טקס הסרת הלוט ביד ושם - נאומו של משה פרידמן

טקס הסרת הלוט מעל אבן ההנצחה לזכר קדושי קהילת רוז'ישץ'

י' באייר תשס"ו, 8 במאי 2006

 

כבוד השר לביטחון פנים – חבר הכנסת אבי דיכטר,

יו"ר הנהלת יד ושם – מר אבנר שלו,

ראש עיריית רמת השרון – מר יצחק רוכברגר,

מנכ"ל יד ושם – מר נתן איתן,

יו"ר ארגון יוצאי רוזיישץ' בישראל – מר משה גרברסקי,

חברי הנהלת הארגון: הגב' רחל דונגי, הגב' שרה צוקרמן, מר צבי רויטר, מר יהודה פיישטר,

מר אהרון גוטליב, מר יורם זויברמן,

 

חברי ארגון יקרים, ניצולי שואה ובני דורות ההמשך,

עמיתיי מיד ושם,

קהל נכבד,

 

התכנסנו כאן היום, י' באייר תשס"ו, 8 במאי 2006, ביד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, לטקס הסרת הלוט מעל אבן ההנצחה לקדושי קהילת רוזיישץ' - קהילה יהודית שהושמדה ונחרבה באכזריות על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים.

סיפורה של הקהילה הוא סיפורה של התרבות היהודית המפוארת ברחבי אירופה - תרבות שהייתה ואיננה עוד.

 

על העיירה, על רבניה, חסידיה ותלמידי חכמיה, על סוחריה, תגרניה ויהודי "עמל". על הסתדרויות נוער למיניהן ועל הנוער התם והנלהב והמסור. על הורים, אחים ובנים שנשמדו, על עיירה שה יתה ואיננה. על כל אלה אנו נושאים קינה.

 

קהילת יהודי רוז'ישץ', שעל גדת הנהר סטיר באוקראינה של היום, ראשיתה בסוף המאה ה-18 עת בעיירה התיישבו מספר עשרות של יהודים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמנו בעיירה כבר מספר מאות והללו תפסו חלק נכבד מכלכלת רוז'ישץ'. בראשית המאה העשרים נמנו בעיירה כ-3,000 יהודים מתוך כ-4,000 תושבים. 

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה רוז'ישץ' על ידי הצבא האוסטרי, העיירה נשרפה כמעט כליל ורוב יהודיה עזבו אותה. עם התייצבות השלטון הפולני חזרו רב יהודי רוז'ישץ' לעיירתם, בנו מחדש את בתיהם והשתקמו מבחינה כלכלית בעזרת הג'וינט.

 

בשנות העשרים והשלושים היו היהודים רוב מוחלט – למעלה מ-80% מקרב תושבי המקום. 10

 מתוך 12 חברי מועצת העיירה היו יהודים. הם ישבו גם בהנהלת העיירה והיו להם סגן ראש עיירה וחבר הנהלה. רוב המפעלים, בתי המלאכה וחנויות המסחר היו שייכים ליהודים. למעשה היהודים הם ששילמו את רוב המסים העירוניים.

 

בשנים ההן נקראה אחת מכיכרות העיירה על שמו של י.ל.פרץ, והיו רחובות על שמם של אנסקי, טרומפלדור, ביאליק ושלום עליכם. באותה עת פרסמה העייריה את הודעותיה לציבור ביידיש.

 

בראש הציבור היהודי עמדו הנהגת הקהילה, שמנתה 8 חברים, ורב הקהילה. בשנות העשרים כיהן ברבנות הרב אברהם בר גוטמן, ובשנות השלושים הרב משה ספקטור. היו במקום בית כנסת גדול,

בית מדרש וכמה בתי תפילה של חסידים.

 

נפתח בית ספר שלימדו בו ביידיש ובעברית ובהמשך נפתח בית ספר עברי "תרבות" ולידו גן ילדים עברי. שני מוסדות אלה התפתחו וגדלו ושימשו מוקדים לפעילות תרבותית. לידם התקיימו ספריות

וחוגים לדרמה, נערכו הרצאות, מסיבות ועוד.

 

פעילות ציונית ברוז'ישץ' החלה בשנת 1904 והתרכזה סביב אגודת "מבשרת ציון". במקום הוקם גם סניף של "הבונד" והתארגנה "הגנה עצמית". בהמשך הוקמו סניפים של כמעט כל המפלגות הציוניות

וגם תנועות הנוער קיימו בה את קניהם. בעיקר בלטו בפעילותם "השומר הצעיר" , "החלוץ" ו"בית"ר".

