון עלתה לארץ לפני המלחמה, פנינה ניצלה, שושנה והדסה, עם התינוק של הדסה, נרצחו.

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: משה ורבקה אוקסמן – נרצחו על ידי הנאצים.

האחים של אמא: בלה קליינר – הייתה נשואה והיו לה 3 ילדים: חנה, יצחק ובן נוסף – כולם ניספו.

ישראל אוקסמן, היה נשוי למרים.

יוסף אוקסמן – נפטר לפני המלחמה. היו לו שני ילדים – פסיה ויעקב – והם ניספו.

שמואל אוקסמן היה נשוי לשרה. ילדיו היו: יצחק, יששכר ושלמה – כולם ניספו.

שלמה אוקסמן היה נשוי לפניה, רופאת שיניים. הייתה להם בת אחת, חנה. כולם ניספו.

עזריה אוקסמן היה נשוי ללאה, והיו להם שני ילדים – דוד ובן נוסף.

יצחק אוקסמן היה נשוי לבלה והיו להם שלושה ילדים: חנה, מנדל ובן נוסף. בלה והילדים ניספו ויצחק ניצל.

בן ציון אוקסמן – עלה לישראל לפני המלחמה, והגיע למעגן מיכאל.

המשפחה של אבא:

סבא וסבתא: מרדכי ודבורה טורצ'ניוק – נפטרו לפני המלחמה.

האחים של אבא: ניסן, יששכר ומרים.

עוזבים את פולין

"הקיבוצים כבר החלו להתארגן, ואנחנו יצאנו עם הקיבוץ הראשון שעזב את פולין. מפולין עברנו לצ'כיה, שם צעדנו הרבה ברגל. אחר כך עברנו את אוסטריה והגענו לגרמניה. נסענו בתור תורכים, יוונים, ומי שידע עברית, דיבר בעברית.

בדצמבר 1945 הגענו למינכן, גרמניה, ובתחילת ינואר 1946 הגענו למחנה לייפהיים – מחנה עקורים אמריקאי. לאחר כמה חודשים עזבתי עם קבוצה לצרפת, שם הייתי חודש במרסיי וחודשיים בלסיוטה. בצרפת פגשתי שוב את בת שבע".

אני מגיעה לארץ ישראל

"באוקטובר 1946 עלינו על האונייה 'לטרון' – היינו באונייה כ-1,450 איש. שטנו כשלושה שבועות, בתנאים קשים מאוד, אבל בסופו של דבר הגענו. בסוף אוקטובר הגענו לחופי חיפה. הייתה קצת התנגדות של העולים, שלא נתנו לבריטים לעלות על האונייה, אך מהר מאוד הבריטים עלו, ומכיוון שהיינו בלתי לגאלים, שלחו אותנו לקפריסין.

ב-15 במאי 1947 שחררו אותנו מקפריסין, והעבירו אותנו לעתלית – שם הינו כחודש. אחר כך הייתי חודש נוסף בקריית שמואל, ומשם הגעתי לעין חרוד. בעין חרוד נשארתי שנה.

את כל הדרך לכאן עברתי לבד. אמא נשארה בפולין, כי אמרו שיכתבו לה מבית השיטה והיא תבוא עם סרטפיקט, ופנינה עלתה בנפרד, דרך איטליה".

הייתי בין מקימי קיבוץ נחשונים

"בקיבוץ עין חרוד הכרתי את בעלי, אלכסנדר מושקט. הוא הגיע לארץ מפולין בגיל 6, בשנת 1934, עם הוריו. כשאמא שלי הגיעה לארץ, כמה חודשים אחריי, היא מאוד התנגדה לכך שיהיה לי קשר עם בחור בלי שנינשא, והיא אמרה לי: 'מה פתאום את הולכת עם בחור בלי להתחתן איתו?'. אז התחתנו.

אחרי שהתחתנו, הצטרפתי אל אלכסנדר להכשרה המגויסת של הפלמ"ח, והיינו בין מקימי קיבוץ נחשונים – מול זיכרון יעקב, על שפת הים. לאלכסנדר היה אח תאום, שגם הוא ומשפחתו היו בין מקימי נחשונים. האח נהרג במלחמת ששת הימים. גיסתי עדיין גרה בקיבוץ.

לאחר מספר שנים, אחרי שנולדה בתי נורית, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לשכונת בורוכוב בגבעתיים, להורים של בעלי. אלכסנדר התחיל לעבוד, עברנו לדירה משלנו ונולד לנו בן, ירון.

נורית היא אחות, ומשמשת כאחות מחוזית. ירון הוא גינקולוג.

פגישה מרגשת – סגירת מעגל

"בשנת 1966 הגיעה לבקר אותי בישראל בחורה יהודייה שנשארה ברוז'ישץ' והיה לה אח בישראל. יצאנו שתינו לתל אביב לקניות, ודיברנו יידיש בינינו. באחת החנויות ישבה אישה עם הבת שלה, והיא שמעה את היידיש שלנו, שהייתה יידיש-רוסית, ושאלה את החברה שלי מאיפה היא. החברה הסבירה שהיא מאוקראינה והיא רק מתארחת פה. האישה שאלה, מאיפה באוקראינה, והאורחת ענתה: מרוז'ישץ'. בסופו של דבר הסתבר שאותה אישה שהתחילה לדבר איתנו היא אשתו של אחד הבחורים שברחו מפולין הגרמנית והתגוררו אצלנו בתקופת הרוסים ואחר כך עזבו. ההתרגשות הייתה גדולה ונשארנו בקשר איתם כל השנים, עד שהם נפטרו".

המשפחה שלי בארץ

בעלי, אלכסנדר מושקט, נפטר בשנת 1994.

בתי, נורית, נשואה לנתן כהן, יש להם שני ילדים: ורד וארז. לורד יש שתי בנות: ים ושחף.

בני ד"ר ירון מושקט, נשוי לטלי, יש להם שני בנים: תום וסתיו. ירון הוא כיום מנהל בית חולים "השרון" בפתח תקווה.

כשהיה יהודה פיישטר בן 14 כבשו הגרמנים את רוז'ישץ'. בעיניו ראה כיצד רוצחים הגרמנים את אחיו ואת אימו. בזכות אישיותו האמיצה ומלאת התושייה, הצליח יהודה לשרוד את שנות המלחמה כפרטיזן ביערות, לעלות לישראל ולעשות חיל במשטרת ישראל

על העיירה רוז'ישץ' לפני המלחמה

רוז'ישץ' שוכנת בין שתי ערים מרכזיות, לוצק וקובל, על גדות נהר סטיר. אחרי שעברה מיד ליד במלחמת העולם הראשונה, נשרפה לחלוטין. לבסוף נכבשה על ידי פולין והפכה לעיירה מפותחת ומשגשגת.

המיקום הגיאוגרפי שבו נמצאת העיירה: נהר גדול, מערכת מסילות ברזל ודרכים מרכזיות לערים הגדולות, הפך אותה למרכזית מבחינה כלכלית. ראש הממשלה הפולני באותה תקופה שלאחר המלחמה, אהד את היהודים והקל עליהם. אל העיירה זרמו יהודים מכל קצוות האזור. העיירה גדלה ומנתה כ-8,000 איש כשרובם יהודים. מבחינה מוניציפאלית היוו היהודים רוב מספרי, אך עקב האיסור על יהודים להיות רוב, צורפו גם הכפרים מסביב למניין האזרחים (כ-12,000 תושבים סה"כ).

הכלכלה שגשגה והעיירה פרחה מבחינה כלכלית. היו בה חמש טחנות קמח, בית חולים, תחנת מכבי אש, תחנת משטרה, רופאים, בתי מרקחת, עירייה ומוסדות נוספים.

היהודים עסקו בעיקר במסחר והחזיקו בנתח העיקרי של תחום זה. היו כאלה שעסקו במלאכה כמו חייטים וסנדלרים וכאלה שעסקו ברוכלות. הגויים הביאו את תוצרתם החקלאית והרוכלים היהודים נסעו עם השוק בין העיירות מסביב.

הקהילה היהודית

המצב הכלכלי יצר מעמדות בקרב הקהילה היהודית. היה מיעוט קטן של עשירים, מעמד בינוני רחב שכלל משפחות מבוססות וגם עניים. היהודים תמכו זה בזה, הקפידו על מצוות גמילות חסדים ודאגו לשכניהם העניים, בעיקר בשבתות ובחגים. למרות שהיחסים עם הגויים באזור היו באופן כללי טובים, היה חשוב לקהילה היהודית לשמור על אחדות מול הגויים.

"ראש העיר היה גוי אך בין חברי המועצה היו יהודים, ביניהם אבי, דב (ברל) פיישטר ז"ל. אבי כיהן במועצת העיר במשך כמה קדנציות, עד מותו. מטעם המועצה, הוקם ועד שדאג לכלל התושבים היהודים, בעקר בתחום הפרט וגמילות חסדים.

אני זוכר אווירה שמחה. נערכו הרבה שמחות בבתי הכנסת: חגים, בר מצוות וחתונות. חגיגת חתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, במהלכם הכלי זמר עשו הרבה שמח".

חינוך ותרבות בעיירה

"בעיירה היו שני מוסדות חינוך מגוונים. בית ספר 'תרבות', שכלל שמונה כיתות. הלימודים בו נערכו בשפה העברית, למעט שיעור אחד שעסק בשפה הפולנית. כל בני משפחתי למדו בבית ספר זה, אם כי בביתנו דיברנו יידיש.

בית ספר נוסף בעיירה היה 'בית יעקב לבנות', שהיה ישיבה מודרנית ובה חמש כיתות. במסגרת תכנית הלימודים למדו גם חשבון, גיאוגרפיה וכמה מקצועות חילוניים נוספים. היו בעיירה גם כמה 'חדרים' וכן בית ספר כללי, בו למדו רק בפולנית.

כמעט כולם השתייכו לתנועות נוער כמו: השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, בית"ר והבונד. תנועות אלה עודדו יציאה להכשרה ב'קיבוצים' בפולין, הכנה לקראת עלייה לארץ ישראל.

בעיירה היה גם תיאטרון פעיל שהציג ביידיש, כ-9 בתי כנסת, בית קולנוע וקבוצת כדורגל של יהודים ששיחקה מול קבוצות של גויים.

הנוער בעיירה נחשב לשם דבר. רבים מבני הנוער יצאו לערים הגדולות להמשיך בלימודים אקדמיים."

רוחות רעות מנשבות

כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפטר ראש הממשלה הפולני ובא אחר במקומו. בכל פולין השתנה היחס אל היהודים ופרצה אלימות רבה כנגדם. ברוז'ישץ' עצמה, שהייתה מיושבת רובה ככולה ביהודים, המצב היה יותר טוב. לא היה מספר גבוה מספיק של גויים שיכלו לבצע פוגרום של ממש. הייתה פגיעה ביחסי המסחר והיו התנפלויות בודדות של קבוצות חוליגנים שתקפו יהודים ובזזו חנויות.

הממשל הוציא גזרות על הציבור היהודי, כגון: איסור שחיטה והגבלת מספר התלמידים היהודים בכיתה.

האנטישמיות הביאה להתעוררות ציונית בעיקר בקרב תנועות הנוער. הפעילות הלגאלית של תנועות הנוער נמשכה כרגיל אך לצידה פעלו בסתר, בשיתוף עם גויים קומוניסטים, כנגד השלטון. התנגדות שכללה בעיקר תליית דגלים באחד במאי ותליית כרזות נגד השלטון".

בני משפחת פיישטר

"נולדתי ב-29.10.1927, בן זקונים במשפחה של שבעה ילדים. אבי, דב (ברל) פיישטר, יליד 1883, נולד בעיירה אוליבקה. הוא היה אדם משכיל והיה חבר במועצת העיר. במקצועו היה נגר של כלי טחנות קמח ועסק במסחר. הוא היה אדם שומר מצוות וחסיד של הרבי מסטולין.

אמי, רבקה פיישטר, ילידת 1887, נולדה בכפר יניפקה.

אחי הגדול, דוד משה, יליד 1908, היה נגר במקצועו. אחותי הגדולה, רחל, לימים אשת צבי גוטליב, ילידת 1912. השלישי, יצחק, יליד 1924, נפטר ממחלה כשהיה בן שלוש בלבד. בן ציון, יליד 1916. בת שבע, ילידת 1921, יעקב יהושע, יליד 1925 ואנוכי".

קורות בני המשפחה

"אבי, דב (ברל) פיישטר, היה מסורתי ודתי אך גם ציוני נלהב. הוא נענה לבקשת אחותי רחל ותכנן לעלות עם כולנו לישראל. הוא התכתב עם אחותי רחל, שעלתה לפנינו לארץ, בעניין זה. כל הסידורים כבר נעשו, היה צריך רק לשלם ולקבל את הכרטיסים. הוא נסע לעיירה הסמוכה, כסוחר תבואה ובדרך חזרה, התנפלו עליו שודדים. הם חתכו לו אצבע, דקרוהו בלב ושמו שק תבואה על רגליו כדי שלא יוכל לזוז. כך מת. התוכנית לעלות לארץ בוטלה וכל מהלך חיינו השתנה.

אימי רבקה פיישטר, הגיעה איתנו ועם בני העיירה האחרים לגטו, לאחר כיבוש הגרמנים. בקיץ 1942, התגנבה אימי מהגטו החוצה, לכפר. שם נהגה להחליף בגדים ובדים עבור לחם. היא נתפסה על ידי מפקד העיר בשובה לגטו. יחד עם עשר נשים נוספות, שנתפסו בצורה דומה, היא נאסרה והובאה כעבור יומיים לבית העלמין היהודי. מפקד העיר העמידן מול בור, עבר מאחת לשנייה וירה בעורפן. זאת ראיתי במו עיניי, כשעמדתי מעבר לגדר בית הקברות, לא רחוק ממקום הרצח.

הציונות חדרה לביתנו ואחותי רחל שלמדה בבית ספר 'תרבות', הייתה חברה בחלוץ הצעיר. היא שאפה לעלות ארצה ולהתגורר בקיבוץ. אבי קנה לה סרטיפיקט והיא עלתה לארץ כשהייתה בשנות העשרים שלה. בארץ היא עבדה בעבודות שונות, במפעל בגבעת השלושה, בפרדס ובסופו של דבר, מצאה עבודה כאחות בבית חולים בילינסון.

היא הייתה בת מסורה למשפחה וב-1935, שלחה סרטיפיקטים לכולנו לקראת עלייתנו ארצה גם כן. התכנית לא יצאה אל הפועל, עקב רציחתו של אבי.

לאחר מות אבי, תמכה רחל במשפחה ושלחה כל חודש כסף לעזרה בקיום היום יומי. לפני המלחמה הספיקה לבקר אותנו בפולין.

בשנות ה-40 התחתנה רחל עם צבי גוטליב שהיה פועל בסולל בונה ואחר כך קופאי בתנובה. הם עברו לגור בנווה עוז. ב-1943 נולד בנם הבכור אהרון, ב-1947 נולדה רבקה ובת הזקונים, אסנת, נולדה בשנת 1955. אסנת נפטרה בגיל 42 בעת לידת בתה היחידה ליהי. אחיה של אסנת אימצו את ליהי לאחר מות אימה. צבי גוטליב נפטר ב-1996 ורחל אחותי, הלכה לעולמה ב-2005 והיא בת 93 וחצי.

דוד, אחי הבכור, התחתן ב-1937 עם אישה בשם תמה. נולדה להם בת ב-1939 שנקראה בשם דובה, על שם אבי ז"ל. אחי נתפס ונשלח על ידי הגרמנים ב-1942 לחזית הגרמנית-רוסית, לבנות גשרים. עקבותיו אבדו עד היום. רעייתו תמה וביתם דובה, נרצחו על ידי הגרמנים עם חיסול הגטו.

בן ציון היה חבר ב'חלוץ הצעיר' ובשנת 1934 יצא ל'קיבוץ' בפולין, בעיירה אושץ'. הוא תכנן לעלות ארצה אך אחרי שאבי נרצח, חזר והפך לראש המשפחה ולמפרנס העיקרי. בן ציון היה יפה תואר וטוב לב. ב-1941, לפני המלחמה, גויס לצבא הרוסי. כשהגרמנים הגיעו לחזית, בא הביתה להיפרד מאיתנו. אימי ז"ל, אילצה אותו לערוק מהצבא ולהישאר עימנו. שבועיים לאחר כיבוש העיירה, נתפס בן ציון על ידי הגרמנים יחד עם קבוצה של 120 בחורים. הם הובלו אל מחוץ לעיירה שם נרצחו בבור גדול ונקברו בקבר אחים. זאת ראיתי במו עיניי, כשאני מתחבא בשדה תבואה סמוך ממרחק של כ-50 מטר.

בת שבע הייתה מנהלת חשבונות במקצועה. היא הייתה מצטיינת בכיתתה, בזמן לימודיה וקיבלה תעודת גמר כתובה באותיות זהב. עם הכיבוש הנאצי, נשלחה בת שבע יחד עם קבוצה של מאה בנות, לכפר באזור העיירה, לעבוד בעבודת כפייה. ערב חיסול הגטו, נלקחה עם שאר הקבוצה לגטו.

התחננתי בפניה שתברח עימי ליערות, אך היא סירבה ואמרה שעליה להצטרף לאחינו יעקב יהושע ולא להשאירו שם לבד. בי' באלול 1942, נרצחה בגטו עם שאר תושבי העיירה.

יעקב יהושע עסק בנגרות. בזמן היותנו בגטו, עבד כנגר בנגרייה, תחת השגחת המפקד הגרמני. הוא נספה עם שאר בני העיירה, בזמן חיסול הגטו."

זיכרונות ילדות מרוז'ישץ'

"אני זוכר את עצמי לראשונה כילד בן ארבע. אני זוכר שאחותי רחל עזבה לישראל כשהייתי בן ארבע וחצי. היא הייתה לוקחת אותי עימה לפגישותיה ב'חלוץ הצעיר'. זכורים לי הביקורים שלה עם חברותיה בביתנו, לפני הנסיעה. השירים ששרו ואפילו שפעם "התבכיינתי" ששרו 'שבוע טוב' במוצאי שבת. אני זוכר שרחל לקחה אותי לרופא השיניים. הוא עקר לי שן ונשכתי לו את האצבע. רחל הניחה אותי על ברכיה וסטרה לי בישבן.

אחותי רחל הקפידה לשלוח כסף מידי חודש, במיוחד עבורי, ללימודי נגינה בכינור. היא הייתה בת 15 כשנולדתי והקשר בינינו היה תמידי והדוק. שמחה מיוחדת הייתה ב-1938, כשאחותי רחל ביקרה אותנו למשך כמה שבועות. היא הפגינה ביטחון ועצמאות והביאה לנו מתנות. לי היא הביאה תנ"ך עם כריכה מעץ זית ואולר עם ציורים של ירושלים.

אני זוכר את אבי ז"ל, את הבית, את הגינה. המשחקים ששיחקנו באגוזים ובכפתורים.

זכורים לי המאכלים הטעימים שאימי הכינה. ימי שישי עם פלעצלך, הקפה הטוב שנעשה בתנור ובשבת בבוקר, קפה ועוגה לפני ההליכה לבית הכנסת.

היה לנו חתול בבית ובאורווה שליד הבית היו עיזה, פרה וסוס. בגינה גידלנו ירקות שונים.

גרנו ברחוב שהוביל דרך אחו לנהר והיינו יוצאים לשחות ולדוג דגים. ליד ביתנו היה בית מלאכה, בו העסיק אבי נגרים. אהבתי להסתובב שם, לדפוק בפטיש וכאילו לעזור לנגרים.

לאחר שנסעה רחל רשמו אותי ל'חדר', שבו למדתי כשנה. כשמלאו לי שש שנים רשמו אותי למכינה של בית ספר 'תרבות', בו למדתי עד 1939. באותה שנה כבשו הרוסים את האזור ובית הספר עבר ללמד בשפת היידיש. המשכתי ללמוד שם עד 1941, מבלי לסיים את בית הספר העממי.

בתקופת לימודיי הייתי גם חבר ב'חלוץ הצעיר'. השתתפתי בכל פעילויות הסניף: שירה, שיחות, טיולים. בשנת 1935, לאחר מות אבי, הייתי היתום היחיד מבין כל חבריי בכיתה ובתנועה וסבלתי מכך מאוד. אחי, בן ציון, הפך לאבא בשבילי.

ב-1939 השתנה השלטון והשתנו החיים ותפיסת העולם. השלטון הרוסי פסל את הציונות והיינו צריכים להתרגל לקומוניזם, שהיה זר לנו. איכשהו זה היה סביל. אחותי ואחיי עבדו כולם ובינתיים הפכתי לדוד בגיל 12."

מלחמת העולם השנייה – הכיבוש הנאצי

"עם פרוץ המלחמה ב-1941 וכיבוש הנאצים את האזור, נפלה עלינו המהלומה הראשונה. הגרמנים תפסו את אחי בן ציון ורצחו אותו.

הגרמנים הפסיקו את החיים התרבותיים בעיירה, כשאסרו על היהודים ללמוד. החיים הכלכליים הופסקו יחד עם האיסור על מסחר. התחלנו לחיות ממה שיש.

בהתחלה הוקם ועד של יהודים שנקרא יודנראט ובאמצעותו הוטלו גזירות שונות. כמו כן, נלקחו כסף, זהב ולבוש מכל בית. מאחר ולמשפחתי היו אדמות שהושכרו לאיכרים, היו לנו רזרבות של מזון והצלחנו איכשהו להתקיים. בכל זאת, הגיעו גם זמנים בהם רעבנו ללחם והיינו מחפשים כל מיני מזונות אחרים, עד כדי הכנת קציצות מסרפד.

זה נמשך עד חורף 41', אז כל יהודי העיירה ואנחנו בתוכם, גורשו מבתיהם ורוכזו בשני רחובות בקצה העיר, שגבל עם בית העלמין. בכל בית חיו עשרות נפשות.

בינתיים אחי הבכור דוד, נתפס ונשלח לחזית, שם אבדו עקבותיו.

בגטו גרנו בבית של דודה שלנו שבמקרה ביתה היה ממוקם בקצה תחום הגטו. באזור זה לא גודרה גדר כי עברה שם דרך מלך שהובילה מהעיירה לכפרים של האיכרים. גרנו בבית 15 איש, בשני חדרים. היה צפוף אבל המצב הזה עוד היה טוב.

אגב, לפני שהוכנסנו לגטו, אמא ואחי הצליחו להעביר רכוש רב לשני אוקראינים. רכשו שכלל: תבואה, ביגוד וריהוט, על כל מקרה שלא יבוא".

החיים בגטו

"בגטו היה רע. היה צפוף, לא היגייני והיה רעב גדול. נשארנו רק אני, אחותי בת שבע, אחי יעקב יהושע ואימי. תמה, אשתו של אחי הגדול וביתם דובה, היו עם משפחתה של תמה. אחי יהושע מצא עבודה כנגר בנגרייה, אצל ראש הגרמנים בעיירה. אני הייתי יוצא מידי פעם לעבודות כפייה מזדמנות, יחד עם קבוצה. אימי הייתה לוקחת חפץ או בגד ויוצאת למכור בכפר הסמוך, תמורת לחם או שמן.

באחת הגיחות, הזונדרפיהרר תפס אותה ולקח אותה לבית מעצר, שם נכלאה יחד עם נשים נוספות. אנחנו הבאנו לשם זהב והתחננו בפני היודנראט שינסו לשחרר אותה. נציגי היודנראט אמרו לנו שאימי הייתה צריכה לאכול אדמה ולא ללכת לכפר הסמוך. לא עזר כלום. אחרי כמה ימים הוציאו אותן מבית המעצר לכיוון בית הקברות. אני רצתי אחריהן וראיתי איך המפקד יורה בכל אחת מהן וגם באימי.

נשארנו שלושה.

קבוצה של מאה בנות יצאה לכפר הסמוך לעסוק בקטיף של ירק ממנו מכינים בירה. אחותי בת שבע הייתה בקבוצה זו. הן ישנו במתבן סמוך, תחת שמירה של אוקראינים. הצלחתי לברוח מהגטו וללכת לכפר. אחד האיכרים בכפר, צ'כי, הסכים שאעבוד עבורו בחקלאות בשעות הערב. הייתי מתגנב ונפגש עם בת שבע. יהושע נשאר בגטו. הוא עבד וקיבל "שכר" של מנת אוכל והצליח להתקיים.

יום אחד, בסוף אוגוסט, באו שני שוטרים ולקחו את הבנות חזרה לרוז'ישץ'. אנחנו כבר שמענו שחיסלו יהודים בעיירה סמוכה. נכנסתי לאחת השורות והלכתי איתן. בת שבע ניסתה לסלק אותי "תברח" היא אמרה לי. רציתי שתבוא איתי. היא לא הסכימה. היא רצתה להישאר עם יהושע. "תברח ותציל את עצמך". לבסוף איימה שתיגש לאחד השוטרים כדי שיהרוג אותה. לא הייתה לי ברירה וברחתי. בת שבע נלקחה ונרצחה יחד עם אחי יהושע. ייסורי המצפון, על כך שלא הצלחתי להציל אותה, רודפים אותי עד היום".

הבריחה ליערות

"ברחתי ליער. שלושה אוקראינים תפסו אותי ואמרו שימסרו אותי לגרמנים. ביקשתי לנוח, ניצלתי את הרגע וברחתי במהירות. הסתובבתי ביערות ולאחר כשלושה ימים החלטתי לחזור לרוז'ישץ'. ראיתי שאין אף אחד בגטו. בלילה הלכתי לבית הקברות וישנתי בקבר פתוח במשך כמה שעות. הייתי בן 15 כמעט.

החלטתי לברוח מזרחה, ליערות פינסק שיובילו אותי לרוסיה.

עברתי ליד כפר שבו ראיתי אנשים הולכים בשדה עם מכנסיים מופשלים. ידעתי שאלה יהודים כי גויים לעולם לא הולכים כך. מצאתי קבוצה של כעשרה בחורים וביניהם שניים מבני דודיי. הם חיפשו מחבוא. רציתי שיבואו איתי ליערות, לחפש את הפרטיזנים. הם לא רצו להצטרף. בחור מהקבוצה, שכן מהרחוב שלי, הצטרף אלי. התחלנו ללכת מזרחה.

הלכנו בלילות ובימים התחבאנו. 'סחבנו' מהשדות מה שאפשר לאכול. כך הגענו לעיירה בשם מנייביץ'. עיירה הרחוקה יותר מ-50 ק"מ מרוז'ישץ'. במנייביץ' לא היה גטו. היה סגר שהוטל על היהודים בביתם. אישה באחד הבתים גילתה שאנחנו בני דודים מצד אימי. נשארתי אצלה וחברי לן אצל רב שגר בסמוך ועזר לו במשק הבית.

נשארתי שם שבוע עד שכיתרו את המקום ואסור היה להיכנס ולצאת. הבנתי שעומדים לחסל את כולם. החלטתי לברוח עם בן דודי ליערות. התחלנו ללכת לכיוון פינסק. אחרי יומיים בן דודי רצה לחזור הביתה. נאלצתי להחזירו הביתה. באותו ערב החלו לפתע יריות וצעקות. הבנו כולנו שזה הסוף. החלטנו לברוח. כשיצאנו לרחוב הגרמנים גילו אותנו וירו עלינו. מהיריות נהרג בעל הבית. חזרנו חזרה. משה בן דודי הכין מבעוד מועד, בחלק לא בנוי בבית, בור מחסה שאפשר היה להסתתר בו. נכנסו לבור, משה עם מיכאל בנו, אני ועוד כמה אנשים נוספים. אשתו ובנו הנוסף נשארו בבית. ביום שישי בבוקר שמענו הכול, צעקות, משיכות וראינו איך הובילו את כול האנשים משם.

ברחנו, אני, משה ומיכאל, לכפר אחר. בעזרתו של גוי התחבאנו בבור לאחסון תפוחי אדמה באדמה. התקיימנו משורשים של תפוחי אדמה. מצאתי בקבוק, הטלתי בו שתן ואחרי חצי שעה, שתיתי אותו. למחרת הגוי הביא לנו מים.

למשה היה אח בשם איציק שהיה מורה. הגויים החביאו אותו והוא לא הסכים שאבוא אליו, למרות שהכיר אותי. הגוי שהחביא אותנו אמר שלא נוכל להישאר. שבוי רוסי שעבד אצלו, הדריך אותי איך להגיע לפרטיזנים.

הלכתי בלילות לבדי ועברתי תלאות רבות. אכלתי מה שמצאתי ולפעמים הייתי גונב מדיר חזירים תפוחי אדמה. פעם אחת עברה רכבת קטנה שהובילה סחורות. נכנסתי אליה ונרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שאני נמצא בתחנה ובה גרמנים. הצלחתי לברוח והגעתי לעיירה צ'רטריסק. כמו במנייביץ', הגעתי לפני החיסול וברגע האחרון הצלחתי לברוח. למחרת כבר רצחו את כולם. החלטתי לא להיכנס יותר לעיירות.

הגעתי לאזור שבו רק יערות וביצות. היה כבר כמעט חורף. נעלי נקרעו, התהלכתי יחף. כילד, נחשבתי לחולני אבל מאז שהתחלתי לברוח לא חליתי עוד. התחשלתי.

הגעתי לבית של גויים. בחורה שאלה מי אני וזיהתה שאני יהודי. היא הייתה סובוטניקית (זרם של גויים המאמינים בתורה). היא נתנה לי בגדים ומזון והמשכתי בדרכי.

ככלל, הפולנים גם הותקפו על ידי אוקראינים ולכן לא תמיד שיתפו איתם פעולה. ככל שאוכלוסיית הגויים הייתה ענייה יותר, כך הם היו נדיבים יותר. היו מביניהם שהסתכנו במתן עזרה ליהודים שברחו. הם עזרו במזון, בלבוש ובהסתרה מפני הגרמנים והאוקראינים. היו אפילו כאלה שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם".

יעקב גרובר

"הגעתי לכפר פולני. בכפר זה נודע לי שביער הסמוך מתחבאים יהודים. ביער מצאתי קבוצה של שבעה בחורים יהודים. הם שכנו בבור גדול מכוסה ענפים ועלים, באמצע מזבח לאש ומסביב מיטות מענפים ועצים. הם לא רצו להצטרף אלי בדרכי לפינסק.

גנבתי סירה ועליתי על נהר הסטיר. שטתי בלילה וביום התחבאתי בין קנה הסוף. הלכתי לשדות לחפש אוכל ולבסוף הגעתי לקצה היער.

ראיתי גרמנים ואוקראינים שמחפשים יהודים. החלטתי לחזור עם הסירה חזרה לקבוצת הבחורים ביער.

זה היה ערב כיפור. הם גירשו אותי. רק אחד מהם, יעקב גרובר שהיה אז בן 42, אמר לקבוצה: "השתגעתם? אתם מגרשים אותו? הוא יכול להיות בן או אח שלכם". הם עשו הצבעה והחליטו לא לקבל אותי. יעקב גרובר אמר שגם הוא ילך ואכן הלכנו משם שנינו.

הלכנו ליער מרוחק יותר. חפרתי בור, בו הסתתרנו. הייתי גונב מהכפרים הסמוכים אוכל. בינתיים למדתי לקלוע נעליים מקליפות פרי עצים. בחורף שופכים מים על הנעליים, הן קופאות ולא נכנס קור לכף הרגל. הפכתי ל'סנדלר' של כל היהודים מסביב.

פעם אחת, בחורף 1942, החל מרדף של גרמנים ואוקראינים אחרי יהודים שברחו ליערות. ברחנו קבוצה של יהודים, בראשה יעקב גרובר והגענו לביתו של גוי בשם לוּבּ. התכנסנו במבנה רעוע, בו שהו הרועים עם הבקר. יעקב גרובר פנה לאותו גוי לוּבּ, הראה לו את הקבוצה ושאל אותו: "מה היית עושה אם היית צריך להציל אדם מטביעה ואתה עלול לטבוע גם?" לוּבּ ענה לו שהיה מצילו ללא היסוס. למרות הסיכון בהריגתו, הריגת משפחתו והשמדת רכושו, החליט לוּבּ לעזור לנו. הוא הביא מזון, עץ, סירים ונשארנו שם עד שנגמרה פעולת החיפוש של הגרמנים.

הוא היה ראוי להיות חסיד אומות העולם.

יעקב הפך לאבא בשבילי. הוא היה יהודי מתקדם בדעותיו ורוויזיוניסט. על זה היינו חלוקים בדעותינו. היינו יחד כמה חודשים.

עזבנו את היער וחצינו את הנהר, שהיה כמעט קפוא, על גחוננו. בזכות הגניבות שלי מהכפרים, הפכתי למומחה של השטח, על פני 50 הק"מ המרובע שבו היינו".

פרטיזן יהודי

"הפולנים הקימו קבוצה, אליה הגיעו פרטיזנים מכל האזור. כדי להיות פרטיזן היה צריך להביא נשק. אני התקבלתי מבלי להביא נשק והפכתי לסייר ולמורה דרך. הייתה קבוצה של לוחמים וקבוצה שדאגה למשק ולמזון. הפכתי לשם דבר כסייר. קיבלתי סוס ורובה. חוץ ממני, היו רק עוד שני יהודים בקבוצה.

השתתפתי בלפחות שש פעולות שכללו התנפלות על תחנות משטרה, הנחת חומר נפץ תחת פסי רכבת ותקיפות של משתפי פעולה עם הגרמנים. הגרמנים לא העזו להגיע לאזור. הכול היה מלא בוץ וביצות. אפשר היה להגיע רק עם סוסים ולא עם עגלות. כך היה עד שנת 1944.

בקרב הפרטיזנים היו מעשי אנטישמיות, שלחלקם אף הייתי עד. היה מקרה שבו נרצחו בן ובת פרטיזנים על ידי פרטיזנים אוקראינים.

יום אחד הזדמנתי לכפר מילצ'יץ' ונפגשתי עם פרטיזן מיחידה אחרת, שהיה אוקראיני. הוא התריס בפניי, "איך זה שהגרמנים לא חיסלו אותך?", דרך את הרובה וכיוון אלי. הוא אמר שיעשה את מה שהגרמנים לא עשו ויחסל אותי. לא היה לי נשק. צעקתי כדי שאנשים ישמעו, שיעידו על מה שהוא עומד לעשות לי. הוא נרתע ועזב אותי.

ב-1944 הקבוצה התפלגה לשני מחנות: שמאלנים וימנים קיצוניים. הימנים רצחו את המפקד ולקחו את השלטון. הם פנו לעבר המערב, כדי להצטרף לקבוצות לוחמות אחרות ולנסות לשחרר את פולין.

בדרך נתקלנו במארב ויותר ממחצית הלוחמים נפגעו. הוחלט להחזיר את הפצועים בחזרה לאזור ממנו באנו. כך נסענו כמה ימים, חצינו את החזית באפריל 44' והגענו לעיירה רכוולופקה. שם השארנו את הפצועים.

הצטרפתי לצבא הרוסי, לבטליון של מליציה שלחמה נגד הלאומנים האוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. היה לי יתרון כפרטיזן שהכיר את האזור.

נשארתי שם יותר מחצי שנה. הצלחנו לתפוס ולהרוג עשרות משתפי פעולה אוקראינים. במו ידיי הרגתי לפחות חמישה ואחד אף שחטתי בסכין".

החזרה הביתה – לרוז'ישץ'

"ביקשתי מהמפקד לחזור לרוז'ישץ'. קיבלתי אישור מעבר, חופש לחצי שנה, ונסעתי הביתה. מצאתי קומץ של כעשרים יהודים. היו שלושה בני גילי, אותם הכרתי מבית הספר ומהרחוב. מצאתי את ביתי. הלכתי לגויים שקיבלו מאימי רכוש שלנו וקיבלתי אותו בחזרה.

ניסיתי את מזלי במסחר ולא הצלחתי.

נודע לנו על כשמונה גויים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. אני וחברי התחלנו לשרוף את הבתים שלהם, כנקמה. באחת הפעמים ירד שלג והשארנו עקבות שהובילו עד לביתנו. ראיתי שהמשטרה מתקרבת לבית. ברחתי לעיר המחוז. מאחר והייתי נתין פולני לשעבר, אחרי חודש בערך אישרו לי לצאת לכיוון פולין.

יעקב גרובר בא לבקר אותי ברוז'ישץ'. הכרתי לו יתומה, בת העיר והם התחתנו. הם עלו לארץ ונולדו להם שני בנים. יעקב נפטר בהיותו בן 86. במשך כל השנים נהגנו כמו אבא ובן. עד היום אני בקשר חם עם משפחתו".

המעבר לפולין

"הגעתי לפולין. היו ברשותי קצת מטבעות זהב וכסף. פולין הייתה תחת כיבוש הרוסים, לכן התהלכתי במדי חייל בלי סמלים. זה אפשר לי לנוע חופשי. הרגשתי כעס ומרירות וזה הוביל לנקמה בגרמנים. אני וחברי נסענו לאזורים מיושבים על ידי גרמנים, גרשנו אותם מביתם, עשקנו רכוש והעברנו את הבתים והרכוש ליהודים. לקחנו גם לעצמנו. היה הפקר. עשינו זאת כמה פעמים.

באחת הפעמים, בדרך חזרה, ניגש אלינו יצחק צוקרמן, לוחם מחתרת בגטו ורשה, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית בוורשה. לאחר שנודע לו שיש לי אחות בישראל וברצוני לעלות לארץ, הוא גייס אותנו לעבוד בתנועת הבריחה, שהבריחה יהודים מאירופה לישראל.

התחלתי כשליח. העברתי נשק ל'קיבוצים' ברחבי פולין וכספים, זהב וחותמות מזויפים לארצות שונות באירופה. לו הרוסים היו תופסים אותי, הם היו הורגים אותי ללא משפט.

כך היה עד אמצע שנת 46', אז דרשתי לעלות לישראל. נשלחתי לשטרסבורג בצרפת, ללמוד את תורת המורס, כדי להפוך לקשר בספינת מעפילים. בדרך חזרה נתפסתי על ידי המשטרה הגרמנית עם שלושה מחבריי. אסרו אותנו בכלא שטרסבורג ובהתערבות הג'וינט והסוכנות, שוחררנו".

תלאות בדרך לארץ ישראל

"הוטל עליי להעביר קבוצה של בני נוער מהעיר ביטוב, מפולין, דרך הגבולות לגרמניה. לאחר שהות קצרה בגרמניה, עברתי דרך אוסטריה ואיטליה. במרץ 1947, הפלגתי בספינת מעפילים "מולדת" לארץ ישראל.

הספינה יכלה להכיל 50 איש, לכל היותר, אך על הסיפון היו 1,600 איש. בלב ים, התמלאה הספינה מים והתגלתה על ידי מטוס בריטי. הגיעו ספינות בריטיות שגררו את הספינה שלנו לנמל חיפה. לאחר מאבק בינינו לבין ה'כלניות', הורדנו מהספינה בכוח ובשימוש בפצצות דמה. הועברנו בליל ה-1 באפריל 1947, למחנה קיץ 55. באותו לילה הוצתו בתי הזיקוק בחיפה.

במחנה בקפריסין התקוממנו על התנאים הגרועים והפגנו. האנגלים ירו לעברנו והרגו אחד מחברנו. העבירו אותנו למחנה חורף, מחנה 67.

גויסנו לשירות ההגנה בקפריסין ולאחר קורס מתאים בצבאיות ובספורט, עסקתי בהדרכת חניכים. השתתפתי גם בחפירת מנהרות מתחת לגדר, דרכן הגיעו אלינו שליחים מהארץ שהעבירו לנו נשק. דרך אותן מנהרות הוברחו גם צעירים לכיוון הארץ.

נשארתי בפעילות זו עד חיסול המחנה ב-25 לינואר, 1949. הגעתי ארצה ישר למחנה צבאי בבית ליד. שם הועידו אותי לתפקיד שומר על בית הנשיא.

כשהגעתי לארץ נפגשתי עם אחותי, רחל גוטליב. היא התגוררה בפתח תקווה עם משפחתה. הפגישה הייתה נסערת ומרגשת, על רקע כל מה שקרה במלחמה".

37 שנות שירות במשטרה

"בזמן שירותי בצה"ל פגשתי את קצין הגיוסים של משטרת ישראל. הוא חיפש מתנדבים חיילים שיודעים היטב עברית, לשם גיוסם למשטרה. מאחר ועבודת שמירה, אפילו על בית הנשיא, לא ממש התאימה לאופיי מלא המרץ, נעניתי לבקשתו והתגייסתי למשטרת ישראל.

הוצבתי במשטרת כפר סבא. התחלתי כשוטר פשוט ולאחר זמן מה, הועברתי למשטרת פתח תקווה. התגוררתי, לסירוגין, אצל אחותי וב'רווקייה' של המשטרה.

משכתי הרבה חברים להתגייס למשטרה.

במסגרת המשטרה, השלמתי את לימודיי העל תיכוניים ולימודי תעודה בקרימינולוגיה. עברתי גם קורסים שונים: קורס שוטרים, אב"כ, קורס סמלים, קורס חוקרים, קורס כיבוי שריפות, קורס קצינים וקורס קצינים בכירים.

עבדתי קשה. הצלחתי להתערות במדינת ישראל חיש מהר עקב ידיעתי בעברית, הרקע שלי ב'חלוץ הצעיר' והיותי ציוני. התקדמתי. מעטים מבין העולים התקדמו כמוני. הגעתי לדרגה של ניצב משנה, הייתי מפקד תחנה, ראש לשכת סיור, ראש לשכת מבצעים, ראש לשכת ניהול, סגן מפקד נפה, סגן מפקד מרחב, מפקד מרחב, קצין אגף חקירות מחוזי (ת"א) ולקראת פרישתי מוניתי לעוזר מפקד המשטרה.

אחרי 37 שנות שירות, פרשתי לגמלאות והתנדבתי לעסוק בטיפול בגמלאי משטרת ישראל. נבחרתי כמזכ"ל איגוד גמלאי המשטרה ושב"ס. אני מכהן בתפקיד זה עד היום".

בת שבע פיישטר – רעיה

"את בת שבע הכרתי בזמן נדודי לארץ ישראל. נפגשנו ב-1946 בגרמניה. שמרנו על קשר ויחד עלינו באניית המעפילים "מולדת" לישראל. כשנתפסנו על ידי הבריטים והגענו לקפריסין, התגוררנו אחד בסמוך לשנייה והמשכנו להיפגש. רצה הגורל וקרובי משפחתה של בת שבע היו תושבי פתח תקווה, היכן שהתגוררה גם משפחתי. ב-14 באוגוסט, 1950 נישאנו. כעבור שנה נולד לנו דב, בננו הבכור. ב-1953 נולדה רחל וב-1964 נולדה בת הזקונים, אורלי.

לאחר נישואינו, לא היו בידנו אמצעים והתגוררנו עם הורי אשתי. לאחר תקופה קיבלנו שיכון במשטרה ובמשך שנות שרותי 'הצלחתי' לעבור עם משפחתי שבעה בתים עקב דרישות השרות.

ההכנסה בשנים אלה הייתה נמוכה. רעייתי לא עבדה וגידלה את הילדים. אך היא הייתה אקונומית טובה והצלחנו להסתדר".

המשפחה שלי

"הילדים גדלו ורכשו השכלה גבוהה. בני התחתן עם הת'ר בשנת 1978 בלונדון והביא את אשתו לארץ. יש להם שלושה ילדים: בנג'י (בנימין), שהתחתן עם דנית והם גרים בלונדון, יפה, בת 23, מטיילת ועובדת בחו"ל וסיימון בן 22 שהשתחרר מהצבא ועובד במפעל באריאל. בני ואשתו גרים בפתח-תקווה. בני עובד כטכנאי מטוסים בתעשייה האווירית ורעייתו עובדת בהיי-טק.

בתי רחל נישאה ב-1978. היא מורה לאנגלית. בעלה, אריה הוא מהנדס בתעשייה הצבאית. הם גרים בפתח- תקווה. יש להם שלושה ילדים: יניב, בן 28, עובד במכון התקנים, לירן, בן 25, טכנאי אלקטרוניקה והילי, בת 23, מתכננת ללמוד באוניברסיטה, עובדת בהיי טק ומופיעה עם שתי להקות.

אורלי, בת הזקונים, היא רווקה. היא בעלת שני תארים אקדמיים ועובדת כסגנית מנהלת בחברה העוסקת בחינוך ובנוער. גם אורלי מתגוררת בפתח-תקווה.

כל אירוע בחיינו אנחנו עורכים בחגיגיות רבה ומנסים לשוות לו צביון משפחתי, כדי למלא את החסר שלי. כל המשפחה והידידים משתתפים באופן קבוע, עם כל הלב והנשמה. הקשר בינינו לבין בני הדודים שנשארו הוא חזק והדוק, משום שזה כל מה שנשאר.

לאחר שאחותי רחל נפטרה, אני עומד בראש המשפחה. חובתי לשמור על המשפחה מאוחדת. אני מקפיד לחנך אותם לנהוג כך גם בעתיד".

ביקור אחרון ברוז'ישץ'

"במשך כל השנים שחייתי בארץ, הרגשתי געגועים ומשיכה לרוז'ישץ' ולסביבתה. סבלתי מנדודי שינה וזה הטריד אותי וחסר לי מאוד. לפני שש שנים התארגנו במסגרת הועד של יוצאי רוז'ישץ', יו"ר ועד יוצאי רוז'ישץ', משה גרברסקי, חבר הועד צבי רויטר ואנוכי. צירפתי למסע גם את בן אחותי, אהרון גוטליב.

ביקרנו במקום שבו הוצאו בני העיירה להורג על ידי הגרמנים, בי' בניסן 1942. ערכנו תפילה במקום וצילמנו את הגלעד שהוקם על ידי הוועד מספר שנים קודם לכן.

ביקרנו בבית הקברות שבו נטמנו הורי. מצבות כבר לא היו. היו כמה מצבות שבורות. חלק מהמצבות ראינו בגינות הבתים השכנים לבית הקברות. גם בבית הקברות ערכנו תפילה.

צילמנו את מבנה בית ספר 'תרבות' שעדיין נשאר על תילו. הבית שלי כבר לא היה קיים יותר. לא נשאר זכר.

ערכנו סיור בכל העיירה ובמספר בתים של מכרים, שנשארו על תילם. ביקרנו גם בשדה, היכן שהוצאו להורג 120 בחורים על ידי הגרמנים, ביניהם אחי בן ציון. במקום לא עומדת מצבה ולא עומד שלט שיעידו על מה שנעשה שם.

לאחר הביקור וההשתטחות על קברי משפחתי, אבן נגולה קצת מעל ליבי".

באפריל 2013 הכין יהודה פיישטר תצהיר שבו פירט את הזוועות שראו עיניו ואת ההוצאות להורג של יהודים שבהן צפה. התצהיר תורגם לאוקראינית ונחתם אצל עורך דין.

חייה של משפחת בייזר בכפר פרספה ליד רוז'ישץ' היו נוחים עד לפרוץ המלחמה. עם בוא הגרמנים הם גורשו לגטו, ברחו ממנו לפני חיסולו והתחבאו כשנתיים עם עוד שתי משפחות בביתה של אישה נוצרייה. כך שרדו הוריה, אחיה ואחותה את השואה

ילדות רגועה בכפר

"נולדתי כאסתר (ביבה) בייזר בשנת 1925. בתעודת זהות כתוב שנולדתי בשנת 1924, אבל האמת היא שנולדתי ב-28 בפברואר 1925. אמי, לאה בייזר, היא ילדת 1892 ואבי מרדכי (מוטל) בייזר נולד בשנת 1898. אבי נפטר בגיל 94, בשנת 1984 כאן בארץ. אמי נפטרה בגיל 75, גם בארץ.

היינו שלושה ילדים במשפחה. אחי הגדול יוסף נולד בשנת 1923 ונפטר בארץ. אחר כך נולדתי אני ואחותי משה נולדה בשנת 1928 והיא חיה באוסטרליה".

כולנו ניצולי שואה

"גרנו בכפר בשם פרספה (Perspa), בין העיירה רוז'ישץ' לעיר קובל. משפחות ההורים, סבא וסבתא משני הצדדים, הדודים והדודות, גרו בקובל. היה לנו יותר קשר עם קובל מאשר עם רוז'ישץ'.

אבי היה סוחר תבואה, אמי עבדה איתו. היה לנו מחסן חומרי בנין ותבואה. המצב הכלכלי בבית היה טוב, היינו עשירים. אבא בנה את המחסן, שם היה מאחסן את התבואה והיה מוכר אותה. הגרמנים, ימח שמם, היו קונים הרבה תבואה. בכפר היה לנו בית ושטח. בית גדול. בכפר חיו עוד משפחות של יהודים.

הילדות שלנו הייתה טובה ושמחה. הלוואי והייתי יכולה לתת לילדים שלנו ילדות כמו שהייתה לנו. אחי למד בבית ספר יסודי בקובל ואחר-כך בגימנסיה 'תרבות' בקובל. אני למדתי בגימנסיה 'קלרה ארליך' – גימנסיה יהודית. הספקתי ללמוד שש כיתות בבית ספר יסודי ועוד שנתיים בגימנסיה עד שפרצה המלחמה. אחותי למדה בית ספר בקובל".

בגרות בצל המלחמה

"אני זוכרת שבשנת 1939, כשהתחילה המלחמה, הייתי בדרך חזרה מבית הספר והייתה הפגזה. הייתי בת 14. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חלוקת פולין, עברנו להיות בצד של הרוסים, תחת משטר רוסי בין 39' ל-41'.

בתקופה הזאת ההורים שלי התנהגו מאוד יפה עם הפועלים, והיינו עשירים. לפי החוק הקומוניסטי הגיע לנו לעבור לסיביר, אבל בגלל שהורי התנהגו יפה עם הפועלים השאירו אותנו במקום. אנחנו הילדים הלכנו לבית ספר אחר, למדנו רוסית.

היה פחד מהרוסים. הכל היה מוסתר. אבא היה מחויב למסור את עסקיו לשלטונות הרוסים. כל התבואה הועברה לרוסיה. אמא נשארה בבית. חיינו בפחד.

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לכפר. לקחו אותנו לעבודה בתחנת הרכבת בכפר, בפרספה. אותם גרמנים התנהגו איתנו מאוד יפה, אבל הם אמרו שאם תבוא איזה פקודה מלמעלה, הם לא יוכלו להתנגד לה. כבר משנת 41 הלכנו עם הטלאי הצהוב מקדימה ומאחורה".

מגורשים לגטו ברוז'ישץ'  

"בשנת 1942 לקחו אותנו לגטו ברוז'ישץ'. המשטרה האוקראינית לקחו אותנו בבהילות. לא נתנו לנו לקחת כלום מהבית לגטו. הכל נשאר בבית. לא היה זמן לחשוב. לא ידענו אם נשאר בחיים. משפחות ההורים נשארו בקובל ונספו שם בגטו.

בגטו ברוז'ישץ' הכרנו אנשים מהעסקים של אבא. מהכפר שלנו היו שם עוד כעשרים משפחות. כשהגענו לגטו כבר היו בו אנשים. יומיים לפני שלקחו אותנו לשם ההורים שלי שלחו לשם קמח ואבא שלי הביא איתו שקים עם צנימים. זה מה שאכלנו בימים הראשונים.

התחלנו לדאוג ולחשוב איך לצאת מהגטו להביא אוכל. שישה אנשים שיצאו מהגטו להביא לחם, נתפסו כשחזרו. הביאו אותם לבית הקברות והקצין הגרמני הרג אותם, ואז חזר ליודנראט ואמר שישלמו לו בעד הכפפות שנהרסו לו בזמן ההריגה.

מהגטו היינו יוצאים לעבוד במחנות עבודה. אנחנו עבדנו בכביש. היינו שוברים את האבנים עם פטיש כדי לתקן את הכבישים. הפטיש היה יותר כבד ממני והיו לי שנים רבות יבלות על הידיים מהעבודה הזאת. אבי ואחי עבדו במחנה עבודה אחר, תחת מפקד גרמני שהיה איש טוב.

אבא שילם למנהל המחנה הרבה כסף כדי שיקח עוד עובדים, ביניהם היו גם משפחתה של רבקה וישניה. היינו קבוצת עובדים גדולה, אבל מנהל העבודה אמר שאם תבוא פקודה מלמעלה, שנדע שאי אפשר לעשות שום דבר. נצטרך לברוח ולהתחבא".

בורחים לפני חיסול הגטו

"החיים בגטו היו מאוד קשים. לא היה אוכל והיה לנו מותר לצאת מהגטו רק עם רשיונות. בשלב מסוים ביקשנו ממחנה העבודה שלנו רשות לגור בבית נטוש מחוץ לגטו, כי להגיע למקום העבודה מהגטו היה מרחק של 10-12 ק"מ שצעדנו ברגל. הוא היה צריך לקבל אישור מהאוקראינים ובסופו של דבר קיבל אותו.

בבית הנטוש גרנו כל הקיץ. המשפחה שלנו, הוריו של צבי רוזנבאום, משפחת שטיינברג והורי רבקה וישניה. המשכנו לעבוד, אבל שם היה קל יותר מבתוך הגטו. בכל אופן היו כמה גויים טובים שנתנו אוכל. היה לנו רק כסף שהחבאנו עלינו כשהלכנו לגטו, את יתר הרכוש חילקנו בי כמה אנשים הגונים.

באחד הימים התחילו לחסל את הגטו. קודם בקובל. ידענו, ראינו את האס.אס כשעבדנו בכביש בדרך ללוצק. כשראינו אותם, שמענו שהולכים לחסל את הגטו ברוזישץ' בין היום ללילה.

כולם התחילו לברוח מהעבודה. לכיוון היערות, חלק ברחו למקום בו עבדו יהודים בייבוש בוץ ופחם לחימום הבית. כל אחד ברח לאן שהיה יכול.

לפני שידענו שמחסלים את הגטו, עברה בכביש בו עבדנו נוצריה אחת בשם טניה זובשבצקה ואמרה להורים שלי: 'אם יקרה מקרה קשה תבואו אלי ואני אסתיר אתכם'.  אמא הוציאה תכשיטים שסחבה איתה, נתנה לה ואמרה: 'אם נשאר בחיים – תהיה לך מתנה יפה. אם לא- תהיה לך מזכרת'.

כשהתחילו לברוח אמי ואחותי הצעירה הלכו אליה והתחבאו אצלה בתוך הגג, בכפר בו גרה לא רחוק מהכביש בו עבדנו. אחרי יומיים הצטרף אליהן גם אחי. אני ואבא עוד נשארנו לעבוד בכביש. בערב של לפני האקציה האחרונה, ברחתי עם אבא לעיירה לא רחוקה. הלכו לאדם בשם פבלוק קוזמה, אוקראיני שהכרנו, התחבאנו אצלו יום אחד באורווה. אחרי יום הוא נכנס ואמר לנו: 'אתם צריכים לעזוב. אני פוחד להחזיק אתכם, כי אם יתפסו אתכם – יהרגו אותי'.

עזבנו. כל היום הסתובבנו בגינות ובערב הגענו לבית של טניה שהחביאה את אמי, אחותי ואחי. היינו אצלה כל המשפחה. היא החביאה עוד משפחה יהודית, משפחת לייקח, שהיו שבעה אנשים: שתי אחיות ואח עם קרוביהם: זוג עם שני ילדים קטנים – בת ארבע ובן שנתיים וחצי".

במחבוא של טניה

"12 איש התחבאו אצל הנוצריה על הגגון, מעין עלית גג, מקום קטנטצ'יק. היא לא יכלה לתת אוכל ל-12 איש. פעם ביום היא בישלה דלי מרק כמו לפרות והייתה נותנת לכל אחד. ללחם היינו צריכים לדאוג לבד. בלילות היינו יוצאים לבתי גויים שעזרו לנו. אותו אוקראיני, פבלוק, היה נותן לנו 15 כיכרות לחם כל שבועיים.

יצאנו והסתכנו כי לא היה לנו מה להפסיד. אדם רעב מסוגל לעשות הכל. אחי היה מאוד חולה, ואני הייתי הולכת עם אבא להביא את הלחם. הייתי סוחבת על גבי את שק הלחם שהיה כבד ממני.

בפברואר 1942, שהיה חורף קשה במיוחד, הלכתי יחפה על השלג כדי להביא את הלחם. לא היו לי נעליים. הנעליים שהיו לי התפרקו וגם סמרטוטים לקשור על הרגל לא היו. אני לא הרגשתי את הקור. לא השתעלתי ולא כלום. פעם בלילה נפלתי לבור, הרגל נחתכה לי ושבועיים לא יכולתי ללכת עד שהפצע נסגר. כשהלכתי בפעם הבאה להביא את הלחם, הפצע נפתח מחדש. אבל לא קיבלתי שום הרעלה. נשארתי בחיים.

בעליית הגג של טניה היינו כמו משפחה אחת. הסתדרנו אחד עם השני. כשהתחיל להיות קר מאוד אי-אפשר היה להישאר על הגגון. טניה אמרה לנו: 'אתם תקפאו מקור' והראתה לנו מחסן קטן שמשני צידיו היו ערימות של חציר. היא אמרה: 'תתחפרו בתוך החציר, תבנו לכם מחבוא בו תוכלו לשכב'.

אנחנו שכבנו מצד אחד ומצד שני שתי האחיות ואחיהם. כולם שרדו. האח הלך לאחר המלחמה לשרת בצבא הרוסי יחד עם אחי. המשפחה עם שני הילדים הקטנים עברו להתחבא אצל גויים אחרים. הם שרדו ובסוף המלחמה עברו לגור בארה"ב.

שנה וחצי שכבנו בערימת החציר, כמו כלב שהתחפר. בלילות היינו הולכים לגנוב אוכל מגינות: תפוחי עץ, שום. קרה שחיינו שבועיים על שום בלבד. בפינה היינו עושים את הצרכים, אבל היה צריך להחזיק עד הלילה שכולם ישנים בשביל לא לעשות רעש. למרות זאת, לא קיבלנו זיהום ולא היינו חולים, חוץ מאחי יוסף שסבל יותר מכולם. הוא היה כל-כך רזה ובקושי יכול היה ללכת. הוא היה מבוגר ממני ב-14 חודש, אבל אני הייתי יוצאת, הולכת ומביאה הכל".

המלחמה הסתיימה, המשפחה בדרכים

"בשנת 1944 התחילו הרוסים להכות בגרמנים והגרמנים התחילו לסגת, לעזוב. הגרמנים הציבו באסם מגדל שמירה ולא יכולנו לזוז. מאוד מאוד פחדנו שישמעו אותנו. באחד הלילות אמרה לנו הנוצריה לברוח, כי אם הגרמנים ימצאו אותנו הם יהרגו אותנו ברגע האחרון.

עזבנו והלכנו לאוקראיני אחד שאבי הכיר. ישבנו שם שבוע ימים. הוא הביא אותנו לרוז'ישץ', שם כבר היו הרוסים. גרנו באחד מבתי היהודים והחיים אילו חזרו להיות רגילים.

בפברואר 1944 חגגו הרוסים את 'יום הצבא האדום'. הם שתו והגרמנים ניצלו את ההזדמנות ונכנסו עוד פעם לרוז'ישץ'. ברחנו לקורסטין, עיר במרחק לא גדול מקייב, ברחנו יחד עם הצבא הרוסי, בעגלות וברכבת. אחרי כמה חודשים, כשידענו שהרוסים כבר יושבים עמוק בפולין, חזרנו חזרה.

כשיצאנו מהמחבוא, לקחו הרוסים את יוסף לשרת בצבא. קודם כל הם הביאו אותו לבית חולים וטיפלו בו. הוא שרת בצבא הרוסי משנת 44 ועד לשנת 1955-56. הצליח איכשהו להגיע לרוז'ישץ' ומשם עלה ארצה.

הנוצריה עברה עם בתה שהתחתנה למוסקבה ושם נפטרה. בשנת 45', אחרי המלחמה, באנו לעזור לה בעבודה בקיץ והיא אמרה: 'חבל שעשיתי מה שעשיתי'. היננו המומים אבל לא אמרנו כלום.

בסוף שנת 45', תחילת 46', התחילו לנסוע פנימה לתוך פולין. עוד לא דיברו על ישראל. העיקר היה לברוח מהאוקראינים. באותה תקופה האוקראינים נלחמו על עצמאותם והיו קרבות. היהודים פחדו שהם, כמו תמיד, יהיו הקורבן הראשון.

בשנת 46' נסענו לפולין. בדרך שמענו על פוגרומים שנעשו ביהודים, בעיר קלצה. אז התחלנו להתעניין איך אפשר לנסוע לארץ ישראל. נסענו לגרמניה, ושם נשארנו משנת 46' ועד לשנת 51'. גרנו במערב גרמניה.

בשנת 1946 התחתנתי עם דוד גרובר מלוצק, שהיה במלחמה במחנה עבודה ברזלופה ברוסיה. פגשתי אותו עוד ברוסיה. התחתנו ונסענו לפולין, ומשם לגרמניה. נולדו לי שני בנים. משה נולד בשנת 1947. שמעון ב-1948. בעלי נפטר בשנת 1978.

אחותי משה התחתנה בשנת 1950 בגרמניה עם אברהם וייסמן, בחור מלודג' שהיה ברוסיה בזמן המלחמה. הוריו נספו בלודג'. הם היגרו לאוסטרליה בשנת 1952 והקימו משפחה. גיסי נפטר בשנת 1997".

מגיעים לישראל

"הגענו ארצה בשנת 1951. הורי, אני ומשפחתי החדשה. אחי הצטרף בשנת 1958. הוא גר בכפר סבא, היה לו בית חרושת לאריזת מוצרי הדברה. הוא התחתן עם צילה ונולדו לו שני ילדים, אריה ואסנת. הוא נפטר בשנת 1995.

הגענו למחנה עתלית. היינו שם כמה שבועות ומשם עברנו לתל-אביב. לאחר כשנה עברנו לצריפין, שם גרנו כעשר שנים. לאחר מכן חזרנו לתל-אביב, בה אני חיה עד היום.

בעלי היה סוחר. אבי עבד בהנהלת חשבונות. אני עבדתי כמחסנאית ב'קווייקי' בית חרושת לאבקת כביסה ולאחר מכן כמחסנאית בבית החולים תל השומר".

דור ההמשך

משה ואוולין (בן עייש) ז"ל, טורונטו קנדה, הורים לדניאל (1976), דוד (1986) ויהונתן (1990)

שמעון, רמת-גן, היה נשוי לכוכבה – הורים לליאת ואסף (1977). נישא בשנית לדינה, הורים לאלון (1994) ואילת (1998). ליאת התחתנה עם עוז טוויק ונולדה להם בת – אגם (2005)

לבנימין שניצר היו ארבעה אחים, הורים ומשפחה גדולה כשהגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. הנער בן ה-12 ברח ליערות ובמשך שלוש שנים הסתובב לבדו, רעב ומפוחד, אך הצליח להינצל ולשרוד. כל משפחתו נספתה. כשנגמרה המלחמה עלה לארץ ישראל ונלחם לצד חבריו על זכותו לחיות כאדם חופשי בארצו

 "נולדתי בשנת 1929 בכפר האוקראיני קרבץ'. כשהייתי מאוד צעיר, עברו הוריי להתגורר ברוז'ישץ'. אבי, צבי שניצר, היה סוחר בהמות, ובכל יום שני נהג להגיע ליריד הבהמות בעיירה ולמכור בו את בהמותיו. אמי, יפה (שיינה) שניצר, הייתה תופרת עילית, ותפרה בגדים אקסלוסיביים עבור כל גברות העיירה והסביבה – היהודיות והגויות. היו לי ארבעה אחים – משה, מנדל, ראובן ולובה. את כולם הנאצים רצחו".

היינו אנשים דתיים

"אבא ואמא היו אנשים דתיים. יום השבת היה יום מקודש. אמא הקפידה על אוכל כשר ועל כלים כשרים, והפרידה בין בשר לחלב. אני ואחיי נשלחנו ללמוד בחדר, בישיבה. אבל אחרי שהגעתי לישראל כבר לא חזרתי להיות דתי".

ציונות: בבית דיברו הרבה על ארץ ישראל

"אבא ואמא חשבו ודיברו על עלייה לארץ ישראל, אבל זה לא הגיע לכלל מעשה. כולנו רצינו לעלות, אבל לא הייתה פה מדינה ולא היה פשוט לתכנן עלייה. לאבא היה חשוב שנלמד בבית ספר 'תרבות', בית הספר של הציונים. הספקתי ללמוד ב'תרבות' זמן קצר בלבד, מכיוון שכשהרוסים הגיעו, ב-1939, עברנו ללמוד בבית ספר יסודי של המועצה, שבו למדנו רוסית, אוקראינית ופולנית".

אנטישמיות: הילדים הגויים היו קוראים לנו "ג'ייד"

"אני בהחלט זוכר את האנטישמיות ברוז'ישץ', בעיקר בכינויי הגנאי – הגויים היו מכנים אותנו 'ג'ייד' – כינוי גנאי ליהודים – והיו אומרים לנו שהמקום שלנו הוא בפלשתין".

הרוסים נכנסים לרוז'ישץ'

"ב-1939 הגיעו הרוסים לרוז'ישץ'. אני לא זוכר דברים משמעותיים מאותה תקופה, הייתי בסך הכל ילד בן 10, אבל אני חושב שמבחינת המשפחה שלי, ושל רוב תושבי רוז'ישץ', זו הייתה תקופה נורמאלית בסך הכל".

"היהודים לא האמינו שהיטלר יפגע בהם, לכן הם לא ברחו"

"לעולם לא אשכח את היום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ'. היה זה יוני 1941, תחילת הקיץ. הגרמנים נכנסו לעיר כמו רוח סערה, ובבת אחת חיינו השתנו לנצח. אני זוכר את החיילים הגרמנים מסתערים על הרחובות, ופשוט מסתובבים ומכים אנשים. כולם היו המומים, אבל זה לא הספיק כדי שיאמינו או יוכלו לצפות או לדמיין את שעתיד להתרחש. היהודים האמינו שהיטלר לא יפגע בהם, ולכן הם נשארו בעיירה ולא ברחו.

הגרמנים מיד השתלטו על הכול, על כל החנויות, בתי העסקים, לקחו את הבתים והרכוש של היהודים. בתוך זמן קצר הם בנו את הגטו, הכניסו את כל יהודי העיירה לתוכו, ולא נתנו לנו כלום. לא היה לנו אוכל, בגדים, שום דבר.

את אבא שלי לקחו הגרמנים למחנה עבודה בברזלופ, כ-15 ק"מ מרוז'ישץ', מיד בהתחלה, ואנחנו נשארנו עם אמא. מיד אחרי האקציה הראשונה החלטנו לברוח. באקציה הראשונה הודיעו הגרמנים שכל הגברים היהודים הצעירים צריכים להתייצב לעבודה. רוב גברי העיירה נלקחו באותו יום, ומעולם לא חזרו.

בצורה כזו שברו הגרמנים את כוח ההתנגדות של אנשי העיירה. נשארו רק נשים, ילדים וזקנים, שלא יכלו לעשות הרבה נגד הנאצים, שהיו חסרי אונים. פעם אחת דודה שלי (אמא של גניה וילנסקי) ברחה מהגטו. הנאצים תפסו אותה והחזירו אותה, ואמרו לה שאם תברח שוב, יהרגו אותה במקום. אבל למרות מה שקרה לדודה, הבנו שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לברוח.

ביום של הבריחה מהגטו, יצאנו אמא, אני, אחי ראובן, שני בני דודים שלי – ברוך ופסח, ואמא של פסח ליער. 9 חודשים היינו ביער, הסתתרנו מתחת לעצים, הסתובבנו כל החורף כמעט ערומים, בגשם, בשלג, בקור. בעיקר פחדנו מהאוקראינים – הם היו מאוד אכזריים וכל הזמן חיפשו לרצוח יהודים".

אני ניצל בפעם הראשונה

"במשך כשלוש שנים הסתובבתי ביערות ובכפרים מסביב לרוז'ישץ'. ראיתי דברים איומים, שקשה לתאר אותם. פעם אחת הגעתי לקופיצ'יבקה, ידעתי שהייתה לי שם משפחה, וחיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי. פתאום ראיתי קבוצה גדולה של ילדים מובלים כמו עדר של בהמות. עקבתי אחריהם וראיתי שלוקחים אותם למקום שבו יש קברים פתוחים שהוכנו מראש. הגרמנים העמידו את הילדים על שפת הקברים, ירו בהם, והם פשוט נפלו, אחד אחד, אל תוך הקבר שלהם.

הייתי בסך הכל בן 12 כשהגרמנים הגיעו, אבל הצלחתי לשרוד. פעמיים כבר הייתי בידי המרצחים, אבל בשתי הפעמים הללו הצלחתי לברוח. בפעם הראשונה היה זה כשעוד היינו ביער. אחרי 9 חודשים הגיעו יום אחד הגרמנים ליער. הם מצאו את היהודים שהסתתרו בין העצים, והחלו לטבוח בהם. אני החלטתי שאני לא נשאר ומחכה עד שירצחו אותי, ופשוט ברחתי. אליי הצטרפו גם אחי ראובן, ושני בני דודים שלי – פסח וברוך. פסח וברוך ניצלו גם הם, ועלו לארץ ישראל.

ברחנו והגענו לאסם של אוקראינים, שבו הם היו מחזיקים אוכל לבהמות. האוקראינים נתנו לנו להיות שם כ-3-4 חודשים. גרנו באסם ובלילות היינו יוצאים לחפש לחם. היינו הולכים לבקש אוכל מהגויים. אני זוכר את עצמי מקבץ אוכל אצל הגויים. בדרך כלל הסיפור היה דומה – אני הייתי דופק בדלת, היו שואלים אותי 'מי זה'? ואני הייתי אומר שאני יהודי שרוצה לחם. ואז היו גויים שהיו עוזרים, והיו כאלה שלא. חלק מהגויים שבאנו אליהם היו כאלה שהכרנו עוד לפני המלחמה, שהכירו את אבא, אבל הרבה פחדו ולא רצו להסתכן במוות בגין עזרה ליהודים.

באסם הזה העברנו חורף קשה, והצלחנו להסתתר בלי שימצאו אותנו".

"הגוי הסתכל עליי ופרץ בבכי"

"אחרי זמן מה, לאחר שנאלצנו לעזוב את האסם של האוקראיני, המשכתי לנדוד בין הכפרים, והגעתי לברזלופ, לבית של אוקראיני אחר, וביקשתי ממנו לחם. אני זוכר עד היום איך הוא הסתכל עליי ופרץ בבכי. כשהוא ראה איך אני נראה, הוא לא הצליח להסתיר את תגובתו. שמו של אותו אוקראיני היה אנניה, והוא הזמין אותי להיכנס ונתן לי לחם ובשר. נשארתי אצלו כ-3 חודשים, והוא נתן לי אוכל ובגדים חמים ואפשר לי לגור בתוך הבית שלו. בתמורה עבדתי במשק שלו. אבל אחרי 3 חודשים התחיל אנניה לפחד, וביקש ממני לעזוב.

עזבתי את הבית של אנניה ויצאתי מברזלופ. החלטתי להמשיך לאזור אחר לגמרי, והגעתי לדורוסין. הכרתי שם אוקראיני אחד, שהכיר את אבא לפני המלחמה, וידע שאבא היה סוחר. האוקראיני הזה נתן לי לגור אצלו 5 חודשים. מכיוון שהייתי בלונדיני, האוקראיני סיפר שאני נער גוי שעובד אצלו".

אני ניצל בפעם השנייה. ראובן אחי נרצח

"בשלב מסוים, אחרי שעזבתי גם את הבית של הגוי הזה, נפגשתי עם אחי ראובן, וביחד הגענו לבית של אוקראיני שהסכים להסתיר אותנו אצלו. היינו כבר ארבעה חודשים לפני השחרור. יום אחד הגיעו אל הבית שלו שוטרים אוקראינים ושאלו אותו אם יש אצלו יהודים. האיכר לא יכול היה להסתיר את האמת, ומסר אותנו לשוטרים.

השוטרים האוקראינים הובילו אותנו לבית, הכניסו אותנו לאחד החדרים, וישבו לסעוד את ארוחת הערב שלהם. לפני שנכנסנו לבית, ראיתי שמחוצה לו חפרו כמה קברים, שעומדים פתוחים, והבנתי מה עומד לקרות. ישבנו על ספסל, בתוך החדר, ואני ידעתי שאני חייב לצאת מהבית הזה לפני שיהיה מאוחר. איתנו בתוך החדר הייתה אישה, בעלת הבית, ואני פניתי אליה וביקשתי ממנה שתיתן לי לצאת. משום מה החליטה האישה לרחם עליי, ופתחה לי את החלון. בלי להסס קמתי וברחתי משם דרך החלון. אחי ראובן נשאר שם, ויותר לא ראיתי אותו".

סוף המלחמה

"בתחילת 1944 התחילו להגיע סימנים ראשונים של סיום המלחמה. הגרמנים התחילו לסגת והרוסים נכנסו יותר ויותר עמוק לתוך פולין ואוקראינה. עמדנו בצדי הדרכים וראינו שהגרמנים מובילים רכבות עם גוויות של חיילים שלהם מהחזית, והתחילו להגיע שמועות שהגרמנים מפסידים.

במאי 1944 חזרתי לרוז'ישץ'. חוץ ממני חזרו עוד 8-9 ניצולים, שגם הם הסתובבו בסביבה בתקופת המלחמה. הלכתי לחפש את הבית שלי, אבל הוא כבר לא היה קיים. אמי ואחיי נרצחו ביערות. ברוז'ישץ' נודע לי שכל שאר המשפחה שלי, דודים ודודות, נרצחו בחיסול של גטו רוז'ישץ' באוגוסט 1942.

בינתיים נודע לי שבן דודי פסח חי ונמצא אצל משפחה של גויים. הוא היה אז בן 10 בערך, והתברר שהוא מאוד נקשר למשפחה הזו, שאצלה היה כל המלחמה. הלכתי אל המשפחה הזו וביקשתי מפסח לבוא איתי, אבל הוא בכה ורק אמר 'אני רוצה לדודה', והתכוון לגויה שאצלה הוא גר. אחרי כל מה שהוא עבר, הוא לא היה מוכן לעזוב את המקום שבו היו לו בית והגנה. אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי ולקחתי אותו לדודה גיטל, אחות של אמא, שגם היא נשארה בחיים".

המשפחה שלי שלא שרדה:

הוריי: שניצר צבי ויפה (שיינה)

אחיי: משה, מנדל, לובה וראובן

המשפחה של אבא:

סבא וסבתא מצד אבא: שלמה ופסי שניצר

האחים של אבא: שמואל, עזריאל ורחל

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא מצד אמא: משה ולובה שר

האחים של אמא: לאה, בתיה גיטל ואחות נוספת שמתגוררת בארה"ב

אני עוזב את רוז'ישץ'

"נשארתי ברוז'ישץ' כשלושה חודשים, ואז התברר שהרוסים מאפשרים לכל מי שהיה אזרח פולני לפני המלחמה לחזור לפולין. יצאתי לדרך, לכיוון פולין, עם חברי שלמה בייטש. בדרך הארוכה שעשיתי מרוז'ישץ' לארץ ישראל פגשתי גם את מוניק פינק, שהוא ושלמה בייטש נשארו חבריי הטובים במשך שנים רבות אחרי העלייה לישראל. הגענו ללודז', ומלודז' המשכנו לצ'כיה, לאוסטריה ולגרמניה.

בגרמניה הגענו למחנה עקורים גדול בלנדסברג. בתקופת המלחמה היה המחנה בלנדסברג מחנה צבאי, ועם השחרור הוא הפך למחנה עקורים אמריקני. היו במחנה בית ספר יסודי, תלמוד תורה וישיבות, ובתוכו פעלו קבוצות ההכשרה, שלימדו את תושבי המחנה עברית והכינו אותם לעלייה לארץ ישראל.

בגרמניה גם הכרתי את חוה, אשתי. חוה הייתה אז ילדה, והיא עלתה מגרמניה לישראל, עם קבוצת ילדים, דרך צרפת".

הגעתי לישראל בעלייה ב'

"נשארתי בלנדסברג שנה וחצי, עד העלייה לארץ ישראל. לקראת העלייה העבירו אתנו מגרמניה לצרפת, וב-2 באפריל 1947 יצאתי לישראל על סיפון ספינת המעפילים 'תיאודור הרצל'. מפקד הספינה היה מרדכי לימון (מוקה), ועל הספינה היינו כ-2,600 מעפילים. לאחר כשבוע, ב-11 באפריל, זיהו הבריטים את הספינה שלנו, שבינתיים כבר התקרבה לחופי ארץ ישראל, והחל עימות אלים בינינו לבין הבריטים. השלכנו על הבריטים בקבוקים וחפצים אחרים. בסופו של דבר הסתיים העימות עם 4 הרוגים ועשרות פצועים.

הבריטים שלחו אותנו למחנה בקפריסין, ושם נשארנו תשעה חודשים. בקפריסין גרנו באוהלים, אבל קיבלנו טיפול טוב – היה לנו אוכל, ואפילו לקחו אותנו לנפוש בים.

בתחילת 1948 החזירו אותנו מקפריסין למחנה עתלית, שם היינו שבועיים. עדיין הייתי עם עוד 9 חברים מהאונייה. מעתלית העבירו אותנו לנווה חיים בחדרה, שם היינו שבועיים, ומחדרה גויסנו לפלמ"ח".

אני נלחם על ארץ ישראל 

"כשגויסתי לפלמ"ח, שלחו אותי לאזור ירושלים, שם הייתי כתשעה חודשים. אחרי שסיימנו את המשימה בירושלים, העבירו אותי לחטיבה של יצחק שדה, חטיבת השריון, ויחד נלחמנו מלחמה קשה בלגיונרים.

כשהמלחמה הסתיימה, מצאתי את עצמי בחור בודד, ללא כל רכוש. החלטתי לנסוע לאילת, שם הקימו באותה עת מחנה אוהלים שבו התקבצו אנשי עבודה. אני הפכתי למנהל עבודה בעין נטפים. נשארתי באילת 4 שנים.

אני מקים משפחה בארץ ישראל

"במהלך השנים הללו הגעתי לבקר מפעם לפעם בקיבוץ עין חרוד, ובאחד הביקורים פגשתי שוב את חוה, והפכנו להיות זוג. ב-1953, כאשר חזרתי מאילת, חוה ואני התחתנו. השתקענו ביישוב מישר שביישובי גדרות, ונולדו לנו 3 בנות ובן. למישר הגענו בעקבות גיטל, אחות של אמא שלי, שניצלה גם היא, הגיעה לישראל ובנתה את ביתה במישר. במשך הזמן הקמנו משק של עופות ופרות, וגם היום, כשאני כבר בפנסיה, אני עדיין עובד במשק".

הילדים שלי:

בתיה, נולדה ב-1955. נשואה לאשר אליאס ומתגוררת ביבנה. לבתיה יש 5 ילדים: בועז, לימור, שני, אלירן ואור. לבועז 4 ילדים: יינון, הדר ו-2 נוספים.

צביקה שניצר, נולד ב-1956. נשוי לתלמה, מתגורר במישר. לצביקה 3 ילדים: שירי, לירון ומתן.

יפעת, נולדה ב-1961. נשואה לאייק סולומון. מתגוררת בנתניה. ליפעת יש 4 ילדים: נטע, יניב, שלו ודולב.

רזיה, נולדה ב-1961. נשואה ליגאל סינדני, מתגוררת במישר. לרזיה 3 ילדים: עומר, עדי ועמית.

ביום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', עיירת הולדתה של רחל דונגי (שר), הם גדעו באחת את הילדות של הילדה בת ה-10, ומאותו רגע הפכו חייה למלחמת הישרדות. רחל ואמה, פייגה, מצאו מסתור בכפרי הגויים ובשדות, וניצלו. אחיה אלקנה, נרצח על ידי הגרמנים, ואביה, אידל, נהרג בצבא הרוסי

"נולדתי ב-28.8.1931 בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. אבי, אידל שר, ואמי פייגה היו סוחרי תבואה. אחי היחיד, אלקנה, נולד שלוש שנים אחריי.

בעיירה גרו כ-6000 תושבים ורובם הגדול היו יהודים.

עד פרוץ המלחמה היו לנו חיים נוחים, והכול התנהל על מי מנוחות. מצבנו הכלכלי היה טוב. היה לנו בית  גדול מאוד, שעמד כמעט בקצה העיירה, בשכונה 'אויפן בארג'. חלקו של הבית שימש למגורים וחציו השני שימש כמחסן התבואה".

ילדות מאושרת ברוז'ישץ'

"השכנים שלנו היו  בעלי מלאכה, ברובם חבתנים ונפחים. החבתנים היו מכינים ומעבדים את חלקי העץ ששימשו להרכבת עגלות להובלת משא, והנפחים הכינו את החישוקים ואת שאר החלקים ממתכת, לחיזוק העגלה. אנו, הילדים, אהבנו להתבונן בבעלי המלאכה בזמן עבודתם. בעיקר היה מעניין לראות כיצד הנפחים מלבים את האש בעזרת מפוח יד, כיצד הם מלהיטים את הברזל עד שהוא הופך אדום לוהט, כדי שניתן יהיה לכופפו ולעבדו. כמו כן היה מעניין לראות כיצד הם מחברים את פרסות הברזל לרגלי הסוסים. אהבנו לרוץ בשדות, להסתכל בעבודת האיכרים בזמן החריש, הזריעה, הקציר. קטפנו פרחי בר, שזרנו זרים והתקשטנו בהם, וכו'.

בגיל צעיר התחלתי ללמוד  בגן עברי, ברוח ציונית, של הגננת רוניה פלצמן. זה היה גן פרטי ולמדו בו פחות מעשרים ילדים. מכל הילדים שלמדו איתי בגן של רוניה נשארנו בחיים רק אני וילדה אחת נוספת, שמשפחתה הספיקה להגר לברזיל ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. כל שאר הילדים ומשפחותיהם, כולל הגננת, נרצחו בידי הנאצים.

ב-1937 התחלתי ללמוד בבית ספר 'תרבות', שם למדתי שנתיים, עד שב-1939 תקפו הגרמנים את פולין וכבשוה. לפי הסכם ריבנטרופ –מולוטוב, נכנסו הרוסים לאוקראינה, ותחת שלטונם לא היה עוד מקום לבית ספר עברי ציוני, ו'תרבות' במתכונתו העברית חדל להתקיים".

אנטישמיות: פחדנו מהפולנים ומהאנטישמים

"החיים, לפני המלחמה, היו די שלווים. להוריי היו גם ידידים לא יהודים, בעיקר אוקראינים, איכרים, שאיתם היו להם קשרי מסחר. בתור ילדה, אני אישית לא חוויתי אנטישמיות. גם לא היו לי חברים לא יהודיים. את זמני העברתי בעיקר עם חברים מבית הספר, עם ילדי השכונה ועם בני-דודיי ושאר קרובי המשפחה. יותר מאוחר אמי ספרה לי כי הייתה אנטישמיות והיהודים כן חיו בחשש ובפחד שמא תהיינה התנפלויות.

בבית היתה תמיד מטפלת- עוזרת. רוב שנות ילדותי חייתה בביתנו מטפלת יהודייה בשם איטה. היא הייתה רווקה, בודדה, ללא משפחה. אצלנו היא הייתה כמו בת-בית. לבסוף היהודים בעיירה מצאו שידוך עבורה וחיתנו  אותה. לאחר מכן אמא העסיקה עוזרת פולנייה".

ציונות: במועדון החלוץ מותר היה לדבר רק בעברית

"למרות שקבלנו חינוך ציוני בגן ובבית הספר, הוריי לא היו ממש ציונים. לא דובר בבית על לעלות לארץ-ישראל. הוריי קיוו להגר לארה"ב או לברזיל, אך לא הצליחו לקבל אישור עד המלחמה. אחותה של אמי וארבעת אחיה היגרו לארצות הברית ולברזיל בשנות השלושים, ואח אחד, אבנר רחמיאלי, עלה לישראל.

באותה תקופה היו ברוז'ישץ' מועדונים של "החלוץ" ו"בית"ר". אני הייתי מבקרת במועדון של החלוץ, שבו חינכו אותנו לדבר רק עברית. מכיוון שלא ידענו בכלל את השפה, פרט למילים בודדות, דיברנו הרבה בעזרת ידיים, כדי שלא נדבר, חלילה, לא בעברית באזור המועדון".

דת: בחגים כל רוז'ישץ' הייתה שובתת ממלאכה

"לא היינו דתיים. אמנם, מתוך מסורת, אמא שמרה על כשרות, אבל אבא היה אדם יותר חופשי.

רוב בעלי המלאכה שגרו בשכונה שלנו היו יהודים שומרי מסורת אבל לא יותר מזה. אולם, כשהגיע יום חג או שבת, האווירה בשכונה השתנתה. ומאחר שבעיירה גרו רק מעטים שהיו לא יהודים, כל בני העיירה שבתו ממלאכה וממסחר והאווירה הייתה חגיגית ומלאת קדושה.

ברוז'ישץ' היו מספר בתי כנסת גדולים ויפים. אולם בית הכנסת השכונתי שלנו היה ממוקם בביתו של אחד השכנים. בשבתות ובחגים היה יפה לראות את הגברים עטופי הטליתות, ביחד עם ילדיהם בלבוש חגיגי, צועדים בנחת לבית הכנסת. בעיקר אני זוכרת את השמחה של 'שמחת תורה' – את ההקפות והריקודים עם ספר התורה ואת דגלי הנייר שאותם היינו מנופפים".

שמחה רבה על בואם של הרוסים  

"ב-1939, כאשר פרצה המלחמה, היה פחד גדול מפלישה גרמנית. עם תחילת ההפצצות ברחה משפחתנו אל ידידים באחד הכפרים, כדי להתרחק מאזור האש. כעבור יומיים אמר לנו אותו ידיד שהגרמנים מתקרבים ואנחנו ניאלץ לעזוב. אולם, למחרת בבוקר, כשהתכוננו ליציאה חזרה לרוז'ישץ', חרדים וחוששים, הגיעו שמועות (רדיו לא היה אז) שהגרמנים והרוסים חתמו על הסכם ביניהם (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), שלפיו פולין תחולק לשניים, ואת אוקראינה המערבית יקבלו הרוסים ולא הגרמנים.  חזרנו הביתה בשמחה. גם מזג האוויר באותו יום היה יפה, השמש זרחה, מצב רוחנו היה טוב, ואז, אחי הקטן, אלקנה, שהיה רק בן חמש, אמר: 'נדמה לי שהיום השמש זורחת יותר מתמיד'.

למרות השמחה הגדולה על בואם של הרוסים, לנו, כמשפחה אמידה בעלת רכוש, לא היה קל תחת השלטון הקומוניסטי. המסחר הופסק ובמשך מספר חודשים לא הצליח אבא לקבל עבודה. לקחו לנו את  מחסני התבואה, ורכוש נוסף, והחשש הגדול היה שיחליטו גם לשלוח אותנו לסיביר. אולם בסופו של דבר, על ידי ניצול קשרים, נשארנו בעיירה, ואבא קיבל משרה כמנהל מחסן מזון.

את אדמות הפריץ חילקו הרוסים בין כל מי שרצו לעבד את האדמה. הוריי קיבלו חלקה של 40 דונם, לא רחוק מהבית. מאחר שאי אפשר היה לשכור פועלים, הוריי עבדו בשדה בעצמם לאחר שקיבלו הנחיות ממדריכים מיוחדים שמונו לכך. אנחנו, הילדים, וגם השכנים וילדיהם, עזרנו.

לי תקופה זו זכורה לטוב. הוריי רכשו גם סוס ועגלה וגם הקימו משק קטן ליד הבית: פרה, תרנגולות, וגינה קטנה שבה אמי גידלה ירקות. עצי פרי גדלו מאחורי הבית, כך שבנוסף למשכורת הזעומה שאבא קיבל, חיינו בעיקר מהתוצרת החקלאית שלנו.

הרוסים הפכו את 'תרבות' לבית ספר שבו לימדו הכל ביידיש ובאוקראינית. לצביונו המקורי של 'תרבות' לא נשאר זכר. לפני שאבא קיבל עבודה, לא הסכימו לקבל אותי לבית הספר בטענה שאני ילדה של בורגנים. לבסוף, הדברים הסתדרו".

הגרמנים מגיעים ואבא עובר למקום מסתור

"ביוני 1941 הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והמלחמה פרצה. בתוך 3-4 ימים הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ', והתחילה התקופה הנוראה ביותר בחיי ובחיי היהודים. משפחות מעטות מאוד ניסו לברוח מזרחה לרוסיה, בעיקר צעירים וכאלה שנחשבו לקומוניסטים. ובדיעבד, החלק הגדול מבני העיירה שנשארו בחיים הם מאלה שברחו. הוריי ועוד בני משפחה וידידים התלבטו, כיוון שידעו כי הדרך קשה ומסוכנת, אבל מהר מאוד הפסיקו להתלבט, כי כבר היה מאוחר מדי – הגרמנים פלשו.

אני זוכרת את היום שבו הגיעו החיילים הגרמנים הראשונים, על אופנועים, עם המון רעש. כולנו נכנסנו לבתים, והסתגרנו. למחרת נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. אמא פתחה את הדלת ולפניה עמדו שני חיילים גרמנים ודרשו שהיא תיתן להם ביצים. כשאמא אמרה שאין לה, וזה באמת היה נכון, החיילים  התחילו לכעוס ולצעוק, ושאלו את אמא, 'ממה אתם חיים?'. אמא ניסתה להתלוצץ איתם וענתה, 'מהאוכל'. אחד מהם הניף את השוט ובכל כוחו הכה על פניה. הצלקת נשארה במשך חודשים. זו, למעשה, הייתה ברכת השלום הראשונה של הגרמנים. הצרות התחילו.

ימים ספורים לאחר שהגרמנים הגיעו לעיירה, נבחר היודנראט – יהודים טובים, משמנה וסלתה של יהודי רוז'ישץ'. למחרת דרשו הגרמנים מהיודנראט שישלחו 300 גברים יהודים ל'עבודה'. הצעירים והחזקים התנדבו כי חשבו שהעבודה תציל אותם ממוות. הגרמנים הוציאו את הגברים אל מחוץ לעיר, ועוד באותו יום נשמעו יריות בכל רחבי העיירה. אמרו שאלה אימונים של הצבא. לאחר זמן קצר 'יצאה' עוד  קבוצה של 300 גברים יהודים. הפעולה הזו חזרה על עצמה שלוש פעמים. כך שהעיירה התרוקנה מהגברים  היהודים הצעירים והחסונים.

לאט לאט התחילו להגיע שמועות כי כל ה'עובדים' נורו וחוסלו. בעיירה נשארו רק זקנים, נשים וטף. לא נשאר מי שיגונן עליהם. זו הייתה תקופה של פחד מוות, של עוני ושל רעב. הגיעו שמועות על הרג רב של יהודים בערים, עיירות וכפרים. הלימודים הופסקו, כבר לא הייתה שום מסגרת, שום תנועה, שום בילוי.

מרוב פחד שגם אבי יילקח ל'עבודה', אמי יצרה קשר עם ידידים אוקראינים, נוצרים שומרי שבת –'סובוטניקים' – והם הסכימו להחביא את אבי בכפרם.

הפסקנו לעבוד בשדה. אבא כבר לא היה בבית. באותו זמן עדיין לא הרגשנו מחסור חמור באוכל, כי היה לנו מעט מלאי של קמח, והיו תרנגולות בחצר. אבל ידענו שהמצב רע, ואז גם התחילו להגיע שמועות שמכניסים יהודים לגטאות בערים אחרות.

יום אחד עצרו הגרמנים מספר יהודים, ודרשו שכל יהודי העיירה ימסרו את  חפצי הערך שלהם לגרמנים, ולא, היהודים שנאסרו יוצאו להורג. אנשי היודנראט עצמם, וכן אנשים נוספים, עם קופות צדקה ומכלים לאיסוף, עברו ברחובות וצעקו, 'יהודים, צדקה תציל ממוות'. והיהודים הוציאו תכשיטים, כלי כסף וכו', העיקר להציל נפשות. אולם הגרמנים בכל זאת הוציאו את העצורים להורג".

בגטו: רעב, צפיפות והוצאות להורג

"אחרי מספר חודשים כונסו יהודי העיירה לגטו. הייתה המולה מאוד גדולה, החלו להופיע יהודים עם חבילות, עם המעט שהם הספיקו לקחת מהבית שלהם, כי הגרמנים והמיליציה האוקראינית זירזו אותם, והיכו את האטיים. הבית שלנו היה בתחומי הגטו, והגיעו אנשים רבים להתגורר עמנו, חלקם מהמשפחה – דודה שלי עם משפחתה ודוד של אמא עם משפחתו – והיו גם יהודים נוספים, ככל שהבית יכול היה להכיל, ועוד הרבה יותר. בכל חדרי הבית ובמחסן נדחסו אנשים וילדים. כל משפחה בפינה שלה. הצפיפות הייתה רבה ובלתי נסבלת.

הצרות הלכו והתעצמו. הגרמנים גידרו את האזור של הגטו בתיל, ומכיוון שהבית שלנו היה בסוף העיירה,  גדר הגטו עמדה במרחק של 2-3 מטרים מהבית. תמיד עמדו שם שוטרים אוקראינים וגרמנים והטילו עלינו פחד רב.

הרעב החל להתפשט בגטו. למשפחתנו והאחרים שהתגוררו בביתנו עוד היו שאריות של מזון. אבל רוב האנשים בגטו סבלו מרעב וממחלות. אחת מבנות השכנים, חוה, סיכנה את חייה והתגנבה החוצה מהגטו על מנת להשיג מעט אוכל למשפחתה. היא נתפסה על-ידי האוקראינים, ויחד עם עוד תשע בנות הן הוצאו להורג בו ביום. הן הובלו לבית הקברות העירוני ושם נורו. למחרת פגשתי את סימה, אחותה של חוה, היא הייתה נפוחה, בכתה מאוד ואמרה: 'אני מקנאה בחוה, לה כבר יותר טוב'. היא כבר לא סובלת יותר.

אביה של סימה היה סטלמך, שהיה מכין חישוקי עץ לעגלות. הם היו 2 בנות ובן, אמא, אבא וסבתא, והיה להם בית של 2 חדרים. אחד החדרים שימש גם כבית מלאכה של האבא. בלילה הם היו מפנים הצידה את  כלי העבודה, פורסים מזרנים, ו-3 הילדים והסבתא היו ישנים בחדר הגדול הזה. בבית שלהם לא הייתה  רצפה. בכל יום שישי, לקראת שבת, הם היו מורחים את האדמה בטיט, מסדרים הכל, פורסים על שולחן העבודה מפה לבנה, לובשים בגדי חג, וכך הם קיבלו את שבת המלכה. כל בני המשפחה הזו, כמו כל ששת אלפי היהודים מהעיירה והסביבה, נרצחו על ידי הגרמנים".

רק בת 11, וכבר עצובה ומודאגת

"האווירה בגטו הייתה קשה, כבר ידעו והבינו מה עומד לקרות לנו, היה ברור שבסוף הגרמנים יהרגו את כולם. גם הילדים כבר ידעו. ראינו שהורגים ילדים אחרים. ראינו שלוקחים כל פעם, על כל שטות, קבוצת אנשים – כבר לא היו צעירים, אז לקחו זקנים – חותכים להם את הזקנים, מתעללים בהם והורגים אותם. כבר אי אפשר היה להסתיר את הדברים האלה.

יום אחד, עדיין בזמן שהיינו בגטו, הגרמנים חשדו שהם עדיין לא שדדו את כל חפצי הערך מהיהודים.  שוב עצרו אנשים ודרשו מהיודנראט לאסוף מהיהודים את מה שנשאר עדיין בידיהם. חברי היודנראט התחננו בפני הגרמנים ואמרו שכבר אין כלום, כולם עניים ולא נשאר דבר. אבל התחנונים לא הועילו. ושוב באו לבתים בתחינה 'להציל ממוות', ושוב הצליחו לאסוף דברים בעלי ערך ולמסור אותם לגרמנים. אולם תגובתם הייתה: 'אתם רואים, היהודים שקרנים'. ושוב הוצאו יהודים רבים להורג.

כתוצאה מכל הרעב, ההרג, הפחד וחוסר המעש, היו כולם  עצובים, מודאגים וחיו כמו בערפל.

בתוך הבית כולם השתדלו לעזור אחד לשני. אנשים השתדלו להיות טובים זה לזה. הבית היה מלוכלך, צפוף, לא היו מים זורמים, אנשים היו מביאים מים מהבאר, בעיקר לשתייה ולנטילת ידיים. למקלחת זכינו לעתים רחוקות".

הגרמנים מחסלים את יהודי רוז'ישץ'

"ב-22.8.1942 חוסל גטו רוז'ישץ'. כחודש לפני החיסול התפשטו בגטו שמועות שאפשר לצאת לעבוד בכבול (טורף). אמא הצליחה לקבל היתר לצאת לעבודה זו, היא ושני ילדיה. שבועיים לפני החיסול  יצאנו, ביחד עם קבוצת אנשים, לעבוד בכבול בכפר דורוסין.

היינו קבוצה של כ-60 איש, בעיקר נשים וילדים. נלקחנו במשאית גרמנית – מכוסה בברזנט שחור. כשהגענו, הורו לנו למצוא מקום מגורים אצל האיכרים האוקראינים. מהגטו יצאנו עם מעט מאוד דברים, ולא ידוע לי תמורת מה שיכנו אותנו האיכרים, אבל אני זוכרת שקיבלנו מחסן ושלושתנו גרנו בו.

התפקיד שלנו היה להוציא את הכבול מתוך הבור ולסדר אותו בערימות לייבוש. מה שלא הספקנו, אמא הייתה עושה בשבילנו. אמא הייתה מאוד מגוננת ודואגת ומאוד שמרה עלינו. למרות השמירה של השוטרים האוקראינים, התנאים היו יחסית טובים, ומבחינתנו המשמעות של העבודה הזו הייתה לצאת לאוויר העולם, לשנות אווירה.

בכפר, לא רחוק מאיתנו, הייתה מחלבה. אמא הייתה קונה שם קצת דברי חלב, ומשיגה לחם ממקור אחר, ואנחנו הסתפקנו במועט. השדה היה עצום, היינו רק 60 עובדים – נשים וילדים – אבל מצב הרוח היה בסדר, ואני אפילו זוכרת שאנשים שרו תוך כדי עבודה.

יום אחד, בדיעבד התברר שהיה זה יום חיסול הגטו, הגיעו 'המשאיות השחורות' – הגרמנים באו לתפוס את היהודים. פחדנו מדברים כאלה, ידענו שהם קיימים – שהגרמנים או האוקראינים מגיעים פתאום ומתחילים לתפוס יהודים (כמו חיות).

כשצעקו מרחוק שבאו המשאיות השחורות, אמא התחילה לצעוק 'להתפזר ולהתחבא'. אני רצתי לשדה קמה, התבואה הייתה גבוהה מאוד, ויכולתי להסתתר בשדה. גם אמא רצה, והיא ציפתה שאחי הקטן אלקנה, שהיה קצת יותר רחוק, ימצא מקום ויתחבא בו. את היהודים שתפסו באותו לילה לקחו לגטו והם נרצחו יחד עם שאר יושבי הגטו.

"הייתי בטוחה שנשארתי לבד"

"באותו לילה ישנתי בשדה. שכבתי בתוך התבואה, אכלתי גרגרים מהשיבולים, ובתוך תוכי לא האמנתי שאמצא מישהו. למחרת יצאתי, הלכתי לבית שבו ישנו ושאלתי אם אמא ואחי הגיעו, אך אף אחד לא בא לשם.

המשכתי לכיוון המחלבה. בעלת המחלבה הייתה פולנייה נחמדה, ובטחתי בה. היא אמרה שסיפרו לה שאת כל מי שהעלו למשאיות העבירו לכפר אחר, שנמצא כ-10 ק"מ מרוז'ישץ', והיא מוכנה להסיע אותי לשם, כך שאולי אמצא שם את אחי ואת אמי. הסכמתי, אבל עוד לפני שהיא הספיקה לקחת אותי, אמא הגיעה ויחד הסתלקנו מהפולנייה. כוונתה הייתה כנראה למסור אותי לגרמנים או לאוקראינים".

אחי אלקנה נרצח על ידי הגרמנים

"אחי, אלקנה, קוניל'ה בן ה-7, ככל הנראה נחטף ונרצח על ידי הגרמנים. יותר לא ראיתי אותו. עבר זמן רב עד שהצלחתי להשלים עם אובדנו של אחי. במשך הרבה זמן עוד קיווינו שאולי איזה איכר לקח אותו, כי הוא היה ילד יפה, בלונדיני, ולא נראה כיהודי. כל הזמן חיינו, אמא ואני, בתקווה שהוא ניצל. תקוותנו  התבדתה".

אמא ואני מתחילות לנדוד

"וכך נשארנו רק שתינו והתחילה תקופת הנדודים. שוטטנו בשדות ובחורשות. פחדנו להתקרב לבני אדם  פן יסגירו אותנו לידי המיליציה האוקראינית או לידי הגרמנים.

נדדנו בשדות. כל עוד לא הגיע החורף, ניתן היה להסתתר בתוך הקמה הגבוהה ובחורשות וביערות. עיקר המזון שלנו בתקופה ההיא היה גרעיני התבואה מהשיבולים. כשהתחילה עונת הקציר, נדדנו לכפר אחר. אמא חשבה שיש לה שם מכרים, ידידים. לא ידענו כיצד להגיע לבתים שלהם ולהתדפק על דלתות, ולברר לא בא בחשבון, כך שהסתתרנו שם בתוך שיחים.

בין השיחים לא מצאנו מה לאכול. וכאשר הרעב התחיל להציק, פעם במספר ימים, בערבים, אמי הייתה משאירה אותי לבד בין השיחים והיתה יוצאת לבקש פרוסת לחם. תמיד פחדתי שהיא לא תחזור, שהיא תיפול לידי אנשים שיסגירו אותה. אבל תמיד היא חזרה עם קצת לחם או תפוחי אדמה מבושלים, וכך חיינו. הסתפקנו במועט.

פעם אחת אני יצאתי להביא אוכל. אמא הייתה מאוד מודאגת. הלכתי רק לבית אחד, שבדיוק הייתה שם חגיגה והשולחן היה מלא בשאריות של עוגות ולחם. כשהם ראו אותי, הם מיד אמרו 'הנה יהודייה יפה', ואחת הנשים לקחה אוכל מהשולחן, עטפה אותו בנייר ונתנה לי אותו. אבל אז החלו אותם חוגגים לחקור אותי אם אני יהודייה ואיפה אפשר למצוא אותי. לא אמרתי כלום והלכתי. אחרי שסיפרתי את זה לאמא, היא לא הרשתה לי יותר לעשות זאת".

חודש וחצי בתוך בור באדמה

"יום אחד הגענו לכפר שאמא לא הכירה בו אף אחד, ומבחינה מסוימת זה היה יתרון. הרגשנו שמתחיל החורף, השלג התחיל לרדת, לא היו לנו בגדים חמים ולא היה לנו לאן ללכת. זיהינו בין השיחים מקום נמוך באדמה, חפרנו בידיים והכנו לנו מעין גומה באדמה, שאותה כיסינו בענפים. באותו לילה ירד שלג, ואמא אמרה, 'כמה טוב שהשלג למעלה, ככה לא כל כך מרגישים את הכפור'. כשהסתובבנו בשדות וביערות, כשהיה קר היינו שוכבות קרובות, מחובקות, מחממות אחת את השנייה. למדתי מהתקופה הזו שהפחד גובר על כל תחושה אחרת, הרעב והקור מתגמדים לידו.

גרנו בבור הזה חודש וחצי. גודלו היה כזה שיכולנו שתינו לשכב מקופלות ולשבת כפופות מאוד. פעם בשבוע אמא הייתה יוצאת להביא אוכל. הבעיה הגדולה הייתה המים. אמא לא יכלה לשאוב מים, כי השאיבה הייתה מרעישה, וגם כי לא היה במה לקחת את המים. אז היינו שותות שלג מופשר".

אנחנו פוגשות את אלכסנדר פוטפצ'וק

"יום אחד, כשאמא יצאה מהבור להביא שלג לשתייה, עבר מישהו, ושאל אותה 'מי את, ומה את עושה כאן?' אני, בתוך הבור, ואמא, נבהלנו מאוד. חשבנו שהגיע סופנו. אבל בסופו של דבר התברר שהאיש הזה היה המלאך הגואל שלנו.

שמו של אותו איש, שלעולם לא אשכח את כל הטוב שהעניק לנו, היה אלכסנדר פוטפצ'וק, מהכפר טיכוטין, והוא היה אנטי גרמני קיצוני. לאחר שראה אותנו, הלך פוטפצ'וק לביתו וחזר עם אוכל עבורנו. אני בינתיים יצאתי מהבור, ואחרי חודש וחצי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. לא היו לנו לא תרופות ולא היו רופאים, אז אמא התחילה לעסות לי את הרגליים. העיסוי לא כל כך הועיל, ואמא נזכרה ששמעה פעם ששתן יכול לרפא במצבים כאלה. היא אספה שתן ועיסתה לי את הרגליים ומצבן אכן השתפר. איכשהו הצלחנו להגיע לחצר של פוטפצ'וק. היו לו אישה ושתי בנות, והוא הכניס אותנו לאסם שלו.

פוטפצ'וק סיפר לנו שהיה קומוניסט, ושהוא כועס מאוד על הגרמנים שמשמידים עם. גרנו אצלו בתוך האסם בתוך ערמת קש גדולה. יצרנו שם מעין מערה ושם שכבנו. למדנו לקח מהבור, ובלילה היינו יוצאות, מתיישרות, מתנערות וחוזרות.

פעם ביום הביאו לנו פוטפצ'וק ובנות משפחתו מרק חם, לחם ותפוחי אדמה. זה לא היה הרבה, אבל היה לנו מה לאכול, ולא סבלנו רעב.

גרנו אצל פוטפצ'וק ארבעה חודשים, וחיינו אצלו באסם. התנאים שלנו היו יחסית לא רעים. בינתיים התברר ששוטר אוקראיני אכזר התאהב באחת מהבנות של פוטפצ'וק, ובכל הזדמנות היה בא לבקר אצלם. היות ולא היו שירותים בבית, הוא היה הולך לאסם או לרפת, לעשות את צרכיו. אנחנו התחלנו לפחד, וגם פוטפצ'וק פחד מאד, כי בכך שעזר להיודים בזמנים ההם, הוא סיכן את חייו ואת חיי כל משפחתו. הוא הציע לנו לעזוב עד יעבור זעם, ולנסות את מזלנו לחזור אליו אחרי זמן מה.

התחלנו שוב לנדוד. פה ושם היה איכר שהכיר את אמי ואיפשר לנו לשהות באסם שלו או ברפת. כך המשכנו שנה וחצי, ובקיץ יצאנו שוב לשדות. במהלך הנדודים שלנו, חזרנו לאלכסנדר פוטפצ'וק, והוא שוב שיכן אותנו באסם שלו. אולם התברר שאותו שוטר אוקראיני שהיה מאוהב בבתו ממשיך לבוא לבקר.

באחד הימים הגיע השוטר לבקר את הבת, וכרגיל היה הולך לגורן כדי לעשות את צרכיו. אלכסנדר פחד שמא הוא יגלה אותנו שם, והציע שניכנס לדיר החזירים. נכנסנו לדיר ונשכבנו על הארץ ופוטפצ'וק כיסה אותנו בקצת אדמה, וביקש שנסגור את עצמנו מבפנים. משום מה השוטר האוקראיני רצה להיכנס דווקא לדיר החזירים. הוא דפק ודפק על הדלת, וכעס נורא על שלא הצליח לפתוח אותה. בסופו של דבר, כשהוא הבין שהדלת נעולה והוא לא יוכל להיכנס לדיר, הוא ויתר והלך למקום אחר. אני זוכרת שאמא ואני שכבנו ופשוט רעדנו, היינו בטוחות שלא נצא מזה בחיים".

פגישה קצרה ומרגשת עם אבא

"בתקופה שבה הסתובבנו בשדות ובכפרים סבלנו מבעיה קשה של ניקיון, כולל כינים. גם הבגדים שרצו כינים, וכמובן שלא היו לנו בגדים להחלפה.

בשלב מסוים, מספר חודשים לפני השחרור, אמא העלתה רעיון – היא סיפרה לאחד האיכרים שהינו באסם שלו כי היא יודעת לתפור ולסרוג. הדבר מצא חן בעיניו, ומאז הם היו מביאים אלינו את הבגדים הישנים שלהם, ואמא הייתה תופרת ומתקנת אותם. גם אני עזרתי במלאכה. כך היה להם תמריץ לתת לנו לשהות אצלם, ולנו זה מילא את הזמן והשכיח מעט את מצבנו.

אחד מהאנשים שהסכימו לתת לנו מסתור היה סובוטניק לשעבר, שגרנו אצלו במשך שישה שבועות ועבדנו אצלו בתפירה ובסריגה. הוא הצליח לברר בין הסובוטניקים היכן אבא נמצא, ואכן הצליח לגלות זאת. יום אחד הוא הוא לקח אותנו לבקר את אבא, והפגישו אותנו איתו. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, זה היה אחרי זמן רב שלא התראינו. אבי בכלל לא ידע על קיומנו. אחרי יומיים נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו יותר.

לא פעם הגיעו אלינו סיפורים על מעשי הזוועה של האוקראינים. יום אחד סיפר לנו האיש שאצלו שהינו באותו זמן, וזה היה מספר חודשים לפני השחרור שלנו על ידי הרוסים וזמן קצר אחרי הביקור שלנו אצל אבי, כי הרגו משפחה שלמה  – אמא, אבא ושני ילדים. התברר שזו הייתה חיה, אחות של אבא שלי, עם בעלה ישראל וילדיהם אלקה ואיזי. הם הצליחו לברוח בזמנו מהגטו ולהינצל מהחיסול, אבל לאחר נדודים ללא בית וללא אוכל, הם נתפסו. סופר לנו שבת דודתי אלקה (שהייתה גם חברה טובה שלי) התחננה בפני השוטר האוקראיני שלא יהרוג אותה והבטיחה שתעשה כל מה שהוא יבקש, אפילו תתנצר, אבל הוא צחק לה בפנים וירה בכולם.

סיפורים מהסוג הזה הגיעו אלינו מדי פעם. לפעמים היו אלה סיפורים על אנשים שהכרנו ולפעמים אנשים שהכרנו פחות. כשהיינו שומעות סיפורים כאלה, היינו מזדעזעות, וחשות כאב גדול, אבל המצב שבו היינו, הפחד מהמוות, והצורך לשרוד, לא אפשר לחשוב הרבה על אחרים. למעשה, כל הזמן חיינו בחשש שגם הגורל שלנו יהיה כזה. אני זוכרת שאני כל הזמן חשתי פחד, ודיברתי עליו, אבל אמא הייתה הרבה יותר חזקה, וכמעט לא הפגינה את הפחד שלה".

הרוסים מגיעים לרוז'ישץ'

"בכל אותה תקופה שבה הסתובבנו בשדות ובכפרים, שהינו, למעשה, רק בשני כפרים, ובעיקר בשדות של שני איכרים – האיכר אלכסנדר פוטפצ'וק, ואיכר נוסף בשם קאסאנצ'וק, בכפר אחר. באחת התקופות שבהן היינו אצל קאסאנצ'וק, התחילו להגיע שמועות שהגרמנים נסוגים מרוסיה. הגויים חשבו שיקבלו פרסים על הסתרת יהודים, והרוח השתנתה במקצת – הוציאו אותנו מהאסם והכניסו אותנו לתוך הבית.

גרנו בתוך ביתו של האיכר, ולמדנו לטוות חוטים מהפשתן. אני הייתי טווה ואמא הייתה סורגת ותופרת. אמא הייתה יושבת בדרך כלל מאחורי התנור, ואילו אני הייתי יושבת בחדר סגור ועובדת. יום אחד הגיעו שכנים וראו אותי. האיכר ובני משפחתו אמרו שאני אורחת שלהם, ושמי מנקה (כך באמת קראו לי באותה תקופה). התירוץ התקבל, ואנחנו המשכנו לגור אצלו ולעבוד. התקופה הייתה תקופת חורף, והתגוררנו שם כחודשיים.

ויום אחד, בתקופה שבה התגוררנו אצל קאסאנצ'וק, הגיעה שמועה שהרוסים הגיעו לרוז'ישץ'. אמא החליטה ללכת לרוז'ישץ' (היה חורף, שלג גבוה, ללא אמצעי תחבורה) ולבדוק את המצב. היא החליטה שאני אשאר בכפר, ואם באמת יתברר שהרוסים הגיעו, היא תחזור ותיקח אותי. הבת של הגוי, אולגה, הצטרפה אל אמא.

אמא ואולגה נעלו מגפי שלג, והחלו לצעוד לכיוון רוז'ישץ'. כשהגיעו לעיירה, הן ראו שהרוסים באמת הגיעו. החלו להגיע לעיר הניצולים, שארית הפליטה. היו בעיירה 8-9 יהודים, וביניהם גם אבא. אמא ואבא נפגשו, ואולגה, בטוב לבה, רצתה לתת להם להיות ביחד. היא אמרה להם להישאר ברוז'ישץ', ושהיא תחזור לכפר, ולמחרת תביא אותי, עם צידה ואוכל. אל אולגה הצטרפה גם גיטל'ה, שכנה שלנו מרוז'ישץ' שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים. שתיהן הגיעו בערב לכפר, וסיפרו על הנעשה בעיירה. שמחתי ששוחררנו ושלמחרת אגיע לרוז'ישץ' ואפגש עם הוריי".

הגרמנים כובשים שוב את רוז'ישץ'

"אולם באותו לילה הגרמנים שבו ותקפו את רוז'ישץ'. סיפרו לי לאחר מכן שהייתה בהלה בעיירה, כולם רצו וניסו לעבור את הגשר שעל הנהר בעקבות הרוסים הנסוגים ולפני שהגרמנים פולשים. מעט הנפשות היהודיות שהיו שם אכן ניצלו, לפני שהגרמנים פוצצו את הגשר. בכפר לא ידעו בדיוק מה קרה. שוב התהלכו שמועות על הנעשה שם.

אולגה כבר פחדה לחזור לרוז'ישץ', כך שגיטל'ה ואני יצאנו לבד לדרך. התחלנו לצעוד לכיוון רוז'ישץ', אבל בדרך נשמעו  יריות, והבנו שהסכנה גדולה. גיטל'ה החזירה אותי לאיכר, וחזרה לכפר של הגויים שאצלם הייתה בתקופת המלחמה.

כך נשארתי תקועה בכפר במשך שישה שבועות. הגיעו שמועות שהגרמנים חזרו והרגו את הניצולים ואיש מביניהם לא נשאר בחיים. חשבתי שנשארתי לבד, שגם אמא ואבא נהרגו ושהם כבר לא יחזרו. מאוד התגעגעתי אליהם, הרגשתי המון בדידות וגעגועים ובעיקר פחד מהעתיד".

אמא חוזרת

"היה זה פברואר 1944. ארבעה שבועות מאז שאמא עזבה. היה יום קר מאד אולם השמש זרחה. יצאתי עם אולגה החוצה. הכל בחוץ היה מכוסה בשלג גבוה. הכל היה לבן. ופתאום ראינו מרחוק, בשלג, דמות מדשדשת. היא התקרבה והתקרבה, ואז ראיתי שזו אמא שלי. ההתרגשות הייתה עצומה, אמא שלי חזרה, ושוב לא הייתי לבד".

אבא נהרג בצבא הרוסי

"שאלתי הראשונה הייתה, 'איפה אבא?' והיא סיפרה שבזמן שהגרמנים חזרו לרוז'ישץ' והרוסים נסוגו, היא ואבא ברחו עד לרובנה. בדרך, אבא החליט להתגייס לצבא הרוסי. הוא נראה זקן, והיה יכול להגיד שהוא מעל לגיל הגיוס, אבל לאחר שהוא גילה כי כל משפחתו נכחדה: אמו, שלוש אחיותיו עם בעליהן וילדיהן, כל הדודים ובני הדודים, ובעיקר היה לו קשה להשלים עם אובדן בנו אלקנה, הוא החליט להתגייס לצבא הרוסי וללכת ולנקום בגרמנים. כל זה קרה בפברואר 1944.

במשך מספר חודשים לא שמענו ממנו דבר. בסוף חודש יולי הגיע מכתב מהצבא. אבל זה לא היה מכתב מאבא שחיכינו לו כל כך. זה היה מכתב מאוד קצר מהצבא הרוסי שבו הודיעו לנו כי הוא נפצע אנושות בחזית בלורוס וכעבור מספר ימים הוא מת מות גיבורים. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי בעיר רצ'יצה שברוסיה הלבנה".

בחזרה לרוז'ישץ'

"באפריל 1944 חזרנו אמא ואני לרוז'ישץ'. ניסינו לחזור לחיים נורמליים, אבל זו הייתה משימה מאוד קשה. התחילו לחזור לעיירה צעירים וצעירות שברחו לרוסיה, ובסך הכל היו כ-22 יהודים בעיר, מתוך ה-5,000 שהיו ערב כניסת הגרמנים לעיירה, וכ-6,000 ברוז'ישץ' והסביבה כולה".

המשפחה שלי ברוז'ישץ': כל האחיות של אבא וילדיהן נרצחו

משפחתי ברוזישץ', לפני המלחמה, הייתה ענפה מאוד.

המשפחה של אבא:

שמות הוריו של אבא היו דבוסיה ואלקנה שר (שער). סבי אלקנה נהרג מפצצה גרמנית במלחמת העולם הראשונה.

סבתי נשארה עם בן (אבי) ושלוש בנות יפות – האחיות של אבא: חיה, דבורה ואיטה. כולן נישאו, הקימו משפחות וניהלו חיים טובים ומאושרים.

חיה – הייתה נשואה לישראל מלמד. נולדו להם שני  ילדים  – איזי (יצחק) ואלקה. אלקה הייתה גם חברה שלי. המשפחה של חיה נמלטה מהגטו, האוקראינים תפסו אותם, העמידו את ארבעתם וירו בהם. אלקה התחננה שישאירו אותה בחיים, והבטיחה אפילו שתתנצר, אבל הם צחקו ורצחו אותם.

דבורה התחתנה עם חיים שקורניק, הם הולידו 4 בנים. חיים נלקח ל"עבודה" ויותר איש לא ראה אותו. דבורה וילדיה נשארו בגטו עד הסוף המר וגורלם היה כגורל שאר בני העיירה.

איטה נישאה לשמואל עזריאל. נולדו להם תאומים, שני בנים. שמואל נמלט לרוסיה ונשאר בחיים. איטה והילדים נרצחו בחיסול הגטו, ביחד עם סבתי , דבוסיה.

בנוסף, כמו בכל משפחה יהודית, היו דודים, דודות, בני דודים, קרובים יותר או פחות, ובסך הכל עשרות  רבות של בני משפחה שנמחקו מעל פני כדור הארץ.

המשפחה של אמא:

ההורים של אמא: סבתא גיטל (טובה) וסבא ירחמיאל שקורניק. סבא נפטר מטיפוס במלחמת העולם הראשונה. סבתי נשארה אלמנה, מטופלת ב-7 ילדים, והקטן ביותר היה בן 7 חודשים. אחותה היחידה של אימי וארבעה מאחיה הצליחו להגר לפני מלחמת העולם השנייה לארה"ב ולברזיל. הם הצליחו להתבסס היטב, הקימו משפחות ובני דודיי חיים שם עד עכשו. אח אחר, אבנר רחמיאלי (פייבל שקורניק) עלה בשנת 1935 לישראל.

אנחנו עוזבות את רוז'ישץ'

"כשחזרנו לרוזישץ' באפריל 1944 מצאנו  שרוב הבתים של העיירה לא היו יותר. כל בתי הרחוב שבו היה הגטו נמחקו כליל. הניצולים המעטים שהיו, התמקמו במספר בתים בלבד. ככל שהזמן חלף התחלנו לעכל יותר ויותר את האסון שקרה. אבל היה צריך להמשיך את החיים. כדבר ראשון אמי רשמה אותי לבית ספר. זה היה באותו בנין שבו שכן פעם בית ספר 'תרבות', והפעם זה היה בית ספר אוקראיני.  הספקתי ללמוד שם שנה. ב-9 במאי 1945 הסתיימה המלחמה.

זמן מה לאחר מכן הודיעו השלטונות הרוסים שכל התושבים שהיו אזרחים פולנים לפני המלחמה יכולים לחזור לפולין.

כל הניצולים  שהיו בעיירה באותו זמן החליטו לנצל את ההזדמנות בתקווה שמפולין אולי תינתן אפשרות להגר למדינות מעבר לים. העמיסו אותנו על רכבת משא. זה היה מספר שבועות בלבד אחרי גמר המלחמה. בדרך נחרדנו לגלות עד כמה הכל הרוס – רכבות, מסילות ברזל, הבתים מסביב, הכל שרוף ומפוצץ. הנסיעה התארכה, ובמקום לנסוע יומיים עד ללודז', נסענו למעלה מחודש.

בדרך הארוכה הזאת לא היה היכן וממי לקנות אוכל או שתייה. היה טוב שהקבוצה הצטיידה במצרכים יבשים, ובכל מקום שבו הרכבת עצרה, היינו יורדים ומבשלים. מצב הרוח התחיל להשתפר, כי למרות הסבל, כבר לא היה הפחד מהמוות, היינו משוחררים וחופשיים".

בדרכים

"נשארנו בלודז' ארבעה חודשים. כל הזמן הזה חיכינו להזדמנות להמשיך הלאה. להמשיך ולהגיע לאחים של אמא – בישראל, בארה"ב או בברזיל – העיקר להימלט מאירופה הארורה.

במהלך המלחמה נותק הקשר עם האחים של אמא, והם לא ידעו איפה לחפש אותנו. אבל הדוד אבנר, שגר בישראל, היה באותה תקופה באיטליה. הוא שירת בבריגדה. וכפי שאנחנו חיפשנו כל דרך ליצירת קשר עם המשפחה, כך גם הוא ניסה למצוא אותנו.

אמא  זכרה כי הכתובת של אבנר היא בתל אביב, ברחוב גנסין 4.  שלחנו מכתב מלודז' לפי כתובת זו. לא קיבלנו תשובה. בינתיים עזבנו את לודז' בתור קבוצת יהודים מיוון, משוחררי מחנות ההשמדה. על מנת שלא להתגלות,  ציוו עלינו לא לדבר בשום שפה סלבית ולא ביידיש. אפשר לדבר עברית שאותה הפולנים או הרוסים לא יזהו. הייתה איתנו מורה מ'תרבות', והיא הייתה הדוברת שלנו. הגענו לברטיסלבה, אחרי מספר ימים המשכנו לוינה,  ומשם – למחנה העקורים בלינץ שבאוסטריה".

יוצאים לאיטליה, בדרך לארץ ישראל

"אחרי ארבעה חודשים בלינץ הגיעה עבורנו דרישה מאיטליה, עבורנו ועבור משפחת ורקוביצקי. התברר שאבנר, הדוד שלי, קיבל סוף סוף את המכתב ששלחנו מפולין, והוא היה זה שדרש אותנו.

יצאנו בלילה מלינץ ברכבת לאינסברוק, מכאן היינו צריכים לעבור את הגבול לאיטליה, אבל בגלל בעיות ביטחון בגניבת הגבול, נתקענו באינסברוק חודש שלם. זה היה חודש מרץ, היה קר. הכניסו אותנו למין קסרקטין, אולם ענק, עם מיטות של 2-3 קומות, ואמא ואני קיבלנו מיטה של שתי קומות. באולם הזה שוכנו כ–200 איש.

לאחר חודש המשכנו. שוב ארזנו את המטלטלין המעטים, עלינו על משאית, ונסענו לאיטליה, למחרת חצינו את הגבול, והגענו למראנו שבצפון איטליה.

מספר שעות לאחר הגעתנו, הגיע חייל בריטי וחיפש את פייגה ורחל'ה שר (אמא ואני). היה זה אבנר, אח של אמא. לא ידענו שהוא חייל בצבא. הסתבר, שזה כ-4 שנים הוא שירת בצבא הבריטי ובבריגדה. אז ידענו שאנחנו בידיים טובות. יחד עם משפחת ורקוביצקי אבנר לקח אותנו ברכבת למילנו ומשם לרומא. בפעם הראשונה בחיי התארחתי בבית מלון. תודות לאבנר בילינו ברומא ארבעה ימים מקסימים.

מרומא נסענו לנאפולי. כאן התגוררנו בבית שבו שוכנו בני משפחה של אנשי הבריגדה. בפעם הראשונה זה שנים רבות אמי ואני קיבלנו חדר לעצמנו".

באונייה טראנסילבניה לארץ ישראל

"אחרי כחודשיים בנאפולי, הגיעה לנמל אוניית נוסעים ששמה טראנסילבניה. היא הסיעה עולים לארץ ישראל מרומניה. אנשים עם אשרות כניסה לארץ, עם סרטיפיקטים. נודע לאנשי הבריגדה שישנה אפשרות לעלות עליה בתור מבקרים. דודי הביא לאמי ולי, וכן לפרידה ורקוביצקי, זרי פרחים, עלינו על האונייה, רק עם השמלות שלגופנו, בלי שום דבר נוסף, כאילו באנו לבקר את הנוסעים. נשארנו על האונייה, ותוך ארבעה ימים הגענו לישראל.

הבעיה הייתה כיצד נרד מהאונייה בארץ, תחת השגחת הבריטים. לאחר שעות רבות של חרדה, ובעזרתם הברוכה של אנשי הסוכנות, הדברים הסתדרו. זה היה בחודש יוני 1946.

שיכנו אותנו באוהלים, במחנה עולים בבת- גלים. למרות הפחד שמא נתפס על ידי האנגלים ללא תעודות, שמחנו להיות בארץ-ישראל, בין יהודים. כי גם אחרי המלחמה זיהינו אנטישמיות בכל מקום שאליו הגענו.

לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את בית העולים ולהגיע לתל-אביב. ידענו שישנם שם בני עיר שלנו. איתרנו את אריה מרמור והגענו אליו. התדפקנו על דלתו והוא ומשפחתו קיבלו אותנו בשמחה. הם גרו ביחד עם שני ילדיהם בדירת חדר אחד, אבל מצאו מקום גם בשבילנו.

התחלנו להסתדר. שכרנו חדר בפתח תקוה. הדודים מברזיל שלחו לנו קצת כסף, כך שיכולנו לקנות אוכל ולשלם עבור השכירות של החדר.

אולם, הבעיות ועגמת הנפש לא נגמרו בכך".

סוף סוף תלמידה

"הייתי נערה בת 15 ומאוד רציתי ללמוד. באחד מבתי הספר בפתח-תקוה הסכימו לקבל אותי. על מנת לבדוק את כישוריי ואת ידיעותיי הם בחנו אותי בעברית, בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, דברים שמעולם לא שמעתי עליהם, וכמובן שנכשלתי. הייתי נערה בת 15, והם החליטו שאני מתאימה בקושי לכיתה ו'. הם לא לקחו בחשבון שבזמן המלחמה ובמשך תקופת הנדודים לא הייתה לי אפשרות ללמוד.

הילדים בכיתה קיבלו אותי בצחוק ובלעג. הרגשתי רע מאוד. בינתיים דודי אבנר חזר לארץ, מיד הוציא אותי מבית הספר ורשם אותי לתיכון גאולה בתל אביב. קיבלו אותי לכיתה ט' בזכויות של עולה חדשה. לאחר שנה ראשונה, השגתי כמעט את כל החומר. מבחינה חברתית נשארתי די בודדה עד סוף התיכון".

חיילת בצבא ההגנה לישראל

"הפעם הראשונה שבה הרגשתי ישראלית הייתה כשהתגייסתי לצבא. אחרי הטירונות שלחו אותי לקורס שרטוט בחיל הנדסה, במחנה דורה. נפטרתי מהמבטא שלי, וסוף סוף הרגשתי שהתקבלתי בחברה הישראלית והשתלבתי.

ב-1954 הכרתי את בעלי לעתיד – את אלכסנדר דונגי. כעבור שנה, עם סיום לימודיו בטכניון, נישאנו.

נולדו לנו שני בנים, רן ואלון.

יחד עם עבודתו כמהנדס, המשיך בעלי בלימודי ההמשך ובמחקר. ב-1959 הוא נשלח למטרה זו לארה"ב. שהינו שם שלוש שנים. לאחר שסיים את הדוקטורט, חזרנו לארץ והוא קיבל פרופסורה באקולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב.

הבן הבכור שלנו, רן-יהודה, הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת PENN , בפילדלפיה שבארצות הברית. הוא נשוי לפירוזה, רופאת ילדים. יש להם  שני ילדים: בן בשם נתן ובת בשם שרה.

הבן הצעיר, אלון, הוא מהנדס כימיה, שעובד בתחום הבטיחות בעבודה. הוא נשוי לאילנית, יש לו שלושה ילדים: דנה, עמית ורומי.

לאחר לידת הילדים, גם אני חזרתי להמשך הלימודים. למדתי הוראה, המשכתי לתואר מורה בכיר. בגיל יותר מבוגר סיימתי תואר ראשון בחינוך ובתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים.

פניה רוזנבלט (בארנבוים) הצליחה להימלט מציפורני הנאצים ביום חיסול הגטו בכפר טשטוורטניה, הסמוך לרוז'ישץ'. היא התגוררה בביתם של אוקראינים שונאי יהודים ובביתו של גרמני רצחני תחת זהות של נערה רוסייה, והצליחה להינצל. הוריה ואחותה נרצחו על ידי הנאצים. היא ואחיה מישה שרדו

"נולדתי בכפר טשטוורטניה, בשנת 1924. הכפר שלנו היה מרוחק כ-30 ק"מ מהעיירה רוז'ישץ', ובכל שנות ילדותי ריחף השם רוז'ישץ' בחלל ביתנו. הוריי, זליג וטובה בארנבוים, ואחותי דבורה בת ה-10 נרצחו על ידי הנאצים. אחי מישה בן ה-16 ואני ניצלנו.

היינו מעט מאוד יהודים בכפר – רק שבע משפחות, אבל היינו קרובים, והקפדנו על חוקי היהדות. אבא היה סוחר, והייתה לו חנות בכפר. היו לו סוס ועגלה, ובכל יום ראשון הוא היה יוצא עם סחורות לרוז'ישץ' – ביצים, תבואה, עורות – וחוזר עם סחורה שהביא למכור בחנות שלו בכפר. בימי שני היה מתקיים ברוז'ישץ' היריד השבועי, ולכן את הסחורה היה אבא מביא לרוז'ישץ' כבר ביום ראשון.

מאחר שהיינו מעט יהודים בכפר, לא היה בית ספר. היה לנו מורה פרטי, שהגיע ללמד את ילדי כל המשפחות היהודיות. המורה גר בבתים שלנו, ובכל 3 חודשים היה עובר לבית אחר. כל הילדים ידעו עברית, ובינינו, הילדים, גם נהגנו לדבר בעברית. את הבנים לימדו גם.

כך היה עד גיל 8. כשהגענו לגיל 8, הלכנו ללמוד בבית הספר הפולני של הכפר. את אחי מישה שלחו ללמוד ברוז'ישץ' בבית ספר 'תרבות', והוא התגורר בשכירות בבית של משפחה בעיירה".

היינו מאוד דתיים, אבל לא שקלנו עלייה לישראל

"היינו מאוד דתיים בבית. אמנם אחי כבר הלך בגילוי ראש, אבל הוא למד תפילות ויהדות. אמא הקפידה מאוד על אוכל כשר ועל כלים כשרים, וכמובן הפרדנו בשר וחלב.

על עלייה לארץ ישראל לא חשבנו. היו צעירים שעלו, אבל אני הייתי עוד קטנה, ולא יכולתי לנסוע לבד, וההורים שלי כבר היו מבוגרים ולא יכלו לעמוד בנסיעה כזו. מצד שני, אני לא זוכרת שהייתה אנטישמיות בכפר, החיים היו יחסית נינוחים, עם יחסים טובים עם השכנים וקשרים חמים".

תקופת הרוסים: השערים נפתחו

"בשנת 1939, אחרי שהרוסים הגיעו, נפתחו השערים. פתאום היה אפשר ללמוד, הכל היה חופשי, לעומת תקופת הפולנים, אז הלימודים היו מאוד יקרים. נסעתי ללוצק ללמוד בבית ספר רוסי, וההורים שכרו לי חדר בעיר. כשהגיעו הגרמנים, התחילו ההפגזות, הלימודים נפסקו, כל אחד נסע לבית שלו, וגם אני חזרתי הביתה. כשהגעתי לכפר, מישה אחי כבר לא היה, הוא עזב עם הצבא הרוסי".

עבדנו אצל הגרמנים כמו עבדים

"ביוני 1941 הגעתי הביתה, והגרמנים כבר היו בכפר. בתוך כמה ימים יצאה ההוראה לענוד את הטלאי הצהוב, ומיד הכניסו אותנו לגטו. בכפר שלנו, טשטוורטניה, היה הגטו האזורי. הגרמנים העבירו אלינו את כל היהודים מכל כפרי הסביבה – סיסק, סלאבוטיטש, לישטשה, הודומיטש, לוקוב ונזוויר.

עבדנו אצל הגרמנים מחושך עד חושך. הייתה לידנו חווה פולנית גדולה, של פריץ פולני עשיר. הפריץ ברח לאנגליה וכל השדות נשארו, והיהודים מהגטו יצאו לעבוד חינם בשדות, כמו עבדים, כשהאוקראינים משגיחים עלינו עבור הגרמנים. אחותי נשארה בבית, עם סבא וסבתא, ואני עם אמא ואבא יצאנו לעבוד בשדות.

אחותי הייתה רק בת 6, אבל אז ילדים איבדו מהר את הילדות שלהם, עם בוא הגרמנים נגמרה הילדות, הם הבינו מה קורה סביבם.

כשיצאנו לגטו, לקחנו מהבית כל מה שיכולנו, כך שבתקופה שהיינו בגטו היה לנו קצת אוכל – היינו  מחליפים עם הגויים סחורות בתמורה למזון. בכפר, לעומת העיר, עדיין אפשר היה להיות בקשר עם הגויים ולסחור עמם.

בינתיים התחילו להגיע שמועות על חיסול היהודים ברוז'ישץ', לוצק וקולקי, אבל אנחנו עדיין ניסינו להאמין שנוכל להמשיך לעבוד חינם ובתמורה יינתנו לנו חיינו. כמובן שהכל היה אשליה. ב-10.10.1942 חוסל הגטו בטשטוורטניה, על כל יהודיו".

אני מתחילה לברוח – הנס הראשון

"את יום חיסול הגטו לעולם לא אשכח. היה זה יום שבת, וכולנו התכוננו לצאת לעבודה כבכל יום. לפתע הבחנו בשוצמאנים העומדים בפתחי הבתים, והבנו שהגיע גם היום שלנו.

באותו בוקר של שבת התחיל סיפור ההסתתרות הארוך שלי, שהיה רצוף באנשים שעזרו לי ושלהם אני חבה את חיי.

לאחר שהבחינו הוריי בשוצמאנים, הם הכניסו אותי לתוך ספה נפתחת וכיסו אותי בכריות. השוצמאנים וציאו את כולם מהבית, נכנסו לערוך חיפוש, ומצאו אותי. אחד מהם ריחם עליי משום מה והחליט לא להסגיר אותי. הוא יצא החוצה, בדק עבורי מהי הדרך הבטוחה ביותר לבריחה, ואמר לי לאיזה כיוון כדאי לי לברוח.

הייתי רק בת 18, ויצאתי לבדי לדרך שלא ידעתי מה יהיה בסופה. יצאתי מהכפר ורצתי אל שדה מרעה. התיישבתי שם, מיואשת, חושבת על עתידי העגום. נערה בודדה, נרדפת, חסרת אמצעים. הבנתי שאת היקרים לי לא אראה שוב".

הנס השני – כפרי גוי מרחם עליי

"בעודי יושבת כך בשדה, חסרת אונים, עבר כפרי אחד שהכיר את הוריי ואותי. הוא אמר לי שכבר שמע על רצח יהודי הגטו, השאיר לי לחם ושמיכה והסתלק".

הנס השלישי – קורניי האוקראיני עוזר לי

"התכסיתי בשמיכה והתחלתי לחשוב מה עליי לעשות. נזכרתי שעוד כשהיינו בגטו היה שם שומר אוקראיני, קורניי שמו, שהיה ידוע כאיש קשה, ואפילו האוקראינים פחדו ממנו. אותו איש פנה אליי יום אחד ואמר לי שאם משהו יקרה, אני יכולה לפנות אליו, והוא יעזור לי.

כשירד החושך קמתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתו של קורניי, קיוויתי שכשיראה אותי יסגיר אותי לגרמנים, וכך ייפתרו בעיותיי. בעודי הולכת, עברתי ליד הגטו, שהיה עתה נטוש וריק. לפתע שמעתי צעקה 'סטוי!' (עמוד!). לעברי התקדמה דמות, והתברר שהיה זה לא אחר מאשר קורניי, אשר הגרמנים הטילו עליו לשמור על רכוש הנרצחים.

קורניי לקח אותי לצד הדרך והורה לי לשבת שם עד שיגמור את המשמרת שלו ויבוא לקחת אותי אליו. הוא כיסה אותי במעיל הפרווה שלו, ואני ישבתי וחיכיתי. כמו שהבטיח, חזר קורניי בסוף המשמרת שלו, ולקח אותי לביתו. הוא חשש אפילו מבני ביתו ולא רצה שיידעו שהוא עוזר לי, ולכן אמר לי להיות בשקט והכניס אותי אל האסם שלו. יומיום היה קורניי מביא לי אוכל, ולאחר זמן קצר בא אליי וסיפר לי שיש לו תוכנית בשבילי.

קורניי סיפר על אדם שגר בכפר סמוך שמצא תעודת פספורט של נערה שהגיעה לכפר למסיבת ריקודים. הוא מוכן לתת את התעודה, אך רוצה תשלום עבורה. קורניי ידע שאבי היה סוחר, ולכן הציע שנלך ונקבל את החפצים הרבים שהיו ברשותנו מהגויים שאצלם השארנו אותם.

ואכן, למחרת בלילה יצאנו שנינו אל הכפר. קורניי הסתתר בחוץ, ואני נכנסתי לבקש את החפצים. כך ליקטתי את חפצי הוריי ואת הסחורה שהייתה להם אחד לאחד מהגויים, וחזרתי אל קורניי".

מפניה בארנבוים לנינה פומין

"כעבור יום קיבלתי את זהותי החדשה. שמי החדש היה נינה פומין, והייתי ילידת 1924, ממש כמו פניה בארנבוים. קורניי אמר לי להקשיב היטב ושטח בפניי את תוכניתו: מתברר שהיה לו דוד בכפר באשבה, שליד קופצ'יבקה, שהיה מקובל מאוד בקרב הגרמנים ואליו רצה קורניי להביא אותי כאחת מהמשפחה. קורניי התכוון לספר לו שאני בת אחיו שמתגורר ברוסיה, ושקפצתי מהרכבת בזמן שהייתי בדרך מרוסיה לגרמניה. באותה עת הובילו נערים רבים מרוסיה לעבודה בגרמניה, והיו רבים שהיו קופצים מהקרונות ומתחבאים בכפרים. קורניי אמר שיגיד לדוד שקפצתי מהרכבת והגעתי אליו, ועכשיו הוא מביא אותי אליו, כי גם הוא דוד שלי".

החיים בבית ה"דוד"

"לאחר כמה ימים יצאנו לדרך, והגענו לבית הדודים. הדוד והדודה שמעו את הסיפור וקיבלו אותי בשמחה. הם אמרו שבדיוק עכשיו גם חסר להם עובד והם ישמחו לקבל זוג ידיים נוספות.

קורניי עזב את המקום ונסע, ואני, בתור נינה, התחלתי להשתלב בחיים בבית הדוד. החלק הקשה ביותר היה העבודה בכותנה.

הייתי ילדה צעירה, והייתי צריכה להסתגל לעבודות קשות, להראות שאני יודעת לעבוד, כי אחרת היו מבינים שמשהו אינו כשורה. העבודה הקשה ביותר הייתה בטווייה – בנות הכפר, כבר מגיל צעיר מאוד, ידעו לטוות חוטים מפאקולה וצמר. לקח לי זמן מה ללמוד את עניין הטווייה והאריגה, ובינתיים אמרתי שברוסיה, המקום שממנו באתי, כבר לא עושים את העבודות הללו ביד, אלא הכל נעשה במכונות.

שנת 1943 עמדה בפתח, והתחילו ההכנות לחג המולד ולראש השנה. הייתי פעילה בכל ההכנות, כנוצרייה טובה ואדוקה. ה'דודה', שהייתי נלוויית אליה לכנסייה בכל יום ראשון, התפללה שהגרמנים יישארו ושלא יחזרו הרוסים, ותמיד הייתה שואלת איך יכולנו לחיות תחת המשטר הרוסי כל השנים הללו, זהו הלא שלטון של יהודים.

אל בית הדוד הגיעו הרבה גרמנים ואוקראינים, ולא פעם שמעתי מהם שהם יוצאים ליער למצוד אחר יהודים. אחד מהם היה גרמני רשע בשם יוליוס, שהיה יליד המקום. עד שהגרמנים הגיעו היה יוליוס משרת אצל משפחה צ'כית, אך כשהגיעו הגרמנים הוא קיבל חווה גדולה עם בית מפואר ומשרתים, והתמנה למנהל טחנת הקמח בקופאצ'יבקה.

אני פוגשת את רחל שור

"בינתיים החליט הדוד לטפח את אדמותיו שגבלו עם מושבה צ'כית בשם אוזשאבה. הדוד רמז מפעם לפעם כי בכפר הזה מסתתרים יהודים מהכפרים ברזלופ ואוליאנק. החלטתי שאני חייבת לפגוש את היהודים הללו והתנדבתי לצאת לעבוד באדמות הדוד שגבלו עם המושבה. טיפחתי שם גן ירק למופת, ובינתיים התיידדתי עם הצ'כית שגרה בסמוך.

באחד הערבים ראיתי אישה נכנסת לתוך הבית הצ'כי. למחרת בערב חזרתי למקום, ושוב ראיתי את האישה הולכת לכיוון הבית. קראתי לה לבוא לכיוון הגן, וכשהיא התקרבה זיהיתי אותה – הייתה זו רחל שור מאוליאנק. בהתחלה נבהלה רחל כשראתה אותי, וכשהתחלתי לדבר עמה ביידיש חשבה שזה איזשהו 'טריק'. אולם בסופו של דבר היא נרגעה ושמחה מאוד לראות אותי, ואף סיפרה לי ששני בניה, יענקלה ויצחק, מסתתרים אצל הצ'כים".

בביתו של יוליוס הרשע

"בקיץ 1943 החלו האוקראינים למרוד בגרמנים. הם התארגנו בקבוצות לאומניות, וכל השוצמאנים לקחו את נשקם ועמדו בראש הכנופיות הלאומניות. דרישתם הייתה האוקראינה עצמאית, ללא הסובייטים וללא הגרמנים.

הגרמנים, מצדם, פנו מייד לאוכלוסייה הפולנית המקומית, נתנו לה נשק ושלחו אותה להילחם באוקראינים. הפולנים החלו לרדוף את האוקראינים, וכך מצאתי את עצמי, עם משפחת הדוד, מסתתרת ביערות, הפעם בתור אוקראינית. מדי פעם היינו יוצאים להביא אוכל. באחת הפעמים פגשתי את יוליוס הגרמני, והוא הציע לי לבוא לעבוד אצלו. הדוד והדודה הסכימו, ואני הלכתי לעבוד אצל יוליוס.

ליוליוס היו אישה ושני ילדים. אשתו הייתה צ'כית מאוד נחמדה, אך חולנית. עבדתי אצלם בחליבת פרות ובנקיון הבית, ובסופו של דבר העסיקה אותה הגברת רק בטיפול בילדים.

יוליוס, לעומת זאת, היה רשע גדול, ואחר כך גם שמעתי שהוא השתתף ברצח יהודים רבים מהסביבה.

בחורף 1943 חלתה אשתו, והוחלט לקחת אותה לבית חולים צבאי ברובנו. הידיעות על מפלתם הקרבה של הגרמנים החלו להגיע. אמה של הגברת באה ולקחה אותי ואת הילדים לביתה שבמושבה הצ'כית קניאהינקי. בדרך ראינו חיילים גרמנים רבים ושמעתי שיוליוס ואמה של אשתו מדברים ביניהם על כך שהרוסים הגיעו עד רובנו ועד נהר הסטיר".

כמעט שחרור ושוב הנאצים חוזרים

"הגענו לקניאהינקי בדצמבר 1943, והסובייטים כבר היו שם. לבי החל לשמוח ולקוות, לא האמנתי שאני יכולה להיות חופשייה כיהודייה, ועדיין חששתי שהחיה הנאצית האדירה תחזור. ואכן, ב-31 בדצמבר 1943 השתכרו הרוסים, והגרמנים ניצלו את מצבם ותקפו אותם. הגרמנים הצליחו להדוף את הרוסים אל מעבר לסטיר, וב-1 בינואר 1944 היינו שוב תחת שלטון גרמני.

יוליוס החליט לחגוג את השמחה הזו עם קצינים גרמנים ולחזור לחווה. הוא אמר לנו שהנה הכל היה רק תכסיס של הגאון גבלס, שמטרתו הייתה להפיל חללים רוסים רבים.

חזרנו לחווה והחיים חזרו לקדמותם. לוצק הקרובה נשארה בידי הרוסים, ואני התייסרתי במחשבה על כך שלא עברתי ללוצק כשיכולתי. אצלנו הכל שרץ גרמנים, ואני חייתי חיי ייסורים במשך 10 השבועות הקרובים".

הנס הרביעי – יוליוס לא מאמין שאני יהודייה

"בזמן ששהיתי בקניאהינקי עם משפחתו של יוליוס, הגיעו הסובייטים לאזור. היהודים השתחררו ורחל שור באה לחפש אותי. אמרו לה היכן אני נמצאת, והיא המשיכה אל מכרה שלה בברזלופ בשם ברנקובה. רחל השאירה אצל ברנקובה את הפרטים שלי, אמרה לאן נלקחתי ושאני יהודייה.

אחרי שחזרנו, הלך יוליוס באחד מימי ראשון לבקר את ברנקובה, שהייתה גם ידידה שלו, והיא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא חזר, ובאותו זמן הכנתי את השולחן לארוחה. פתאום אני שומעת את יוליוס אומר:

'רוצים לשמוע בדיחה יפה? אני חוזר עכשיו מפאני ברנקובה והיא מספרת שהייתה אצלה יהודייה מאוליאנק בזמן שהיו שם הסובייטים ומסרה שאת, נינקה, יהודייה'.

תגובתי הייתה צחוק היסטרי. אמרתי ליוליוס: 'אתה רואה, אדוני, נמצאת אצלך כל הזמן יהודייה ואתה לא יודע – ומה תגיד על זה, אדוני?'

ויוליוס ענה: 'היא משוגעת, דעתה נטרפה. אצלי תהיה יהודייה במשך שלושה ימים ואני אכיר אותה'. והמשיך כדי להצדיק את עצמו: 'אצלי תהיה יהודייה? את הבת של טורצ'יניוק אני ציוויתי להרוג, כי הייתה כל כך יפה, שלא יכולתי לעשות זאת בעצמי, אבל את הרצען הזקן מרוז'ישץ', אחרי שגמר לתפור את כל הרתמות, אני הרגתי במו ידיי, ועצמותיו עד היום מתגלגלות מאחורי האסם שלי'.

במשך ארבעה חודשים התנהלו קרבות בין הרוסים לגרמנים, והכל בער, הכפרים והיערות. בסוף מארס 1944 נכנסו הרוסים. יוליוס ברח למשפחת אשתו ואני וכל המשרתים נשארנו".

פגישה מרגשת עם הניצולים ברוז'ישץ'

"לא חיכיתי הרבה, ומיד יצאתי לרוז'ישץ', רציתי לפגוש יהודים. הגעתי לעיירה והסתובבתי ברחובות. פגשתי את אחיו הקטן של אנשל גון, והוא לקח אותי לבית שבו היו גם רחל שור ושני בניה, הניה טורצ'יניוק עם שתי בנותיה, שולה ופנינה, יוסף מאנק, צבי רויטר, שלמה בייטש ועוד. כל כך שמחתי לפגוש אותם, כל חיי לא אשכח את הפגישה הזו.

חלק גדול מהניצולים היו חולים בטיפוס ושכבו מכורבלים בסחבות. החלטתי לעשות הכל כדי לעזור להם. חזרתי לחווה של יוליוס, שם התמקמה בינתיים המפקדה הראשית של החזית הרוסית, פניתי לאחד הקצינים ואמרתי לו שעבדתי בבית הזה שנתיים ולא קיבלתי כל תמורה. הקצין נתן לי שתי עגלות, מילאתי אותן באוכל, כרים ושמיכות, וחזרתי לרוז'ישץ', לחלק ולהתחלק עם שאר הניצולים.

ברוז'ישץ' התגוררתי עם רחל שור ובניה. אחרי כמה שבועות החלטתי ללכת לבקר בכפר שלי, טשטוורטניה. כשהגעתי לכפר, ראיתי שהבית שלנו נשאר עומד (כיום יושבת בו המועצה המקומית). כבר ידעתי כבר שכל בני המשפחה שלי נרצחו, עדיין לא ידעתי מה קרה לאחי. רק כשנה אחרי השחרור נודע לי שהוא בחיים".

המשפחה שלי שלא שרדה:

הוריי: זליג וטובה בארנבוים

אחותי דבורה

אחי מישה בארנבוים ואני ניצלנו

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: נחום וביילה, גרו איתנו בכפר.

החים של אמא: דבורה, רחל וחיים-משה.

המשפחה של אבא:

סבא וסבא: זלדה ומרדכי בארנבוים. התגוררו בלוקוב

קורניי האוקראיני שילם בחייו על שהציל אותי

"ביום שבו הגעתי אל הכפר נודע לי דבר נוסף – שקורניי מצילי שילם בחייו על העזרה שנתן לי. התברר לי כי בזמן חיסול הגטו היו שני יהודים שעבדו כזגגים מחוץ לגטו ולכן ניצלו. למחרת החיסול הם חזרו למקום, והחליטו להסתתר ביער. במהלך תקופת הסתתרותם ביער פגשו פעם אחת בגוי שנתן לי את השמיכה ביום הראשון לבריחתי, כדי להתעטף בה. מתברר כי לאחר זמן מה פגש אותו גוי את קורניי רכוב על סוס, וראה שהוא יושב על השמיכה שנתן לי. אותו גוי הסיק מכך כי קורניי הרג אותי, מאחר שאני נעלמתי והשמיכה הייתה בידיו. מה גם שלקורניי היה שם של אוקראיני קשה לב.

הגוי סיפר את הסיפור לשני היהודים הזגגים, וכשהסובייטים הגיעו, הם באו לקורניי ושאלו אותו איפה אני והאם הוא הרג אותי. קורניי ביקש מהם שיחכו עד שתיגמר המלחמה, ואז ייווכחו שאני חיה. אולם שני היהודים אמרו שכל מי שניצל כבר חזר, ושאם עדיין לא חזרתי, אינני בחיים.

אני הייתי עדיין כלואה באותו זמן בשטח הכיבוש הנאצי, ושני היהודים פנו לנ.ק.וו.ד והלשינו עלי קורניי. בסופו של דבר התחיל קורניי לחשוש שמה באמת לא נשארתי בחיים, והחליט, למרות שכבר היה מבוגר, להתנדב לצבא הסובייטי וכך להתרחק מהבית. קורניי נשלח לחזית ומצא שם את מותו. כל חיי אני מסתובבת עם ההרגשה הנוראה שקורניי הטוב והמיטיב, שרק רצה לעזור, מת בסופו של דבר בגללי".

אני נישאת לגד ועולה לארץ ישראל

"החלטתי לנסוע לקיברצה, עיר ליד רוז'ישץ', והתחלתי לעבוד שם במשרה ממשלתית. קיבלתי חדר, וגרתי בו עד שפגשתי את בעלי, גד רוזנבלט. גד היה מתרוחמברוד (סופיובקה). לאורך כל תקופת המלחמה הוא היה עם הפרטיזנים, ולחם באזור של רוז'ישץ'. הקבוצה שהוא השתייך אליה, קבוצת קופבק, הגיעה עד לקרפטים בפולין.

מספר חודשים לאחר שנפגשנו התחתנו, גד ואני, אצל רב, בחופה ביתית, והתחלנו לחפש את הדרך לארץ ישראל.

התחלנו לנדוד דרך כל אירופה – פולין, צ'כיה, הונגריה, עד שהגענו לבוקרשט, רומניה, בשנת 1945. ברומניה הגענו לקיבוץ של פליטים, ולמעשה חיכינו שם לקבל סרטפיקטים לעלייה לארץ ישראל. בסופו של דבר קיבלנו סרטפיקטים מהאנגלים, במסגרת חלוקת הסרטפיקטים שנשארו מימי המלחמה לשארית הפליטה, כך שהגענו באופן לגאלי.

כשהגענו לישראל, קיבל אותנו אח של גד, ברוך, שהגיע לפני המלחמה כחלוץ, וגר ברמת גן. התגוררנו אצלו תקופת מה, ואחר כך עברנו לבית משלנו ברמת גן. גד, שידע עברית על בורייה, קיבל עבודה בעיריית תל אביב. קנינו בית בגבעת שמואל, וב-1952 נולד בני היחיד, אמנון.

לאחר מספר שנים נרשמתי לאוניברסיטה ללימודי ספרנות, ובמשך שנים רבות, עד הפנסיה, הייתי ספרנית בספריית גבעת שמואל".

כיצד מצאתי את אחי, מישה בארנבוים

"אחי עבר את רוב שנות המלחמה כחייל בצבא הרוסי. אחרי השחרור הוא נסע ברכבת, עבר ממקום למקום באירופה, ולפתע זיהה אדם מהכפר שלנו, והשניים נפלו זה על צווארו של זה. אותו איש מהכפר שאל את אחי 'מה שלום אחותך?', ואחי נדהם, כי היה בטוח שגם אני נהרגתי. כך קרה שאותו אדם סיפר לאחי שאני כבר בארץ ישראל, הוא יצר איתי קשר, וכך למעשה נודע לנו אחד על השני.

בינתיים התחתן מישה עם יהודייה שהגיעה מפולין, שהיו לה דודים בצרפת. הדודים הצרפתים ארגנו להם ויזות, כדי שיגיעו לצרפת, ושם הם נשארו לחיות".

המשפחה שלי בישראל:

בעלי, גד רוזנבלט, נפטר

בני, אמנון רוזנבלט, נשוי לאתי, והם מתגוררים בכפר סבא. יש להם שלושה בנים: זיו, נועם ועודד.

אייזיק פליישר נולד ברוז'ישץ' למשפחה בת 11 ילדים. אייזיק חי בגטו עד לחיסולו, ונותר היחידי מכל משפחתו הגדולה. אימו ציוותה עליו לשרוד ולהקים משפחה, ודבריה הם שנתנו לו את הכוח להילחם על חייו כילד קטן ובודד בעולם חסר רחמים

משפחה גדולה, בית חם

"נולדתי בשנת 1931 בעיירה רוז'ישץ' במחוז ווהלין. לאבי קראו פרידל בן משה ופייגה ולאמי גולדה בת ניסן ואטל. הורים נהדרים. אני מקווה שאני כמוהם. היינו  11 ילדים בבית, שמונה בנים ושלוש בנות. רק אני נשארתי בחיים. שמות אחי ואחיותי היו: יצחק, ישראל, אברהם, שמריה, ריבה, אולי, וולף פייגלה, ברנדיל וארה'לה (אהרון). אני הייתי השביעי במשפחה.

אבי לא היה מיליונר. במזרח אירופה לא היו מליונרים, אבל הוא היה אדם אמיד. היה סוחר בקר ותבואה. היו לו הרבה שדות שעבדו בשבילו, משקים, ושם היה מגדל בקר ותבואה, משווק ומוכר אותם. היה אבא נהדר. אבי היה תלמיד חכם, גדול בתורה. כל ימיו למד תורה, כשרק היה מתפנה מהמסחר בתבואה ובקר, כי לפרנס 11 ילדים לא היה קל. הורי גידלו אותנו באהבה ובמסירות נפלאה ולא החסירו מאיתנו כלום.

גרנו בבית גדול ויפה שקנה אבי מנסיך גרמני, שהיגר לגרמניה. היה לנו גן של עשרה דונם, שבו גדלו עצי פרי מכל המינים וגם ירקות. היו לנו 12 עצי דובדבנים, כשהם היו בפריחה – זה היה כמו אש. היו לנו שני דונם תות שדה, אבל לא תות שדה שגדל למטה אלא תות שדה שגדל לגובה שני מטר. בנוסף הייתה לנו פרה חולבת שנתנה חלב יום-יום. היו לנו ארבעה מחסנים בחצר – לתבואה של אבא.

כאשר אבא קנה את הבית היה הסכם בין הגרמני לממשלה הפולנית, שכאשר אבא קונה את הבית הם תופסים אותו והופכים אותו לבית הדואר. הם לא ידעו מי זה אבא שלי. הוא היה איש טוב אבל מי שנגע בו – לא יצא נקי. יום אחד הגיע שיירה של כל דואר אלינו לרחוב. הוא אמר: 'אני אל איש ריב, אני אדם דתי. אבל כשפוגעים בי וברכושי אני מוכן להילחם. את הבית הזה לא תיקחו לי. אני שלמתי עליו במיטב כספי'. המשטר אז לא היה פשיסטי. הם ראו שזה לא ילך, והניחו לנו. כעבור חודש אבי לקח את אימי לשבת, לבקר את הוריה בעיר לוצק. אז הם ניצלו את ההזדמנות ותפסו את הבית. הרבה שנים היה בית הדואר אצלנו. זה היה בית ענק. חצי הם תפסו, חצי נשאר לנו.

אמי, שהייתה אחות מיילדת, בימים ההם אישה מיילדת זה לא היה דבר פשוט. עזרה כל ימיה לעניים".

רוז'ישץ', עיירה ציורית ושלווה

"במזרח אירופה לא היו יהודים לא דתיים. בשבת בעיירות כמו שלנו הייתה שבת קודש. לא זז כלום. כולם הלכו לבית הכנסת. חיינו את חיינו בשקט. היטלר מחק הכל. לא אשכח את החגים שלנו. במיוחד את חג פסח. ההכנות לחג החלו עוד באמצע החורף, כשאימי פיטמה אווזים להכנת שומן לפסח. בערב שחיטת האווזים התכנסו כל בני המשפחה למריטת הנוצות. הבית נהפך לבית חרושת.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה רוז'ישץ' הייתה עיירה קטנה וציורית, שמסביב לה יערות ובתווך עובר נהר, והיא מלאה גנים, עצי נוי, פרחים ועצי פרי מכל הסוגים. הרחוב הראשי נקרא רחוב השלושה במאי, והוא תפס את רוב חלקה של העיר ונמשך לכל אורכה, החל מפסי הרכבת מסילת וורשה קיוב. בתי עץ עמדו משני צידי דרך האבנים, שנמשכה על רכס צר ונמוך. הרחוב השתפל לצד מזרח לעבר כרי דשא נרחבים שמאחוריהם נהר הסטיר. מצד מערב נמשך הרחוב לעבר ביצה ופלג קטן שאסף מי מעיינות רבים והזרימם לסטיר.

פה ושם במקומות שהרחוב התרחב נבנו גם סמטאות קטנות, למזרח ולמערב (סמטת מכבי אש, סמטת בית הכנסת, סמטת האוליניצס ועוד). במרכז העיר הייתה כיכר השוק (דער מארק), ובאמצעיתה עמד גוש עגול של חנויות, וממולן, מסביב לכיכר, שרשרת חנויות נוספת.

רוב התושבים בעיירה היו יהודים. בימים נורמאלים, היחסים בין היהודים והאיכרים הגויים היו טובים מאוד. היו גם גילויי התיידדות. בשום אופן לא יכולנו להעלות על הדעת התפרצות כזאת של שנאה פראית כפי שקרה כאשר הותרה הרצועה על-ידי הנאצים.

היו בעיירה כל מיני מפלגות: החלוץ, בית"ר ועוד. אחי הגדול לימד שפות. כולם למדו גם עברית".

ילדות קצרה

"אני הספקתי ללכת ללמוד ארבע כיתות בסך הכל. בהתחלה למדתי אצל רבי, אחר כך הלכתי לחיידר(חדר) ואחר-כך הלכתי ללמוד בבית-ספר 'תרבות'. כשאני למדתי בו, זה היה כבר בזמן השלטון הרוסי, למדתי בו שנתיים מ-1939 עד כניסת הגרמנים ב-1941, אז כבר למדו בו יותר עברית. הוא כבר לא היה אותו בית-ספר ציוני, הוא הפך לבית ספר רוסי, למדו בו תוכניות לימוד של המשטר הרוסי, בשתי שפות: רוסית ואידיש. בין 1939 ל-1941 החיים תחת הרוסים התנהלו פחות או יותר כרגיל.

הייתי ילד שובב, מלא חיים, כמו כל אחיי ואחיותיי. בשנת 1941 כשנכנסו הגרמנים לעיירה שלנו, הייתי בן עשר וחצי. הייתי קטן אבל היה לי שכל שזה לא יתואר. שנים אני בוכה למה לא הייתי גדול יותר, הייתי יכול להציל את כל המשפחה שלי. כולם היו 'חיים-מתים', כך הם קראו לעצמם".

הגרמנים נכנסים לרוז'ישץ', מסע הרצח מתחיל

"ב-41 באו הגרמנים. כאשר הם פרצו לעיירה, הם התחילו להרוג יהודים. כמעט באותו השבוע. למעשה ביום שהם נכנסו לעיר שלנו, בבית של אבי ועוד בית אחד חזק, הסתתרו כל יהודי אותו הרחוב. פתאום נכנס נכנסו חיילים גרמנים לבית ההוא, ואנחנו מרחוק שומעים צעקות: 'ראוס יהודן' (החוצה יהודים) ואז שמענו צרורות של יריות. הרגו 11 יהודים באותו בית. סתם. העילה כביכול הייתה הרג חייל גרמני בסביבה.

הם המשיכו לבית שלנו. התחילו אותו הדבר. "ראוס יהודן'. אבי יצא ראשון. תפסו אותו והכריחו אותו לכרוע ברך. הגרמני הוציא אקדח כדי לירות בו ולהרוג אותו. אבל בין כל החיילים הגרמנים היה חייל שהיה בן של גרמני, האנס גוטש, שהיו לו קשרי מסחר עם אבי. הם היו כמו אחים. האנס גוטש היה ראש כפר בשם רוקין, שנמצא לא רחוק מרוז'ישץ'.

פעם, מאוחר בלילה, הופיע בביתנו האנס גוטש ואשתו. הוא סבל מאבסס בצווארו. אבי הזעיק רופא שקבע שמצבו מסוכן ודרוש ניתוח להציל את חייו. הרופא ניתח אותו. האנס ואשתו נשארו אצלנו כמה ימים עד שהתאושש. כשחזר האנס לכפרו, עצרה אותו המשטרה הפולנית באשמת רצח אדם אוקראיני. אשתו של האנס חזרה אלינו מבוהלת בעגלה והתחננה בפני אבי שיבוא לעזור. אבי הביא איתו את הרופא, והם העידו שהאנס שהה בביתנו לאחר הניתוח, בזמן שהתבצע הרצח. כך ניצל האנס מתליה. התברר שאח הנרצח העליל את העלילה, והוא בעצמו רצח באחיו כדי לזכות בירושה. לאחר המעשה ערך האנס גוטש בכפר, רוקין, מסיבה גדולה והפליג בשבחיו של אבי. מאוחר יותר כל הכפר הועבר לגרמניה בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

כשאיש האס.אס עמד לירות באבי, הבחין אבי בבנו של חברו בין החיילים הגרמנים וצעק לו 'האנס גוטש' (כך גם נקרא הבן) זה אני פריץ' (זה היה כינויו של אבי). האנס התעורר, הוא קפץ בין אבי לרוצח. ולא נתן לגרמנים לירות. הוא הקים את אבי על רגליו ואמר: 'לא יעשו לכם שום דבר', והכניס את כולם הביתה. כעבור שבוע הרגו הגרמנים את החייל הגרמני, האנס גוטש הבן.

כעברו חודש בא האנס גוטש האב אלינו לבקר ולשמוע מה קרה לבנו. בא לאבא, התחבק איתו והתנשק איתו. אז נודע לו שהם הרגו את בנו כי הוא קם להגן ולהציל את אבי. האנס גוטש אמר:  'זה שהוא הציל אותך זה טוב. אין לי הרבה חברים כמוך'".

מינוי היודנראט 

"הגרמנים המשיכו להרוג פה ושם יהודים. יום אחד הם הודיעו: 'כל בני העיירה היהודים חייבים לבוא לכיכר העיר. מי שלא יבוא, יהרגו אותו בתוך ביתו'. כל היהודים התכנסו בכיכר העיר. הייתה כיכר גדולה.

יצא איש אס.אס, רוצח ונתן צעקה: ' אם לא יצא תוך רגע הקומוניסט היהודי שהצית את הגורן (בו חנו הסוסים הגרמנים) נהרוג את כולכם'. אני עמדתי ליד אבא ואמרתי לו בשקט: 'אבא, צריך לברוח'. אני ראיתי שאנחנו משחקים עם המוות. המבוגרים לא הבינו את זה. הוא תפס אותי ביד, ואמר לי: 'שלא תזוז'. אבא היה מלך. הסתכלתי על אבי הגדול והחזק, ואמרתי לעצמי: אוי ואבוי, אבא שלי הגדול פוחד.

פתאום שמענו קול של אדם מדבר אידיש קלוקלת ואומר: 'אני הבעל בית של הגורן. זה לא היה יהודי'.

הגרמני הרוצח אומר לו: 'מי אתה, חזיר?'

'אוקראיני' הוא ענה לו.

'איך אתה יודע?' שאל הגרמני.

'ראיתי חייל גרמני שזרק סיגריה לתוך הגורן' ענה האוקראיני.

'אז למה לא עצרת אותו?'

'פחדתי'. הייתי אומר לו, היה יורה בי כדור' הייתה תשובת האוקראיני.

'לך מפה חזיר אוקראיני' צרח איש האס.אס.

איש האס.אס קרא לרב העיר ולעוד עשרה יהודים, ביניהם אחי יצחק. הוא היה גבוה אולי שני מטר, הלך עם משקפיים ללא ידיות, שמוצמדות לאף. יפה תואר. הוא קילל את אחי וקרא לו קומוניסט. כך הוא אסף 11 יהודים, ואמר להם: 'אתם 11 יהודים, אתם אחראים על העיר. אתם נקראים – יודנראט'".

ההוצאות הראשונות להורג

"אחרי כמה ימים אחד הגרמנים שחזרו לגרמניה לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, החליט לנקום ברופא העיר, כי לדבריו פעם הוא קרא לו באמצע הלילה והוא לא רצה לבוא. הגרמני הוציא אותו מהבית, הפשיט אותו והתחיל להריץ אותו על ההר. למטה, למעלה, למטה, למעלה…בסוף ירה בו, הרג אותו. לאחר מכן, הוא קרא לאחי יצחק, שהיה ביודנראט, וציווה עליו ללכת לקבור את הרופא.

לאחר כמה ימים פקדו על היודנראט לאסוף מכל יהודי העיירה פרוות, זהב, שעונים, כל רכוש שיש. כל אחד רצה להציל את נפשו ונתן כל מה שהיה לו. זה היה לפני ההליכה לגטו. ככה הם עשו כל שבוע. אחרי כשלושה שבועות, הם באו ודרשו – אנשים לעבודה. היודנראט אסף כשמונים איש. לקחו אותם.

העיר הייתה מתה, חוץ ממשטרה איש לא הסתובב. אני בתור ילד בן עשר אמרתי: 'אני חייב לראות מה נעשה בעיר. לילדים עד גיל 15-16 לא עשו כלום. אז לא הפריעו לילדים ויכולתי להסתובב באופן חופשי. אבל איזה אמא תיתן לילד שלה לצאת? אבל אני אמרתי לאמי: 'אמא, אני חייב לצאת, לראות מה נעשה'.

ראיתי שהכניסו את כל השמונים יהודים האלה בחצר של המשטרה. כעבור כחצי שעה הוציאו אותם מהחצר. שמרו עליהם רק ארבעה גויים בלי נשק, עם מקלות בלבד. נאצי אחד הלך על המדרכה עם אקדח שלוף. כך הובילו אותם, בגלל שהיו כל-כך מפוחדים לא העזו לעשות כלום. אני הילד הייתי יכול להרוג אותם.

אני הולך איתם והולך, מאה מטר מהם. כשהוציאו אותם מהעיר, נשארתי במקומי. העלו אותם על רכב והסיעו אותם לשדה במרחק 300 מטר מחוץ לעיר. כעבור פחות מחצי שעה בא רכב עם מכונת ירייה ושמעתי את היריות. האוקראינים חפרו בור גדול והיהודים נורו אל תוכו. בתמורה לעבודתם קיבלו האוקראינים את בגדי היהודים הנרצחים. בעיר הודיעו שהאנשים נלקחו לעבודה בעיר אחרת. אף אחד לא יצא לראות מה קרה איתם.

כשסיפרתי למבוגרים מה קרה לאותם יהודים אמרו לי: 'תשתוק'. חשבו שזה בלתי אפשרי".

האס.אס נוקם ביודנראט

"ככה המשיכו להוציא את הקישקעס מהיודנראט ומהיהודים. תפקיד אחי ביודנראט היה לעמוד ליד חנות הלחם ולשמור על הסדר כשמחלקים את הלחם במשך חצי שעה כל יום, חצי כיכר לכל משפחה.

יום אחד אחי חוזר הביתה מהיודנראט ומספר שאתמול נכנס ליודנראט גרמני, מפקד חיל האוויר, ודרש שיתנו לו שעון זהב. אחד מהיודנראט, איש בשם יענקל'ה קרומכל, יהודי יקר, יהודי טוב, אמר לו, חצי צחוק וחצי ברצינות: 'איך ניתן לך שעון?! אתם בעצמכם נכנסים לבתי היהודים ולוקחים כל מה שאתם רוצים. עכשיו אתה דורש שניתן לך באופן אישי?!' אמר לו הגרמני הנאצי: 'חזיר יהודי, אתה אומר לי דבר כזה? אני עוד אלמד אותך לקח'. הוא טרק את הדלת ויצא. כשאחי יצחק סיפר את הסיפור בבית, הבנתי שאני עומד לאבד את אחי ואת חברי היודנראט.

כל אותם ימים הייתי חסר שקט, ישבתי מול חצר המשטרה. ערכתי תצפית. כל המשטרה הכירו אותי, אבל לא היה להם אכפת מילד קטן. אינני יכול להסביר את זה, אבל ידעתי, ראיתי בראש שלי מה עומד לקרות. הגרמני יבוא להורג את יענקל'ה קרומכל, אבל חשבתי גם בלבי שהוא לא יחכה. הוא יהודי חכם. בדיוק ככה היה.

כשראיתי שבא רכב אס.אס לעיירה, רצתי הביתה כמו חץ מקשת ואמרתי לאבי ואחי להסתתר. לאחר מכן, רצתי למקום מושבם של היודנראט והגעתי ללא אוויר. הזהרתי את אחי, אמרתי לו שיברח מפני הגרמני שלא קיבל את שעון הזהב שלו. התחננתי בפניו ובפני הרב שיברחו, כי הוא יבוא להרוג אותם. אחי יצחק התרגז עלי, תפס אותי בכוח, נתן לי מכות ושלח אותי הביתה.

יצאתי ואז ראיתי את אותו מפקד חיל האוויר עם עוד שני רוצחים, אנשי אס.אס, בא אל היודנראט וביקש את יענקל'ה קרומכל, שהתחבא מאז התקרית ההיא. כשראה המפקד שהוא לא מוצא אותו, תפס את אחי יצחק, את רב העיר ועוד שני יהודים מהיודנראט ולקח את הארבעה לגסטאפו.

ואני הולך, הולך ובוכה. חושב איך להציל את אחי הגדול, היקר. מאחורי אני רואה פתאום את אימי. אינני יודע מי סיפר לה שתפסו את איצקל, השמש שלה. תפסתי אותה ברגליים והתחננתי שלא תזוז כדי שלא יקחו גם אותה. הצלחתי לעצור אותה.

האוקראינים תפסו עוד מאה יהודים ויחד עם העצורים מהיודנראט לקחו אותם אל מחוץ לעיר, למקום ההריגה. ארבעת אנשי היודנראט, כולל אחי והרב, ועוד אותה קבוצת יהודים נורו למוות.

ועדיין איש לא העז להגיד שהורגים יהודים. אמרו שלוקחים אותם לעבודה. לא יאומן. הכחשה עד עומק הלב. אנשים לא העזו לצאת מהבית, חוץ ממני ועוד אולי ילד אחד או שניים. כל מי שיצא מביתו – נחשב למת. היה גם ילד אחד, בן גילי, פולני, שהיה הולך ומלשין על יהודים, אנטק שמו, אני הבטחתי לו שיום אחד אני יהרוג אותו. הוא אמר לי: 'גם אותך יהרגו', ואני אמרתי לו שאותי לא יצליחו להרוג. בהמשך, לאחר שניצלתי תפסתי אותו. היה לי  אקדח, אבל לא יכולתי להרוג אותו".

נכנסים לגטו: רצח, רעב, מחלות ומחנק 

"בחורף 1941, יום שישי בבוקר, הגיעו חיילים ואוקראינים, נכנסו באופן פתאומי לתוך הבתים וגרשו את כולם לגטו. לא היה זמן לקחת דבר. על הגשר עמדו אוקראינים חמושים באלות ובמגלבים והכו את היהודים מכות רצח.

בגטו היו לנו הרבה בני משפחה. משפחת פליישר הייתה משפחה גדולה. כל חמשת אלפים תושבי רוז'ישץ' נדחסו לתוך הגטו שהוקף בגדר תיל. אני הייתי צריך להיות בכל מקום, וביום שלמחרת הכניסה לגטו עמדתי על הגשר וראיתי איך מפקד הגסטאפו ירה בשני יהודים בראש, אחד מהם שמו שוורץ. והביאו אותם לגטו גוססים, וקברו אותם כך בבית הקברות. אותם שניים החליטו לצאת מהגטו, כדי לחזור לבית כי שכחו שם שק מלח שהיה כמו שק זהב.

כעבור שלושה ימים מאז בואנו לגטו, הגיעה קבוצת אוקראינים מרוז'ישץ' וגרמנים מלוצק ודרשו שבעים ושניים בחורים יהודים בריאים. זקן היודנראט ענה: 'אף אחד לא יתנדב ואני לא יכול להשלים עם הפקודה הזאת'. האוקראינים, בהוראת הגרמנים, אספו בערך אלף יהודים זקנים וצעירים. הגרמנים הפרידו קבוצה של גברים בעלי זקן. האוקראינים שפכו עליהם נפט והדליקו אותם. נוצרו לפידים חיים. זה עשה רושם איום על כולם, חוץ מהאוקראינים והגרמנים. הם ירקו וצחקו על הקורבנות האומללים.

לאחר מכן בחרו שבעים ושניים בחורים בריאים, בתוכם היה אחי שמריה. שאר היהודים נשלחו לבתיהם בגטו. אותם בחורים נשלחו למחנה עבודה וויניצה לא רחוק מקייב, שם הם בנו מקלט אדיר להיטלר כדי שבבוא הזמן יוכל להיות קרוב לחזית הגבול הרוסי. כל אותם בחורים נעלמו. איש אינו יודע מה עלה בגורלם. אחי לא חזר משם.

בגטו סבלנו חרפת רעב. לא הייתה אפשרות לעבוד ולהרוויח. היינו משפחה גדולה ונשארנו ללא מקור מחיה. כשגורשנו לגטו, העבירו הורי את ביתנו למשפחה אוקראינית בתנאי שהם יספקו לנו לחם מדי יום. לאחר שהאוקראינים עברו לגור בבית שלנו, הם גילו שהסתרנו ארגזי עץ ובהם רכוש, מתחת לאדמת המחסנים. הם כעסו מאוד שלא סיפרנו להם, וכעונש הפסיקו לשלוח לנו לחם. יום אחד ברחה אימי מהגטו, תוך סיכון חייה, ובאה לבקש כמה דברים שלנו מהמשפחה האוקראינית. הם גרשו אותה מהבית באכזריות.

אני רציתי לחיות, לא חשוב מה יקרה ומה יהיה. הייתי רק בן עשר, פתאום אסור לי ללמוד, אסור לי לצאת מהגטו. לא רציתי להשלים עם הגזירות. רציתי לחיות כמו כל בני האדם האחרים. רציתי להיות ציפור ולעוף מחוץ לגטו, לבקר בבית שלנו ולקטוף דובדבנים, תפוחים, אגסים ושזיפים. בגטו, אנו רעבים עד מוות, ואבי מתייסר שהוא לא יכול להושיע. הכל היה כל-כך נורא. צעקות וצרחות ויריות נשמעו מכל צד. עמדתי ימים שלמים ליד גדר התיל, מביט לצד השני ורוצה לברוח, אבל כל צעד עלול להסתיים במוות".

במחנה העבודה של האנס גוטש

"מספר שבועות לאחר שנלקח אחי שמריה, החלו הגרמנים לארגן תוכנית לפיתוח הסביבה בכפר רוקין, כעשרה קילומטר מלוצק. האנס גוטש, חברו של אבי, שבא לבקר, החליט להישאר והתנדב לעמוד בראש המחנה. היו הרבה מחנות כאלה. על פי רוב עמד בראשם אדם אכזרי. האנס גוטש היה מלאך. הוא אמר לאבי שהוא זקוק לאלף בעלי מקצוע במחנה. הביאו פועלים מהעיירה שלנו.

אחי שרוליק שהה בכפר ליד לוצק, קניקה, כפר של צ'כים, אנשים טובים ויפי נפש, שם עבד אצל צ'כי, מליק שמו, שאהב אותו מאוד ורצה שיהיה לו כמן בן. מדי פעם היה בא לבקר וחוזר. הוא הצטרף כנגר למחנה העבודה של האנס גוטש. בכל יום ראשון ניתנה לפועלים זכות לבקר בגטו ברוז'ישץ'. אחי שרוליק ניצל את ההזדמנות והביא לנו מצרכי מזון. בזכותו נשארנו בחיים.

כעבור חודשים אחדים ניתנה לפועלים אפשרות להביא את בני משפחותיהם למחנה בכפר רוקין. עבדנו בשדה, אני קצצתי מסמרים. האנס גוטש דאג לנו לאכול, שלא יעבידו אותנו יותר מדי. מצבנו השתפר. התגוררנו בכפר עד 22.12.1942".

מות אימי, נבואתה וצוואתה

"אמי ניחנה בחוש טלפתי שעבר אלי. יום אחד היא הופיעה במקום העבודה שלי, שמה ידה על ראשי ואמרה: 'אתה תישאר בחיים ואתה תמשיך את המשפחה. בכל מקום שתלך אני אהיה איתך, בתוכך. כשיהיה לך קשה תקרא לי ואני אהיה איתך'.

בשער עמד שומר גרמני. היא לקחה אותי למחנה ואמרה: 'אתה יכול לצאת מהמחנה וללכת ליער', עמד שם שומר גרמני אבל הוא לא ראה. אינני יודע מה היא עשתה לו. כנראה היפנטה אותו. 'מה אעשה ביער?' שאלתי 'יש לנו ביער שתי בנות דודות, אבל יכול להיות שיהיה לך שם כל-כך שתחזור לכאן, אבל אני כבר לא אהיה פה'.

ביער היו הרבה יהודים וחלקם הכירו אותי. שתי בנות דודותי דאגו לי ונתנו לי אוכל. נשארתי ביער כמה חודשים. כשהאוקראינים גילו שיהודים מתחבאים ביער הם הכינו מארב וירו בכל מי שיצא לחפש אוכל. אוקראינית שגרה בסמוך ונתנה אוכל הייתה מלשינה לשוטרים האוקראינים והיהודים שיצאו אליה, לא חזרו. גם אני הייתי אצלה פעם, אבל בחושים של שועל הבנתי למה אנשים לא חזרו ממנה. ניצלתי ממנה כי הבטחתי לה להביא את כל משפחתי. חזרתי למחבוא ביער ואמרתי לכל מי שנשאר שם: 'תברחו מכאן. זה המוות של כולם'.

חזרתי למחנה הריכוז. אימי ואחותי רבקה כבר לא היו שם. הן נורו יחד עם עוד 150 יהודים באקציה שכללה גם את הכפר רוקין".

צופה ברצח נשים וילדים בבורות ההריגה

"יום אחד ראיתי שהגרמנים מביאים חמישים ילדים קטנים מרוז'ישץ', אמרו שמביאים אותם לעבודה. שכנעתי חבר שלי, יוסל (יוסי לובר) ללכת לאחי שרוליק ולהגיד שהלכתי איתם  לבורות ההריגה. רציתי לראות מה עושים להם.

הביאו אותנו לשדה ליד לוצק. ראיתי גדרות, המוני נשים ערומות, שקצרו אותם כמו בחרמש. אותנו, הילדים, הכניסו לצריף. הגרמנים צעקו: ' להתפשט, לזרוק בגדים החוצה. לשכב על הרצפה'. הרמתי ראש, ראיתי חלון פתוח. קפצתי ממנו לבור של נעלים ובגדים. התכסיתי בבגדים ונעליים. ואז שמעתי יריות. שכבתי עד שירד החושך. לקחתי כמה נעלים ובגדים והתחלתי לצעוד לכיוון המחנה. כשחזרתי סיפרתי ליוסי שהרגו את כולם. הוא בכה. אמרתי לו: 'צריך להלחם על החיים'".

הגרמנים רוצחים את שני אחיי ואת שתי אחיותיי

"במחנה רוקין השאירו הגרמנים את הפועלים וכמה נשים. נשארו גם כמה מבוגרי שהצליחו להתחבא. ממשפחתנו נשארנו אבא ושבעה אחים: אני, שרוליק, אולי, וולף, פייגלה, ברנדיל וארה'לה.

בשלב מסוים גרתי אצל משפחה אוקראינית, שהתנהגו אלי בחיבה. שרוליק אחי היה מביא להם בגדים ולוקח אותי מדי פעם לבקר את משפחתי.

לפני כל אקציה היו מודיעים למפקד המחנה האנס גוטש, והוא היה עוזב כי סרב להשתתף ברצח. באחת האקציות תפסו ארבעים יהודים ובהם ילדים. תפסו גם אותי ואת משפחתי: אולי, פייגלה, וולף, ברנד'לה, ארה'לה ואת אבי. נעלו את כולם בחדר בבית בו גרנו במחנה הריכוז.

היה לילה. הגרמנים השאירו שני שוטרים לשמור עלינו והלכו לבלות. הרחתי את ריח המוות, אמרתי לאח שרוליק:  'משם חי לא חוזרים'. הוא בכה. פתאום נכנסה בי רוח חיים. קמתי וברחתי מחדר לחדר. החייל ניסה לתפוס אותי ולא הצליח. התחבאתי בשיחים בחושך. בחוץ היה קר ולא היו לי נעליים. רציתי להיכנס פנימה. שרוליק עשה לי סימן לברוח. בכל זאת נכנסתי חטפתי מעיל פרווה וישבתי מכורבל בין השיחים עד הבוקר.

אחי הקטן ארהלה, בן ארבע, השתחל מתחת למזרון. כשהגרמנים הוציאו את כולם הוא נשאר שם. אבי חזר לאחר כמה שעות, הצליח לברוח מהשוטרים. אבל הגרמנים לקחו ארבעים יהודים, ובהם שני אחי הקטנים ושתי אחיותי הקטנות, ללוצק וירו בהם. נשארנו אני, ארה'לה, שרוליק ואבי.

יום אחד יצאתי עם חבר שלי זכריה. ראינו מרחוק שני שוטרים אוקראינים. צעקתי לו לברוח לתבואה. הם התחילו לירות עלינו. זכריה נפגע ונהרג. אני המשכתי לרוץ עד שהגעתי לנהר. קפצתי למים וחציתי אותו. רצתי להתחבא אצל האוקראיני שהייתי אצלו בעבר ועבדתי אצלו כרועה צאן. שרוליק אחי בא לקחת אותי חזרה".

האקציה האחרונה, נשאר לבד בעולם

"בדצמבר 1942 הודיעו להאנס גוטש שהולכים לחסל את כל המחנה. באותו לילה של לפני האקציה האחרונה, שמרנו על החלון, כל אחד חצי שעה, לראות מתי תבוא המשטרה. החלטנו שכשיבואו נתחיל לרוץ. אחי שרוליק ראה אותם, 32 רוצחים, באים. הוא העיר את כולם חוץ מארהל'ה.

שרוליק רץ ראשון, אחריו אבי, אחר כך. אחי הקטן ארהלה שיסלח לי – לא העירו אותו. התחלנו לרוץ כולם. פתאום ראו אותנו, התחילו לירות עלינו. אבא קיבל כדור בצוואר. הוא נפל ואני נפלתי עליו. נגעתי בו, מרחתי את כולי בדם ועשיתי את עצמי גם מת.

שמעתי שהם אמרו: 'הם מתים' והמשיכו. הם רדפו אחרי אחי שרוליק. אבי עוד הספיק לצעוק לו: 'שרוליק תברח'. אבל הם השיגו אותו וירו בו. אז שמעתי צעקות מכיוון בית הנשים והילדים. הבנתי שאת אחי ארה'לה אני לא יכול להציל.

הייתי מוקף. התחלתי לזחול חזרה לכיוון הבית ממנו ברחתי, שהיה ליד רפת של גויה. שמעתי קולות והבנתי שמישהו כבר מסתתר שם. הבנתי שאסור לי להיכנס לשם.. 'מה אני עושה? אם אני מתרומם אני מת'. חיכיתי שהגויה תחזור מהרפת לבית והסתתרתי מאחורי הר זבל שהיה שם. חפרתי בו מחילה, בקושי נכנסתי כולי. בחוץ התחיל לעלות האור וראיתי ערימת עשבי תפוחי אדמה, זחלתי מהר הבאתי את ערימת העשבים אלי וכיסיתי את עצמי.  אני שוכב שם מתחת. הכל אני רואה ושומע. פתאום שמעתי שהגויה צועקת: 'בואו מהר, מסתתרים אצלי ברפת יהודים'. הרגו אותם ואני ניצלתי. בינתיים באו תרנגולות, תרנגול אחד בא אלי, גירשתי אותו.

שמעתי את המפקד הגרמני מבקש מהגויה שולחן וכסא. הוא ישב מהצד השני של ערימת הזבל ואני כמעט לרגליו. ישבתי שם מבוקר עד לילה וראיתי הכל. איך אוספים את כולם ויורים בהם. גם באחי הקטן ארהל'ה ובחברי יוסי לובר. לפני שירד המפקד הגרמני מראש ערמת הזבל הוא אמר שאפשר לשדוד את רכוש היהודים והאוקראינים רצו לבתי היהודים".

ילד קטן מתחנן למחסה

"לא היה לי לאן ללכת חוץ מהאוקראיני שכבר העניק לי מחסה, היה את הצ'כי, מליק, שאחי שרוליק גר ועבד אצלו. בלילה של לפני האקציה האחרונה הסביר לי אחי שרוליק איך להגיע אליו.

כשיצאתי מהבור הזה הייתי כמו משוגע. רצתי דרך השדות לאוקראיני שעבדתי אצלו כרועה צאן. כשראה אותי, גרש אותי. זרק אותי החוצה וסגר את הדלת. דפקתי על הדלת אבל הוא לא פתח. כנראה לא היה לו אומץ להרוג אותי.

הסתובבתי והלכתי. מהמראות הנוראיים של אותו יום, מההלם, נהייתי עיוור. לא ראיתי כלום. אז החלטתי: למות אפשר תמיד, אני אזחל עד לרפת. הסתתרתי בתוך הקש. נרדמתי.  ידעתי שישי לו שלושה בנים שוטרים שיכולים להרוג אותי. בבוקר גיליתי שחזרה לי הראיה. שכבתי שם עד שעות אחר הצהריים, אז קפצתי משם ויצאתי לכביש הראשי. להצלה האחרונה שלי. לצ'כי. בדרך, בערב, עברו שוטרים וצעקו אלי: 'הי ילד לאן אתה הולך?' ואני עונה להם בטבעיות: 'הביתה'. הם לא הבחינו שאני ילד יהודי".

בביתו של הצ'כי

"הלכתי והלכתי עד שהגעתי לבית הצ'כי. דפקתי בחלון. הוא פתח את החלון ושאל: 'מי זה?' עניתי: 'האח הקטן של שרוליק'. הוא קפץ, יצא החוצה, החביא אותי בגורן ושאל: 'איפה שרוליק?' סיפרתי לו. למחרת לקח הצ'כי את הסוסים והעגלה ויצא למחנה הזה, לחפש את שרוליק. הוא חזר בלי להגיד לי מילה. לא נשארה נפש חיה. הלכו כולם.

זה היה דצמבר. היה כפור נורא. שכבתי בגורן בלי בגדים וקפאתי. הצ'כי מצא אותי קפוא לגמרי. הוא התחיל לשפשף אותי, את הידיים והרגליים עם שומן, שעה שלמה, החזיר לי את זרימת הדם אחרת הייתי גמור. מהקיפאון הזה הלכה לי ריאה אחת ומהשניה נשארו עשרים אחוז. אני חי כמעט בלי ריאות.

הייתי אצלו שישה שבועות וכאשר נרפאו אברי ויכולתי ללכת, הוא אמר שהוא פוחד להחזיק אותי ואמר שאני צריך ללכת. בצריף של צ'כי אחר התחבאתי ארבעה חודשים מבלי שידע. כשגילה אותי עברתי לרפת של צ'כי שלישי.

זה היה כבר קיץ 1943, הרבה יותר טוב מהחורף הנורא שעבר. בלילות קטפתי פירות ולפעמים הלכתי לצ'כי ידידותי שריחם עלי ונתן לי קצת אוכל. במהלך הקיץ התמקדו הגרמנים בחיפוש אחרי אוקראינים משתפי פעולה ופחות בחיפוש אחר יהודים בודדים.

בחורף הבא שרדתי מאוכל שמצאתי בדירי החזירים בכפר הצ'כי, תפוחי אדמה וירקות מבושלים. האוכל לא היה הבעיה העיקרית, יותר קשה היה למצוא מחבוא ולהישאר בחיים. בכפר של הצ'כים הסתתרו בערך חמישים יהודים ואף אחד לא ידע על השני. כשאוקראינים חיפשו אותנו אני התחבאתי עמוק בתוך התבן. לילה אחד הלכתי למליק, הצ'כי שחימם אותי והציל את חיי, הוא ידע שהגרמנים מתכוונים לבוא באותו שבוע לחפש יהודים ויעץ לי לעזוב את הכפר לשבוע. הגרמנים באמת הגבירו את המאמץ למצוא יהודים לפני נסיגתם. אני המשכתי להתחבא, קפוא ורעב מתחת לקש".

בורח מהכפר של הצ'כים, כמעט ונופל בידי הרוצחים

"בוקר אחד נפתחת הדלת ומהזווית ראיתי אוקראיני שהכיר אותי ואני הכרתי אותו. הוא צעק: 'מה אתה עושה פה ילד?' אמרתי לו: 'מליק שלח אותי להביא עצים לתנור'. הוא ראה שאני ילד יהודי וצעק לבעלת הבית: 'את מסתירה ילד יהודי'. היא נכנסה לתוך הגורן וקראה: 'ישו מריה, תברח אחרת יהרגו אותי ואת בעלי'. בלית ברירה יצאתי באמצע היום ורצתי בכפר של הצ'כים, כולם רואים אותי ושותקים. רצתי לשדות. אני רץ ורץ ורץ. דרך כפרים שרופים.

חזרתי לאוקראיני שזרק אותי. הוא ראה אותי כאילו ראה את השטן. גרש אותי אבל לא היה לו אומץ להרוג אותי. פתאום יצאה אישה אוקראינית זקנה, תנה לי כיכר לחם ואמרה: 'תברח מכאן, שלושת בניו הגדולים הם שוטרים והם יכולים להרוג אותך או למסור אותך לגרמנים. תברח ליער, שם יש עוד יהודים'. לא ידעתי לאן ללכת.

לקחתי את הלחם וחזרתי לכפר של הצ'כים. בלילה, היה ליל ירח מלא, ראיתי שני שוטרים אוקראינים רודפים אחרי יהודי. היהודי הזה נפל לתוך חצר של צ'כים. כלב גדול שעמד בכניסה לא נתן להם להיכנס. ואז הם ראו אותי.

אני לא ידע מה קרה לי. רגלי לא נשאו אותי. במקום לברוח התיישבתי תחת שיח מתחת לחלון של בית. בעל הבית פתח את החלון, ראה אותי וסגר את החלון. השוטרים ניגשו אלי. שאלו: 'מי אתה?' אמרתי שם של גוי. שאלו: 'מה אתה עושה פה?' 'נח'. נתנו לי מכה ולקחו אותי לבית מאיפה שבאותו יום ברחתי. הם הציעו לי ללכת לבית בו היה ילדי יהודי, כך אמרו. אני הבנתי את שפתם והבנתי שהם בתפקיד, באו לתפוס יהודים. שמעתי שאחד שואל את השני: 'מה לעשות איתו?' והשני עונה: 'תירה בו'. הוא עמד להוציא את האקדח מהארנק שלו.

פתאום שמעתי את אימי אומרת לי: 'תברח! חייך יקרים, תברח!' קפצתי מעל הכביש. הוא ירה, אבל לא פגע בי. רצתי לחצר של צ'כי שלא הכרתי. ראיתי את בעל הבית מוציא זבל. הוא ראה אותי בורח, עצר את שני השוטרים האלה, הטעה אותם ואמר להם שרצתי לכיוון ההוא כאשר אני רצתי לכיוון ההפוך. הוא הציל את חיי.

אחרי שהם הלכו, התרחקתי שלושה בתים ממנו התחבאתי עמוק בתוך הגורן. האיכר הצ'כי שהציל את חיי, חיפש אותי ומצא אותי. הוא אמר לי לא לפחד, ששלח אותם לכיוון ההפוך. סיפר לי שהמקום בו אני מתחבא שייך לדוד שלו. בבוקר שמעתי המולה ורעש. התברר שהדוד הזה הזמין פועלים לדוש את התבואה. הם הפעילו את הקומביין והתחילו להוריד ממני חבילות. היו שם גם אוקראינים שבאו לעזור בעבודה. כנראה האדם שהציל אותי בלילה, נודע לו על העבודות, ובשעות הצהריים נפסקה העבודה. לא המשיכו לעבוד באותו יום. הכל משמים, מידי אמי.

באותו יום שכבתי עד הערב. חזרתי לצ'כי שלי. בלילה אני נכנס לגורן, נכנסתי עם הראש שלי לתוך בטן. הרגשתי שמישהו רוצה לתפוס אותי. להרוג אותי. באינסטינקט קפצתי ורצתי לחצר. הרגשתי שאני הולך למות. מרוב שהייתי מבולבל עליתי למעלה ונפלתי. כנראה בעל הבית שמע את הרעש, הבין שחזרתי. התברר שיהודי אחר הסתתר שם עם עוד שניים ממשפחתו. אותו יהודי היה מוכן להרוג אותי כדי שלא אפריע לו במחבוא ואסכן את מקומו".

"הרגשתי שאני הילד היהודי היחידי שנשאר בעולם"

"הבנתי שאצל הצ'כי אני לא יכול להישאר. הלכתי ליער. הגעתי ליער לפנות בוקר. ראיתי הרבה בורות שנחפרו על-ידי יהודים כדי להסתתר בהם. היהודים נהרגו, והבורות נשארו. לא נשארו יהודים ביער בכלל, ואיש לא חיפש אותם שם. בתוך הבורות היו חפצים ובגדים.

הסתובבתי כל היום. ואז ניגשתי לעץ לעשות פיפי. פתאום נפלתי עד לשורש. נפלתי לתוך בור-בקתה שבנה יהודי צמוד לעץ, מתחת לשורש. אני מרים את הראש ורואה חור קטן, סגרתי אותו טוב טוב. נשארתי שם. הייתה לי בעיה של אוכל. לאן שלא אלך – יהרגו אותי.

הייתי יוצא כל כמה זמן, נכנס לחצרות, התיידדתי עם הכלבים ומצאתי איפה יש חזירים וברווזים, שם יש תפוחי אדמה וירקות מבושלים, לחם יבש. הייתי לוקח שקית וחוזר אל הבור הזה. שוכב בפנים. הרגשתי שאני הילד היהודי היחידי שנשאר בעולם. כל היום שכבתי בבור וכל רגע נדמה לי כנצח. רציתי לבכות אבל פחדתי שמישהו ישמע אותי. דמיינתי את אמי אומרת לי לא להיכנע. שם שכבתי כ-18 חודשים".

הרוסים באים

"1944. יצאתי לחפש אוכל. בחוץ שרר קור עז ושמעתי יריות של תותחים. פחדתי לצאת מהבור אבל הרעב לא נתן לי מנוח. בלילה יצאתי מהבור ומצאתי כיכר לחם קפוא בחוות אווזי הכפר. חזרתי לבור ושכבתי 21 יום, במהלכם התקיימתי מאותה כיכר לחם. כשנגמר לי האוכל הייתי צריך שוב לצאת לחפש אוכל. היה קר מאוד, קפאתי ובקושי הצלחתי לחזור לבור. הגעתי עד לבור ונפלתי חצי בפנים וחצי בחוץ. לא יכולתי לזוז. שכבתי קפוא.

פתאום שמעתי קולות של עגלות, רוסים. צעקתי ברוסית ובאידיש. הם קראו לי. היה שם רופא יהודי. התחלתי לבכות ולצעוק. לא יכולתי ללכת. הייתי קפוא. בין החיילים הרוסים היה רופא יהודי. הם לקחו אותי לעיר רובנה והכניסו אותי לבית הראשון שנקרה בדרכם. זה היה בית של פולנים. החיילים הרוסים אמרו למשפחה הפולנית: 'זה ילד יהודי. אם הוא ימות, אתם תמותו'. הרופא היהודי נתן לי זריקה, ואז התחלתי לבכות. הבנתי שאני יכול לבכות בקול. לא יכולתי להפסיק. לא יכלו להרגיע אותי. שבוע ימים בכיתי. רציתי את הורי ואחי.

שכבתי חודשיים אצל המשפחה הפולנית הזאת עד שעליתי קצת במשקל והבראתי. נפרדתי מהחיילים ומהרופא היהודי שהצילו את חיי. הם נתנו לי קצת כסף וחזרתי לרוז'ישץ'".

בחזרה לרוז'ישץ'

"הגעתי לעיירה שלנו שפעם הייתה שוקקת חיים. נפש חיה לא הייתה בה. חצי מהעיר הרוסה. אין יהודים. איפה כל היהודים האלה?

הגעתי לבית שלנו. יצאה ממנו גויה, שגרה שם. היא הייתה בטוחה שכל בני המשפחה נהרגו. כשהאוקראינית ראתה אותי היא קראה: 'מה אתה עוד חי?' היא לא התכוונה להחזיר לי דבר מהרכוש שהחבאנו בארגזים מתחת למחסנים (רכוש שמצאה בזמנו ובגלל שלא ידעה עליו, הפסיקה להביא לנו לחם לגטו, בניגוד להסכם שסיכמה עם אבי).

אני נתקפתי היסטריה והתחלתי לבכות. שני גנרלים רוסים, אחד מהם יהודי, עברו במקום ורצו לדעת על מה הצעקות. אמרתי להם: 'היא רוצחת. כמעט רצחה את אמי. היינו 11 ילדים ורק אני נשארתי. עכשיו היא לא רוצה לתת לי להיכנס לבית וכל רכושינו נשאר אצלה". הגויה הכחישה עד שאחד החיילים התחיל להכות אותה ואז היא אמרה שהגרמנים לקחו את כל רכושנו. הגנרלים אמרו שיבואו מחר, והיא תחזיר לי את רכושי. למחרת היא כבר לא הייתה שם.

לי יש קול טנור לירי אדיר. הגנרל הרוסי הציע לי לבוא איתם ולשיר להם, להיות מעין משרת שלו. הוא הזמין מהחייט הצבאי ביגוד צבאי מלא בשבילי, כולל מעיל צבאי ומגפיים. הגנרל גם הזמין לי טפסי הרשמה ללימודי פיתוח קול בקונסרבטוריום במוסקבה. אבל אני רציתי להגיע לארץ ישראל. המלחמה נמשכה ויחידתו של הגנרל הייתה חייבת להתקדם עם החזית.

עברתי לגור בחדר וחצי בבית שלנו, עם עוד כמה יהודים. כשאני מסתובב בעיר, אני רואה עוד כמה יהודים שצצו ממחבואם. עזרתי לאנשים, ביניהם לאישה יהודיה שנכנסה להריון בזמן שהתחבאה וחברה גויס לצבא. היא הגיעה אלי עם התינוקת. גרנו יחד. היא, התינוקת שלה, אחיה ועוד שבעה יהודים שיצאו מהיער.

בתור ילד קטן הייתי סוחר בכל דבר. התחלתי למכור סיגריות, שמרים, חוטי תפירה וזהב. יהודי אחד הפקיד בידי כסף רב כדי שאקנה לו זהב בקייב ואביא לו. התפרנסתי בכבוד.

השגתי אקדח מהצבא הרוסי. הם לימדו אותי לפרק אותו ולירות. רציתי את האקדח בשביל להרוג את אנטק, הילד הפולני שהלשין על היהודים. הבאתי אותו אלי אבל לא יכולתי להרוג אותו, כי לא כל אחד יכול להרוג. נתתי לו פליק, ואמרתי לו: 'לך, שאני לא אראה את הפרצוף שלך יותר'".

עובר לפולין, ממשיך לבוקרשט

"סוף שנת 1944 – יום אחד הודיעו שהיהודים רשאים לעבור את הגבול לפולניה. נגר בנה לי מזוודה מיוחדת לאחסן את כל הכסף שהרווחתי ממשלוחי הזהב. לקחתי את היהודים שהיו איתי ועלינו לרכבת. הרכבת התמלאה בהמון חיילים. בגבול, חייל רוסי הוציא לי את הכסף מהמזוודה באיומי סכין. אמרתי לעצמי: 'אייזיק יעשה עוד פעם כסף'. גם בפולין רצו להרוג ילדים יהודים.

שהיתי בפולין כחודשיים. עסקתי במסחר חוטים והרווחתי הרבה כסף. משם המשכתי לבוקרשט ברומניה. נסעתי לבד ברכבת עם חיילים רוסים. הם שמרו עלי והאכילו אותי, ואני שרתי להם. עברתי דרך הונגריה, צ'כיה, סלובקיה.

ברחוב בבוקרשט שמעתי שני יהודים עם זקן משוחחים באידיש. מראה שלא ראיתי שנים. פניתי אליהם וסיפרתי להם שאני ילד יהודי שניצל מהשואה וביקשתי מהם שיעזרו לי להגיע לג'וינט. אח של אמא, וולף (זאב) ברח לפני המלחמה לישראל. הוא היה לי בראש. רציתי להגיע לישראל".

במוסד לילדים ניצולי שואה

"משם הביאו אותי למוסד של ילדים ניצולי שואה שהגיעו מפולין. אותם ילדים חיו כל המלחמה בבודפשט אצל גוי אחד שהסתיר אותם כל המלחמה, כגויים. מהמוסד היו מארגנים קבוצות ילדים לעליה לארץ ישראל.

אחרי השחרורו הילדים רצו רק דבר אחד – למות. לא היה להם בשביל מה לחיות. אני קיבלתי מאמי חיי נצח.

במוסד התחלתי לשיר. הם שמעו אותי והשתגעו. שעשעתי את כל חשובי הג'וינט שבאו לבקר שם. כששמעתי שחבורת ילדים וותיקים מועמדים לעלות לישראל, ביקשתי ללוות את הילדים לאוניה. המדריך הסכים. הגענו לנמל בקוסטנצה. אני ועוד כמה חברים קפצנו לתוך האוניה. היו באוניה 1,100 יהודים עם תעודות ועוד עשרה ילדים ללא תעודות".

מגיע לישראל עם עליית הנוער

"ב-20 באוקטובר 1945 הגענו לחיפה במסגרת עלית נוער. הביאו אותנו למוסד של עליית הנוער בפתח תקווה, שם התחנכתי עד 1949. היינו קבוצה של כ-25 ילדים, סך הכל היו במוסד כמאתיים תלמידים. היו לנו שני מחנכים שאני זוכר טוב: יהושע בכרך ז"ל ויואל שיפתן.

הגעתי למוסד הזה כולי עצב וכאב, מחפש את האחים שלי עד עצם היום הזה. דבר ראשון שהתחלתי לעשות: התחלתי לשיר. אני אוהב לשיר, זה מרגיע אותי. הדבר היחידי בעולם שמרגיע אותי. כל היום שרתי. התלמידים במוסד, ובעיקר הבנות, ביקשו כל הזמן שאבוא לשיר להם. יום אחד שאל אותי יהושע למה אני שר כל היום. אמרתי לו: 'אחרת אני לא יכול לחיות' וסיפרתי לו מה עבר עלי. הוא בכה, אני בכיתי.

יהושע לימד אותנו על גדולי עולם, פתח בפני אופקים. החיים נמשכו והציווי של אמי להקים משפחה החזיק אותי".

 

בונה חיים חדשים בישראל

"מהצבא שחררו אותי. ב- 1949 גרתי עם עוד עשרה אנשים בצריף עלוב בבני-ברק. עבדתי בחקלאות ובעוד עבודות. עבדתי קשה ולא היה לי כוח. יום אחד שלחו אותי מלשכת העבודה לסולל בונה בגבעתיים.

ביום הראשון של העבודה, עמדתי לצאת ולנסוע לשם על האופניים שהיו לי. באתי לקחת את הכובע בארט שלי, כי הייתי דתי, אבל הוא נעלם. הערתי את כל העשרה שגרו איתי בצריף, הפכנו את הבית אבל לא מצאנו את הכובע. אמרתי: 'אלוהים חזקני אך הפעם', נסעתי בלי כובע על האופניים. רציתי להיות ראשון בעבודה.

הגעתי לסולל בונה, מפעל שהיה על שטח של מאה דונם, מחסנים, שש מאות עובדים, נגריות ועוד. אני באתי לעבוד במחסן. כשנכנסתי מישהו צעק לי: 'אדוני שב'. הרגשתי שאמא שלי איתי. מלווה אותי.

פתאום נפתח חלון וכל אחד מהעבדים בא וביקש כלים. אמרו לי לרשום את כל הכלים ולהחתים את מי שלקח אותם. באותו יום העמדתי במקום את הבריון של המפעל שלא הסכים לחתום. מנהל המפעל קלט אותי ואמר ששנים הוא מחפש אדם כמוני.

מסתבר שאותו אדם שעבד איתי במחסן חשב שהגיע מנהל חדש ולא ילד לעבודה במחסן, כפי שהתכוונו בלשכת העבודה. אני נכנסתי לתפקיד. למחרת ביקשתי בלשכת העבודה שישלחו ילד למחסן. כך הפכתי למנהל המחסן, עם משכורת טובה. הייתי צעיר וקיבלתי כסף בלי סוף. ניהלתי את המחסן של סולל בונה שלושים שנה. במהלך התקופה למדתי הנהלת חשבונות. הייתי שם כמו מלך.

את אשתי סופי פגשתי בשנת 1957 אצל דוד שלי, זאב שניידר, אחי אמי שעלה לארץ לפני המלחמה. היא עלתה מבולגריה ב-1949. משפחתה הייתה משפחת פרטיזינים, ויהודי בולגריה שרדו בזכות השלטונות הבולגרים והמלך הבולגרי שהגן עליהם מפני הגרמנים.

התחתנתי והקמתי משפחה כמו שאמי צוותה עלי. אחרי החתונה גרתי עם אשתי ברמת גן. נולדה לנו בת ושני בנים. קרה לי אסון. הבת שלי נדרסה בגיל שמונה. לא יכולתי להישאר ברמת גן. עזבנו לשכונת נווה חיים בחדרה. פה  אנחנו חיים כבר שלושים שנה. אחרי האסון נולד לנו בן שלישי".

הבנים שלי:

פרדי, נשוי לורדה, חזר בתשובה, גר בנחלים, בוגר ממר"ם, עובד מחשבים. אב לדניאלה בת עשר ואיתן בן שבע.

יצחק, נשוי לגילה, מהנדס בנין, גר בחדרה אב להדר בת שנתיים ועופר (ישראל) שרק נולד.

דורון, נשוי ללילך, מהנדס בנין בכיר, גר בחדרה, אב לפז בן העשר וזיו בן שמונה.

אייזיק פליישר כתב שירים רבים המתארים את שעבר בתקופה שבה חי כחיה רדופה, בורח מציפורני הנאצים. "הפוגרום השלישי" הוא אחד מהם:

הפוגרום השלישי

 

מאת: אייזיק פליישר (יתום בן 13)

 

בעליית הגג שוכב אנוכי,

בליל הקר, וער;

כלום לא אכלתי, לא שתיתי,

אשכב ואהרהר

 

אחיי נורו, אחיותיי אבדו,

כליל הוא גורלי.

אבי נתפס בידי גסטפו,

פוגרום שלישי זה לי.

 

כולם, כולם לקח המוות,

ואותי השאיר ערער –

בעליית הגג אשכבה,

אשכב ואבך פה מר.

 

האם נולדתי מאבן?

האם לא חיבלתני אם?

למה באו לי חיים כאלה?

בזמן כזה שומם?

 

בית עם כל טוב היה לי,

אחים ואור וחום –

היום בעליית הגג אשכבה,

אשכב ואבך פה דם.

 

וי, וי, אחיי, אוי, אחיותיי,

עצמיכם – על אי עפר?

קר פה לשכב, קשה לחיות –

אשכב ואבך פה מר.

חיה גרשוני (שפיגל) נולדה בכפר ברזלופ הסמוך לרוז'ישץ'. היא הייתה מעורבת מאוד בפעילות ציונית ועלתה לארץ ישראל עם אחותה רחל לפני פרוץ המלחמה. הוריה, שניים מאחיה ואחותה הקטנה נספו בשואה. אחיה יוסף שרד ועלה גם הוא לישראל

ילדות מאושרת בכפר

"נולדתי בפברואר 1918. התאריך מאולתר כי המשפחה נמצאה במצב של נדודים בימי מלחמת העולם הראשונה. אני בעצם לא נולדתי ברוזישץ'. נולדתי בכפר בשם ברזלופ, 15 ק"מ מרוזישץ'. הכפר היה מעין קולוניה, מושבה של גרמנים, בתוך אוקראינה. האזור היה שייך לפני המלחמה לרוסיה וכיום הוא שייך כיום לאוקראינה. בין שתי מלחמות העולם, סופח השטח לפולין, וכשנולדתי הוא היה שייך לפולין. אני נחשבת לילידת פולין. הפספורט שלי היה פולני.

במציאות לא הורגש השלטון הפולני. הכפריים שאכלסו את האזור היו איכרים אוקראינים פרימיטיביים עניים, וביניהם מושבות של גרמנים, צ'כים ומשפחות בודדות של יהודים. רוב היהודים חיו בעיירות.

בכפר הזה, שהיה מושבה של גרמנים, היינו שתי משפחות של יהודים. אנחנו ובמרחק של קילומטר אחד הייתה עוד משפחה שגרה באותו הכפר: משפחת טורצ'מניוק. מסביב היו מפוזרים עוד יהודים בכל מיני כפרים.

הבית שבו גרנו נבנה בידי אבי, ישראל שפיגל, על חלקת אדמה שהייתה שייכת למשפחה. זה היה צריף עץ עם גג עשוי מקש. הכניסה לבית הייתה דרך מחסן, שבו עמדו חביות עם ירקות כבושים, ובחג הסוכות המחסן הותקן לסוכה. בית המגורים כלל: מטבח עם כיריים שהוסקו בעצים. מול הכיריים בצמוד לקיר, היה תנור גדול בו אפתה אמא שלי, גולדה, לחם, חלות ועוגות לשבת. סמוך לתנור היה מעין כוך מחומם, שאפשר היה לישון עליו או לארח קרובי משפחה. מהמטבח נכנסו לחדר מגורים גדול, שבו הייתה מיטה גדולה של ההורים, מיטה של סבתא מרים – אם אימי, שחייתה איתנו עד שנפטרה.

אנחנו, ששת הילדים – אני הבכורה, אחותי רחל, שלושת אחי יהושע, יצחק ויוסף ובת הזקנים רבקה – ישנו על דרגשים, שהפכו בהמשך היום לכיסאות ישיבה. בחדר עמד שולחן אוכל גדול עליו אכלנו. בשבתות ובחגים כוסה השולחן במפה לבנה, ועליו הוגשו לנו מטעמי השבת והחג.

מהמטבח הובילה דלת נוספת לרפת/אורווה, שבה היו שני סוסים, שתי פרות ולפעמים גם עגלות צעירות. בצמוד עמד מתבן בו היו חבילות חציר. בימי הקיץ החמים ישנו הילדים במתבן. מבנה קטן נוסף עמד לא רחוק מהבית, והוא שימש לשירותים.

למרות הצפיפות והדוחק גדלתי בבית חם ואוהב. על אף העוני והמחסור, לא רעבנו אף פעם. הפרות סיפקו תמיד חלב ואמא הכינה שמנת וחמאה. גם בשר לא חסר לנו, והוא ניתן משחיטה עצמית של תרנגולות, אווזים וברווזים. הבית שלנו היה מוקף חצר גדולה, ובה התרוצצו תרנגולות, אווזים, ברווזים ותרנגולי הודו. גם באר הייתה בחצר, ממנה שאבנו מים בעזרת דלי וחבל. סמוך לבית המגורים הייתה גינת פרחים גדולה ובמרחק מה ממנה הייתה חלקת אדמה עליה גידלו ההורים: תפוחי אדמה, סלק, כרוב, מלפפונם, צנון, בצל, שום ועוד ירקות, אותם אכסנו בחודשי החורף במרתף מיוחד. באותה חלקה צמחו גם שני עצי תפוח, דובדבנים ועץ אגס. אכלנו בעיקר מתוצרת עצמית של החווה הקטנה שלנו.

הבית שלנו היה מסורתי. בכניסה לבית הייתה מזוזה. אבא היה איש נוח לבריות, מלא הומור ואופטימי. בדרך כלל היה לבוש כאחד האיכרים, מלבד ביום שבת. אבא היה אהוב על השכנים והתפרנס גם מתיווך איתם. הוא הוביל מדי שבוע בעגלה לעיירה הרחוקה מאיתנו כ-15 ק"מ, גבינה, חמאה, ביצים ועוד ומכר למשפחות יהודיות. בחזרה הביא הביתה סוכר, אורז ועוד.

אימא הייתה אישה מופנמת, יפה ואצילית. היא חלבה את הפרות, גידלה עם אבא את הירקות, טיפחה את גינת הפרחים, בישלה ואפתה. היא גם הכינה ריבות מפירות שליקטנו ביער שהקיף את הכפר. אמא תפרה לנו את הבגדים. היא עבדה קשה אבל מעולם לא התאוננה.

אבא היה שומר מצוות, מניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום. בשבתות וחגים הלך אבא כחמישה קילומטרים לביתו של יהודי אמיד בעל אחוזה. שם התכנס מניין יהודים מכל הסביבה, לתפילות. לאבא היה קול נעים והוא שימש כחזן. השבתות והחגים נחגגו בבית לפי המסורת, והוגשו מאכלים המאפיינים כל חג.

הבית היה פתוח לבני המשפחה של אבא: שני אחים ושתי אחיות יחד עם ילדיהם, שגרו בעיירה הקרובה. כמו כן, בפני משפחתה של אמא, שאף הם גרו בכפר ובעיירה הסמוכה.

הייתי ילדה שובבה ועצמאית. הייתי הולכת לשחק עם הילדים של הגויים. נאסר עלי רק איסור אחד – לא לאכול אצל הגויים סופגניות שאולי מטוגנות בשמן חזיר. הבית שלנו היה חופשי. ילדי הגויים היו באים אלי ואני הייתי מסתובבת איתם.

אני הספקתי לגדול בבית בכפר עד גיל שש בסך הכל. המשפחה השניה של היהודים שגרו בכפר, משפחת טורצ'מניוק, היו ציונים. אב המשפחה, ברל, הגיע מעיר אחרת כמורה. מי שהביא אותו היה אותו יהודי עשיר, בעל האחוזה מחוץ לכפר, אצלו היה מעין בית כנסת, אליו באו כל יהודי הסביבה להתפלל.

ברל טורצ'מניוק התאהב בתלמידה שלו, הניה שמה, הם התחתנו ונשארו לגור בכפר. הוא היה ציוני נלהב, היה מקבל עיתונים ציונים. עד היום אני לא מבינה איך הם הגיעו אליו. הוא קרא לכל חמשת בנותיו בשמות עבריים. כשבתו הבכורה, בת-ציון, שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, הגיעה לגיל שבע, הוא בא לאבא שלי ואמר: 'מספיק. צריך להוציא את הילדות ללמוד בבית ספר'. אבא שלי תמיד אמר: 'אני לא מוכן שתגדלי כמו רועת אווזים עם הגויים בכפר'.

כך בגיל שש, עזבתי את הכפר, ועברתי לעיירה רוזישץ', ללמוד בבית ספר 'תרבות'".

.

חממה ציונית בבית-הספר "תרבות" ברוזישץ' 

"בת ציון ואני יצאנו ללמוד בבית-ספר 'תרבות', שהיה שייך לרשת עצמאית המפוזרת כמעט בכל עיירות וערי פולין, ונתמכת כלכלית מתרומות ומשכר לימוד של יהודים ציוניים. בית ספר 'תרבות' היה בית- ספר פרטי, הממלכתי היה פולני.

בית הספר 'תרבות' היה ציוני. המורים היו מדריכים בשעות אחרי הצהריים בסניפי 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר'. הם גם החליפו לנו ספרים בספרייה שהקימו בבית הספר. הם הקנו לנו ידע: תנ"ך, פרקי אבות וספרות עברית. אנחנו שיננו בעל-פה שירים של ביאליק, טשרניחובסקי, פרקי נביאים מעמוס, ישעיהו וירמיהו. הכרנו גם סופרים עבריים מימי ההשכלה. עד ברנר וברדיצ'בסקי הגענו.

כל המקצועות נלמדו בעברית, כולל: חשבון, טבע, גיאוגרפיה, כימיה ופיזיקה. ההסטוריה הפולנית וגם השפה הפולנית נלמדו כמקצועות חובה, בשפה הפולנית.

התשלום על הלימודים היה פרוגרסיבי: כל משפחה על-פי יכולתה. מאוחר יותר, מכתה ה' בערך, התחלתי לתת שיעורים פרטיים, וכך שילמתי בשם אבא את שכר הלימוד. אני הייתי תלמידה מצוינת, ובהמשך בולטת.

אני זוכרת שני מורים בבית ספר 'תרבות': אביגדור בורשטיין (אביה של הסופרת והמשוררת חמוטל בר-יוסף) – היה המחנך שלי וישראל זניוק. – שניהם הגיעו לארץ. היו גם שני אחים דיכטר, אחד מהם הגיע לארץ.

כשהגענו לבית- הספר, שתי ילדות כפריות, הקיפו אותנו הילדים בסקרנות וזכינו בהתחלה לצחוקים ובדיחות על חשבוננו. תכף ציינו שבאו שתי ילדות כפריות: ילדה יפה וילדה לא יפה. הילדה היפה הייתה בת ציון שהיו לה תלתלים בלונדינים ואני הייתי השמנמונת. אבל רק קבלת הפנים הייתה כזאת. אחרי זמן קצר שתינו השתלבנו בבית הספר ומהר מאוד הייתי תלמידה מצוינת ובהמשך אחת המרכזיות בכיתה. בבית הספר ביליתי שבע שנים וסיימתי אותו עם תעודה מצוינת וידיעת השפה העברית.

בסך הכל הייתי תלמידה שובבה, שמארגנת בבית הספר כל מיני תעלולים מצחיקים, ואף הורחקתי פעמיים מהכיתה. יחד עם זה, היה בי כנראה גם כישרון של מנהיגות, שכן הייתי מקובלת ואהובה על כולם, מורים וחברי לכיתה.

אי אפשר לתאר איזה בית ספר זה היה! המורים, המחנכים – אי-אפשר לתאר היום איזה מורים היו! קראנו להם בשמות הפרטים. הם היו גם המדריכים שלנו בתנועות הנוער אחרי בית הספר. הכל היה מבוסס על עברית. היה כבוד למורים אבל הם היו גם מתחשבים וליברלים.

בשנים אלה גרתי אצל סבתא זלטה, אמא של אבא. היא הייתה אלמנה שגרה לבד. בעלה, סבא יצחק, נפטר לפני שנולדתי. אני התביישתי בה, כי היא הייתה נמוכה עם כרס גדולה, שנשארה לה לאחר 14 לידות, מהן נשארו ארבעה בנים ושתי בנות. מחוץ לאבא ולצעיר הבנים, יוסף, שהיגר לאמריקה, גרו היתר עם משפחותיהם בעיירה.

למרות שהייתי ילדה חצופה ועשיתי הכל כדי להכעיס אותה, אהבתי את הסבתא מאוד. היא טיפלה בי בנאמנות. היא הייתה אישה אדוקה מאוד והאמינה בכל מיני אמונות טפלות. סבתא הקפידה בקנאות על דיני כשרות, ואני, לעומתה, הפגנתי אי-אכפתיות. ככל שגדלתי, ביליתי יותר בבתי חברות שאימצו אותי. יחד הכנו שיעורים, אכלנו, בילינו והסתודדנו.

במשך הזמן הצטרפה אלי לבית הספר אחותי רחל, שהייתה צעירה ממני בשלוש וחצי שנים. שתינו ישנו במיטה אחת ולמדנו יחד. רחל הייתה מטבעה ילדה טובה וצייתנית, כך שסבתא הקנתה לה ביתר קלות את הרגליה.

בתחילת התקופה ברוזישץ', אבא בא לקחת אותי הביתה ביום חמישי לשישי-שבת, אבל כבר מגיל תשע-עשר לא רציתי כבר לנסוע הביתה. הייתי נשארתי בעיירה גם בשישי ושבת כי היו פעילויות של 'החלוץ הצעיר' ולא רציתי להפסיד. עשינו שיחות והדרכנו את הצעירים יותר, הסתובבנו בעיירה להתרים לקרן הקיימת.

בלילות שבת התכנסנו בסניף 'החלוץ הצעיר' לפעילות, שירים וריקודים. ככל שהתבגרתי הלכתי והתנתקי מהכפר. ביקרתי שם רק בחופשות הארוכות יותר.

בגיל 14 סיימתי את בית הספר היסודי. התחלתי לחשוב על עתידי. היה ברור לי כי לכפר אינני חוזרת. שקלתי אפשרות להמשיך ב'גימנסיה תרבות' בעיר המחוז קובל. לשם כך, נתתי שיעורים פרטיים וחסכתי כסף למחייתי. בינתיים המשכתי לבלות עם חברות וחברים מבית הספר ומתנועת 'החלוץ הצעיר'. מדריך בוגר מהתנועה השפיע עליי ללכת לסמינר בגרוכוב, חווה חקלאית ליד ורשה, בה הכשירו חלוצים לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה".

זכרונות מרוזישץ': סולידאריות ופלורליזם   

"בעיירה רוזישץ' חיו באותו זמן לפחות 8,000 יהודים. ברובם התפרנסו ממסחר זעיר והיו גם בעלי מלאכה. חוץ מכמה משפחות אמידות שגרו בבתי אבן, גרו רוב יהודי העיירה בבתי עץ. היהודים ברובם הגדול היו מסורתיים, ביניהם גם חסידים שהשתייכו לחצרות של רבנים. היו כמה בתי כנסת.

בעיירה הייתה אוירה של סולידאריות ועזרה הדדית. לא זכור לי שהיו עניים חסרי בית או רעבים. היו קופות שתמכו בהכנסת כלה, ביתומים וכד'.

באותה תקופה לא היו מים חמים, לא היה חשמל, תחבורה – הייתה רק רכבת. לא היו מכוניות. מאוחר יותר היה איזה אוטובוס, שאיתו היה אפשר להגיע לעיר המחוז לוצק.

בעיירה היו נציגי כל המפלגות, כולל: קומוניסטים, ציונים, בונדיסטים – הקנאים לשפת האידיש (היה להם בית ספר המבוסס על השפה, 'פולק שולר'). היו גם יהודים חילוניים מתבוללים למחצה, שבניהם למדו בבית ספר ממלכתי פולני, רקדו ריקודים סלוניים, דיברו פולנית.

בני הנוער היו מאורגנים בסניפי "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". התקיימו גם ארגוני ספורט, כמו כדורגל וכדור עף. כמו כן, התקיימו חוגים דרמטיים וריקודים סלוניים. היה בעיירה גם בית קולנוע. היו חיי תרבות.

אנחנו, תלמידי 'תרבות', דיברנו רק עברית. התרמנו ל"קרן הקיימת", הלכנו לפעולות של 'החלוץ הצעיר', הכרנו מדריכים שבאו מקיבוצי הכשרה ולימדו אותנו שירים וריקודים ישראלים.

בעיירה ביקרתי את שני דודי, ולוול ומוטל ואת בת דודתי, בלה.דודתי השנייה, רחל, גרה עם משפחתה בעיר המחוז לוצק. היו להם בנים ובנות בגילי. שמחתי להתארח אצלם ולאכול ממטעמיהם. לדאבוני כולם נספו בשואה, חוץ מבת דודה רחוקה, בת שבע שפיגל, שמאוחר יותר הגיעה לארץ.

לא הייתי בת העיירה, אבל הייתי מעורבת. בלימודים, בתנועת 'החלוץ הצעיר' ובזכות משפחתי שגרה ברוזישץ'".

פעילה בתנועת "החלוץ"

 "יוליק כצן (קציר, בארץ) ז"ל, בן העיירה רוזישץ' וחבר גבעת חיים מאוחד בישראל, המליץ לי לצאת לסמינר בגרוכוב, ליד וורשה ולא לסמינר בקובל. בסמינר הזה נערכה הכנה לעבודה בתנועה.

יחד עם אחותו, חווקה כצן (ז"ל), חברת קיבוץ אלונים בזמנו, יצאתי לסמינר. למרות שהייתה בינינו תחרות סמויה, אני הצטיינתי בתנ"ך, ספרות והסטוריה, והיא יותר במתמטיקה, היינו חברות טובות.

כך ביוני 1933 הוא לקח את שתינו על משאית, לסמינר יהחלוץ' בגרוכוב. התכנסנו בנים ובנות מעיירות וערים שונות, רובם היו בוגרים מאיתנו. הגיעו בנים אפילו מדנציג, שהייתה עיר נמל בינלאומית, וגם שני חניכים מברלין, חברי 'החלוץ' מגרמניה. האווירה הייתה ישראלית ורוב ההרצאות היו בעברית. המרצים בחלקם הגיעו כשליחים מהארץ, ובחלקם היו מרצים מקומיים, ממרכז 'החלוץ', ממפלגת פועלי ציון וגם עסקנים יהודים אחרים. בין היתר ביקרו בסמינר אנשים חשובים כמו יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון. גם הידיעה על רצח ארלוזורב בארץ הגיעה אלינו.

היינו ערים ומעודכנים בנעשה בארץ, כולל המחלקות והריבים בין הזרמים הפוליטיים השונים. ההרצאות בסמינר התרכזו בעיקר סביב ההסתדרות, קיבוצים ותנועת הפועלים בארץ. כאן שמענו לראשונה על התנועה הקיבוצית לגווניה השונים, וראינו את עצמנו מזוהים עם הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה. היינו ציונים.

פה עשיתי גם הכרה ראשונה עם ורשה הבירה. ביקרנו באפרה ובסרטים, והיינו כמובן נרגשת והמומה, כיאה לבת פרובנציאלית במפגש עם עולם קסום וחדש.

הסמינר ארך חצי שנה, ובסיומו חולקנו לפעילות באזורים שונים בפולין, בסניפי 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר'. אני וחבר נוסף נשלחנו לשידלץ, שהייתה עיר במרכז פולין. גרנו בקיבוץ ההכשרה שהיה במקום, ומשם נסענו לבקר בעיירות בסניפי החלוץ הצעיר, בהם היו מתכנסים לעת ערב בנים ובנות צעירים ואנחנו סיפרנו להם על הארץ, לימדנו שירים וריקודים. בלילה התארחנו לרוב אצל אחד החניכים, ולמחרת חזרנו לקיבוץ ההכשרה. אנחנו ארגנו נוער לעלות ארצה. בסמינר היה הכל מכוון לעליה בארץ, לקיבוץ.

הייתי נוסעת ברכבת או באוטובוס, או בעגלה. הגעתי לערים גדולות כמו: וילנה, ביאלסטוק ולודג' וספגתי חוויות במפגשים השונים ועם אורח חיים שונה מזה שהכרתי בבית. ככה ביליתי ארבע שנים.

הגעתי הביתה לעתים רחוקות מאוד מאוד. זה היה רחוק מהבית. אבל כתבתי מכתבים מדי פעם. לא הייתי מנותקת מהבית.

משידלץ הועברתי ללוצק, שהייתה קרובה יותר לבית ומרכז חשוב יותר של התנועה. שם הייתה המועצה הגלילית הגדולה והחשובה ביותר. סניפי 'החלוץ הצעיר' היו בכל עיירה בווהלין, וקיבוץ ההכשרה המרכזי היה בקלוסובה. אני גרתי בקיבוץ ההכשרה בלוצק. הייתי פעילה במרכז 'החלוץ הצעיר', רכזת, ביקרתי בסניפים, הוצאתי עלון, ארגנתי עם החברים מחנות קיץ וכינוסים אזוריים מדי פעם".

רוחות מלחמה: חיה ואחותה רחל נפרדות מהמשפחה

"אני רציתי לעלות ארצה כמה שיותר מהר כי הייתי קשורה עם חבר שעלה לפני וגר בקיבוץ אפק. במקביל קיבלתי סרטיפיקט לאחותי רחל. ידענו כבר שיש רוחות מלחמה ושיש היטלר בגרמניה ושיש לו תוכניות על היהודים. התחילו להתארגן לעליה ארצה. בגרמניה עם הנרייטה סולד, וחברות נוער נוספות בפולין ובאוסטריה. עד במלחמה הספיקו לעלות שלוש חברות נוער מפולין. הסרטיפיקט לאחותי היה לעליית הנוער השניה.

נסעתי הביתה להכין את עליית שתינו לארץ. אחותי הייתה מפונקת יותר ממני, קשורה יותר לסינור של אמא. כשלמדנו יחד בבית הספר ישנה איתי במיטה אחת. היא הייתה בת 15, אני בת 18 וחצי. הגעתי הביתה. אמרתי להורים: 'רחל עולה איתי לישראל. יש לה סרטיפיקאט'.

אמא שלי, שהייתה צעירה ויפה, קיבלה שערות לבנות אחרי כמה ימים. ממני התייאשו כבר מזמן. ידעו שאני הגדולה ועושה מה שאני רוצה, אבל רחל הייתה קשורה מאוד לאמא. הפרידה הייתה קשה מאוד. אך אני עמדתי על שלי.

בסופו של דבר, הצלתי את חייה, למרות שלדעתי היא סבלה עד סוף חייה מהפרידה. היא הייתה חולה רוב הזמן, נפטרה לפני 12 שנה. לא פעם שאלתי את עצמי אם עשיתי נכון שניתקתי אותה מהבית. בסופו של דבר עשיתי בוודאי נכון, אחרת היא הייתה הולכת עם כל המשפחה בשואה. בכל אופן בארץ היא הקימה משפחה, ילדה שלוש בנות ויש לה נכדים. זכתה גם לראות נינים. בעלה, גיסי, חי עד היום בקיבוץ אלונים, עוד מעט הוא בן 92.

היא עלתה שלושה חודשים לפני. הגיעה לבן שמן. אני עם סרטיפיקט מהתנועה עליתי בפברואר 1938 על האוניה 'פולוניה', יחד עם קבוצת חלוצים שהתיישבו ברמת הכובש.

לקראת העליה שלי התברר שאין לי תעודות. לא תעודת לידה ולא כלום בגלל שנולדתי אחרי מלחמת העולם הראשונה והורי עברו ממקום למקום. אז התברר שלאבא היה רישום בתוך ספר תפילה בעברית מתי נולדנו, הילדים. בעצמי הלכתי, בחורף, בשלג העמוק, למשרד לרישום התושבים בכפר, מרחק של כחמישה ק"מ מאתנו. שם גייסתי עדים ושתינו קיבלנו תעודות לידה ופספורטים.

רשמו שנולדתי ב-28 בפברואר 1918. אם זה בדיוק או לא – אני לא יודעת. כך אני רשומה עד היום.

עבור הסרטיפיקאט של רחל היינו צריכים לשלם. עבור האישור שלי לא היה צריך לשלם כי הייתי פעילה בתנועה. זאת הייתה בעיה לא פשוטה עבור אבא שלי. הכסף נתרם בחלקו במסיבת התרמה שארגנו הוריה של בת-ציון, שכבר עלתה לארץ לפנינו, והייתה חברה בקיבוץ בית השיטה. בנוסף, אבא נאלץ למכור פרה אחת מבין שתיים כדי לממן את העלייה של רחל ולצייד את שתינו.

אחרי שכבר עזבתי את הבית נולדו להורי שני ילדים: אח ואחות. האח הרביעי במשפחה, יוסף שמו, היה הילד הכי חלש במשפחה. קצת שונה מכולנו. קצת ג'ינג'י. הוא אהב בעלי חיים ותמיד היה צמוד לאיזה עיזה קטנה. דווקא הוא נשאר בחיים מכולם. הוא שרד את השואה. הוא חי בקיבוץ מגידו. פעם, כשחגגנו שם מפגש משפחתי ואני סיפרתי את הסיפור על הפרה – הוא יצא ואמר: 'חיה, בשבילך זאת הייתה הקרבה של פרה. את לא יודעת מה זה עשה לנו, ואיזה בכי וכמה שפכנו דמעות על הפרה הזאת שאהבנו'. בעובדה הפרה הזאת עזרה לרחל לעלות לארץ.

לפני עלייתי ארצה בסוף שנת 1937 ביליתי כמה שבועות בבית. כאן לא השתנה דבר. אני שכבר באתי מהעולם הגדול יותר סיפרתי על עלית היטלר בגרמניה, על שנאת היהודים ועל רוחות המלחמה המאיימות. אמרתי לאבא: ' צריך לברוח'. אבא, שהיה קשור לשכנים הגרמנים, לא האמין למשמע אוזניו. הוא חשב שהשתגעתי, איך השכנים הגרמנים שלו יכולים להרוג אותו?! מסתבר שהם באמת לא היו אלה שהרגו יהודים. כשנכנסו הרוסים הם העבירו את אותם גרמנים למזרח גרמניה והכניסו אוקראינים. מי שהרג את היהודים היו האוקראינים. לדאבוני, הוא למד בדרך הקשה – כמה שנים מאוחר יותר – על בשרם של בני משפחתו – את אימת השואה.

לפני שעליתי לארץ דאגתי לסרטיפיקאט לאחי הגדול, יהושע, שהספיק להגיע לוילנה בדרכו לארץ. הוא נסע להיפרד מההורים, בדיוק פרצה המלחמה, נשאר "תקוע" ונספה בשואה עם הורי, אחי יצחק ואחותי הקטנה, רבקה.

הפרידה מההורים הייתה עצובה וקשה. משום מה כבר הייתה לי הרגשה שלא אראה אותם יותר, נבואת בטן שהתגשמה.

מגשימה את חלום העלייה לישראל

"בסוף פברואר 1938 ליוותה אותי אמא וחברים לרכבת. נסעתי ללבוב, משם לקונסטנצה ובהמשך הצטרפתי לקבוצת חלוצים לאוניה 'פולוניה' בדרך לארץ. הים סער רוב הזמן, אבל המצב שלנו היה מרומם. כשראינו את הכרמל ואת חיפה שרנו, רקדנו ובכינו מרוב שמחה. ירדנו לחוף בסירות והובאנו לבית העולים של הסוכנות היהודית. מכאן נסעה חבורת חלוצים לרמת הכובש. אותי לקח יוסקה רבינוביץ' מנען, לקיבוצו.

הקיבוצים בהם גרו הפולנים היו: רמת הכובש, אפק, גבעת השלושה. יוסקה רבינוביץ' השליח של העלייה לקח אותי לקיבוץ נען, שהיה קיבוץ יותר "ישראלי", כי נחשבתי יותר ישראלית מהאחרים. לא היו לי חבלי קליטה. ידעתי את השפה. נקלטתי כאן כאילו זה מקומי הטבעי.

בפסח הראשון בארץ נסעתי לאחותי רחל שהייתה בפנימיית בן שמן, שנחשב מקום מאוד ישראלי ושוקק חיי נעורים.

אחרי פסח החלטתי להסתובב ולראות את הארץ. הסתובבתי בין קיבוצים שהייתי שליחה שלהם בפולין. הייתי בטוחה שכולם יפתחו את הדלתות, חלקם פתחו וחלקם לא כל-כך. נסעתי לפגוש את הבחור שהייתי איתו בהכשרה,שהיה חבר שלי, והיה אחד הנימוקים שלי לעלות לארץ מהר, כדי להתחבר איתו. כשמצאתי אותו בקיבוץ אפק, הוא היה כבר נשוי עם תינוקת על הידיים. כך הסתובבתי לבדי בארץ. בין היתר, ביקרתי את בת ציון חברתי בקיבוץ בית השיטה. היא כבר הייתה נשואה, עם תינוקת וגרה באוהל וביקרתי את אלימלך, בן דוד של אחות אימי, שהגיע לפניי לארץ וגר בקיבוץ יגור.

חזרתי לנען, התחלתי לעבוד במשתלה. בקיץ 1938 התחילו לדבר איתי על ללכת לחיפה להדריך את הנוער העובד. באוגוסט 1939 עזבתי את נען ונסעתי לקומונה של הנוער העובד ברחוב השומר בחיפה".

נעורים סוערים בקומונת "הנוער העובד" בחיפה

"הגעתי בקיץ 1939. המדריכים, כשבעה-שמונה, הגיעו מכמה קיבוצים: חולתה, תל יוסף, שדות ים, אלונים וגינוסר. השתלבתי מהר ובאופן טבעי בהדרכה. חיינו חיי קומונה. פרידה מגינוסר, שהייתה אשתו של בני, הפכה לאם הבית שלנו. עבדנו לפרנסתנו שלושה ימים בשבוע, הבאנו לה את המשכורת שקיבלנו, והיא הייתה מבשלת ומכבסת לנו. אני עבדתי במטבח של בית חרושת "שמן". היינו חבורה עליזה וצעירה, ואחרי שעות ההדרכה טיילנו ובילינו.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. בחיפה היה אי שקט. מצד אחד, נמשכו המאורעות עם הערבים ויחד עם זה נערכו הפגנות סוערות נגד הבריטים. ב-1940 טעמנו טעם של הפצצות ממטוסים איטלקים שהצטרפו בימי המלחמה לגרמנים.

באותה תקופה התחיל גם הקשר הרומנטי עם מוסה (משה), נער תימני, שריכז את ההדרכה בסניף, והיה אהוב ונערץ על כולנו. הוא בא מקיבוץ חולתה. התאהבנו, אך עדיין לא חלמנו על הקמת משפחה. יום אחד מצאתי את עצמי בהריון. הייתי המומה, כיוון שעדיין הייתי רחוקה רגשית מחיי משפחה יציבים, אימהות וכו'. רציתי לעשות הפלה. הלכתי לרופא קופת חולים בחיפה, אז הרופא הוציא כרטיסיה והראה לי כמה נשים אחרי הפלה לא יכולות ללדת. חוץ מזה הוא אמר: 'עכשיו מלחמה, ואני לא הולך להרוג תינוק יהודי'. השלמנו עם המצב, החלטנו להתחתן ולהתיישב כמובן בחולתה.

אני הייתי לבדי בארץ. התביישתי לספר לאחותי רחל על ההיריון. גם מוסה היה מנותק מבני משפחתו. בהחלטה על החתונה שיתפנו רק את בן דודי אלימלך. הוא זימן אותנו לרב בחיפה, ונכנסנו לחופה בלי שמלה לבנה, עם טבעת נישואין שהשאילה לי אשת הרב לצורך הטקס בלבד, ועד יחיד – אלימלך ז"ל. בקומונה גילו די מהר את הסוד ועשו לנו מסיבה עליזה עם כיבוד כיד המלך.

אחרי החתונה נסענו לירושלים והתייצבנו בפני אימו של מוסה. היא קיבלה אותי באהבה ובזרועות פתוחות. אהבתי אותה מאוד.

המפגש שלי עם מוסה, שהיה צעיר ממני, נער תימני, יפה ורגיש, היה גורלי בשבילי. שנינו היינו אנשי תנועה חסרי ניסיון, ללא הורים ומשפחה מלווה, ללא הכנה כל שהיא לגידול ילד ראשון, שבא ללא תכנון מוקדם. תהליך גידולם של ארבעת ילדינו לימד אותנו להיות הורים אוהבים ולימד אותנו גם להתפשר עם החיים, להכיר ולוותר איש לרעותו ולאפשר לכל אחד מאתנו לצעוד במסלול שבחר".

האח הצעיר יוסף מספר על השמדת המשפחה בשואה

"בשנת 1946 קיבלתי שתי גלויות כתובות ברוסית מאחי הצעיר יוסף ומאמה של חברתי בת ציון, הניה טורצ'מניוק, שבישרו לי את הבשורה הנוראה על אובדן יקיריי. מכולם נשאר רק יוסף אחי הצעיר. בהגיעו לארץ סיפר לי שאבי ישראל היה הראשון שנרצח על-ידי אוקראיני בדצמבר 1942. זה קרה בזמן שהגרמנים פלשו לאזורנו בראשית הקרבות, בדרכם לשטח הרוסי. שני אחיי הגדולים, יהושע ויצחק, דאגו לקבור את אבי, ואמי זרזה אותם לברוח להציל את נפשם.

כשפרצה המלחמה והיו צריכים לעבור לגטו, אמא שלי הבינה שצריך לברוח ואמרה לשני אחי הגדולים – ליהושע ויצחק – 'אתם תברחו לחוד, ואני אשאר עם שני הקטנים', עם יוסף שהיה בן 12 ורבקה שהייתה בת עשר. היא הסתתרה איתם ביערות, הם התחברו עם יהודים אחרים שברחו גם הם וכולם קיוו לשרוד ולא ללכת לגטו שבעיירה, כי על הצפוי להם שם כבר פשטו שמועות.

אחי ואחותי הצעירים הלכו לחפש אוכל. כשהם חזרו הם מצאו את אמא מוטלת הרוגה, יחד עם קבוצת יהודים שהיו איתה. כך נשארו שני הקטנים לבדם. יוסף עבד אצל איכר פולני. הוא התחבב על האיכר ועל בני משפחתו, וביחד עם זה הוא דאג לאחותנו הקטנה וחיפש דרכים ליצירת קשר עם שני האחים הגדולים, אך ללא תוצאות. גם רבקה הקטנה לא שרדה, וכבר בסיום המלחמה גססה כשרגליה קפאו.

יוסף האח היחידי שנותר חזר לעיירה בתקווה למצוא קרובי משפחה ששרדו. הוא אומץ על-ידי אמה של בת-ציון, שהצליחה לשרוד עם שתיים מבנותיה. הוא לא שהה שם זמן רב, המשיך לגרמניה והתחבר לגרעין של השומר הצעיר, שהיה בדרכו לארץ. אחר תלאות רבות, כולל מחנה העצורים בקפריסין, הגיע לקיבוץ נגבה, שם התגייס לשרת עם לוחמי מלחמת העצמאות. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ מגידו. הוא התחתן עם רבקה, גם היא ניצולת שואה, יחד בנו משפחה חמה, ילדו בת ושני בנים, 11 נכדים ונינה.

משפחות האחים והאחיות של אבא נספו כולם. רק בת דודה אחת, היא בת שבע שפיגל, שרדה כילדה. היא הגיעה לארץ כשהיא בת 16, הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ שריד, וכיום היא גרה עם משפחתה בקיבוץ נחשונים. היא קשורה אלינו כמו אחת מאיתנו.

חברתי בת ציון, שלמדה איתי בבית הספר 'תרבות', הגיעה לישראל כשנה לפני, היא התגוררה בקיבוץ בית השיטה ונפטרה לפני כשנתיים. אמה הניה ז"ל ושתיים מאחיותיה – פנינה (קורן) ושולה (לא זוכרת את שם המשפחה, בת שבע שפיגל זוכרת) שרדו את השואה והגיעו ארצה. פנינה ושולה חיות בישראל.

הפגישה שלי עם אחי יוסף הייתה בקיבוץ אלונים, שם גרה אחותי רחל ז"ל עם בעלה שלמה. הפגישה הייתה מרגשת מאוד והרבה דמעות ניגרו".

זוגיות, משפחה ועשייה למען הציבור

"מיולי 1941, יותר משישים שנה, אני גרה בקיבוץ חולתה. נולדו לי ארבעה בנים. יש לי היום 13 נכדים, מהן עשר בנות, יפות ומוכשרות אחת אחת, ושישה נינים.

אהוד גרשוני הבכור נולד בשנת 1942. הוא פסיכולוג במקצועו, מרכז התחנה הפסיכולוגית במרום הגליל ובשלומי. הוא גר בעמוקה, נשוי למריז, יש להם שלושה ילדים: מיכאל, דפנה וחן. מיכאל נשוי לרותם ויש להם תינוק.

ישראל גרשוני (נקרא ע"ש האב ישראל ז"ל) נולד בשנת 1946. הוא פרופסור באוניברסיטת ת"א למזה"ת, מומחה למצרים. הוא גר בהרצליה הפיתוח, נשוי לשוש (שני) ואב למיכל ונמרוד. למיכל יש שני בנים – תאומים – יהונתן ודניאל

חגי גרשוני נולד ב- 1950. הוא גר בחולתה, יש לו ארבע בנות משתי נשים. מאשתו הראשונה הדסי נולדו לו הגר ואורלי. הגר נשואה לרון ונולדו לה שתי בנות – נועה וגאיה. אורלי בהריון. לחגי ואיריס, אשתו השניה, נולדו שתי בנות: שירי ושלי.

אבי גרשוני נולד בשנת 1957. הוא חי ביוהנסבורג בדרום אפריקה, חזר בתשובה, נשוי לקרן, שהתגיירה, ואב לארבעה: טליה, ישי, מיכל ונועה.

"במהלך השנים מילאתי תפקידים ציבוריים, עבדתי ולמדתי. בתחילה עבדתי במטבח הקיבוץ במשך כמה שנים. בשנת 1951 החלטתי לעשות מפנה בחיים. הרגשתי שנוצר פער מתמשך ביני לבין מוסה בעלי, שהיה מורה ומחנך נערץ, בעוד אני תקועה בין הסירים במטבח ובקושי מגיעה לקריאת ספר, אחרי עבודה קשה ומתישה. החלטתי לנסוע וללמוד בסמינר של עליית הנוער בירושלים, מתוך כוונה לעשות הסבה להדרכת נוער בעתיד. השארתי שלושה ילדים קטנים, ובהם חגי שהיה אז בן שנה וחצי בלבד, ויצאתי ללמוד בסמינר בית הכרם כשנתיים ימים. לביקורי שבת הגעתי אחת לשלושה שבועות. הלימודים היו אינטנסיביים ומרתקים. כשחזרתי מהלימודים הדרכתי קבוצת נוער שעלתה ממרוקו.

בשנים 1958-1961 כיהנתי כמזכירת פנים בקיבוץ. בתום תקופת המזכירות חזרתי להדרכת נוער שהגיע במסגרת עליית הנוער. לאחר מכן נבחרתי שוב לתפקיד מזכירת פנים, וסיימתי אותו לאחר שנתיים ב-1964.

במשך כל שנות פעילותי הייתי מעורה במתרחש בתנועה ובמפלגה. נסעתי לישיבות המרכז של הקיבוץ המאוחד, נבחרתי למועצה הארצית ולועדת חברה המורחבת של התנועה. בשנת 1964 יצאתי ללימודים באפעל. בתום הלימודים באפעל הייתי פעילה במערכת הבחירות של המערך, הייתי שוב מזכירת פנים לקדנציה קצרה ולאחר מלחמת יום כיפור נבחרתי לרכז את ועדת הבריאות. במקביל עבדתי במטבח והנהגתי את "ההגשה העצמית".

בשנת 1984 התחלתי לעבוד בהנהלת החשבונות, הייתי אחראית על תקציבי הקיבוץ עד שהקיבוץ עבר להפרטה, אז יצאתי לפנסיה. תהליך ההפרטה היה קשה לי ואף הונצח בסרט התיעודי 'הקיבוץ', בו אני משתתפת. בעלי מוסה נפטר לא מכבר. כל הבנים, הנכדים ועוד המוני אנשים הקשורים אלי ולבנים שלי היו ב'שבעה'.

אני אישה שעשתה משהו בחיים. אני בת 90. צלולה וקוראת הרבה, קשורה ומוקפת במשפחה גדולה ונהדרת".

בת שבע (שפיגל) קינן הייתה רק בת 10 וחצי כשהמלחמה פרצה, והוריה, שלושת אחיה, אחותה ואחייניתה התינוקת נרצחו על ידי הנאצים והאוקראינים. הילדה היתומה הסתובבה כחיה רדופה ביערות, אך הצליחה לשרוד וניצלה מציפורני הטורף הנאצי. בת שבע עלתה לארץ ישראל, התגייסה לפלמ"ח והייתה בין מקימי קיבוץ נחשונים

בית אבא

"נולדתי בכפר ליד ברזולופ, במרחק 20 ק"מ מהעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין, בשנת 1928. היינו חמישה ילדים – שלושה אחים: ישראל, יוסף ונתן, ושני אחיות: ברכה, הגדולה, ואני, בת שבע, הקטנה מבין כל האחים. אבי, אהרון-שלום שפיגל, היה סוחר בבדים ובכל דבר שאפשר למכור בסחר חליפין. הייתה לנו חנות ליד הבית, שם אבא היה מוכר את הסחורה, ובנוסף הוא היה שותף בבית מסחר גדול לבדים ברוז'ישץ', ופעם בכמה ימים היה נוסע לשם. אמי, מאטל, טיפלה בילדים בבית".

ציונות: ההורים קיוו להגיע לארץ ישראל

"הסביבה שלנו הייתה מעורבת, חיינו לצד אוקראינים, פולנים וגרמנים. אבל הציונות הייתה מאוד חזקה בבית, ואני זוכרת ברקע את התקווה להגיע לישראל. עד כיתה ד' למדתי בבית ספר ליד הבית, עם מורה פרטי לעברית. לא היה לנו בית ספר "תרבות" בכפר, כך שרק כשגדלתי, בכיתה ד', הצטרפתי ל"תרבות", שהיה בעיירה רוז'ישץ'.

באזור היה נוהג מיוחד – שנוצר בבית ספר "תרבות" – בימי שישי היינו צריכים לדבר רק בעברית, ומי ששגה היה צריך לתרום סכום קטן לקק"ל, וכך גם היה אצלנו בבית, עם ההורים.

אבי, אהרון-שלום, היה היוזם של כל המטרה הציונית בכפר שלנו, והוא עמד על כך שנלמד בבית ספר עברי. גם אבא וגם אמא ידעו עברית".

יהדות: בערב שבת כל המשפחה הייתה יושבת יחד

"במשפחה היו כללי התנהגות מאוד ברורים בכל מה שקשור לדת – היה רק אוכל כשר, בשבת תמיד אכלנו צולנט. בכל יום שישי כל המשפחה הייתה יושבת ליד השולחן, וכששני אחיי הגדולים הגיעו לגיל מצוות, הישיבה ליד השולחן בערב שבת הפכה לחובה. גם בחגים אני זוכרת את האווירה הדתית. לפסח היה לנו ארגז גדול של כלים, שהיו מוציאים מאיזה מקום. היו עושים בבית ביעור חמץ, מנקים את כולו. אני זוכרת שאנחנו, הילדים, אהבנו מאוד את האווירה של החג.

גם את יום הכיפורים ואת ט"ו בשבט אני זוכרת במיוחד. ביום הכיפורים היה מותר לילדים לאכול משהו בשעה שתיים בצהריים. אחר כך, בזמן המלחמה, צמנו פעמיים בשבוע, מתוך אמונה שאם נצום נישאר בחיים. את ט"ו בשבט היינו חוגגים בבית הספר.

בסביבה שלנו היו יהודים גם עניים וגם עשירים. בית הכנסת היה אצל משפחה עשירה, שהיה להם בית גדול ובחגים התפילות היו מתקיימות שם. בימי חול היו הולכים לבית כנסת באזור. ספר התורה היה באותו בית גדול של המשפחה העשירה. אני זוכרת שכשגדלנו, והתחלנו להסתובב מחוץ לבית, אבא עמד על כך שלא נאכל טרף אצל הגויים".

החיים תחת השלטון הרוסי

"הרוסים הגיעו בהפתעה, לפחות מבחינתי. אני לא זוכרת הרגשה שהמלחמה מתקרבת, אני זוכרת ששמענו אווירונים, ולא ידענו מה זה. אני הייתי באותו יום באזור רוז'ישץ' – הגעתי כדי להיבחן לבית ספר "תרבות". באותו בוקר התכוננתי למבחן, הייתי בת 10 וחצי. אני זוכרת שלבשתי תלבושת מיוחדת – חצאית עם קפלים וחולצה כחולה כהה עם צווארון של ימאים.

השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו מהר מאוד. פולין חולקה לשניים, ולאזור המזרחי, אוקראינה, האזור שלנו, נכנסו הרוסים, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק את פולין בין הגרמנים לרוסים.

כשבאו הרוסים חשבנו שניצלנו, אבל עדיין לא ידענו בדיוק ממה. לעומת החיים שהיו לנו אחר כך, עם הגרמנים, בתקופה הזו היה טוב, אבל עדיין לא היה קל. מאחר שהיינו בעלי רכוש ונחשבנו עשירים אצל הקומוניסטים, שלא אהבו אנשי ממון, היו לנו כל הזמן בעיות איתם.

הרוסים הגיעו מאוד עניים. הם לקחו את כל הבדים מהחנויות והפכו אותם מכותנות לילה לשמלות ערב.

הקומוניסטים החרימו את רוב תכולת החנות שלנו, וכעונש על היותנו "עשירים", החליטו לשלוח אותנו לסיביר. חברים גויים שלנו, אוקראינים, החליטו לעזור לנו, והלכו אל הרוסים מרצונם והעידו עלינו בפניהם שאנחנו יהודים מאוד מקובלים וטובים, שעוזרים לשכנים ולסובבים אותנו. וזה עזר. היום, בדיעבד, אני אומרת שהלוואי שהיו שולחים את כל המשפחה לסיביר, אז אולי היה נשאר מישהו.

אחרי העדות של האוקראינים שבו  אותנו, למעשה, בתוך הבית. את אמא שלי לקחו לבית הסוהר לכמה ימים, ואני, שלא רציתי להישאר בלעדיה, הלכתי איתה. ישנתי איתה שם, באותה מיטה, קיבלנו שמיכה ואוכל, ואחרי כמה ימים חזרנו הביתה.

מהר מאוד הכול עבר לתורים: בשר, תה, כמעט הכל היה בחלוקה. קיבלנו דברים גם מאנשים שבאו לבקר. אבל היחס היה טוב, לא היו מגבלות. הלכנו לבית ספר רוסי, זה היה בית ספר חופשי ללא תשלום, היה קולנוע חופשי ללא תשלום, ובסך הכול הרגשת חופש.

בבית הספר שבו למדתי, בזמן הרוסים, הייתה הרשמה לקייטנה – של הכיתה שלי ועוד שתי כיתות מקבילות – לטיול לקרפטים בצ'כיה. אמא לא הסכימה שאני אצא. אחר כך, בתקופת הגרמנים, אמא מאוד הצטערה שלא הסכימה, היא חשבה שכך יכלו להיות לי חיים יותר טובים.

בשלב מסוים, בזמן הרוסים, ברחו הרבה יהודים צעירים מוורשה, שהייתה תחת שלטון גרמני, ועברו אצלנו בכפר, אצלנו גרו שני בחורים. בינתיים הגיעו ידיעות שבאזור הגרמני לא קורה כלום, וכל הצעירים נרשמו לחזור. אבל הרוסים לא קיבלו את זה, וכל מי שנרשם לחזור לוורשה, נלקח לסיביר. אחרי השחרור, פגשתי חלק מהבחורים שנלקחו לסיביר. התברר שהרוסים גייסו אותם לצבא הרוסי, והם באו לאזור שלנו כחיילים משחררים, וחיפשו אנשים שהכירו לפני שהגרמנים הגיעו".

1941- סוף השקט

"בשנת 1941 נגמר השקט היחסי שהיה לנו עם הרוסים. המלחמה בין רוסיה לגרמניה פרצה. בהתחלה, הסכנה הגדולה ביותר הייתה לגברים, כי הם הראשונים שהגרמנים חיפשו ולקחו. אבי ושניים מאחיי החליטו לברוח לכיוון ליטא – כיוון רוסי יותר – וחשבו שלא יגיעו לשם גרמנים. אני זוכרת את היום הזה, זה היה יום מאוד קשה. אבא ואמא ושני האחים התחבקו. אבל הניסיון לברוח לא הצליח, ואחרי שלושה ימים כולם חזרו. התברר שהגמנים כבר היו בכל מקום, ולא היה לאן לברוח.

זמן קצר אחרי שהגרמנים נכנסו, הם הקימו מחנה עבודה באזור. בהתחלה הוא היה מיועד גם ליהודים וגם לאוקראינים, אבל כמובן שהיהודים קיבלו יחס הרבה יותר גרוע. המחנה היה במרכז של האס.אס – במשק של פריץ עשיר שהגרמנים נישלו. לגרמנים היה מאוד נוח לקחת את היהודים לעבוד בשדות, כי לא היה צריך לשלם להם. הם היו יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים הביתה בלילה. בכל יום הרגו שם יהודי, ולפעמים גם אוקראיני, אבל בעיקר יהודים. למרות הכול, בתקופה הזו עדיין הייתה תקווה שלא יקרה כלום. חשבנו שככה זה יהיה – היהודים עובדים אצל הגרמנים, פה ושם הורגים מישהו, אבל בסופו של דבר רובנו נישאר בחיים.

תנאי העבודה במחנה היו קשים מאוד. היהודים אולצו להכין שוטים מרצועות עור, שבקצה שלהם היה כדור מעופרת. יהודי שאיחר לעבודה ב-5 דקות, קיבל 20-25 מכות מהשוט הזה. גם אחיי ואחותי הגדולה, ברכה, היו מגויסים למחנה עבודה. יום אחד חזר אחי יוסף הביתה וסיפר איך השכיבו אותו על ספסל והרביצו לו עם השוט שהכינו היהודים. הוא הראה לנו שחסרה לו חתיכת בשר במקום שבו השוט הצליף בגבו עשרות פעמים. למחרת בבוקר הוא חזר לעבודה.

והיו גם הוצאות להורג. הגרמנים היו יורים לראווה ביהודים שאיחרו ב-5 דקות – כדי שהאחרים יראו וייראו".

החיים בבית בתקופת הגרמנים

"אבא ואמא לא עבדו במחנה, הם היו מבוגרים מדי. לבית שלנו הכניסו עוד שלוש משפחות. לאט לאט הגבילו הגרמנים את התנועה של כולם, עד שכבר אי אפשר היה לצאת מהבית. הכנו לעצמנו סרטי מגן דוד, ואחר כך הגיע גם הטלאי הצהוב. הייתה אווירה מאוד קשה, כי פה ושם שמענו שירו במישהו, לקחו מישהו. סיפרו לנו שבן דוד של אבא מדרגה שנייה, שאמר משהו שלא מצא חן בעיני הגרמנים, נלקח לחצר מרכזית ונרצח לעיני כולם. הגרמנים רצו להראות לכולם מה קורה ליהודי שמתחצף לגרמנים. אנחנו לא סיפרנו לאבא, אבל באיזשהו שלב זה התגלה לו, והוא לקח את זה מאוד קשה.

לי היה מאוד קשה. הייתי ילדה, וקשה היה לי להבין את מה שמתרחש סביבי. בימי שישי בערב, כשהיינו מדליקים נרות, הייתי שואלת את אמא אם בכל העולם חיים ילדים כמונו, או שיש ילדים שחיים חופשי. ואני זוכרת את אמא מסתכלת עליי בעצב ואומרת: "יש ילדים שחיים חופשי".

אחת מהנשים שגרה אצלנו בבית ילדה במהלך התקופה הזו, ואבא אמר לה שלא תמול את התינוק. בזכות זה אותו תינוק חי עד היום – בלוצק. שמו של התינוק היה בנימין ובמהלך המלחמה הוא נמסר למשפחה פולנית חשוכת ילדים, שאימצה אותו ונתנה לו את השם סקרט (סוד), וניצל. אחרי יותר מעשרים שנה נודע לו שאמו ואחיו ניצלו ושהם חיים בישראל, ונוצר ביניהם קשר.

בין הגרמנים שהיו בכפר היה אחד שקראו לו דונר – הוא היה אכזרי מאוד, ויום אחד הוא נורה. לא ידעו בדיוק מי ירה בו, יהודי או גוי, אבל השמועות היו שהיורה היה יהודי. הפחד מפני תגובת הגרמנים הבריח את כל היהודים מהבתים לשדות וליערות. הגרמנים באמת הרגו כמה יהודים, ואחרי כמה ימים חזרנו הביתה. במקום דונר הגיע מישהו אחר, והתברר שהוא הרבה יותר אנושי, והחיים המשיכו".

הבריחה

"ה"שגרה" בבית נמשכה. חשבנו שאנחנו בטוחים פחות או יותר, עד שיום אחד הגיעה אחותי הגדולה ברכה בריצה מהעבודה ואמרה שצריך לברוח כי הגרמנים מחפשים יהודים. התחלנו לרוץ, יצאנו דרך הדלתות, החלונות, וכל אחד רץ כמה שהיה יכול לרוץ. רק לברוח, ליער, לשדות. אני לא יכולתי לרוץ הרבה, ותוך כדי ריצה נכנסתי לתעלה שהייתה מכוסה בפטל. זחלתי קדימה, נשכבתי על הגב וכיסיתי את העיניים. קיוויתי שאם יירו בי, אני לא אראה.

שמעתי מסביב יריות, גניחות וצעקות. לא התקרבתי לגוויות, רק ראיתי אותן, ולא ידעתי מי הרוג ומי לא. אחרי שפסקו היריות, והחושך ירד, יצאתי. לא הייתי מסוגלת להתקרב לאף אחת מהגוויות, ורצתי לבית של משפחה אוקראינית שהכרתי. בעל הבית סיפר לי שאבא ואמא שלי היו מוסתרים אצלו בערימת הקש, אבל הם כבר עזבו. יצאתי ליער, ובמרחק של כ-4-5 ק"מ מצאתי את אמא ואבא, שני אחיי, ישראל ונתן, אחותי ברכה עם הילדה שלה, ועוד קבוצה של יהודים. הייתי מאוד מאושרת שהם ישנם.

אחי יוסף, שהיה במחנה העבודה, לא הצליח לברוח. סיפרו לנו שהגרמנים לקחו אותו, יחד עם גברים יהודים נוספים, לקבר אחים, שהם בעצמם חפרו, וירו בהם. הגויים סיפרו אחר כך שהקבר הזה תוסס מדם – אמרו שכל הזמן עולה ממנו קצף של דם. עד היום אני לא יודעת כמה יהודים נקברו שם".

ביער נרצחו הוריי, אחותי ובתה התינוקת

"גרנו ביער עם כל הקבוצה הזו של היהודים, בתוך בור גדול, בערך חודשיים. בבור היינו מבעירים אש, גם לחימום וגם כדי לבשל תפוחי אדמה. בערב היינו יוצאים לשדות, לוקחים תפוחי אדמה וגזר וחוזרים.

באותה תקופה היה לי שיער ארוך, שהיה קלוע לצמה. השיער התמלא בכינים, ואחותי גזרה לי את הצמה

ותלתה אותה על עץ כדי שאני אראה אותה כל עוד אני שם, זה היה חלק ממני.

יום אחד הגיעו כמה אוקראינים למקום שבו היינו, ולקחו חלק מהיהודים. הם שחררו אותם באותו יום, אבל אנחנו הבנו שאם מישהו יודע שאנחנו שם, המקום הזה כבר לא בטוח עבורנו, ואנחנו צריכים לחפש מקום אחר. בינתיים חפרנו מנהרה כדי להסתתר בה, כמקלט, ואת פתח המנהרה הסתרנו.

שני אחיי, נתן וישראל, ואני ובחור נוסף יצאנו לאזור אחר של היער כדי להכין מקלט חדש. כבר היה שלג, אבל בתוך היער הוא עדיין לא נערם. אחרי זמן מה, שמענו פתאום ירייה, ואחריה עוד יריות. אני רצתי עם אחי למקום אחד, ואח אחר רץ למקום אחר. שמענו צעקות, אבל לא ידענו מי צועק. אחי הגיע לאיזה בית והתחבא שם, ואני נשארתי לבד עם אחי השני.

כשפסקו היריות, בלילה, הלכנו, אחי ואני, למחבוא של ההורים. מצאנו את כולם הרוגים מחוץ למקלט. רובם היו ערומים.

אבי נשען על עץ, שלושה חורים בחזהו.

אמי ואחותי היו חבוקות, והשמלות שלהן כיסו את ראשיהן.

התינוקת של אחותי קפאה מקור. סביב ראשה היה עיגול של השלג שהפשיר. היא היתה ליד אחותי ואמי. היהודים האחרים היו גם הם הרוגים כולם – ויש לי קרובת משפחה שזוכרת עד היום שהמשקפיים של אביה היו תלויים על עץ ליד גופתו.

עד יומי האחרון לא אשכח את התמונה הזו. פרצתי בבכי בקולי קולות ואחי סתם לי את הפה ואמר שחייבים להסתלק בשקט, בלי לדבר ובלי לבכות".

רצח שני אחיי

"החודש דצמבר, השנה 1942, אחי ואני, שני יתומים, יוצאים מהיער. אני לא זוכרת בדיוק לאן הלכנו, אבל בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתוך ערימת הקש של אותו גוי שסיפר לנו שאבא ואמא היו אצלו בליל הבריחה. שמו של אותו גוי היה סהידה, והבית שלו היה בעיירה ליד רוז'ישץ' – ששמה קופצ'ין. את מר סהידה (כך קראנו לו תמיד) הכרנו עוד לפני המלחמה, והוא היה בקשרים מסחריים ובקשרי שכנות עם המשפחה שלנו. כשהגיעו הגרמנים, גם העברנו אליו חלק מהרכוש שלנו, ואת דברי הערך.

היינו יומיים בקש של מר סהידה, ואז הגיע גם אחי השני. הוא סיפר שהוא ניצל בזכות זה שהוא רץ בזיגזג, בין כדורי הנאצים. הבחור שהיה איתו, הוא אמר, נהרג.

אחרי יומיים נוספים בקש, החליטו בלילה שני האחים שלי לצאת להביא אוכל. הם חשבו שסהידה, בגלל שהכיר אותנו, ייתן לנו משהו לאכול.

האחים שלי הלכו ואני חיכיתי בקש. עברו יום ולילה נוסף, ואני עדיין מחכה, לבדי. החלטתי לצאת מהקש וללכת לראות מה קרה איתם. נכנסתי לבית של סהידה, וכשהוא ראה אותי הוא נבהל, ואמר לי "תברחי מכאן כי הרגו את שני אחייך". הוא לא אמר מי הרג, אבל אני הבנתי שזה היה הבן שלו, שהיה עורך דין.

פתאום ניגש אליי אותו בן, העורך דין, ואמר לי "בואי איתי, אני אשמור עלייך". אמרתי לו שאני לא אלך איתו כי הוא הרג את שני האחים שלי, ואני יודעת שהוא יהרוג גם אותי. הבן ניסה לשכנע אותי שאשאר איתו בבית, הוא אמר שזה לא נכון שהוא הרג את אחיי והבטיח לשמור עליי. לא האמנתי לו, וברחתי".

לבד בעולם – כמו חיה נרדפת

"הייתי ילדה בת 12 בערך, בלי אף אחד בעולם. יצאתי מהבית של סהידה ופשוט התחלתי לרוץ. רצתי ורצתי, עד שעליתי על הגופות של שני אחיי שנרצחו, ושכבו בתוך שלולית קרח. המשכתי לרוץ. אני לא זוכרת מה עבר לי בראש בתקופה הזו, לא היו לי תוכנית. הייתי כמו חיה נרדפת, רצתי כל הזמן.

רצתי אל הבית הראשון שראיתי, ונכנסתי. זה היה בית של אנשים שהכרתי – אוקראינים שהייתי משרתת שלהם בתקופה שבה אחיי עבדו אצל הגרמנים. אבל האוקראינים אמרו לי שאני לא יכולה להיות אצלם, וברחתי.

רצתי, והיה שלג, וידעתי שרואים אותי מרחוק. אני זוכרת שהתחבאתי מאחורי שיח וחשבתי מה אני עושה. לא אכלתי, שתיתי שלג. ככה הסתובבתי, בקש, בין הפרות, עד שהגעתי למשפחה פולנייה מרובת ילדים שהוריי הכירו אותה, שמה של המשפחה היה קוטארסקי. כל חיי אהיה אסירת תודה למשפחה הזו: זה היה חג המולד או הסילבסטר ובעלת הבית הכניסה אותי ישר למין כוך קטן שבו נמצא תנור אפייה, היה שם חם ונעים, ואני פשוט שכבתי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני לא אגיד שאני רוצה ללכת.

הייתי מלאה בכינים, ובעלת הבית חפפה לי את הראש, רחצה אותי ונתנה לי שמלה של הבת שלה. היא הכינה לי תה מצמחים מסוננים כי לא הייתה לי וסת תקופה ארוכה, ובאמת זה עזר, וקיבלתי את הווסת. אחרי שבועיים אבי המשפחה בא וחיבק אותי ואמר: "אני אשמור עלייך כל עוד אני חי. אני חייב את זה לאבא שלך – שממך תצמח משפחה". נשארתי אצל משפחת קוטארסקי שנה.

באותה תקופה חלמתי חלום שליווה אותי הרבה זמן אחר כך: חלמתי שבבית הוריי גוזמים את הפיקוס, אבל מישהו שעומד שם אומר, "לא נורא, הגזע נשאר וממנו יצמח שוב פיקוס". הבנתי שגזע בחלום הוא אני.

כך חלפו הימים. בחורף הייתי במחבוא – ישנתי ליד הפרות – ובימים קרים הכניסו אותי לבית. בינתיים הצטרפה אליי חברה, שולה טורצ'יניוק (היום מושקט), שהיא יותר מאחות בשבילי. לא יכולנו לחיות בתוך הבית, הפחד היה שמישהו ייכנס ויזהה אותנו ויחסלו את כל המשפחה של קוטארסקי. הביטחון היחידי שהיה לנו נבע מזה שכל המשפחה עבדה אצל הגרמנים, והבת עבדה כחדרנית אצל הקצין הגרמני הראשי.

יום אחד הפולני קוטארסקי שמע שלמחרת הגרמנים באים לבקר. הם הגיעו עם הכלבים שלהם. שולה ואני קפצנו למרתף תפוחי האדמה, והסתתרנו שם עד שהם הלכנו. באותה תקופה למדנו מיומנויות חדשות: להתעטש בלי קול, לחנוק שיעול.

הבן של אותו קוטארסקי היה גם הוא אדם טוב לב, והציל את חיינו פעמיים. מכיוון שמסביב לבית של המשפחה לא היו עוד בתים, אפשר היה לראות מרחוק כשמישהו התקרב. הבן הזה היה צופה כל הזמן על האזור, והקפיד לראות אם מישהו מתקרב לבית. פעמיים הוא הודיע לנו בזמן, והספקנו להסתתר, וניצלנו. אני זוכרת גם שכשהייתי מתחבאת בעליית הגג, הוא היה נותן לי קצת אוכל, אפילו מבלי ידיעת הוריו".

הרוסים חוזרים, הגרמנים עוזבים

"באותה תקופה היו קולוניות של פולנים וקולוניות של אוקראינים, שנלחמו ביניהן. הגרמנים היו מעוניינים לתת נשק לפולנים, ולעזור להם מול האוקראינים, וגם נתנו להם אפשרות לעבור למקומות מרוכזים בפולנים – מעין גטו של פולנים.

משפחת קוטארסקי עברה לגטו כזה, ושולה ואני איתם. אבל במקום הזה, שהיה מאוכלס הרבה יותר, זה כבר היה הרבה יותר מסוכן להמשיך להחביא אותנו. יום חורף אחד בא האבא ואמר שהוא לא יכול להחזיק אותנו יותר, כי אנשים יכולים להכיר אותנו ולהלשין, ואמר לנו ללכת. אני לא יודעת לאן הלכה שולה, אני קיבלתי מטפחת, נעלי עץ וגרבי צמר והלכתי.

בדרך נתקלתי במכונית של גרמנים, והייתי בטוחה שהסוף שלי הגיע. אבל להפתעתי הם התעלמו ממני, ככל הנראה נראיתי פולנייה כפרייה. המשכתי ללכת, עד שהגעתי למשפחה קומוניסטית, משפחת חוודור. הם נתנו לי להתחבא בבית שלהם, עם הבן שלהם, טוליק, שהיה בן 17, והבת שלהם, מרינה, שהייתה קצת יותר מבוגרת.

בתקופה הזו הגרמנים כבר החלו לסגת. שמענו את היריות של הרוסים על הגרמנים, והבנו שהרוסים תוקפים את הגרמנים.

אבל הגרמנים עדיין לא עזבו, ויותר מכך, יום אחד נכנסו כמה חיילים גרמנים לגור בבית משפחת חוודור.  הם קיבלו חדר אחד בבית, ובני המשפחה ואני ישנו בחדר אחר. בני המשפחה מאוד פחדו מהגרמנים, ואני הייתי מתרגמת להם מה הגרמנים אומרים. במשך היום הייתי שוכבת במיטה, מכוסה בכסתות ובכריות.

יום אחד, בעודי שוכבת בתוך המיטה, מכוסה לגמרי, שמעתי רעש אדיר של מכוניות וקולות ודיבורים. הייתי בטוחה שכל הגרמנים נמצאים בפתח הבית.

שכבתי ככה והקשבתי כמה שעות, ואז הגוי בא ואמר לי באוקראינית שהרוסים הגיעו. לא ידעתי מה זה אומר, אבל חשבתי שאם הגרמנים הלכו אז זה בסדר. הרגשתי כמו ארנבת שיצאה מחושך לאור. אחרי חודש שבו לא יצאתי מהמחבוא, לא יכולתי להסתכל החוצה, השלג סינוור אותי.

אחד הקצינים הרוסים שהגיעו לבית ניגש אליי ושאל אותי אם אני באמת הבת של משפחת חוודור.  אמרתי לו שאני יהודייה ונשארתי בחיים, וביקשתי שייקחו אותי. הקצין נתן לי נעליים, שהיו מאוד גדולות עליי, לגויים נתן מלח, ושלח אותי למפקדת העורף. נשארתי שם כמה ימים, וכשהרוסים המשיכו  להתקדם, אחד הנהגים שלהם לקח אותי איתו לרוז'ישץ'".

בחזרה לרוז'ישץ'

"הגעתי לרוז'ישץ', מחזיקה לחם ביד, הולכת ברחוב, בחורף, ובוכה בקולי קולות ושואלת את עצמי בקול רם בשביל מה נשארתי בחיים. חשבתי שאולי אחי יוסף, שאז עדיין לא ידעתי מה קרה לו, נשאר בחיים.

פגשתי ברוז'ישץ' יהודי שהכיר אותי, והוא לקח אותי אליו. הוא ובתו הצליחו להישאר בחיים. הייתי אצלם, וכל פעם שהיו הפצצות, התחבאנו.

גרתי זמן מה אצל אותו יהודי, ואז פגשתי את חברתי שולה*, שהתחבאה איתי אצל הפולני. היא הייתה עם אחותה פנינה ואמא שלה, הניה. הניה אמרה לי: "אני נודרת נדר שאת הבת שלי, ולאן שאני אלך, גם את תלכי". אחר כך נודע לי שבעלה של הניה ואחותה נרצחו יחד עם הוריי בבור ביער.

גרנו בבית אחד עם עוד כמה משפחות, ומאוחר יותר עברתי עם הניה והבנות שלה לבית גדול יותר.

התקופה הייתה אביב 1944, וברוז'ישץ' חששו שהגרמנים יחזרו ויתקפו. התארגנו קבוצה גדולה של יהודים, והתחלנו ללכת ברגל לעיירה קטנטונת שהייתה בה תחנת רכבת, כך שאם הגרמנים יתקדמו, אפשר יהיה לעלות על הרכבת ולנסוע לאזור רוסי.

ההליכה הייתה קשה, הלכנו כשבוע. כשהגענו לאותה עיירה, מצאנו שם עוד יהודים. זוג בחורים אלמנים שהיו שם, החליטו שהם רוצים שאני אשאר אצלם. הניה יעצה לי להישאר אצלם, ונשארתי. עבדתי אצלם כמשרתת, עשיתי הכול בבית. בישלתי, ניקיתי, עשיתי קניות.

הייתי מוגנת אצל זוג האלמנים. שניהם עבדו בתחנת הרכבת במסחר. ולאט לאט היחס שלהם כלפי הורע. יום אחד הם הביאו בחורה לבלות איתה את הלילה. למחרת כשחזרתי הבית היה הפוך, והייתי צריכה לסדר הכול. בשלב מסוים הם גם הפסיקו לתת לי כסף. פניתי לאישה שהייתה ראש הוועד באזור, והיא אמרה לי לבוא איתה ושהוועד של היהודים יתבע מהם שישלמו לי.

הייתי כבר בת 14, עבדתי, ורציתי לקנות שמלה, בגדים. בהתחלה הם לא הסכימו לשלם לי, ואז כנראה הכריחו אותם, והם הסכימו. אבל ההסכמה שלהם לא עמדה במבחן הזמן, ואני החלטתי שאני עוזבת אותם. הם ניסו לשכנע אותי להישאר, ואחד מהם אמר שהוא ישלח אותי לבית ספר וישלם עבורי, ואחר כך, כשאגדל, הוא יתחתן איתי. אמרתי שאני לא רוצה שילם עליי, לא רוצה להתחתן איתו ולא רוצה ממנו כלום.

עזבתי את העיירה הזו, וחזרתי להניה טורצ'יניוק. סוף המלחמה נראה קרוב מתמיד, התחלנו לשמוע שהרוסים כבר קרובים לוורשה ושהגרמנים נסוגים.

חייתי ברוז'ישץ' אצל משפחת טורצ'יניוק. הבת של הניה למדה בבית ספר, ואני גם רציתי ללמוד, אבל היה צריך לשלם סכום כלשהו לארוחת צהריים. לא היה לי איך לשלם, אז התחלתי לעבוד במסעדה של בית ספר, בתמורה ללימודים. אחרי זמן מה לא הצלחתי לעמוד יותר בעבודה הקשה והלימודים, ועזבתי את בית הספר. נשארתי אצל משפחת טורצ'יניוק עד סוף המלחמה".

המלחמה נגמרה ואני עצובה

"ב-7 במאי 1945 הסתיימה המלחמה. אני הייתי ברוז'ישץ' אצל משפחת טורצ'יניוק – הן היו אמא ושתי בנות, ואני הייתי לבד. היהודים חגגו בשמחה רבה, ודיברו על כך שזכינו להישאר בחיים ואפשר להתחיל לחיות. אבל השמחה לא הייתה שלי, אלא של אנשים שהיה להם עוד מישהו מהמשפחה. לי לא הייתה סיבה לחיות, ולא הבנתי למה כל כך נלחמתי כדי להישאר בחיים.

היהודים התחילו להתארגן להירשם כדי לנסוע לפולין. הרוסים באותה תקופה אפשרו לאזרחים פולנים לחזור לפולין. אנחנו היינו אזרחים פולנים, והתחלנו לעשות את כל תהליכי הרישום. המטרה שלי הייתה להגיע לארץ, כי ידעתי שכאן יש לי שתי בנות דודות. לא ידעתי איפה הן, רק זכרתי את המילה חולתה. אחר כך התברר שאח נוסף שלהן נשאר בחיים.

היינו צריכים להתחיל לצאת לפולין ולא היה לי כלום – לא בגדים, לא מעיל ולא נעליים. זכרתי שהיה גוי אחד – זה שהבן שלו רצח את האחים שלי – שאצלו יש לנו רכוש גדול. פניתי אליו, והוא נתן לי קצת כסף. היה פולני נוסף, ששמו היה פטרובסקי, שגם אצלו המשפחה שלי השאירה רכוש, פניתי גם אליו, אבל הוא אמר שהכול הלך לאיבוד ולא נשאר כלום. לא ויתרתי. בתה של הניה טורצ'יניוק, פנינה, עבדה במשרד עורכי דין, ובעצתה הגשתי תביעה נגד אותו פולני. בית המשפט קבע שהוא צריך לשלם לי, אבל הוא סירב.

בינתיים היהודים והפולנים התחילו להתרכז ברכבות כדי לצאת לפולין, וראיתי שהפולני הזה, פטרובסקי, עומד גם הוא לצאת עם משפחתו לפולין. החלטתי שאני חייבת לדרוש את הכסף לפני שאני יוצאת. הלכתי לנ.ק.ו.ד וסיפרתי להם את הסיפור. הם נתנו לי מסמך רשמי להגיש לו – שבו נאמר שאו שהוא משלם לי או שהוא לא נוסע.

לא הייתה לפולני ברירה, אלא לבוא לנ.ק.ו.ד ולנסות לדבר איתי. בסופו של דבר הורדתי לו 50 אחוז מהסכום, והוא שילם לי. כמה יהודים אמרו לי שאני עושה שגיאה גדולה ושבאזור שאליו שנינו נוסעים, הוא ירגיש חופשי ויהרוג אותי. אמרתי שמקסימום הוא יהרוג אותי, אבל בינתיים יהיה לי ממה לחיות".

אני עוזבת את פולין

"יצאנו לדרך, ופתאום פגשתי את בן הדוד שלי, שעד אז לא ידעתי שהוא נשאר בחיים, והשמחה הייתה רבה. הוא סיפר לי שהוא נמצא בקרקוב, בהכשרה, בקיבוץ, והציע לי להצטרף אליו. כך הגעתי לקרקוב, שם היה קיבוץ לכל דבר, והחברים התקיימו מייצור מברשות. התקבלתי לקבוצה שמטרתה היתה לעלות לארץ ישראל. זו הייתה קבוצה של בנים ובנות. גרנו בבית אחד והתקיימנו עד לעלייה לארץ.

ערב אחד הגיע לשם בחור, שליח מארץ ישראל, מרדכי אורן, ואמר שאנחנו בדרך לעלייה. נשבענו על התנ"ך וידענו שאנו עומדים בפני דבר גדול. הרגשתי שאני מגשימה את משאלתו של אבא שלי – לעלות לארץ ישראל.

הגענו למקום שבו הייתה רכבת מלאה ביהודים, עם צוות תורכי. מאחר שהיינו כאילו בדרך לתורכיה, לימדו אותנו לומר את שמותינו בתורכית, אבל בשלב מסוים הרוסים הבינו שאנחנו לא נוסעים לתורכיה, ועצרו את הרכבת.

נשארנו ברכבת כמה ימים. באותם ימים התארגנו לקבוצות והחלטנו שאם מישהו מהבריגדה יורד למטה עם עיתון וכאילו קורא, סימן ששניים מאיתנו יכולים לרדת ולהצטרף אליו. לאט לאט התרוקנה הרכבת, והחבר'ה עברו לרכבת שנוסעת הפוך, לכיוון פראג. כל ערב ספרו אותנו, וכל פעם בלבלנו להם את הספירה, כי היינו פחות ופחות אנשים.

כעבור זמן מה הרכבת כמעט התרוקנה, וגם אני ירדתי ממנה. בשלב מסוים העבירו את כולנו למבנה מפואר, שהיה ארמון בעבר, ושם היו לנו חיים נפלאים. היינו שם זמן קצר, ולבסוף הרוסים החליטו לשחרר אותנו ואפשרו לנו לנסוע לצ'כיה. בחורים של הבריגדה באו ואספו אותנו, ונסענו כשבועיים ברכבת עד צ'כיה.

הגענו לפראג, למרכז הבריגדה, שם גם קיבלנו אוכל שהצ'כים תרמו לפליטים. כאן, בפראג, הבנתי לראשונה שבמהלך המלחמה אנשים עברו דברים איומים, שונים ממה שאני עברתי. ביום שהגענו, הציעו לנו במרכז הבריגדה להתקלח – ואמרו שאנחנו יכולים לבחור בין בריכה ומקלחת. הבנות שהיו במחנה השמדה פרצו בצרחות, וממש נכנסו להיסטריה. אז נודע לי שעבורן מקלחת משמעותה רצח.

בפראג דאגו לנו הקצינים הישראלים מהבריגדה. העבירו אותנו למחנה של צריפים, וחיינו שם חיי קיבוץ. העלייה לארץ התעכבה, ונשארנו בקיבוץ הזה עד תחילת החורף של 1946. היה מאוד קר, כולם השתעלו והמים קפאו בצינורות, אז העבירו אותנו למנזר – מקום מאוד יפה, שאומרים שהיטלר נפש בו. היינו שם כמה מאות נערים ובכל קומה גרה קבוצה אחרת.

כדי שלא נתבטל, כיבסנו את הבגדים, הבחורים קיפלו כביסה. היה אוכל טוב. פינקו אותנו מאוד. היינו צריכים לעשות פרקט לרצפה והייתה תחרות מי עושה פרקט יותר טוב.

משם התחלנו לעלות לארץ בקבוצות קטנות. אני הייתי בקבוצה השנייה או השלישית. יצאנו לכיוון גרמניה, שם אימנו אותנו להתגונן למקרה שהבריטים יתפסו אותנו.

מגרמניה נסענו לצרפת באוטובוסים, שארגן עבורנו ארגון הבריחה. בצרפת היינו מפוזרים, והקשר בין הקבוצות נעשה על ידי המדריכים. יום אחד המדריכים באו והודיעו לנו שהלילה אנחנו עולים על אונייה".

העלייה לארץ ישראל

"ההפלגה לארץ ישראל הייתה קשה. השנה הייתה 1946, ואני הייתי נערה ערירית בת 15-16. עליתי על האונייה, היה לילה, ולא ידעתי איפה אני. התחלתי להקיא והרוח העיפה אותי מצד לצד.

באונייה היו 800 איש, שכבנו על הצד, וכל אחד התאים את עצמו לשכיבה. כשהתקרבנו לחופי הארץ, גילתה אותנו אונייה בריטית, התקרבה אלינו, וניווטה אותנו לנמל חיפה.

לאונייה הבריטית העבירו אותנו בכוח. אף אחד לא רצה לעבור, וזרקנו על הבריטים את האוכל שנתנו לנו. אני לא הרגשתי טוב, והעבירו אותי לחדר חולים. בסופו של דבר הוציאו אותנו מהאונייה באוטובוסים, אבל לפני שעברנו לאוטובוסים ריססו אותנו בדידיטי. היה לי שעון על היד, ואחד החיילים הבריטים לקח לי אותו. זה היה הדבר הכי יקר לי בחיים, המזכרת היחידה מהבית, וגם זה לא נשאר.

לקחו אותנו לקפריסין, שם הכול היה מאורגן בצורה של מחנות-מחנות. בהתחלה הכניסו אותנו לצריף ואחר כך נתנו לנו אוהלים. אני זוכרת את הלילה הראשון – היה גשם חזק, האוהלים נסחפו, ואנחנו שכבנו בגשם".

מקפריסין לעתלית ולפלמ"ח

"בקפריסין היינו קבוצה מאורגנת. נשארנו במסגרת של הקיבוץ והיינו במקום אחד, בשני אוהלים. קיבלנו מוצרים והכנו אוכל לבד, אני נבחרתי לוועד הקבוצה שלנו. החלטנו לשבות רעב, כדי ליצור לחץ על הבריטים שיעלו אותנו לארץ, ואני התעלפתי.

בכל אוהל היו כ-12 נערים, והפעילות היומיומית שלנו הייתה מגוונת. מאחר שידעתי עברית מהבית, נבחרתי ללמד עברית את החבר'ה שלנו. חוץ מזה, שיחקנו כדורגל, ובשלב מסוים, כאשר קיבלנו מכונת תפירה, הורדנו מהאוהל שתי שכבות של בדים, כחול ולבן, והכנו מהם בגדים. תפרנו חזיות, מכנסיים קצרים.

כשקיבלנו את הסרטיפיקטים לעלייה לישראל, העלו אותנו על אונייה בריטית והורידו אותנו בעתלית. גרנו שם חודש, בצריפים, ואחרי חודש העבירו אותנו למחנה בקריית שמואל, שבו כבר היינו יותר חופשיים. מקריית שמואל יצרתי קשר עם בת דודה שלי מקיבוץ אלונים. היא באה לבקר והביאה לי אוכל ובגדים.

את הקבוצה שלנו ייעדו ללכת לחברת נוער בשריד, ושם גם נשארנו עד פרוץ מלחמת השחרור. רצינו מאוד להגיע לפלמ"ח, אבל היינו צעירים מדי, אז ביום של הראיונות ברחנו לקיבוץ דן עם המדריך. אחרי כמה ימים הגיע מישהו מהפלמ"ח כדי לקחת את המגויסים, ולקח גם אותנו. גויסנו לחטיבת הנגב, לגדוד 8. הייתי רק בת 16 ומגויסת.

תקופת הפלמ"ח הייתה מאוד קשה. הפרידו בין הבנים והבנות. הבנות נשארו בבסיס והבנים יצאו בלילה לפעולות, וכל הזמן הגיעו ידיעות על הרבה הרוגים.

כאשר הגרעין שלנו שוחרר מהצבא, חזרנו לקיבוץ שריד, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד קבוצות. המטרה היתה לעלות להתיישבות, ולכן עברנו לדליה, ומשם עלינו להתיישבות לקיבוץ נחשונים.

בנחשונים גרנו בחדר אחד – חדר משפחה – ולא היה מספיק מקום, אז גרנו אצל זוג. מהר מאוד יצאתי לבית ספר לאחיות. על חשבון התנועה. וקיבלתי 10 ל"י לחודש".

המשפחה שלי בארץ:

בעלי – אלי קינן ז"ל

בתי – עינת טכנאי, נשואה לעמרם טחנאי, וגרה בקיבוץ מעברות. יש להם 3 ילדים: אורן, הדס ויערה

בני – אבשלום קינן, נשוי לרוית, מתגורר בכפר ורדים, ויש לו שני בנים: מעין ונווה

בתי – תלמה קינן, נשואה לנסים וגרה במודיעין.יש להם שני בנים: יונתן וליאור.

כשפרצה המלחמה היו למלכה קוניוך שישה אחים ואחות אחת. הנאצים רצחו את אמה, אחותה וחמישה מאחיה, אביה נפטר לפני המלחמה. מלכה מספרת: "אחרי המלחמה, כשחזרתי, לא הכרתי את הבית שלי, הוא היה הרוס לחלוטין. לא נשארה לי אפילו תמונה אחת של ההורים שלי, הכול נהרס והושמד"

"נולדתי ביולי 1920 בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. הייתי החמישית מתוך שמונה ילדים – שישה בנים ושתי בנות. אבי, יואל קוניוך, היה נגר ואמי, הניה קוניוך, טיפלה בילדים בבית. הנאצים רצחו את אמי ושישה מאחיי. אבי נפטר עוד לפני שהמלחמה פרצה, ורק אני ואחי יצחק שרדנו.

הייתה לי ילדות טובה. כאחת מתוך שתי הבנות היחידות במשפחה, קיבלתי יחס מיוחד. היינו משפחה לא עשירה, ובגיל 14, אחרי שסיימתי ללמוד, נשלחתי ללמוד תפירה, כדי שאוכל להרוויח קצת כסף ולעזור בבית. למדתי שבע כיתות בבית הספר היידישאי שהיה בעיירה, עד גיל 14. בעיירה היה גם בית ספר תרבות, אבל ההורים לא יכלו לשלוח אותי ללמוד שם, כי בית הספר היה יקר מדי עבורם".

אבא היה איש דתי

"אבי היה איש דתי. הוא לא היה דתי פנאטי, כי הוא היה חייב לעבוד ולפרנס את המשפחה, ולא היה יכול רק ללמוד, אבל הדת הייתה בהחלט חשובה לו. אני זוכרת שהיו לו ספרי תלמוד גדולים בבית. את האחים שלי הוא שלח ללמוד בחדר, בישיבה.

בשלב מסוים, כשהאחים שלי גדלו, הם החלו לזלזל ב"יידיש קייט", והפכו להיות קומוניסטים, בונדיסטים. אחד מהם אפילו ישב בבית הסוהר בעוון קומוניזם. מה שהם רצו היה סוציאליזם, שיוויון. כשאבא הבין שהוא כבר לא יכול להקפיד ולשלוט על כל מה שאחיי עושים, הוא הצליח לעמוד על דבר אחד – ערבי שבת, אז כל המשפחה היתה יושבת ביחד, וזו היתה המסורת. אחר כך, כשעליתי לארץ, הקפדתי גם אצלי בבית על ארוחות ערב שבת משותפות לכל המשפחה, ועד היום גם הבן שלי מקפיד על המסורת הזו.

אני לא זוכרת שדיברו על ציונות בבית. רק אח אחד שלי, אלי, עבר הכשרה של שנה בקיבוץ, והתכוון לעלות לארץ ישראל. המלחמה שינתה לו את התוכניות. אבא נפטר בשנת 1936, מדלקת ריאות, ואמא נשארה לבד עם שמונה ילדים, כך שהיא לא יכלה לחשוב אפילו על עלייה לארץ ישראל".

הייתי בלונדינית ושיחקתי הרבה עם הגויות

"לא חוויתי אנטישמיות ברוז'ישץ'. להפך, נהגתי לשחק הרבה עם הגויות, כי הייתי בהירה כמותן. את היהודיות השחרחרות כינו לפעמים הגויות בכינויי גנאי – הן היו קוראות להן 'תרנגולות'.

אבל הייתה אנטישמיות. אני זוכרת מקרה אחד, כשעדיין הייתי ילדה קטנה, האחים הגדולים שלי באו וסיפרו שהרביצו להם. הם כבר היו די גדולים, וחזרו באותו יום מפעילות בתנועה. בדרך תפסו אותם גויים והרביצו להם, הם הגיעו הביתה עם ראש פתוח".

רוז'ישץ' עיירתי

"היו כמה דרכי גישה אל העיירה רוז'ישץ' – הייתה רכבת, שעברה בתוך העיירה, והיה הנהר, הסטיר, שדרכו היו מביאים סחורות לעיירה, בין השאר גם עצים. מהעצים האלה ביו בונים בתים – רוב בתי העיירה היו בנויים מעץ, ואבא שלי ואחיי עסקו בבניית בתי עץ.

מעל הסטיר עברו גשרים. כשהגרמנים נכנסו, הדבר הראשון שהם עשו היה להפציץ את הגשרים, כדי שיהיה קשה לצאת מהעיירה ולהיכנס אליה. מסביב לרוז'ישץ' היו כפרים, והגויים גרו בכפרים. אני זוכרת שיצחק, אחי, אחרי שבגר והתחתן, עבר להתגורר ליד הרכבת.

ברוז'ישץ' היה גם מפעל גדול מאוד שייצא ביצים לגרמניה. אחי עבד במפעל הזה, וגם אחיו של יהושע דיכטר, וכך הכרתי את בעלי לעתיד".

הרוסים באים: תקופה קשה לבעלי הרכוש

"ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הרוסים והגרמנים חתמו ביניהם על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחילק ביניהם אזורי שליטה במזרח אירופה. לפי ההסכם, קיבלו הרוסים את השליטה על אוקראינה, האזור שלנו.

כשהרוסים הגיעו, לקומוניסטים היה יותר טוב, אבל לאלה שהיה להם רכוש היה הרבה פחות טוב. אני זוכרת אווירה טובה. בסך הכול, למרות שרוז'ישץ' לא הייתה עיירה גדולה, התרבות בה הייתה מאוד מפותחת. היו הרבה תנועות נוער – השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר. אני הייתי באותה תקופה בתנועת השומר הצעיר, והצטרפתי גם למקהלה של רוז'ישץ' ולקומסומול – תנועת הנוער של הקומוניסטים.

הרוסים חילקו עבודות לכולם – ושלחתי לעבוד בבנק ממשלתי, בתור פקידה. שלחו אותנו גם ללמוד רוסית, וזה היה, כמובן, טוב.

לעומת זאת, לבעלי הרכוש לא היה טוב בכלל בתקופת הרוסים. לבעלי היה דוד עשיר, שמואל גון היה שמו. הוא היה סוחר וחלפן כספים. לגון הייתה חנות בדים, והוא היה קונה פשתן מחוץ לעיר ומוכר אותו בחנות שלו. הגויים מאוד אהבו את הפשתן, והכינו ממנו דברים רבים.

גון גם היה שותף בחנות של סיגריות ומשקאות חריפים. בפולין, באותה תקופה, מכרו סיגריות ומשקאות חריפים בחנויות נפרדות, והיה צריך לקבל רישיון כדי להפעיל חנות כזו. ברוז'ישץ' קיבל נכה צבא רישיון מהשלטונות לחנות כזו. אבל לאותו נכה לא היה כסף, והדוד של בעלי, שמואל גון, נתן לו את הכסף, ובתמורה הפך לשותף בחנות. שמואל גון תרם רבות גם לציונים וגם לקומוניסטים.

כשהרוסים נכנסו, הם מיד לקחו את החנויות, ואת בעלי החנויות שלחו לסיביר. אבל את גון לא שלחו, כי הקומוניסטים באו לסנגר עליו, ואמרו שהוא תורם לקומוניזם, וכך הרשו לו להישאר. בדיעבד, אני אומרת, הלוואי שהיו שולחים את כל תושבי העיירה לסיביר, ככה אולי היה נשאר מישהו.

לשמואל גון היו שלושה ילדים, לאחד מהם קראו אנשל. כשהגיעו הגרמנים, הוא נכנס עם משפחתו לגטו, יחד עם כל היהודים. מדי פעם הגרמנים היו באים ולוקחים כמה עשרות אנשים, וטוענים שהם נלקחים לעבודה. האנשים הללו אף פעם לא חזרו. באחת הפעמים, כשהכריזו ששוב יוצאים ל'עבודה' שמואל לקח שניים מהילדים שלו, בני 6 ו-16, אנשל ביניהם, ויצא איתם לכפר. כשהוא חזר לקחת את אשתו והבת, כבר אי אפשר היה להוציא אותן מהגטו, והן נרצחו עם שאר היהודים".

הגטו: דחסו את כל היהודים לרחוב אחד

"ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. היה תוהו ובוהו. הגרמנים לא הפסיקו להפציץ, מיד הרסו את כל הגשרים שעל הסטיר. אחרי כחודשיים הם הקימו את הגטו. הגטו היה בערך רחוב אחד, שאליו דחסו את כולם. גרנו 30-40 איש בכל בית, והיינו מאוד מוגבלים בתנועותינו מחוץ לבית.

בתקופה שבה היינו בגטו, הגרמנים הרסו את כל הרחובות. הבית שלי היה ליד המים, ובגלל שהפציצו את הגשרים, כל הבתים שליד הנהר נהרסו גם הם. אחרי המלחמה, כשחזרתי, לא הכרתי את הבית שלי, הוא היה הרוס לחלוטין. לא נשארה לי אפילו תמונה אחת של ההורים שלי, הכול נהרס והושמד.

שלושה מאחיי גויסו לצבא – יצחק, אלי ויוסף. אלי ויוסף חזרו הביתה מהצבא, והרגו אותם. יצחק נשאר להילחם בסטלינגרד, וניצל.

אחי הקטן, דוד, היה רק בן 10 כשהגרמנים הגיעו. הוא ברח מהגטו והסתתר אצל הגויים. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות. יום אחד הגיעו אנשי הגסאטפו לחפש יהודים. דוד עמד ליד הפרות והצאן, והגרמנים לא חשבו שהוא יהודי, אבל הגויים התחילו פתאום לצעוק 'הנה ג'ייד, הנה ג'ייד', והגרמנים ירו בו".

"על מה שעשו לי הגרמנים אף פעם לא דיברתי, וכנראה כבר לא אדבר"

"בשלב מסוים ברחתי מהגטו. הייתי אז בת 21, ועברתי הרבה דברים קשים מאוד. הגרמנים עשו לי הרבה דברים רעים ולא נעימים. אף פעם לא סיפרתי, לאיש, מה עשו לי הגרמנים, וכנראה כבר לא אספר".

אחרי המלחמה: רוז'ישץ' התרוקנה מהיהודים ומזכרם

"המלחמה נגמרה, וחזרתי לרוז'ישץ'. לרחוב שלי לא נותר זכר. הבית של משפחת גון נשאר, ושם התאספו הניצולים שהתחילו להגיע מכל הכפרים ליד רוז'ישץ'. אלה שניצלו היו אלה שהסתתרו אצל גויים שריחמו עליהם בכפרים שמסביב לעיירה. הגויים שעזרו לנו היו אמיצים מאוד, כי אם היו תופסים מישהו מסתיר יהודים, היו הורגים אותו ואת כל משפחתו.

הסתובבתי ברוז'ישץ', הבנתי שמשפחות שלמות של יהודים, שהיו שכנים שלנו, אנשים שראינו יומיום, ששיחקתי עם הילדים שלהם – לא נשאר מהם זכר. ניסיתי ללכת אל הגויים שהיו שכנים שלנו, ולבקש מהם דברים שלנו, אבל לא הצלחתי לקבל דבר. התברר שהגרמנים נכנסו לבתים וגנבו הכול".

המשפחה שלי: רק אח אחד ניצל

• הוריי: הניה ויואל קוניוך. אבא נפטר לפני המלחמה ואמא נרצחה על ידי הנאצים.
• שבעת אחיי: יצחק, אלי, יוסף, משה, אברהם, ודוד, ואחותי חיה. רק יצחק ניצל, ועלה איתנו לארץ.

שלושה אחים שלי כבר היו נשואים –

• יצחק קוניוך היה נשוי לפייגה. היו לו שני ילדים: יואל ורחל. פייגה ושני הילדים נרצחו.
• אליהו קויניוך היה נשוי לאטל. היו לו שני ילדים: יואל ואברהם. אליהו, אטל ושני הילדים נרצחו.
• יוסף קויניוך היה נשוי לפייגה ריבץ. היה לו ילד שנולד בזמן הרוסים. יוסף, פייגה והתינוק נרצחו.

המשפחה של אבא – משפחת קוניוך:

אני לא זוכרת את ההורים של אבא.

לאבא היו ארבעה אחים ואחיות:

• דוד קוניוך, היה נשוי לביילה, התגורר בלוצק. היו לו שני ילדים: ינקל ומירל. כולם מתו בגטו לוצק.
• הרשל קוניוך, היה נשוי לשורקה. התגורר ברוז'ישץ'. היו להם שלושה ילדים:  פייגה, לייבל ופופה. כולם נרצחו ברוז'ישץ'.
• חסיה פיינטוך. בעלה נפטר לפני המלחמה. התגוררה בלוצק. היו לה שלושה ילדים: חנה, אברהם והרשל. כולם נרצחו בלוצק.
• ביילה רובינשטיין. הייתה נשואה ללוזר. התגוררה בלוצקה היו להם שני ילדים: מלכה ואברהם. כולם נרצחו בלוצק.

המשפחה של אמא –

כל בני המשפחה התגוררו בקולקי.

• אח של אמא, בוז'י (ברוך), היה נשוי לפייגה מציבר. היו להם שני ילדים: יצחק ומשה. כולם נרצחו בקולקי.
• לאמא היו שני אחים נוספים שעזבו לארגנטינה עוד לפני המלחמה.
• ההורים של אבא ושל אמא נפטרו עוד לפני המלחמה. אמא של אמא נהגה להשתכן אצלנו הרבה, ולפעמים הייתה נוסעת לבן בקולקי.

החזרה לרוז'ישץ' והעזיבה לפולין

"ברוז'ישץ' פגשתי את רחל שר (היום דונגי) ואמא שלה, פייגה שר. התכנון היה שאני אסע איתן לארץ ישראל, מאחר שאח של פייגה, אבנר, שהיה בבריגדה הארץ-ישראלית, הגיע לפולין כדי לקחת אותן לישראל. שכרתי איתן דירה לתקופת מה, וברגע שיכולנו, עזבנו את רוז'ישץ' ועברנו לפולין.

הגענו ללודז', והתגוררנו שם. אני הייתי צריכה לדאוג לעצמי לאוכל, והייתי סוחרת בקמח – הייתי קונה קמח בלודז' ומוכרת אותו בערים אחרות, וכך הסתובבתי מעיר לעיר.

בלודז' פגשתי את יהושע דיכטר, בעלי לעתיד. הייתי אז כבר בת 26, והוא היה באותו גיל, שנינו היינו יתומים ועריריים. ומאותו רגע התחלנו להסתובב ביחד. לא היה לנו מישהו שנוכל ליצור איתו קשר ולבקש עזרה. ליהושע היו דודים בארה"ב, ולכן תכננו לנסוע לשם.

השנה היא 1946, ואנחנו עוזבים את לודז' בדרך לגרמניה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, באותה תקופה פשוט היו עולים על רכבת, יודעים רק את הכיוון, ונוסעים איתה עד שמגיעים לאיזשהו מקום. הגענו לאוסטריה, ושם הייתה גם משפחת גון. אלה שנשארו בחיים חיפשו כל הזמן מי עוד נשאר בחיים, כך שאנשים היו עומדים בתחנות הרכבת ומחפשים קרובים. גון שילם למישהו שעמד בתחנה באוסטריה וחיכה למצוא קרובים שלו. כשהוא ראה אותנו על הרכבת, הוא הוריד אותנו ולקח אותנו למחנה פליטים בלינץ.

באוסטריה נשארנו עד 1949. המחנה בלינץ הי מחנה פליטים של הג'וינט, והג'וינט דאגו לנו. בעלי עבד שם במשטרה. הם נתנו לנו אוכל ודאגו לנו. היו לנו שירותים ומקלחת בבית, שזה היה לוקסוס גדול. התברר לנו שבזמן המלחמה המקום הזה היה מחנה של האס.אס. בלינץ נפגשנו עם פליטים מכל פולין, ועד היום אני שומרת על קשר עם חלקם".

עולים לארץ ישראל

"בלינץ חיכינו לאשרה לארצות הברית, והיא התעכבה. נכנסתי להיריון, ילדתי את בתי הבכורה וקראתי לה על שם אמי, הניה (יעל). בינתיים גם אחי יצחק השתחרר מהצבא והגיע מסטלינגרד לאוסטריה. יצחק איבד את אשתו ואת שני ילדיו, והיה נחוש לעלות לארץ ישראל. לא רציתי להשאיר אותו לבד, החלטתי שגם אני עולה לארץ ישראל, והרעיון לנסוע לארצות הברית התבטל.

ב-1949 הגענו לארץ ישראל. לא הייתה לנו כאן משפחה, לא היה לנו אף אחד. היה קיץ, ושלחו אותנו לבית ליד. לא קיבלנו כלום, לא היה לנו כלום ויהושע יצא לחפש עבודה, ולא מצא.

החורף התקרב, ולא ראינו משהו באופק. אח שלי פגש במקרה בחורה מרוז'ישץ', שניצלה יחד עם אבא שלה (ברל שניידר), והיא אמרה לו שהם גרים באשקלון. וכך הגענו לאשקלון, שבה אני חיה עד היום.

אחי היה כבר בן 40, אבל היה לו מקצוע, הוא היה בנאי. בעלי למד בתקופת הרוסים להיות אח, אבל כאן לא היה לו מה לעשות עם זה.

אחי הגיע לאשקלון ומיד קיבל עבודה בבנייה. אני מצאתי את עצמי עם תינוקת, בחורף 49, בלי פרנסה. יהושע ואני באנו גם לאשקלון ושכרנו דירה יחד עם אחי יצחק באמצע העיר.

כשהגענו לאשקלון, היו כאן 15 משפחות יהודיות, ובצפון העיר גרו הערבים שברחו מעזה. נורא פחדתי, חשבתי שאולי ניצלתי מהגרמנים, אבל כאן אני לא אשרוד, אבל לא היתה לי ברירה. בעלי לא מצא עבודה, ואחי כבר התחיל לעבוד כאן. בשלב מסוים, אחרי תקופת מה ללא עבודה, התחיל גם יהושע לעבוד בבניין, ולמעשה הוא עבד בסולל בונה עד שיצא לפנסיה. יצחק אחי נשאר לגור איתנו עד שהתחתן. הוא פגש אישה מפולין, שניצלה ממחנה ריכוז, ונולד להם בן אחד.

החיים ללא משפחה היו קשים מאוד, גם לילדים. באשקלון היו הרבה משפחות רומניות שנשארו שלמות, עם סבים וסבתות, וכשהילדים שלי היו בני 3-4 הם התחילו לשאול 'איפה הסבתא שלי?'. אבל אנחנו לא סיפרנו להם כלום, היינו מאוד סגורים".

יהושע דיכטר, בעלי

"יהושע נולד ב-1923 ברוז'ישץ'. אביו, אברהם-משה דיכטר, היה סוחר סוסים. בימי שני היה יריד ברוז'ישץ', שבו היו מוכרים את הסוסים והפרות, ואבא של יהושע היה מגיע עם הסוסים שלו לשם, ומוכר אותם. שמה של אמו של יהושע היה מינדל, והיו שלו שני אחים – פופה ומנדל – ואחות אחת. כולם נרצחו על ידי הגרמנים.

ברוז'ישץ' גרנו בשני קצות העיירה. יהושע למד בתרבות ואני בבית הספר היידישאי. האחים שלנו עבדו יחד במפעל הביצים, וכך הכרתי אותו. ליהושע היה בן דוד רופא, ואחרי שהוא סיים את הלימודים בבית ספר תרבות, בן הדוד שלו לקח אותו ללמוד בבית ספר לאחים.

בתקופת המלחמה יהושע בקושי שרד. הוא הסתובב עם עוד חברים, אבל כולם מתו בדרך, רק הוא ניצל".

המשפחה שלי בארץ:

• הבת: הניה (יעל), נשואה לנחמיה דגן. גרה בפתח תקווה. ליעל יש 3 ילדים: יובל, אברהם ואביבית. אביבית נשואה ויש לה בן אחד – תומר.
• הבן: אבי דיכטר, נשוי לאילנה. גר באשקלון. לאבי 3 ילדים: ניב, טל ומור.

פרידה ורקוביצקי (פלבן) נולדה בעיירה רוז'ישץ' שבמחוז ווהלין בפולין. לאורך רוב שנות המלחמה הסתובבה בכפרי הגויים תחת זהות של ילדה פולנייה יתומה. היא מעולם לא סיפרה לאיש שהיא יהודייה, כי כך הורתה לה אמה. אחרי המלחמה היא נפגשה עם אמה ואביה. אחותה, לובה, נרצחה על ידי הנאצים

ילדות קצרה ברוז'ישץ'

"נולדתי ברוז'ישץ' ב-12.2.1928. לפני המלחמה היינו משפחה מאושרת. אמא, אבא, אחותי לובה ואני גרנו בבית סבי, שמואל גרברסקי, ברחוב הראשי של העיירה רוז'ישץ', שהייתה באותה תקופה יהודית ברובה. אבי, שמואל ורקוביצקי, ניהל בנק קואופרטיבי ואמי, איטה ורקוביצקי (לבית גרברסקי), הייתה מיילדת.

גרתי ברוז'ישץ' עד גיל 7, ולמדתי בבית ספר יהודי. כשהייתי בת 7 עברה המשפחה ללוצק, עיר המחוז של ווהלין. הזיכרונות שיש לי מרוז'ישץ' הם רק זכרונות טובים. לא היינו דתיים, לא ביקרתי בבית כנסת עד שהייתי בלוצק, אבל תמיד חגגנו חגים, ובפסח היינו אוכלים בכלים מיוחדים.

בבית ההורים דיברו יידיש בדרך כלל, אבל דיברנו גם פולנית. אבי היה איש אשכולות. הוא אמנם לא גמר תיכון, אבל הוא היה איש מוכשר מאוד עם ידע רב. היה לו כישרון רב לציור – הוא נהג לצייר תפאורה לתיאטרון – והוא ידע הרבה שפות.

לאמי הייתה השכלה תיכונית, וכשאני נולדתי, היא יצאה ללמוד מיילדות בוורשה.

אבי היה מאוד פעיל בציבור. רוז'ישץ' הייתה עיירה בעיקר של יהודים, ולכן מתוך 10 נבחרי ציבור בעירייה, 8 היו יהודים. אבא שלי היה אחד מה-8, והוא כיהן בתפקיד 2 קדנציות.

בשנת 1935 הכול השתנה. בפולין פרץ משבר כלכלי, שהשפיע מאוד גם על הבנק שאבא עבד בו. הבנק פשט את הרגל, ואבא חלה מאוד כתוצאה מכך. אמא שלי לקחה אותו לבית חולים בלבוב, ואני ואחותי נסענו ללוצק, לגור עם ההורים של אבא. לאחר מכן כבר לא חזרנו לרוז'ישץ'".

החיים בלוצק

"כשאבא התאושש, הוא חזר ללוצק והתחיל לעבוד כמנהל חשבונות במפעל נעליים של יהודי ששמו היה בלומנקרנץ. אמא המשיכה לעבוד כמיילדת, הייתה לה פרקטיקה והיא נחשבה לטובה מאוד בתחומה.

בלוצק גרו כ-20,000 יהודים, והייתה תרבות יהודית מפותחת. היה בעיר גם בית ספר יהודי, אבל אחותי לובה ואני הלכנו ללמוד בבית ספר פולני. אני זוכרת שבבית הספר הפולני, כאשר כל הילדים הפולנים היו קמים ומתפללים, אנחנו היינו קמות ושותקות.

רוב החברים שלי בלוצק היו מהמשפחה. היינו ארבע בנות-דודות באותו גיל – אחותי ואני ועוד שתיים, שאחת מהן שרדה. אבל במיוחד אני זוכרת את לילות הסדר בלוצק  – יש לי בראש תמונה של כל המשפחה יושבת ביחד אצל סבא וסבתא, ואחר כך כולם הולכים ביחד הביתה".

האנטישמיות בלוצק

"עד שהגיעו הגרמנים חיינו בשלום עם הגויים וכמעט לא הרגשנו באנטישמיות. לא זכורות לי תופעות מיוחדות של אנטישמיות, חוץ מפעם אחת יחידה – חזרתי מבית הספר בדרך הביתה ופתאום ראיתי כתובת "הלאה היהודים". כתבתי בחזרה "הלאה הפולנים", וככה נגמר האירוע. באותה תקופה אהבתי מאוד את בית הספר, הייתי תלמידה טובה, היו לי חברות אוקראיניות ופולניות ולא הרגשתי אנטישמיות.

הייתי ילדה שלא היה לה מראה יהודי במיוחד. ידעתי לדבר גם רוסית וגם אוקראינית, והיה לי מבטא טוב. בסך הכול, למרות שברוז'ישץ' המצב הכלכלי היה יותר טוב, היה לנו די טוב גם בלוצק. הייתה לנו עזרה בבית – בחורה מהכפר שהתגוררה אצלנו, כמו בבתים יהודיים רבים. היא הייתה גויה והיו לנו קשרים טובים אתה. גם לובה ואני עזרנו בבית. היינו אחראיות על ניקיון הבגדים והנעליים שלנו. אמא עבדה בלילות, ולכן היא חינכה אותנו להסתדר בעצמנו. אולי זה היה לטובה, ובזכות זה אחר כך, כשברחתי, הצלחתי להסתדר.

משפחה ציונית

"המשפחה שלנו לא הייתה משפחה ציונית, אבל לאמא שלי היו שני אחים ואחות – שלמה, חיים וסוניה – ושלמה וסוניה היו ציונים ימניים-ביתריים, והלכו להכשרה. סוניה עלתה לישראל ב-1936 ושנתיים אחריה עלה שלמה. חיים ברח לרוסיה כשהמלחמה פרצה והגיע לישראל כמלווה של ילדי טהראן. כולם נפטרו בארץ.

אני הייתי עדיין קטנה באותה תקופה, ולא השתלבתי בתנועות ציוניות. אבל מאוחר יותר, כאשר הגיעו הרוסים, פניתי לפיונרים".

הרוסים באים

"בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הועברה אוקראינה לשלטון הרוסים. הייתה חרדה גדולה שיבואו הגרמנים, כבר היו שמועות שהגרמנים לא טובים ליהודים, כבר שמענו על "מיין קאמפף", אבל עדיין לא ידענו כלום.

כשבאו הרוסים היה לנו טוב. כקומוניסטים הם היטיבו עם אנשים כמונו – שלא היה להם רכוש, ולכן לא נחשבו לאנשים שעושקים אחרים. הרוסים נתנו לאבא שלי תפקיד כלכלי כמתכנן כלכלה של המחוז. זה היה ג'וב טוב. אמא שלי עברה לעבוד בהנהלת חשבונות – מאחר שהרוסים לא אפשרו לה לעבוד כמיילדת באופן עצמאי, אלא רק בבית חולים. למרות ששני ההורים שלי עבדו, עדיין לא היה מספיק כסף כדי לגמור את החודש – אז אמא הייתה קונה סוכר בלוצק ומוכרת אותו בלבוב, להרוויח עוד קצת כסף.

אמא שלי העבירה אותי לבית ספר של ילדים של רוסים שבאו מהמזרח, שלימדו בו ברוסית, והיה לי קשה, כי באותה תקופה לא ידעתי רוסית. הייתי צריכה ללמוד הכול בעל פה, אבל בסופו של דבר הסתדרתי, ועד סוף השנה כבר הייתי תלמידה מצטיינת.

מבחינה אידיאולוגית אמא שלי הייתה יותר ימנית. לאבא שלי היה מאוד חשוב הבנק, ושאנשים לא יפסידו כסף.

בלוצק היה ארגון שנקרא TOZ (ראשי תיבות של "חברה לשמירת בריאות האוכלוסייה היהודית"). ה"טוז" היה ארגון יהודי שעזר מאוד לכל יהודי העיר, בין השאר, הוא הקים קייטנות לילדים בחופשים הגדולים.

בחופש הגדול של 1941, בזמן הרוסים, הייתי בקייטנה עם בת דודה שלי. באחד הלילות החלה התקפה מאסיבית של הפצצות מהאוויר. ירדנו למקלט ליד הדירה שלנו. באותו יום תקפו הגרמנים את הרוסים, הרוסים נסוגו והגרמנים הגיעו ללוצק. אני זוכרת שישבנו במקלט, והיה חלון צר למעלה, בגובה המדרכה, דרכו ראינו את מגפי הגרמנים בפעם הראשונה.

בימים שאחרי הפלישה התחילו לחשוב במשפחה מה עושים הלאה. הדוד מוניק, אח של אבא, אמר שצריך לברוח לרוסיה, לדודה קלרה, אחות שלו ושל אבא. אבל אבא לא הסכים, הוא אמר: 'אף פעם בחיי לא פגעתי במישהו, אני לא מאמין שמישהו ירצה לפגוע בי'. בנוסף, אבא היה חולה לב, וחשש שלא יצליח להסתדר בדרכים.

נתנו לדוד מוניק את האופניים של לובה, והוא ואשתו ובתו רכבו על שני זוגות אופניים, דרך כל ההפצצות, והגיעו לרוסיה".

החיים בלוצק תחת השלטון הגרמני

"בלוצק גרנו בדירה של אחות של אבא שלי, שברחה ללבוב עם בעלה. כאשר נכנסו הגרמנים, נאלצנו להשכיר חדר בדירה לשני חיילים גרמנים. אז הגרמנים עוד לא שאלו מי יהודי, אבל כל זה היה לזמן קצר מאוד. אולי חודש.

זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים ללוצק הם הודיעו שאסור ליהודים לגור בכל לוצק, אלא רק בגטו מיוחד ליהודים, והורו לכל היהודים לעבור אליו. לפני הגירוש עברנו לאזור שבו היה הגטו, והיה לנו שם חדר בדירה. לאחר זמן מה, היה גירוש לגטו ולאנשים לא היה לאן ללכת, אז הכנסנו אלינו לחדר שתי נשים עם שני ילדים קטנים.

יום אחד הודיעו בגטו שכל הגברים היהודים מגיל מסוים צריכים לצאת לעבוד. אבא שלי לא הסכים ללכת. די מהר התברר שזו הייתה שיטה של הגרמנים להרוג יהודים – היו אוספים את היהודים בקבוצות ומוציאים אותם להורג. זה היה רק הגל הראשון, ואבא עשה בחוכמה כשהחליט לא ללכת.

ההוראה לענוד את הטלאי הצהוב ניתנה בערך בתקופה שבה הוקם הגטו. בהתחלה אבא שלי עבד בהנהלת חשבונות ביודנראט ואמא שלי עבדה כאחות, אך זה היה לזמן קצר. לובה ואני היינו יוצאות כל יום לעבודה בפינוי ההריסות. את הרעב לא כל כך הרגשנו כי היה לנו קצת רכוש שיכולנו להחליף עם הגויים בעבור אוכל. מהגרמנים קיבלנו הקצבה של 90 גרם לחם ליום.

השגרה הייתה שהגרמנים עברו מבית לבית ולקחו כל מה שהם רצו. כשהיה מתקרב גל של ביזה, אבא שלי היה עוזב את הבית, והם היו באים ולוקחים מה שהם רוצים. זה היה מקובל".

שני נסים קטנים בגטו

"באותה תקופה כבר הבנו שהגרמנים אכזריים. יום אחד חזר אבא מהעבודה וסיפר שהוא ראה במקום שבו עבד מכוניות מלאות בגופות של שבויים רוסים. אבל גם היו סיפורים אחרים ופעמיים היה לנו מזל, ודווקא גרמני הציל אותנו.

פעם אחת חזרנו לובה ואני מהעבודה מחוץ לגטו. בכניסה לגטו היו עומדים תמיד שוטר אוקראיני ושוטר גרמני, ותפקידם היה לבדוק את הנכנסים לגטו, כדי לוודא שאף אחד לא מכניס משהו מבחוץ. באותו יום לובה החביאה על גופה בקבוק שמן, והאוקראיני הבחין בו. הוא שאל אותה מה זה, והיא אמרה 'תה', ואז האוקראיני אמר לה 'תשתי את זה'. פתאום ניגש הגרמני והסתכל עלינו. אנחנו רעדנו, חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל אז השתנה משהו במבט שלו, ופתאום הוא אמר לנו 'אתן יכולות ללכת'. כך ניצלנו, ובזכות זה היה לנו שמן. בבית היה לנו גם קמח, שקיבלנו בתמורה למכונת תפירה שמכרנו לגויים, ויכולנו להכין לביבות.

הסיפור השני הוא על אבא שלי. ליד לוצק היה שטח כבוש שהיו בו פרטיזנים, והם השתדלו לעשות כמה שיותר צרות לגרמנים. יום אחד הם חיבלו ברכבת שעברה במקום, וכמה גרמנים שהיו בה, נהרגו.

הגרמנים מיד הגיבו, ולקחו עשרה בני ערובה מקרב האוכלוסייה המכובדת בלוצק – 5 יהודים ו-5 גויים. הגרמנים הודיעו שהם עוצרים את העשרה לשבוע, ואם בתום השבוע לא יבואו מבצעי החבלה להסגיר את עצמם, הם יוצאו להורג. אבא שלי היה אחד מהעשרה.

הפרטיזנים לא הגיעו להסגיר את עצמם, ובתום השבוע יצא קצין גרמני וקרא את גזר הדין, שלפיו מאחר שאף אחד ממבצעי החבלה לא התייצב, יוצאו עשרת הלוצקאים להורג. עמדנו בחוץ, מחכים לשמוע את היריות, אבל פתאום אבא יצא. התברר שהקצין הגרמני היה קצין בצבא הגרמני גם במלחמת העולם הראשונה, ומשהו בזה גרם לו להתרכך ולשנות את דעתו. כך שלפתע, לאחר הקראת גזר הדין, הוא פשוט פנה לעשרת הנידונים למוות ואמר להם שהוא יודע שהם אינם אשמים, ולכן הוא משחרר אותם הביתה".

הבריחה מהגטו

"לכל אורך התקופה שבה שהינו בגטו, שמרנו על קשר עם הלקוחות של אמא שלי, הנשים שהיא יילדה אותן. הייתה אחת שהיה לנו קשר קרוב איתה במיוחד – גויה שאמא שלי הייתה ידידה טובה שלה ושל בעלה, ובעלה היה בא לבקר אותנו בגטו, למרות שהיה אסור והיה מסוכן.

הפולני הזה הזהיר אותנו וסיפר לנו שהגרמנים הורגים את היהודים, אבל אנחנו המשכנו לגור בגטו. באחת הפעמים שבהן הוא בא לבקר, הוא אמר לנו שיש שמועות שבקרוב תהיה עוד אקציה ושהפעם אנחנו חייבים לברוח. אבל, הוא אמר, אתם חייבים להיפרד ולברוח כל אחד בנפרד, אחרת יש סכנה גדולה שתיתפסו.

ב-13 באוגוסט 1942 עזבנו כולנו את הבית. כשאמא שלי נפטרה, בארץ, בשנת 1992, כתבתי על הקבר שלה שרק אחרי שלי היו ילדים משלי יכולתי להבין איך הרגישה כששלחה שתי בנות, בנות 14 ו-16, לבדן אל הלא נודע.

ההחלטה לברוח הייתה של אמא שלי, היא הייתה אישה עם שכל מאוד חריף ואופי חזק. האישה שגרה איתנו בחדר לא רצתה לברוח. היו לה ילדים קטנים והיא לא יכלה לפזר אותם. בכפרים הפולניים כל אחד היה חשוד, כי הם היו קטנים וכולם הכירו את כולם, ולהסתיר יהודים היה גזר דין מוות.

כל אחד מאיתנו לקח זוג לבנים. אני לבשתי חצאית עם פרחים. אמא נתנה לי הנחיות – היא הסבירה לי שזה רק לכמה שבועות, עד יעבור זעם, ונתנה לי כתובות של כמה לקוחות שלה, שאצלן ניפגש כשתיגמר המלחמה. היא אמרה לי להגיד שאני יתומה פולנייה ולא משנה מה יקרה, אף פעם לא להגיד למישהו שאני יהודייה".

בדרכים

"יצאתי לדרך. התחלתי להסתובב בין הכפרים, הייתי מתחילה את היום במקום אחד, ובלילה כבר הייתי במקום אחר. בהתחלה עברתי בכפרים בין הבתים, הייתי דופקת על דלתות, אומרת שאני פולנייה יתומה, שההורים שלי נהרגו ומבקשת אוכל ומקום לישון בו.

לפעמים נתנו לי לישון ולאכול, לפעמים נשארתי כמה ימים. אחד הזיכרונות החזקים שיש לי מהלילות בדרכים הוא הפחד מהאווזים. הייתי מסתובבת ופוחדת מהם, כי הם היו נושכים את הרגליים. אבל הייתי חייבת להסתובב, לא יכולתי להישאר כמה ימים במקום, זה מיד היה הופך אותי לחשודה.

פעם אחת נשארתי בבית של פולנים כמה ימים. אותם פולנים היו מכינים וודקה, וזה היה לא חוקי, לכן הם תמיד היו בתצפיות והיו יודעים מתי מתקרבת משטרה. אותם גויים לא ידעו אם אני יהודייה או לא, אבל באותו יום הם פחדו, כי הם ידעו שהמשטרה שמעה שאני נמצאת שם, והגיעה בגללי.

הגויים הכניסו אותי למרתף בתוך רצפת הבית שלהם, ומעליי, על הרצפה שמעל המרתף, עמד השולחן, ועליו היה בקבוק וודקה. כאשר נכנסו השוטרים, הם אמרו שהם מחפשים אותי, אבל הפולנים אמרו שהם לא מכירים אותי. השוטרים כעסו ושברו את בקבוק הודקה והמשקה טיפטף על הפנים שלי, ואפשר היה לשמוע בבירור את הטיפות פוגעות בפניי. אבל למזלנו השוטרים לא שמעו את הטפטוף ולא מצאו אותי, ופשוט הלכו. אחרי שהם הלכו, הגויים החביאו אותי בתוך חבילת קש בחצר במשך כמה ימים, ואחר כך אמרו לי ללכת.

ואז יצאתי שוב לדרכים. הלכתי מכפר לכפר, ויום אחד עבר מולי שוטר אוקראיני על אופניים ושאל אותי מי אני. אמרתי שאני פולנייה יתומה, והוא ביקש שאני אבוא איתו למשטרה. הבנתי שאם אני אלך איתו זה יהיה הסוף שלי, אז אמרתי לו שאני צריכה לעשות צרכים, הלכתי לשיחים ולא חזרתי. ברחתי. אחרי שברחתי שמעתי אותו יורה באוויר.

פגישה אחת משמחת הייתה לי בדרך. עם אמא שלי. הסתובבתי בדרכים ופתאום ראיתי אותה. התברר שהיא חיפשה אותי, כדי לתת לי תעודת לידה. אני עדיין זוכרת איך היא נראתה – ראו עליה את החודשים הרבים של התלאות והעבודה קשה.

אמא סיפרה לי שבשבועות הראשונים אחרי הבריחה היא הגיעה למנזר באחד הכפרים ושם היא דיברה עם הכומר וסיפרה לו שהיא יהודייה שברחה מהגטו, וביקשה שישיג לה תעודות לידה. הכומר שלח אותה לכפר סמוך, שבו גרה מורה. אמא מצאה את המורה, שמה היה איווניך, והיא התגוררה בבית אחד עם אמא שלה. אמא אמרה לה שהיא יהודייה ושהיא זקוקה לעזרה.

המורה ואמא שלה שאלו במה עוד הן יכולות לעזור לאמא. אמא ביקשה רק לאכול, להתקלח ותעודות לידה. המורה יצאה לכפר סמוך להשיג לאמא את התעודות ואת אמא היא החביאה בתוך השיחים של בית הספר שבו לימדה. ליד השיחים היא העמידה את הכלב שלה, ואמרה לו לשמור על אמא.

בסופו של דבר השיגה המורה לאמא 3 תעודות – אחת התאימה מבחינת הגיל לאבא שלי, אחת התאימה לאמא ואחת לי או לאחותי. ואמא יצאה לחפש אותנו. כשאמא פגשה אותי היא נתנה לי את התעודה ואמרה לי ללמוד את כל הפרטים שכתובים בה. קראו לי הלנה גרון והייתי מביאלה, ליד גבול גרמניה. ואז הגיע שוב הרגע להיפרד. אני זוכרת שבכיתי, ורציתי להישאר איתה, אבל הבנתי שהרבה יותר חכם ובטוח להיות לבד".

משפחה פולנייה מאמצת אותי

"אמא ואני נפרדנו ואני המשכתי. עכשיו הייתה לי תעודה והייתי מספרת לאנשים שאני הלנה גרון מביאלה, שאבא שלי נהרג כאשר הגרמנים הגיעו ושאמא שלי נסעה איתי ונהרגה בדרך. עכשיו אני יתומה ואני רוצה מקום לגור בו תמורת עבודה.

כעבור זמן מה הגעתי לכפר פולני שאותו אני זוכרת טוב, ונכנסתי למשק של משפחה שקראו לה סטמפיאן. אצל הגויים הזקנים לעזור ליתומים זו הייתה מצווה, ובאותה משפחה הייתה אמא זקנה. באותה תקופה הייתה לי גם מחלת עור, והאמא הזקנה החליטה שאני אשאר שם ושהיא תטפל בי.

נשארתי אצל המשפחה הזו, והאמא טיפלה במחלה שלי. באותה משפחה, אחת הבנות הייתה חולת שחפת. היא אמנם גרה בחדר נפרד וסגור, אבל אני בכל זאת נדבקתי ממנה, ואחרי שנים שילמתי על זה ביוקר. יום אחד הגיע רופא מהפרטיזינים לטפל בבת, והייתי בטוחה שהוא יהודי, אבל בכל זאת לא אמרתי לו כלום. מבחינתי הייתי יתומה פולנייה וכך זה נשאר.

הייתי אז בת 15. אני לא זוכרת מה לבשתי ומה אכלתי ואיפה התקלחתי. אבל אני זוכרת שלא היו לי נעליים, ובמקום זה הסתובבתי עם ערדליים קשורים בחוטים.

נכנסתי למשפחה הפולנייה ועבדתי איתם. הייתי עושה כל מיני עבודות בשדה – הולכת אחרי הסוסים, קושרת את הקש. הרגליים כאבו לי, אבל היה לי בית, והיה לי אוכל. עבדתי קשה ולא היה לי קשה, והיה לי קצת ביטחון.

הייתי הולכת עם המשפחה הפולנייה לכנסייה בחגים, קיבלתי את לחם הקודש. פעם אחת אמרה לי אחת הבנות ללכת להתוודות אצל הכומר, ועשיתי את זה. יכולתי לספר לכומר שאני יהודייה, אבל אמא אמרה לי לא לספר, אז לא סיפרתי.

יום אחד אחת הבנות של הגויים שגרתי אצלם, שהייתה נשואה לסנדלר, גנבה עם בעלה עופות מהשכן, ונתנה לי לנקות אותם. השכנים גילו את זה, ובאו אל הבית שבו גרתי. אני הייתי מלוכלכת מהדם של העופות, ולכן הם הסיקו שאני הגנבת. הם תפסו אותי והרביצו לי מכות רצח, ולא האמינו לי שלא אני עשיתי את זה. כך התנהלו החיים שלי".

אני חוזרת ללוצק

"באותה תקופה היו קולוניות אוקראיניות וקולוניות פולניות, והן נלחמו אלה באלה בנשק. המשפחה שחייתי אצלה גרה בקולוניה פולנייה. ככל שהקרבות התחממו, התחיל להיות מסוכן בכפרים והמשפחה החליטה לברוח ללוצק. יצאתי עם המשפחה של הבת שהייתה נשואה לסנדלר, והלכנו בשיירות ארוכות לעבר העיר. אני הצטרפתי אליהם על תקן של שפחה ולאורך כל הדרך עד ללוצק הלכתי עם הפרה שלהם, כשברקע האוקראינים יורים עלינו והגרמנים נותנים לנו חיפוי.

כך חזרתי ללוצק בקיץ 1943 כשפחה של משפחה פולנייה. משפחת הסנדלר שכרה חדר בעיר, ואני נשארתי לשמור על הילדים שלהם ולעזור להם. מיד כשהגעתי לעיר הלכתי לאחת הלקוחות של אמא שלי ואמרתי לה שאני חיה וגרה כאן בלוצק. פגשתי גם את איווניך, המורה שעזרה לנו והשיגה לנו תעודות לידה, והייתי איתה בקשר. באותה תקופה היא הייתה בצרות.

הגרמנים היו מחלקים אז קמח לתושבים, והפולנים שגרתי אצלם היו שולחים אותי לעמוד בתור לקמח. אני הייתי עומדת בתור, מקבלת את הקמח, אבל לא מביאה את כולו הביתה. תמיד הייתי הולכת קודם כל לווייניך, ונותנת לה חצי מהכמות שקיבלתי. כבר אז הבנתי שאנחנו חייבים חוב גדול לאישה הזאת.

אחרי שההורים שלי חזרו, עבדה המורה איווניך אצל אבא שלי. אחרי שעלינו לישראל, המשפחה שלנו שנשארה בלוצק הייתה בקשר איתה. מאוחר יותר נודע לנו שהיא מתה מסרטן.

בפברואר 1944 הגיעו הרוסים ללוצק, ואני חזרתי להיות אדם חופשי. עד היום אני רואה את התמונה שלי  עומדת בחלון החדר שבו גרתי עם הפולנים, וצופה בדמויות האפורות עם המעילים הארוכים נכנסות לעיר, ומבינה שאלה הם הרוסים.

למרות שהייתי חופשייה, עדיין לא הבנתי את זה. לרגע לא חשבתי שאני חופשייה ואני יכולה ללכת לחפש את המשפחה שלי, ונשארתי אצל הפולנים חודש וחצי נוספים אחרי השחרור.

במרץ 1944 נפגשתי עם אמא. אני נשלחתי על ידי הפולנים להביא עצים, ופתאום ראיתי את אמא מולי, מלווה בקבוצה של בחורים עם נשק. התברר שלפני השחרור אמא הייתה בדובנו, וברגע שהתאפשר לה, היא הגיעה ללוצק, והלכה ישר לאותה לקוחה שאני השארתי אצלה את הפרטים שלי, אבל היא כבר לא גרה באותו מקום. אמא חיפשה את אותה לקוחה ומצאה אותה, והלקוחה אמרה לה שאני חיה ונמצאת בעיר. אמא לא ידעה איפה בדיוק המקום שבו אני נמצאת, אז היא הלכה לעירייה כדי לברר שם על המיקום שלי. כשהגיעה לעירייה, היא פגשה שם כמה בחורים עם נשק וסיפרה להם שהיא יהודייה ומחפשת את הבת שלה. הבחורים החליטו להתלוות אליה ולעזור לה.

כך אמא הסתובבה ברחובות לוצק, מלווה בקבוצה של בחורים חמושים, כולם מחפשים אותי. כאשר אמא ראתה אותי, התברר שאחד מהם הכיר אותי, כיתומה פולנייה, והוא היה המום כשהבין שאני יהודייה שהסתתרה. אחרי הפגישה עם אמא, כמעט שנה לא יכולתי לצחוק, כשהייתי צוחקת, כאבו לי הפנים".

שוב עם אמא ואבא

"אמא ואני הלכנו למשפחה של הסנדלר ולקחנו את הדברים שלי. אמא מיד שכרה חדר וקיבלה עבודה וכרטיסים לארוחות צהריים. אותי היא רשמה ללמוד בכיתת ילדים שהוקמה באזור.

לאחר שבועיים חזר אבא ללוצק, כדי לבדוק אם משהו שרד. הוא הלך אל הבית שבו גרנו לפני המלחמה, והשומרת של הבניין אמרה לו שהיא יודעת שאשתו בחיים. באותו זמן אמא יצאה להפסקת צהריים מהעבודה, ופתאום מרחוק היא ראתה מישהו שיש לו הליכה כמו של אבא. היא התקרבה וראתה שזה בעלה. הם חזרו ביחד לחדר, ואני זוכרת שעמדתי בחלון ופתאום ראיתי את אמא מגיעה עם אבא, וכל כך כל כך שמחתי".

לובה אחותי לא שרדה

"עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק עלה בגורלה של לובה. אמא סיפרה שכאשר היא נדדה בכפרים היא פגשה בחורה גויה שלבשה את השמלה של אחותי, וזה בעצם כל מה שידענו עליה. בעדות שלה כותבת אמא שאחותי הסתתרה אצל גוי ותפסו אותו והוציאו להורג אותו ואת אחותי.

לובה תמיד הייתה יותר רגישה ממני. לי כילדה היה יותר ביטחון עצמי, וזה גם מה שעזר לי לשרוד ולהינצל. אבל אחרי מה שעברתי עם הגרמנים כבר לא נשאר זכר לאותו ביטחון. אי אפשר לעבור כזה דבר ולהישאר כמו שהיית קודם".

הסיפור של אבא – התחזה לצייר פולני

"ב-13 באוגוסט 1942 יצא אבא מהבית בגטו לוצק, והחליט שהוא יתחזה לצייר פולני. הוא אימץ לעצמו שם פולני – מיכל ושילבסקי – והסתובב בין הכפרים וצייר איקונינים לפי הזמנה. הכישרון של אבא עזר לו להינצל – כשהוא חזר הביתה היו בכיסו יותר מ-100 הזמנות של ציורים מהכפריים.

בדרך נפגש אבא עם ד"ר פריד, רופא צ'כי שגר בסביבה ובמהלך המלחמה עזר הרבה מאוד ליהודים, לרוסים ולפרטיזנים, ובכלל לאנשים חולים עניים שלא יכלו לממן לעצמם טיפולים רפואיים. אבא נכנס אליו למרפאה, ישב מולו, אמר לו שהוא יהודי וביקש עזרה, וד"ר פריד עזר לו. מאוחר יותר נודע לאבא שהרופא הצ'כי נרצח ושהוא היה יהודי.

באחד הכפרים הגיע אבא לבית של גוי שגר עם אמו בת ה-90. בעוד אבא יושב בבית ומצייר, נכנסה קבוצה של צעירים מהכפר וטענה שהצייר הזה יהודי ושצריך לבדוק את זה. הגוי לא הסכים והצעירים הלכו. אבא שלי סיים לצייר בביתם של השניים, והמשיך לדרכו, לכפר אחר. אחרי שבוע הוא חזר לאותו בית ומצא את הגוי ואת אמא שלו הרוגים. האיש הגן על אבא שלי, וככל הנראה שילם על כך בחייו".

סבא בחר למות עם בתו ונכדתו

"לאבא שלי היו שלוש אחיות – טוניה, קלרה וסוניה. בתה של טוניה, איוה, שהייתה אז בת 18, הייתה חברתי מילדות. בעלה של טוניה, לזר, היה רוקח, ובזמן שנכנסו הגרמנים הוא קיבל עבודה בבית מרקחת בטורצ'ין, וטוניה, איוה וסבא שלי, אברהם ורקוביצקי, עברו לגור בטורצ'ין.

סבא התחפש לגוי זקן מקבץ נדבות, והיה יושב ברחוב. יום אחד, כשישב על המדרכה, הוא ראה פתאום שמובילים קבוצה של יהודים, וזיהה ביניהם את טוניה ואיוה. סבא קם והלך איתן. היהודים הללו הובלו אל הבור, וסבא, טוניה ואיוה נרצחו באותו יום, ביחד.

בתוך אותה קבוצה היה גם חבר של איוה. אותו חבר הצליח לברוח וניצל, והסתובב כל היום וכל הלילה, עד שהיה לו אומץ לחזור ולבדוק את הבור. הוא חזר ומצא את התעודה של אווה ולקח אותה. כשחזר לטורצ'ין הוא סיפר שכשהלכו לבור טוניה הייתה מבוהלת ואיוה הרגיעה אותה כל הזמן, ואז ירו בהן".

מי נשאר אחרי המלחמה

אני, אמי, איטה ורקוביצקי, ואבי, שמואל ורקוביצקי, ניצלנו ועלינו לישראל. אחותי, לובה, נספתה.

משפחתו של אבי, שמואל ורקוביצקי:

• אבא של אבא, אברהם ורקוביצקי, נרצח על ידי הגרמנים בטורצ'ין.
• אמא של אבא, רוזה ורקוביצקי (קיטייר), נפטרה בלוצק עוד לפני שהרוסים הגיעו, בשנת 1939.
• הדודה קלרה, אחות של אבא, ברחה לקווקז לפני המלחמה. היא ניצלה, וחזרה אחרי המלחמה ללוצק עם בת.
• הדודה טוניה, אחות של אבא, נרצחה על ידי הגרמנים, עם בתה, איוה.
• הדוד מוניק, אח של אבא, ברח לרוסיה עם משפחתו, ניצל ועלה לארץ.
• הדודה סוניה, אחות של אבא, ומשפחתה נרצחו על ידי הגרמנים: סוניה, בעלה אברשה ובתם בת ה-5 מירה.

משפחתה של אמי, איטה ורקוביצקי (גרברסקי)

• אמא של אמא, אטל טסלר (גרברסקי), נפטרה בוורשה לפני המלחמה.
• אבא של אמא, שמואל גרברסקי, נפטר ברוז'ישץ' בזמן הרוסים ב-1940.
• דוד שלמה ודודה סוניה, האחים של אמא, עלו לארץ לפני המלחמה.
• דוד חיים, אח של אמא, ברח לרוסיה בזמן המלחמה ועלה לישראל כמלווה של ילדי טהראן.

עוזבים את לוצק לכיוון ארץ ישראל

"בקיץ 1945 הודיעה לנו אמא יום אחד שעולים לארץ ישראל. אני באותו זמן בדיוק גמרתי את השמינית, ושלושתנו, אמא, אבא ואני, כבר היינו אנשים נורמלים, לבושים בבגדים מהג'וינט ומאונר"א.

עזבנו את לוצק והתחלנו לנסוע בכיוון פולין. נסענו ללודז', שם שהיינו זמן קצר אצל ידידים. מלודז' המשכנו לגבול עם צ'כוסלובקיה, ועברנו אותו. מצ'כוסלובקיה המשכנו לבודפשט, למקום שבו התאספו הפליטים, ומשם לווינה.

באוסטריה גרנו במחנה פליטים בינדרמיכל, שהיה ממוקם ליד לינץ. אמא התחילה לעבוד כאחות במחנה, ובאותה תקופה היא כבר הייתה בהיריון. מלינץ עברנו לאיטליה, בעזרת תנועת הבריחה. אמא שלי כבר היתה אז בחודש חמישי-שישי. אני זוכרת שהעבירו אותנו במשאית, והיה מאוד צפוף, וכשעברנו ליד תושבים מקומיים באיטליה הם נתנו לנו תפוזים, כמחווה.

באיטליה פגשנו את רחל (רוחל'ה) שר (היום דונגי), מרוז'ישץ', ואת אמה, פייגה. אחיה של פייגה היה בבריגדה הארץ-ישראלית והוא הגיע אלינו כדי לעזור לנו לעלות לארץ ישראל. בשלב מסוים הגענו לנאפולי, ושם הטלנו עוגן. שם גם אבא צייר את הפורטרט שלי, שתלוי על קיר ביתי עד היום.

אני ורוחל'ה היינו מטיילות ברחובות נאפולי. גרנו בקיבוץ התקווה. בקיבוץ היה שולחן פינג-פונג, ושתינו עמדנו והסתכלו על שני הבחורים, ניצולי שואה, שעמדו ושיחקו. אחד מהם מצא חן בעיניי, אבל הוא כבר היה בדרכו לצפון איטליה ולא פגשתי אותו שוב בנאפולי. שמו היה עקיבא פלבן, והוא עתיד היה להיות בעלי".

העלייה לארץ ישראל

"יום אחד, בקיץ 1946, כשהייתי בת 18, יצאה אונייה עם נשות חיילי הבריגדה שהתגוררו באיטליה לארץ ישראל. שם האונייה היה טרנסילבניה. אמרו לי לעלות על האונייה עם זר פרחים ביד, כאילו אני באה להיפרד ממישהו, ואני עליתי, ונשארתי. היינו שבוע על האונייה, ולי לא היו לא אוכל ולא בגדים. אמא הייתה אז בהיריון מתקדם, והיא ואבא נשארו בנאפולי, ואחר כך עברו לבארי.

כשהגענו לחיפה כולם קיבלו ניירות, אבל אני לא קיבלתי. הבריטים לקחו אותי למשטרה וחקרו אותי, הם חשבו ששילמתי לקפטן כדי שיביא אותי באופן בלתי לגאלי, ואז הם עצרו אותי והעבירו אותי למחנה עתלית. במחנה עתלית הייתי כחודש, ו"למזלי" אירעו אז אירועי השבת השחורה, ואת כל העצורים הביאו לעתלית, ואותנו שחררו כי לא היה מספיק מקום לכולם.

וכך הגעתי למשפחה בתל אביב. אמא שלי בינתיים ילדה בבארי, ונולד לי אח. קראו לו אברהם, אבי, על שם סבי אברהם ורקוביצקי.

גרתי אצל דוד ודודה שלי בתל אביב. הלכתי ללמוד טכנאות שיניים, ועבדתי במקצוע. התחלתי להרוויח, שכרתי לי חדר ברחוב לבונטין ונרשמתי ללימודי עברית.

בבלפור-רוטשילד היה תיכון שבו למדו עברית בערב, ואני למדתי שם. ערב אחד הלכתי ברחוב רוטשילד, ועקיבא פלבן, הבחור שפגשתי בנאפולי, עבר ברוטשילד באוטובוס. הוא ראה אותי, ירד מהאוטובוס וניגש אליי, וכך התחיל ברומן בינינו. ב-1949 התחתנו.

בינתיים הגיעו אבא ואמא לארץ, עם אחי אברהם, שהיה אז כבר בן שנה וחצי. הם נסעו לפורט סעיד ומשם ברכבת עד לישראל.

כשהתחתנו קיבלנו צריף בפרדס רוזנבלום, עקיבא כבר היה מגויס אז ושירת בפלמ"ח. ביום שעקיבא השתחרר מהצבא נולדו לנו התאומות חיה ושושנה. אחרי 11 שנה נולד לנו בן נוסף – שלמה.

אבא ואמא ואחי גרו לידנו בפרדס רוזנבלום. אמא עבדה כמיילדת, ואבא עבד במשרד הביטחון במחלקת כספים, ונשאר שם עד שיצא לפנסיה.

כשהבנות היו קטנות פתאום חליתי מאוד, והתברר שהייתה זו השחפת שבה נדבקתי בפולין, בזמן הרדיפות. שכבתי בבית חולים במשך 8 חודשים, עד שהבראתי.

רוב חיי בישראל עברו עליי בטיפול במשפחתי כעקרת בית. עקיבא עבד אצל זקס ממשי זקס (שאותו הוא פגש באיטליה), ובשלב מסוים קיבל בית עם חצר בשיכון לחיילים משוחררים בקריית אונו. עקיבא כבר נפטר, ואני חיה בקריית אונו עד היום".

המשפחה שלי בישראל

• בתי חיה: נשואה ויש לה שלושה ילדים.
• בתי שושנה: נשואה למאיר שרוני, יש להם שני ילדים – אפרת ובן. הם מתגוררים בלוס אנג'לס.
• בני שלמה: נשוי לצילי, יש להם שלושה ילדים – דין, רון ומאי – והם מתגוררים בקריית אונו.
• בעלי, עקיבא, נפטר ב-1999.