משה גדל בעיירה רוז'ישץ'. ב-1941 גויס לצבא הרוסי ולחם בו עד שהצטרף לצבא הפולני. ב-1943 הגיע הצבא הפולני לישראל, ומשה ערק ונשאר בישראל. הוריו וששת אחיו ואחיותיו נספו בשואה. כיו"ר ארגון יוצאי רוז'ישץ' במשך 25 שנה והנשיא הנוכחי של הארגון, עשה משה רבות למען הנצחת הנרצחים
המשפחה שהייתה לי
"שמי משה גרברסקי. נולדתי ב-17.2.1915 בעיירה רוז'ישץ' בפולין, הייתי בן הזקונים להורי קלמן ומסי. היו לי שישה אחים ואחיות: שרה (ילידת 1899), חיים (1901), דוד (1904), טשרנה (1906), פייגה (1909) ורחל (1912). כולם נספו בשואה.
אבי קלמן בן יעקב נולד בשנת 1868 בסומוטל. אמי, מסי בת אריה נולדה ברוז'ישץ' בשנת 1872.
לאבי הייתה טחנה שבה היה מכין שמן מגרעינים. זה היה פרימיטיבי, אבל הוא הצליח להתפרנס ממנה, למרות שלא היה עשיר. גם אחיי הגדולים עזרו לו. בכלל, רמת החיים של היהודים הייתה נמוכה. לא היה כסף. אבא שלי הסתדר קצת יותר טוב מהאחרים, אבל היו עניים בעיירה.
אמא הייתה עקרת בית, אישה דתייה, יותר דתייה מאבא. אבא היה פרוגרסיבי, קרא עיתון וספר, בניגוד לדתיים, אבל כמובן הלך לבית הכנסת בשבתות וחגים וגידל זקן. הורי היו אנשים ישרים וטובים".
חינוך יהודי טוב
"בגיל חמש התחלתי ללמוד אצל הרבי של השכונה, שמו היה פסח גרופן. היינו קבוצה של 15 ילדים ולמדנו אצלו בבית. לרבי היו שני חדרים. באחד החדרים אנחנו למדנו ובחדר השני, חיה המשפחה של הרבי. היה אצלו שולחן ארוך עם ספסלים מסביבו. אני למדתי אצלו מגיל חמש עד גיל שבע. אחר-כך עברתי ל'חדר', שהיה יותר מפותח ולמדו שם תלמידים בוגרים יותר. למדנו ביידיש ובעברית.
בבוקר לפני הלימודים היינו צריכים להתפלל שחרית – זה היה ב'ישיבה'. המושג 'ישיבה' היה יותר מפותח. המקום היה מחולק לחדרים. הגדולים יותר למדו רש"י וגמרא. אני הייתי מהקטנים ולמדתי רק כדי להתפלל, וכך התקדמתי ללמוד חומש ורש"י. חבשתי כובע (לא כיפה, זה לא היה מקובל). הרבה בנים למדו קודם בישיבה, אבל שם לא למדו קרוא וכתוב. למדנו משבע בבוקר עד שבע בערב, אוכלים פעם אחת ביום. בשעה שמונה בערב חזרנו הביתה. בחורף, היה חושך ולא היה חשמל. הלכנו עם פנס פרימיטיבי. בגל צעיר יותר הצטרפתי לילדים הגדולים יותר, פחדנו ובקושי ראינו את הדרך. בצורה הזו למדנו והתקדמנו יפה. הרבע עמד עם מקל ביד, למדנו בפחד מהרבי.
בגיל שמונה עברתי לבית הספר ביידיש, 'פולקשולה', שבו למדתי ארבע כיתות. בבית ספר הזה למדנו לכתוב עברית, יידיש, חשבון ופולנית. בגיל 19 עברתי לבית הספר 'תרבות', כי ההורים רצו שאלמד עברית. למדתי ב'תרבות' עד לבר המצווה. לאחר מכן עברתי לתיכון מקצועי פולני. בגיל 13-14 התחלתי לעבוד בתור זבן בחנות. בעל החנות היה משה רוזנברג. למדתי בבית ספר מקצועי שנתיים, חלק מהזמן במקביל לעבודה. לא הייתי דתי, אבל הלכתי לבית הכנסת כדי לתת כבוד לאבא".
זכרונות מרוז'ישץ' של לפני המלחמה
"חיי החברה שלי כילד ברוז'ישץ' לא היו כל-כך שמחים, אבל כשגדלנו יצרנו חברה. היינו נפגשים. היו חוגים, בילויים, היה שמח. השתייכתי לתנועת בית"ר. היו שיחות פוליטיות, שיחות חופשיות ועוד. הכל עד שהתחילה המלחמה.
היחסים עם הגויים היו טובים, לא הייתה שנאה. היהודים סיפקו שירותים מקצועיים לגויים. הגויים ברובם עבדו בחקלאות. הם יותר מפגרים מהיהודים. היהודים עסקו במקצועות מפותחים יותר. יהודים עסקו בנגרות, חייטות וכד'.
ברוז'ישץ' היו הרבה עסקנים. היו שמונה בתי כנסת. בתי הכנסת היו מחולקים לפי מפלגות, או לפי מעמדות. לכל קבוצה היה את בית הכנסת שלה. (ביניהם בית הכנסת הגדול.)
המפלגות שפעלו בעיירה היו: קומוניסטים, רוויזיוניסטים, חלוץ, השומר הצעיר, מפלגה דתית, ארגון בעלי מלאכה, ארגון סוחרים וארגון "ברית החייל".
הייתה עיירה נהדרת. היו מברכים 'בוקר טוב' האחד את השני. לא היו ריבים, אפילו שהיו מפלגות. מכל זה לא נשאר זכר.
איבדתי את כל המשפחה שלי ברוזישץ. אני רואה בהנצחה מפעל חיים. זה בדם שלי. חשוב לי מאוד להנציח ולספר".
מגויס לצבא הפולני עד להסכם ריבנטרופ-מולוטוב
"ב-1939, כשפרצה המלחמה בין פולין לגרמניה, גייסו אותי לצבא הפולני. לחמתי עד שפולין התפוררה. בזמן חלוקת פולין, עקב הסכם ריבנטרופ-מולטוב, הייתי בצבא הפולני. נלחמנו נגד הגרמנים. כשפולין התפוררה, חלק מהחיילים לקחו לשבי בפולניה וחלק לגרמניה. אני הצלחתי להגיע הביתה.
הרוסים השתלטו על האזור שלנו, עד נהר בורק. החיים תחת הרוסים היו די נורמאליים, למרות המצב הגרוע. הרוסים התחילו להביא אוכל. מה שהיה חסר השגנו לבד. אני אז הייתי בן 24. התחלתי לעבוד. עבדתי במפעל גדול כמו סופר מרקט. היה טוב. חיינו חיים נורמאליים. הכריחו כל-אחד מאיתנו להישבע לקומיסריון , ארגון הנוער הקומוניסטי כהכנה לכניסה למפלגה הקומוניסטית. כל-אחד היה חייב להיות בארגון הזה אחרת לא היו מקבלים כרטיס אדום ועבודה. מי שלא נכנס, ציונים, לא קיבל עבודה. ציונות ברוסיה הייתה בלתי לגאלית. היו חלק שברחו אל הגבול והגיעו איכשהו לארץ. אחרים המשיכו את החיים הנורמאליים. לא נגעו בהם. הנוער הלא-ציוני פרח. התחילו להיכנס לארגונים, מקהלות ועוד. שרו והיה טוב. אני הייתי רוויזיוניסט, אבל הצלחתי להסתיר את זה.
הכל נגמר ב- 1941".
1941: מצטרף לצבא הרוסי
"ב- 4 במאי 1941 גייסו אותי לצבא הסדיר הרוסי. כשהתחילה המלחמה הייתי חייל במשך שבעה שבועות, שמאל-ימין, שמאל-ימין. עם פרוץ המלחמה החליפו לנו את המדים, נכנסו עמוק עמוק לתוך רוסיה. ראינו שהרוסים נכשלים במלחמה שלהם. כל-אחד חיפש דרך איך להשתחרר.
ידענו שהמשפחות שלנו נהרגו. הידיעות הגיעו ב-1942. איך נודע לנו? היינו קבוצת יהודים בצבא הרוסי. ביום כיפור היינו רחוק מהבית. בצבא. בלב היה לא טוב. נכנסו לחדר והתחלנו להתפלל. הגיע יהודי, שהיה תובע כללי ונולד ברוסיה. אסור היה לנו להתפלל. אמר לנו שאסור להתפלל. שאל: 'מה אתם עושים? אתם מתעסקים בשטויות, ושם הורגים את ההורים שלנו'. הוא התחיל לספר לנו איך הורגים את ההורים שלנו. עד אז לא ידענו".
המשפחה שנשארה מאחור
"אחותי שרה הייתה נשואה לישעיהו פופ. היו להם שישה ילדים: יהושע, יליד 1920 – היחידי ששרד ונפטר בארץ. בני אחותי: זלמן, יצחק, יוהנה, לייבל ויעקב נספו בשואה.
אחי חיים היה נשוי לקריינדל ממשפחת רוזנקי והיו להם שלושה ילדים: אלקה, לייבל ויעקב. כולם נספו בשואה.
אחי דוד היה נשוי לדווסקי ממשפחת גלרשטיין. היו להם שתי בנות: פייגלה ופרלה. כולם נספו בשואה.
אחותי טשרנה הייתה נשואה לתושב רוז'ישץ' ממשפחת פוקס. היו להם שתי בנות: רחלה ואטלה. כולם נספו בשואה.
אחותי פייגה הייתה נשואה לברוך פרמן, שבתקופת הלחמה הצטרף לפרטיזינים.
אחותי רחל הייתה נשואה לבצלאל נוטריש, נולדה לה ילדה בגטו. כולם נספו בשואה".
אני מצטרף לצבא הפולני של ונדה וסילייבסקה
"כל-אחד התחיל לחפש דרך להישאר בחיים. בינתיים רוסיה התחילה לשחרר שבויים פולנים. שניים מהם, גנרל סקולסקי וגנרל אנדרס – קצינים פולנים. הם התחילו להקים צבא פולני שילחם נגד הגרמנים.
בינתיים, פולניה קומוניסטית בשם ונדה וסילייבסקה, לא הסתדרה עם שני הגנרלים האלה. הויכוח ביניהם היה על כך שונדה וסילייבסקה אמרה שהיא רוצה ללכת ללחום דרך המזרח. ושני הגנרלים רצו ללחום דרך המערב. כך נפרדו שתי הארמיות. אני הצלחתי להשתחרר, כלומר לברוח מהצבא הרוסי ולעבור לצבא הפולני שלחם עם האנגלים נגד הגרמנים.
הצבא הפולני היה מורכב מפולנים שברחו לרוסיה והחליטו לצאת כנגד הגרמנים. 'הצבא הפולני' היה תחת פיקוח אנגלי".
מגיע לחזית המזרח התיכון
"אני הצטרפתי לצבא של ונדה וסילייבסקה. לקחו אותי לצבא הפולני בזכות זה שכבר לחמתי כנגד הגרמנים בצבא הרוסי. הייתי ברוסיה, עד שהגיע יום שהיה צריך לצאת לחזית, מזרחה. הגענו דרך אירן, נכנסו לעירק. שם עמדנו בערך שנה וחצי לאימונים. היינו קשורים כבר לצבא האנגלי. לחמנו נגד גנרל רומל במזרח התיכון.
היינו צריכים ללחום במונטה קסינו ולעבור דרך ישראל. כאן עשינו תחנה. היו בינינו הרבה יהודים כשהגענו לכאן. כשהגענו הנה, חשבנו האם להמשיך הפולנים, ששנאו אותנו היהודים, או לעזוב אותם – להישאר בארץ. היחס של הפולנים ליהודים לא היה טוב. שמחנו שהגענו לארץ. ברוך השם הגענו לארץ שלנו. זה היה בספטמבר 1943".
עורק מהצבא הפולני ונשאר בישראל
"החלטתי לערוק מהצבא. הלכתי לקצין שלי, זה היה ערב ראש השנה, ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע לחג לחופש לאחות שלי. שיקרתי לו. עמדנו בכפר ערבי ליד עזה לבשתי את המדים ונסעתי לתל-אביב. בדרך בנס ציונה, בקיבוץ גלאון, הייתה לי ידידה – יפה טויבר (וידרה) – נכנסתי לשם, ובעלה שרת גם בצבא – דוד וידרה, הוא עדיין היה בצבא. מסרתי לה דרישת שלום. היא אמרה לי: 'תיסע לתל-אביב, כמו כולם'. הקיבוץ היה קרוב מדי לצבא הפולני, ופחדנו שיתחילו לחפש אותנו, העריקים. נסעתי לתל-אביב. היינו בערך 200-300 חיילים פולנים-יהודים שנשארו כאן. כל אחד חשב מה לעשות ולאן ללכת. מי שהיה כבר בארץ והכרנו לא יכל לייעץ לנו. הם בעצמם לא ידעו מה איתם. רומל היה בכניסה למצרים וישראל. אמרו לנו: 'תעשו מה שטוב לכם'".
החיילים שהגיעו עם הצבא הפולני בספטמבר 1943
גרברסקי משה
גייז משה
בירמן אליהו
תחור שמשון
וידרה דוד
קלימבורד משה
שטאוקר שמואל
זילברשטיין אריה
פליט בארץ ישראל
"התחלתי את החיים בישראל. לא היו כל-כך חיים בהתחלה. הייתי ללא שפה, ללא כסף, ללא משפחה. בודדים כמו שנפלנו מהשמים. התחלנו לבנות את החיים שלנו.
פגשתי חבר מרוז'ישץ', אליהו בירמן. הייתה לו אחות בגבעת השלושה. איתו נסעתי לקיבוץ גבעת השלושה. שם החליפו לנו את המדים בתלבושת אחרת. הפכנו לאזרחים ישראלים. הייתי בקיבוץ כמה חודשים. עזבתי את הקיבוץ.
יעצו לי לנסוע לתל-אביב. נסעתי לתל-אביב לחפש עבודה. אמרו לי שבסוכנות היהודית יש אחד בשם כרמל שהוא נותן עבודה. באתי אליו אמרתי לו שאני רוצה יום עבודה. שאל אותי בן כמה אני. אמרתי לו. אני בן 24, אני עולה חדש, רוצה לעבוד. הוא אמר: אצלנו לא נותנים עבודה, אתה צריך ללכת לצבא, לבריגדה. אמרתי: 'חמש שנים הייתי בצבא, לחמתי, הייתי עם הרובה. אני לא הולך שוב לצבא'. אמר לי: 'אם אתה לא הולך לצבא, אני לא נותן עבודה'. בכל זאת לחמתי גם במלחמת השחרור.
התגלגלתי בלי עבודה כמה חודשים עד שהשגתי עבודה. הייתי בלי כסף, בלי עזרה של אנשים, בלי בגדים, בלי שום דבר. עבדתי בתחנת קמח ברחוב ויגרה בתל-אביב. עבדתי בכל מיני עבודות בחולון, ברמת-גן. עד שאספתי כמה גרושים. הקליטה הייתה קשה. הייתי ללא גרוש. עבדתי קשה, יום ולילה, כדי להגיע למשהו, לתת לילדים חינוך, השכלה שלי לא הייתה מספיק. לא חסכתי בכלום".
מקים משפחה
"שכרתי חדר בתל-אביב. באותה תקופה הכרתי את טובה ברנסקי מהעיר טוקוצ'ין בפולין. התחתנתי איתה. היא ברחה ממש לפני תחילת המלחמה לארץ. נהייתי תושב העיר. הייתי צריך להחליף את השם שלי כי הפולנים חיפשו אותנו, החיילים שערקו מהצבא.
התחלתי להסתדר. נולדו לנו שני בנים: אלחנן, גר כיום בלוס אנג'לס ארה"ב וקלמן (קמי) ע"ש אבא, גר בתל-אביב. רוב השנים הייתי קבלן בנין גדול, יזם".
יש לי שבעה נכדים וארבעה נינים
"אלחנן נשוי לאיימי ויש להם שלושה ילדים: היניה, טוד וגיא. להניה יש בן: רון. גיא חי בישראל, נשוי למיכל ויש להם שני ילדים: איה ואורי.
קלמן נשוי לעמליה, אב לשניים: קרן הנשואה לעמי פורן, הורים לפלג ויובל. שגיב, נשוי לדלית, הורים לדניאל".
על ארגון יוצאי רוז'ישץ'
"באנו לארץ ב-1943. חמישים חיילים נשארנו בארץ. ב-1944 עשינו את האסיפה הראשונה בבית לאה גלזר ברחוב נווה שאנן בתל-אביב. אז בחרנו בוועד. כל הותיקים נכנסו לוועד. כל שנה היו בחירות, עד שהותיקים סיימו את תפקידם.יו"ר הקודמים של הוועד היו: אבנר רחמיאל, אריה מרמור, אברהם ציטרין.
הייתי יו"ר הארגון 25 שנה, ולפני שנה התמניתי לנשיא הארגון. 13 פעם חזרתי לפולין, לרוז'ישץ'. הייתי בשנה שעברה ואני מתכנן לנסוע גם השנה. לפני מספר שנים בניתי אנדרטה על הקבר בו נספו כ- 4000 מאנשי העיירה. כיו"ר יזמתי הקמת גדר מברזל בגובה של שני מטר גובה מסביב לבית הקברות היהודי, אותה בנינו במשך עשרה ימים.
כשאני בא לרוז'ישץ' אני מרגיש כאב ומצד שני אני מרגיש מאושר שאני יכול לחזור הביתה. אני זוכר כל בית ובית. אני זוכר איפה עמד בית-ספר 'תרבות'. המבנה עוד קיים. על הבית של הורי בנו כבר בית אחר, אבל הבאר שבניתי במו ידיי עוד עומדת במקומה. כשביקרנו, אני עם ילדיי ונכדיי בפעם האחרונה שתינו ממנה מים.
בנוסף, היה לוועד אולם יפה של 400 מטר ברחוב קרליבך, (בית רוזישץ, רח' קרליבך פינת המאספים בתל-אביב), שם היינו מתאספים למסיבות, בחגים. מסרנו אותו לפני כמה שנים ל'יד ושם'.
הארגון יזם קופת גמילות חסדים, עזרנו לכל עולה שהגיע, לא היה עולה מהעיירה שהגיע לישראל ולא בא אלי לבית ועזרתי לו להסתדר, יזמנו מלגות – הכל בעזרת תרומות של יהודים מארה"ב וקנדה".