 

ערב השואה נימנו ברוז'ישץ' כ-4,000 יהודים - כשלושה רבעים מכלל האוכלוסייה.

 

ביוני 1941, עם תחילת מבצע "ברברוסה", הייתה רוז'ישץ' לזירת קרב בין הצבא הגרמני התוקף לבין הצבא הסובייטי. כתוצאה מהקרב, נשרפו בתים רבים ונספו תושבים, ביניהם גם יהודים. כמה עשרות צעירים מגויסים הצליחו לצאת מהעיירה, הועברו לגדודי עבודה וניצלו.

 

לאחר  שנכבשה העיירה על ידי הגרמנים,  ערכו אוקראינים מקומיים פוגרום שבמהלכו התעללו ביהודים ושדדו רכוש יהודי.

 

במשך חודש יולי 1941 נערכו ברוז'ישץ' שתי אקציות: בראשונה נספו 80 מנכבדי המקום ובשנייה 350 גברים. על היהודים הוטלה החובה לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד ובהמשך טלאי צהוב.

לפי הוראת הגרמנים, הוקמו ברוז'ישץ' יודנראט וכן משטרה יהודית. היהודים נצטוו לצאת לעבודות כפייה בחקלאות, בכפרים ובכריית כבול. פעמיים הוטל עליהם לשלם תשלומי כופר כבדים.

 

בפברואר 1942 נסגרו יהודי רוז'ישץ' בגטו, שאליו הובאו גם יהודי הכפרים שבסביבה. הגטו כלל 60 בתים קטנים וחד קומתיים והצפיפות בו הייתה גדולה. 30-25 איש הצטופפו בחדר אחד. מנת הלחם היומית הייתה 100 גרם. כדי להקל מעט את הרעב והסבל הופעלו מטבח ציבורי וכן בית חולים קטן.

 

ב י' באלול תש"ב, 23 באוגוסט 1942, לפנות בוקר הוקף הגטו וכל היהודים הובלו לבורות שנחפרו בדרך לכפר קופצ'יבקה, ושם נרצחו כ-3,500 יהודים בירי מרובים ומכונות ירייה על ידי אנשי אס.אס נאצים ועוזריהם האוקראינים. בערך 80 איש ניצלו, הצליחו לברוח ואחדים הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטים.

 

וכך מתארת הניצולה רבקה יוסלבסקה בעדותה במשפט אייכמן את שהתרחש בבורות ההריגה:

"כשהגענו למקום, ראינו אנשים ערומים, מופשטים. ההורים והאמהות היו נפרדים לשלום מילדיהם... אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים... קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי... אחר כך הגיע תורי.

נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. לפתע הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל מעליי. הרגשתי שאני נחנקת... הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני חיה. אני שומעת את היריות. עוד אדם נופל. והנה פתאום אני עולה ומתרוממת מעל האחרים... אנשים כה רבים היו מוטלים ושוכבים... קולות אימה, קולות נוראיים. ילדים זועקים אבא, אמא..."

ׁ

רוז'ישץ' שוחררה על ידי הצבא הסובייטי ב-2 בפברואר 1944!

 

וכך מתאר ניצול השואה מר אברהם זינגר במאמרו "קורות חיי תחת הגרמנים" את רגעי השחרור:

"אבל גם אחרי השחרור טרם מלאה סאת צרותיי. רק כעת חש בעליל את כל המדאבות, כל הצרות, כל חוויותיי האפלות. אני מתבונן סביבי, הנני בודד כאבן. בלי כל היקרים והמקורבים לי, בלי ידידים וחברים. לבדי לבדי בעולם שבו משתולל עוד ים של שנאה ומשטמה."

 

 

ניצבים אנו כאן ביד ושם שבו אבן ההנצחה לזכרם של קדושי קהילת רוז'ישץ' שנרצחו בשואה על ידי הנאצים ועוזריהם, ומקיימים את הצוואה "לזכור ולא לשכוח".

 

מבטיחים אנו לכם, חברים יקרים, כי זכרם של הקדושים יישמר ביד ושם לעולמי עד.

 

יהי זכרם ברוך

 

משה פרידמן

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: